מהו גדר "תינוק שנשבה" לדעת רבנו הרמב"ם?

עודכן ב: יונ 25

בימינו נפוץ מאד המושג "תינוק שנשבה", ומשתמשים בו בעיקר כדי להגדיר את החילונים אשר מחללים שבת בפרהסיה, וזאת כדי שלא להתייחס אליהם כאל גויים, שהרי לפי ההלכה, וכפי שנראה לקמן, כל מי שמחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כגוי לכל דבריו. ולכן, לא מעטים הם אשר מתייחסים בסלחנות למחללי שבת בפרהסיה, ומצדיקים את יחסם הזה כלפיהם בטענתם שמדובר ב"תינוקות שנשבו" ולכן לכאורה הם אינם בגדר גויים.


מהו אפוא גדר של "תינוק שנשבה" לדעת רבנו? האם צודקים אותם אשר מתייחסים לחילונים כאל "תינוקות שנשבו"? ובאלה עניינים נזכר מושג זה בהלכה? על כל אלה ועוד במאמר שלפניכם. חילקנו מאמר זה לשלושה חלקים בעקבות הופעת המושג "תינוק שנשבה" בספר "משנה תורה" בשלושה מקומות: פרק ראשון הלכות שגגות, פרק שני הלכות ממרים, ופרק שלישי הלכות רוצח ושמירת הנפש; ולבסוף הוספנו עוד שני פרקים: פרק רביעי מהלכות שבת, ופרק חמישי מפירוש המשנה מסכת חולין (א, ב).


א. הלכות שגגות


בהלכות שגגות (ב, ו) רבנו עוסק באדם שחייב להביא קרבן חטאת על פשע שעשה בשגגה, רבנו פוסק, שגם אדם שלא ידע שמעשהו הוא בגדר פשע, עדיין הוא חייב להביא קרבן חטאת לאחר שהכיר בכך שעשה עבירה, והנה פסק רבנו שם:


"כל המחויב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא, אף-על-פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא – הרי זה חייב חטאת. כיצד, תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חֵלב ודם וכיוצא בהן – כשיוודע לו שהוא ישראלי ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן-כל-כיוצא-בזה".


ניתן להסיק מהלכה זו ארבע מסקנות: א) "תינוק שנשבה" הוא תינוק שנשבה לבין הגויים, כלומר מדובר בתינוק אשר גדל וחי בחברה של גויים גמורים; ב) תינוק שנשבה לבין הגויים, הוא אדם אשר לא יודע כלל שהוא יהודי ולא מהם ישראל ולא מהי דתם: "וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם"; ג) ואף-על-פי שלא ידע מאומה, כאשר נודע לו שהוא יהודי הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל עבירה ועבירה. כלומר, מכיוון שלא ידע כלל שהוא יהודי – פשעיו נחשבים לשגגות; ד) נשים לב שאפילו תינוק כזה אינו נחשב לאנוס, שהרי עדיין הוא חייב להביא קרבנות חטאת על כל עבירה ועבירה שעשה!


נמצא לפי הלכה זו, שיהודי חילוני בימינו אינו בגדר "תינוק שנשבה לבין הגויים", וחילול השבת בפרהסיה של החילוני בימינו אינו בגדר שגגה וכל שכן שאינו בגדר אונס אלא הוא בגדר מזיד – שהרי הוא יודע שהוא יהודי (ועשה ברית, ואולי אפילו עשה "בר מצוה"), ויודע מהו עם-ישראל, ויודע מהי דתו של עם ישראל, ולכן הוא כגוי לכל דבריו.


ב. הלכות ממרים


מהלכות ממרים עולה, שלא רק לתינוק שגדל בין הגויים הגמורים יש דין של "תינוק שנשבה" אשר כל עבירותיו הן שגגות, אלא גם יהודי שמכיר ומודה בדת משה, אך חונך בדרכי המינים למיניהם – גם יהודי כזה מוגדר כ"תינוק שנשבה" וכל עבירותיו הן בגדר שגגות, והנה דברי רבנו בהלכות ממרים (ג, א–ג):


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה-שבעל-פה מורידין ולא מעלין כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמשומדין – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול.


במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה-שבעל-פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה-שבעל-פה תחלה וכן כל הטועים אחריו.


אבל בני אותן הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להרגן".


