במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" שכותרתו: "אל תפנו אל האלילים", עסקנו בשני איסורים חמורים: הראשון הוא האיסור שלא לעבוד אחד מכל הנבראים, ובכלל זה גם האיסור לעבוד את גדולי האסלה שהפכום לאלילים ולמכשפים בעלי כוחות רוחניים נסתרים או כוחות מאגיים על-טבעיים. כמו כן, למדנו מהי דרך עבודתם, והיא נישוק ידו של האליל או קימה וקידה לפניו או הילולו ופיאורו בדברי שבח או בתארי חנופה ורוממות או רכישת מוצרים שהוא האציל עליהם מ"כוחו הרוחני" ואשר נועדו להשפיע שפע גשמי על המשתמש בהם, וכל כיו"ב – ועל הלאו הזה חייבים סקילה כאשר יש סנהדרין-אמת אשר שופטת את העם באמת ובצדק.
האיסור השני הוא לפנות אל האלילים, והוא האיסור לעיין ולשנן ולהגות בהזיות התועים. לפיכך, אסור לעיין בספריהם של גדולי טחורי האסלה (אלו עם ההסכמות וההמלצות שבראש הספרים), וללמוד את דרכיהם ושיקוציהם והתעיותיהם הפרו-נוצריות, ועל הלאו הזה חייבים מלקות ארבעים, אימתי? כאשר העובר עשה מעשה כגון דפדוף בספריהם. כמו כן, אסור להתבונן בגדולי האסלה הללו, שהרי הם בגדר אלילים ובכלל הלאו "אל תפנו" נכלל גם האיסור להתבונן בעבודה-זרה מכל סוג שהוא, אך מותר להביט בתמונתם כדי לתעבם ולגנותם.
אמנם, יש להעיר, כי לעתים מותר לעיין בספרי עבודתם, בעיקר לדיינים לחוקרים ולמנהיגים, כדי ללמוד כיצד להרחיק את העם מהבליהם וכיצד לשפוט את אלה שנכשלו ותעו אחריהם, ובעניין זה ראו מאמרי: "מהו ספר הרפואות אשר גנז חזקיהו?". ברם, אם המעיין בספרי מינות ועבודה-זרה מייחס אמיתות לדברים שמובאים בהם (וכמו שמצאנו אצל גדולי טחורי האסלה באלף השנים האחרונות, אשר עיינו בספרי עבודה-זרה ונדמה להם שהדברים אמיתיים), ברור שהוא עובר על איסור תורה של "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", ואף יותר מכך וכפי שנראה לקמן:
ומהו האיסור הנוסף שהמעיין בספרי מינות עובר עליו? ובכן, כל המעיין בספרי המינים ומייחס לדבריהם רוממות ואמיתות, ומאמץ אל חיקו את השקפותיהם הרעועות, עובר על לאו חמור מאד והוא האיסור לאמץ השקפות מינות ולזהם את המחשבה הטהורה שהעניק לנו ה' יתעלה בהזיות ובדמיונות, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בעניין האיסור לעיין בהשקפות המינות:
"והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה [כגון ההשקפות הרעות וההזיות שמובאות בספרי המינים], אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' [במ' טו, לט]".
וראינו מאות דוגמאות להזיות ולהשקפות רעות אשר מנתצות את יסודות הדת המחשבתיים, ואף מחריבות את יסודות ההלכה שקיבלנו ממשה בסיני: וזאת בשלל מאמריי על רש"י, וכן במאמרים רבים שעוסקים בחשיפת כיעורם של המינים ובניתוץ השקפותיהם האליליות (ולקמן ייחדנו פרקים שבהם ריכזנו עשרות דוגמאות להשקפות המינים המרכזיות).
לפיכך, דינם של ספרי המינים וצאצאיהם אשר מתעים את העם אחרי ההבל הוא כילוי, ולדעתי הכילוי הטוב ביותר בעבורם הוא השלכתם למחזורית הקרובה, ואין לחשוש שמא נכתבו בהם שמות קודש, ולא רק מפני שהמינים ממילא משבשים ומכַערים את שמות ה' יתעלה ויתרומם, שהרי אפילו אם יש בהם שמות קדושים שאסור למחקם ולאבדם, בנדון דידן מותר, ולכתחילה – שהרי ספר תורה כשר שכתבו מין נשרף עם כל האזכרות שבו, כל-שכן וקל-וחומר ספרי המינים אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומסיתים ומדיחים את העם מדרך אלהים חיים.
ועל אלו ספרים הנני מדבר? ובכן, 99.9% מן הספרים שתמצאום בספריות ישיבות המינות השחורות, וברבים מהם יש שלל הסכמות והמלצות של הכומרים האורתודוקסים השונים, אשר מהללים את מחבר הספר או את המהדיר, ושנועדו מעיקרא: לפרסם ולרומם את גדולי טחורי האסלה, לזרז את מכירתו של הספר, לנפח את התעשייה של הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, לעבות את ספריות המינים בהבלים, ולהפצת תעמולת-מינות שקרית.
