"תינוק שנשבה" הוא תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ביניהם ואינו יודע שהוא ישראל ואף לא מכיר את דתם של ישראל. לפי ההלכה, תינוק שכזה, אם הוא יגלה שהוא מישראל, הרי שהוא חייב להביא קרבן חטאת על כל עבירה ועבירה שעשה בעת שחשב שהוא גוי גמור. כלומר, כל עבירותיו נחשבות לו לשגגות, והוא אינו חייב כרת או כל עונש אחֵר על חטֹּאתיו. כמו כן, אף שכל עבירותיו הן בגדר שגגות, הואיל וסוף-סוף הוא מחלל-שבת-בפרהסיה, הרי שהוא בגדר גוי לכל דבריו. כלומר, המושג "תינוק שנשבה" אינו מפקיע ממנו את גדרו ההלכתי – כגוי.
לכאורה, דינם של החילוניים והדתל"שים בימינו הוא כדין המזידים. ברם, לפי דעתי יש לראות בהם "תינוקות שנשבו" מפני שהם אינם יודעים את דת האמת האמיתית והמקורית, שהרי הדת שהם הלכו בה או מתנגדים לה, היא יהדות של תהו מינות והבל. יחד-עם-זאת, הואיל והם מחללים-שבת בפרהסיה, היחס הדתי וההלכתי כלפיהם אינו כאל ישראלים אלא כאל גויים לכל דבריהם, מפני שגדר "תינוק שנשבה" הוא לעניין היותם שוגגים או מזידים בלבד.
סוג נוסף של "תינוק שנשבה" הוא ילד שנולד וגדל וחוּנך על ברכי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית (החרדים). צאצאי המינים הללו אינם בגדר מזידים. כלומר, כל עבירותיהם אשר נובעות מסטייה פגאנית עיוורת אחרי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, הן בגדר שגגות. הם גם אינם בגדר גויים שהרי הם אינם מחללים-שבת-בפרהסיה, אך הם בגדר "צאצאי המינים", הוי אומר, הם קרובים מאד להגדרה הקשה ביותר בדת משה, דהיינו להיות מינים לכל דבריהם.
חשוב להבהיר, שמנהיגי הכתות השונות שתוארו לעיל, ואפילו המנהיגים המקומיים הזוטרים, בין מקרב החילוניים ובין מקרב האורתודוקסים – הם אינם בגדר "תינוקות שנשבו", שהרי שגגת תלמוד עולה זדון: וכל מי שמורה הוראה לציבור, בין בענייני השקפה ובין בענייני הלכה, בדת החילונית או בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית – דינו כמזיד, והוא נחשב למין ארור. "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
נמצא, שראשי החילונים שמטיפים כנגד הדת והבורא, וכן ראשי האורתודוקסים שמטיפים כנגד דת האמת ומתעים את העם אחרי התהו – אלה ואלה הינם בגדר מינים לכל דבריהם.
וכך פוסקים חז"ל ורבנו בעניינם בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
כמו כן, גם צאצאי המינים וגם צאצאי החילונים, אשר כאמור כל עבירותיהם שגגות – אם דרך האמת הוּצעה בפניהם בנועם בחיבה ובידידות, וכפי ההלכה שעל האדם להוכיח את חברו תחילה בנועם וכו' (ראו: 'חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך') – ואף-על-פי-כן הם סטו מעל דרך האמת, הואיל והם כופרים ומכחישים את יסודות דתנו – דינים כמינים לכל דבריהם.
והנה לפניכם דינם של הכופרים בדרך האמת, בסוף שלושה-עשר יסודות הדת שניסח רבנו:
"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ועתה, לאחר שסיכמתי את העניין כפי הבנתי, אעבור להוכיח את הדברים מתוך המקורות.
א. הלכות שגגות
בהלכות שגגות (ב, ו) רבנו עוסק באדם שחייב להביא קרבן חטאת על חטא שחטא בשגגה, רבנו פוסק, שגם אדם, שבעת עשיית העבירה לא ידע שמעשהו הוא בגדר פשע, עדיין הוא חייב להביא קרבן חטאת לאחר שידע והכיר בכך שעשה עבירה, והנה פסק רבנו שם:
"כל [חטא] המחויב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה [האדם את אותו החטא] בשגגה, ונודע לו אחר שחטא – אף-על-פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה [=שהמעשה שעשה] חטא הוא – הרי זה חייב [עליו] חטאת. כיצד? תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חֵלב ודם וכיוצא-בהן – כשיוודע לו שהוא ישראלי ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן-כל-כיוצא-בזה".
נמצא, שכל מי שאינו יודע מהי דתם האמיתית של ישראל, הוא בגדר "תינוק שנשבה".
ב. הלכות ממרים
כאמור, גם ישראל שמכיר ומודה בדת משה, אך חונך בדרכי המינים הכסילים למיניהם – גם הוא מוגדר כ"תינוק שנשבה" וכל עבירותיו הן בגדר שגגות, וכך פוסק רבנו שם (ג, א–ג):
"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה-שבעל-פה, 'מורידין ולא מעלין' כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה-מן-השמים והמוסרין והמשומדין – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול.
במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה-שבעל-פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה-שבעל-פה תחילה וכן כל הטועים אחריו.
אבל בני אותן הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו [השוטים ש'מנהג אבותיהם בידיהם']. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן".
רבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" לבין אדם מישראל שחוּנך על דרכי המינים, מפני שכמו שהתינוק שגדל בין הגויים – לא ידע מהי דת האמת ומהו עם-ישראל, כך גם האדם מישראל שגדל בהשקפות המינים – לא ידע מהי דת האמת ולא מהו עם-ישראל באמת.
כמו כן, מסיום הִלכת רבנו במלים "ולא ימהר אדם להורגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו להשיבם לדרך האמת בדרכי נועם, הם עדיין מחזיקים ברשעם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מצהירים שהם מאמינים בדת ישראל, חלים עליהם עתה כל כללי המינים.
אגב, אף שרבנו פוסק לעיל ש"תינוק שנשבה לבין הגויים" הוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהוא בגדר אנוס שפטור לחלוטין על פשעיו ('אנוס רחמנא פטריה'), אלא שאין דינו כמזיד ולכן כל עבירותיו שגגה, וכמו שהוא פוסק בהלכות שגגות לעיל. ובפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב), רבנו קורא ליהודים שחונכו בדרכי המינים "אנוסים", ושם הוא כותב במפורש שדינם כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים" שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".
ג. כגויים לכל דבריהם
כאמור בהקדמה, לפי דעתי אין קשר ישיר בין דין "תינוק שנשבה" לבין דין של "מחלל שבת בפרהסיה". כלומר, מחלל-שבת-בפרהסיה שמוגדר כ"תינוק שנשבה", עדיין מבחינת ההלכה אין מעמדו כישראל, אלא הוא בגדר גוי לכל דבריו, ולכן יינו יין נסך ובישוליו גיעולים וכו'.
מסיבה זו רבנו פוסק את דין מחלל-שבת-בפרהסיה במנותק לחלוטין מדין "תינוק שנשבה לבין הגויים", שהרי כאמור אין קשר ישיר בין הדינים, וכך רבנו פוסק בהלכות שבת (ל, טו):
"השבת ועבודה-זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקדוש-ברוך-הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל מחלל-שבת-בפרהסיה – הרי הוא כעובד עבודה-זרה, ושניהם [=מחלל-שבת-בפרהסיה ועובד עבודה-זרה] כגויים לכל דבריהם".
נמצא אפוא, שרבנו פוסק באופן חד-משמעי וללא שום חילוק או הסתייגות, שכל מי שמחלל-שבת-בפרהסיה – מבחינת גדרי ההלכה ויחס ההלכה כלפיו – הרי הוא כגוי לכל דבריו.
ד. דברי רבנו בפירוש המשנה
אחתום את פרקי מאמר זה בדברי רבנו בפירוש המשנה חולין (א, ב):
"הכל שוחטין, ואפילו ישראל משומד. ויש לכך תנאים ואז תהיה שחיטתו מותרת: האחד, שלא יהא עובד עבודה-זרה, לפי שאמרו משומד לעבודה-זרה משומד לכל התורה כולה; והשני, שלא יהא מחלל-שבת-בפרהסיה, לפי שהכלל אצלנו מחלל-שבת-בפרהסיה הרי הוא כגוי לכל דבריו; [והשלישי], ושלא יהיה מין, ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, שהם עובדי עבודה-זרה אך עדיין רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם ופקפקו בתורה ובנביאים ע"ה מתוך סכלותם, ומכחישים את הנביאים במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצוות מתוך זלזול. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי ודואג ואחיתופל וגיחזי ואלישע אחר, וכל ההולך בשיטתם 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]. [...]. [והרביעי,] וכן מתנאֵי המשומד הזה שמותר לאכול משחיטתו שלא יהא צדוקי ולא בייתוסי והם שתי הכיתות אשר החלו להכחיש את התורה-שבעל-פה [...]
אבל המינים והצדוקים והבייתוסים לכל שינויי שיטותיהם, הרי כל מי שהתחיל באותה השיטה תחילה ייהרג לכתחילה, כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה. [...] אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם כדין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה. [...] אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג".
אגב, נראה לי ששחיטתם של צאצאי המינים מותרת מפני שדינם כתינוק שנשבה, דהיינו שכל עבירותיהם הם בגדר שגגה, וכן אינם בגדר גויים לכל דבריהם שהרי אינם מחללי שבת.
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
סוף דבר
במאמר זה למדנו, שדינו של מחלל-שבת-בפרהסיה הוא כגוי לכל דבריו. ברם, יש לסייג קביעה זו לעניין אחד מסוים ומצומצם: כאשר אותו מחלל-שבת-בפרהסיה מגיע לבית-הכנסת "לגנוב" מצוות. כלומר, אם הוא מבקש להתקרב, אסור להרחיקו או אפילו לגרום לו להרגיש אי נעימות, אלא יש "לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות", וכֹה דברי רבנו בסוף "מאמר קידוש השם":
"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע, אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".
ונראה שלא רק אם אותו מחלל-שבת-בפרהסיה בא לבית-הכנסת, אלא הוא הדין לכל צעד קטן שעשה לקראת דרך האמת או אפילו שהביע רצון לכך, רצוי וראוי לקרבו ולזרזו לעשיית המצוות, ואין לנהוג בו מנהג ניכור וריחוק, אף שמבחינה הלכתית הוא עדיין כגוי לכל דבריו.
ואחתום את המאמר הזה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
מה בנוגע ליוצאים בשאלה ('דתל"שים') בעניין זה? הם באמת יודעים ומכירים את הדת וישראל.