ניתן להסיק מהלכות אלה ארבע מסקנות: א) כל יהודי שמאמין בדת ישראל באופן כללי, ושגה מדעתו ומהבנתו ביסודות הדת היסודיים – הרי הוא וכל התועים אחריו כמינים וחלים עליהם כל הכללים הקשים שבהלכה לעניין המינים; ב) ברם, בני-בניהם אשר מאמינים בדת ישראל באופנים משובשים וגידלום וחינכום לדת החדשה הזו, הרי אלה בגדר "תינוקות שנשבו", כלומר הם אינם בגדר מינים אלא בגדר אנוסים, ויש לקרבם אל הדת; ג) ה"תינוקות שנשבו" שנאמרו כאן הם יהודים אשר שומרים תורה ומצוות באופן כללי, אך שוגים חמורות ביסודות דת משה, מפני שכך חינכום ועל השיבושים הללו גידלום; ד) מסיום הלכת רבנו במלים "ולא ימהר אדם להרגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו שוב-ושוב להשיבם בתשובה בדרכי שלום, הם עדיין מחזיקים ברשעם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מאמינים בדת ישראל באופן כללי, חלים עליהם עתה כל כללי המינים.


נשים לב שרבנו עורך השוואה מפורשת בין דינו של "תינוק שנשבה לבין הגויים" ולא ידע מהי יהדות ומהו עם ישראל, לבין דינו של יהודי שחינכו אותו להשקפות המינים – ושניהם לפי דעת רבנו בגדר "תינוק שנשבה" אשר כל עבירותיו שגגה, והנה פסק רבנו לעיל: "הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם". ברם, אף שרבנו כותב כאן ש"תינוק שנשבה לבין הגויים" הוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהוא אנוס אשר פטור לחלוטין על פשעיו, אלא אנוס שאינו מזיד שכל עבירותיו שגגה, וכמו שכתב בהלכות שגגות. ובפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב), רבנו קורא גם ליהודים שחונכו לדרכי המינים "אנוסים", ושם הוא כותב במפורש שדינם כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים" שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".


יש להוסיף, שרבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" ליהודי שחונך על דרכי המינים, מפני שכמו שהתינוק שגדל בין הגויים לא ידע מהי יהדות ומהו עם-ישראל, כך גם היהודי שגדל בהשקפות המינים לא ידע מהי יהדות אמתית ולא מהו עם-ישראל באמת.


נמצא אפוא, כי ההלכות בהלכות ממרים נאמרו על מי שרואה את עצמו כאדם מאמין אשר מקיים את דת משה, ואינו יודע שהשקפותיו ודעותיו הן השקפות המינים הארורות. וגם "תינוק שנשבה" לפי הגדרה זו, אם ניסינו להשיבו בתשובה ולא הצלחנו – דינו חוזר להיות כמין, שהרי רבנו אומר "ולא ימהר אדם להרגן", משמע שאם החזיקו ברשעם – דינם כמינים. אולם, החילונים בימינו יודעים ומכירים שהם מחללים שבת, כלומר הם לא סבורים שלפי דת משה מותר לחלל שבת, אלא הם יודעים היטב שאסור – ואף-על-פי-כן הם הולכים בשרירות לבם, ולכן אין להם דין "תינוק שנשבה לבין הגויים", ופשעיהם אינם בגדר שגגות.


חשוב לציין, שאף שהם נחשבים למזידים, עדיין הם אינם בגדר מינים אשר "מורידין ולא מעלין", כי רק מי שכופר ביסודות הדת הוא בגדר מין, אך מי שמחלל שבת בפרהסיה, אף שעוונו חמור והוא כגוי לכל דבריו – אינו בגדר מין שמורידין ולא מעלין, אלא בגדר גוי שאין מורידין ואין מעלין, וכפי שנראה לקמן. נמצא, שאם אותו חילוני גם כופר ביסודות הדת, הרי הוא גם בגדר מין, וכמו שכותב מָרי שם: "עדיין בני המינים הללו מאמינים בתורה שבכתב, וכל תעייתם בתורה שבעל-פה, אבל אותם המשומדים והכופרים בכל-מכל-כל, אינם בדין זה, אלא דינם [כדין המינים] וכמו שכתב רבנו לעיל ובהלכות רוצח ושמירת הנפש".


ג. הלכות רוצח ושמירת הנפש


דברי מָרי האחרונים מובילים אותנו להלכות רוצח ושמירת הנפש, שם רבנו מבאר מי הם אשר נקראים מינים, ולא דקדק רבנו כאן בהגדרת המינים (זאת עשה בהלכות תשובה ג, טו), אלא באופן כללי מי הם אלה אשר דינם כדין המינים ש"מורידין ולא מעלין", והנה פסק רבנו שם (ד, יד–טו):


"המינים והם: עובדי עבודה-זרה מישראל או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין; והאפיקורוסין והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל – מצוה להרגן. ואם יש בידו כוח להרגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו – יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


ניתן להסיק מהלכה זו שלוש מסקנות: א) עובדי עבודה-זרה מישראל, אשר בחרו לעבוד עבודה-זרה לפי דעתם הרעה, או שחינכו אותם הוריהם לעבודה-זרה, והם מחזיקים ברשעם גם לאחר שניסינו שוב-ושוב בדרכי שלום להשיבם לדרך האמת – דינם כדין המינים; ב) עושה עבירות להכעיס – דינו כמין; ג) הכופרים בתורה ובנבואה מישראל – דינם כמינים.


נמצא, כי אף שבימינו כל מחלל שבת בפרהסיה הוא כגוי לכל דבריו, עדיין הוא אינו בהכרח כמין לכל דבריו. ורק אם הוא עובד עבודה-זרה מדעתו, או עושה עבירות להכעיס, או כופר בתורה ובנבואה – יש להתייחס אליו כאל מין. וכאמור יש הבדל גדול בין הגויים למינים, שהגויים "אין מורידין ואין מעלין" והמינים "מורידין ולא מעלין".


והנה פסק רבנו שם ביחס לגויים (הלכה טז): "אבל הגויים שאין בינינו ובינם מלחמה, [...] אין מסבבין להן המיתה; ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו שנאמר: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [ויק' יט, טז] – ואין זה רעך".


אגב, רבנו מצרף להלכה זו לצד הגויים, גם את "רועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן" (והשמטתי משפט זה מן ההלכה לעיל כדי להתמקד בו עתה), ובהמשך דברי רבנו שם, הוא מתייחס שוב לאותם עוברי עבירה ופוסק כך (הלכה יז):


"במה דברים אמורים? בישראל בעל עבירות העומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באיוולתם. אבל ישראל בעל עבירות לתיאבון שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו".


למדנו אפוא מדבריו כאן כלל נוסף והוא, שיהודי שנתפרסם שהוא התפקר בעבירה מסוימת, למעט שלוש העבירות שהזכרנו לעיל: עובדי עבודה-זרה וכו' – אם הוא שונה ברשעו תמיד, הרי הוא כגוי ש"אין מעלין ואין מורידין", ורק אם שוגים ברשעם להניית עצמם ולא בדרך של שיטה קבועה – מצוה להצילם. נמצא, שלא רק מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי.


ד. כגויים לכל דבריהם


בכתיבת שלושת הפרקים הראשונים יצאנו מתוך ההנחה, שיש לקבוע אם מחלל שבת בפרהסיה הוא כגוי לפי הגדרות "תינוק שנשבה" – כלומר אם הוא בגדר "תינוק שנשבה" אז הוא שוגג ואינו בגדר גוי, ואם הוא אינו בגדר "תינוק שנשבה" אז הוא בגדר מזיד ולכן הוא בגדר גוי. אך האמת שזו הנחה מוטעית, והלכנו לפיה רק לרווחא דמילתא, וכדי להוכיח שגם לפי הנחה זו דין מחללי שבת בפרהסיה הוא שהם כגויים לכל דבריהם.


ברם, לפי דעתי אין שום קשר בין הדינים, כי דין "תינוק שנשבה" כלל לא נועד להגדיר מחלל שבת בפרהסיה, אלא לקבוע: 1) שפשעי אותו יהודי הן כשגגות; 2) ושאין דינו כמין ולכן אין למהר להרגו; כמו כן, דין מחלל שבת בפרהסיה אינו תלוי בשאלה האם היהודי מחלל שבת מפני שהוא בגדר שוגג או מפני שהוא בגדר מזיד. אלא, כל יהודי אשר מחלל שבת בפרהסיה, תהא סיבתו אשר תהא, הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואפילו תינוק שנשבה לבין הגויים, ואינו יודע מהם ישראל ואינו יודע מהי דתם, כלומר הוא מחלל שבת בפרהסיה בשוגג, אפילו יהודי כזה הוא בגדר גוי לכל דבריו, והדברים ברורים ופשוטים.


מסיבה זו רבנו פוסק את דין מחלל שבת בפרהסיה במנותק לחלוטין מדין "תינוק שנשבה לבין הגויים", שהרי כאמור אין שום קשר בין הדינים, וכך רבנו פוסק בהלכות שבת (ל, טו):


"השבת ועבודה-זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקדוש-ברוך-הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל מחלל שבת בפרהסיה – הרי הוא כעובד עבודה-זרה, ושניהם [=מחלל שבת בפרהסיה ועובד עבודה-זרה] כגויים לכל דבריהם".


נמצא שרבנו פוסק באופן חד-משמעי וללא כל חילוק או הסתייגות, כי כל מי שמחלל שבת בפרהסיה – הרי הוא כגוי לכל דבריו. ולפי דעתי, אפילו אם הוא חילל שבת בפרהסיה פעם אחת בלבד, ועדיין יש בלבו להמשיך ולחללהּ בכל עת שתמשכהו תאוותו – הרי הוא בגדר מחלל שבת בפרהסיה, והרי הוא כגוי לכל דבריו.


ושמא ישאל השואל, מדוע שלא נתייחס למחלל שבת בפרהסיה כאל עושה עבירות לתיאבון, אשר בו פוסק רבנו לעיל בהלכות רוצח ושמירת הנפש: "אבל ישראל בעל עבירות לתיאבון שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו" – מדוע לא נֹאמר שדינם של מחללי השבת בפרהסיה יהיה כעושה עבירות לתיאבון שמצוה להצילו, ולא נקבע שדינם כגויים שאסור להצילם?


ראשית, כאמור רבנו פוסק את דין מחלל שבת בפרהסיה באופן עצמאי וללא כל סייג או תנאי, ולכן נראה ברור שלא חל על מחלל שבת בפרהסיה שום סייג או תנאי, וכל מי שמחלל שבת בפרהסיה מכל סיבה שהיא, הרי הוא כגוי לכל דבריו. שנית, לא לחינם הושווה חילול השבת לעבודה-זרה, וכמו שבעבודה-זרה אין דין "לתיאבון" וכל יהודי שעובד עבודה-זרה לרצונו – הוא בגדר מין (ומצוה להרגו בידיים); כך בחילול השבת אין דין "לתיאבון", וכל מי שמחלל שבת בפרהסיה לרצונו – הוא בגדר גוי (שאין מצוה להרגו אך אסור להצילו). כלומר, אין דין "לתיאבון" בכל אחת משתי העבירות הללו.


זאת ועוד, רבנו בפירוש המשנה חולין (א, ב) פוסק במפורש, כי משומד לעבירה אחת או לעבירות הרבה, כל עוד הוא אינו בגדר עובד עבודה-זרה או מחלל שבת בפרהסיה או כופר בתורה שבעל-פה – כל עוד הוא "שלם מכל אלו, והיה משומד לעבירה אחת או לעבירות הרבה חוץ מאלו כפי הנאותיו ותאוותיו, והוא יודע וממרה ועובר, הרי זה מותר לאכול משחיטתו". נמצא, שהמושג "עובר עבירה לתיאבון" לא נאמר אלא בשאר עבירות, אך לא נאמר לא בעבודה-זרה ולא בכפירה בתורה-שבעל-פה ולא במי שמחלל שבת בפרהסיה.


ה. דברי רבנו בפירוש המשנה


נחתום את פרקי מאמרנו בדברי רבנו בפירוש המשנה חולין (א, ב):


"הכל שוחטין, ואפילו ישראל משומד. ויש לכך תנאים ואז תהיה שחיטתו מותרת: האחד, שלא יהא עובד עבודה-זרה, לפי שאמרו משומד לעבודה-זרה משומד לכל התורה כולה; והשני, שלא יהא מחלל שבת בפרהסיה, לפי שהכלל אצלנו מחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כגוי לכל דבריו; [והשלישי], ושלא יהיה מין, ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, שהם עובדי עבודה-זרה אך עדיין רואים את עצמם בגדר ישראל], [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם ופקפקו בתורה ובנביאים ע"ה מתוך סכלותם, ומכחישים את הנביאים במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצוות מתוך זלזול. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי ודואג ואחיתופל וגיחזי ואלישע אחר, וכל ההולך בשיטתם 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]. [...]. [והרביעי,] וכן מתנאי המשומד הזה שמותר לאכול משחיטתו שלא יהא צדוקי ולא בייתוסי והם שתי הכיתות אשר החלו להכחיש את התורה-שבעל-פה [...].


אבל המינים והצדוקים והבייתוסים לכל שינויי שיטותיהם, הרי כל מי שהתחיל באותה השיטה תחילה ייהרג לכתחילה, כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה. [...] אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם כדין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה. [...] אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג".


סוף דבר


ממאמר זה למדנו, שדינו של מחלל שבת בפרהסיה הוא כגוי לכל דבריו, ולא רק מפני שכל מחללי השבת בימינו הם בגדר מזידים, אלא שאף-אם-הם היו שוגגים, כגון יהודי שנשבה לבין הגויים, ולא ידע מהם ישראל ולא מהי דתם – עדיין הם היו בגדר גויים לכל דבריהם.


ברם, נראה שיש לסייג קביעה זו לעניין אחד מסוים ומצומצם, כאשר אותו יהודי מחלל שבת בפרהסיה מגיע לבית-הכנסת "לגנוב" מצוות, אסור לבזותו או לגרום לו להרגיש אי נעימות, אלא יש "לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות", וכֹה דברי רבנו בסוף "מאמר קידוש השם":


"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".


ונראה שלא רק אם אותו מחלל שבת בפרהסיה בא לבית-הכנסת, אלא הוא הדין לכל צעד שעשה לקראת דרך האמת או אפילו שהביע רצון לכך, יש לקרבו ולזרזו לעשיית המצוות, ואין לנהוג בו מנהג ניכור וביזיון, אף שמבחינה הלכתית הוא עדיין כגוי לכל דבריו.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!