ומדוע ספריהם כל-כך רעים ומסוכנים? ובכן, מתוך ספריהם העקושים האדם לומד על דרכיהם ושיטותיהם: כיצד לכפור ביסודות דת משה הטהורים ולהצדיק זאת בכל מיני תירוצים; לעוות לסלף ולזייף את מסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמים ע"ה; להחדיר תחת יסודות דת האמת, שנמחקו נדרסו ורוצצו במגפיים מסומרות, רבבות הזיות מינות מפורשות או הזיות מאגיות אליליות – אשר מדרדרות אותנו: להשקפות המינים ולדרכיהם, להפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, ולעיוות מצוות התורה לסגולות מאגיות להפקת תועליות חומריות.
נעבור עתה לעיין בפסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו):
"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה [כלומר, לא רק שאסור להרהר בכוחותיהם הרוחניים והמאגיים הדמיוניים של האלילים הכעורים למיניהם], אלא, כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה [וכמה יסודות עקרו המינים וצאצאיהם בכתביהם, ולא השאירו יסוד אחד משלושה-עשר יסודות הדת שלא חיבלו והשחיתו אותו] – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו [אסור להרהר בדבריהם!], ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו, ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו".
"כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה [מה נמצא מעבר לקצוות היקום וסופו] מה לפנים מה לאחור [מה היה לפני בריאת היקום ומה יהיה אחריו]; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמים שמא אינה – ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בוריו".
"על עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וִידַמֶּה שמחשבתו מַשֶּׂגֶת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות; 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא אין בו מלקות [מפני שאין בו מעשה]".
וקאפח הוסיף שם: "בכלל מינות כָּלַל רבנו כל ע"ז וכל סטייה מחשבתית מדרך האמת".
א. שלושה-עשר יסודות הדת שהשחיתו המינים
כדי להדגים ולהמחיש את דברינו, ניתחנו בקצרה את 13 יסודות הדת שהשחיתו המינים:
היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. ובכן, זהו אחד היסודות שהמינים השחיתו לחלוטין. משמעותו והמצוה הגדולה הכרוכה בו היא לימוד המדעים שבאמצעותם מכירים את הבורא יתרומם! כלומר, מתוך ההתבוננות בבריאה האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם!
ונצרף גם את פסק רבנו בסוף ספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא):
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה – אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".
נמצא, שרבנו פותח את ספר המדע בידיעת ה' יתעלה ויתרומם וחותם אותו גם כן בידיעת ה', ללמדנו על חשיבות היסוד הזה שהוא העיקר הגדול שבו תלוי הכל.
"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו).
ברם, המינים וצאצאיהם הפכו את לימוד המדעים ללא פחות מאשר לכפירה בעיקר! ובעשותם כן, מחקו ורמסו הלכה למעשה את היסוד הראשון והוא ידיעת ה' יתעלה ויתרומם שמו.
ואם תתמהו: ומדוע הם עשו כן? ובכן, מטרתם היא להחדיר את אלילותם, ואי-אפשר להחדיר מינות ואלילות להמונים טרם שמחריבים את שכלם ומשחיתים את מחשבתם – כי רק מוחות ריקים ומרוקנים מחכמה ומדע יקבלו את ההזיות המגוחכות שהמינים מלעיטים אותנו בהן.
וביתר ביאור: גדולי האסלה טיפחו באופן תקיף ואגרסיבי מאד את הגישה שאסור באיסור חמור לחקור, רק להאמין, וזאת במטרה להרחיק את העם ממדע ומהשכלה, אם מפני שהם לא היו מסוגלים להתרומם למעלת לימוד המדעים, ואם מפני שהתעצלו להתרומם למעלה הזו.
אך בעיקר עשו כן מפני שהם ביקשו להשאיר את המון העם סכלים ובורים נוהים אחר המאגיה וההזיות, כדי שיהיה קל להפליא אותם בסיפורי הבל ותהו ולהחדיר ללבם אמונות שווא ומדוחים – וכל זאת כדי לרומם את כבודם וגדולתם ולהפיק את מירב טובות ההנאה מן הדת, כי אם המצוה היא רק להאמין בלא שום חקירה והתבוננות, הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, ואף לא אחד יבדוק או יהרהר אחר הוראותיהם ומעשיהם, כי אסור לחקור – רק להאמין...
ועליהם רבנו אומר את דבריו הקשים בצוואתו למורה הנבוכים, וכֹה דבריו:
אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
***
והיסוד השני אחדותו יתעלה. ובכן, גם את היסוד הזה המינים השחיתו לחלוטין, שהרי הם שרפו את "ספר המדע" ואת הספר "מורה הנבוכים" אשר מורים לאדם כיצד לייחד את שמו הנכבד והנורא וכיצד להתקרב אליו בידיעתנו, וזאת באמצעות שלילת כל המאפיינים הגופניים והנפשיים, שכולם אינם שייכים אליו; וחמור מכך, הם החדירו לספריהם בדיוק את ההשקפות אשר מורות על ריבוי האלהות במחשבה, לדוגמה: ההשקפה שיש לבורא תכונות נפשיות בדומה לתכונות נפש האדם, כגון חמלה ואהבה, כעס והתרגשות ועוד תכונות נפשיות רבות (ראו: "לעורר רחמי שמים?"), וכן הכתירו את הבורא יתעלה באינסוף תארים אשר מורים על ריבוי, שהרי אם הבורא יתעלה הוא חכם וגיבור וכו' במובן הפשטני של המילים, הרי שיש דמיון והשוואה בינינו לבין בורא-עולם באיזה צד מן הצדדים, וכאילו שהוא דומה לבני האדם.
"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).
וחמור אף מזאת, הם החדירו פרשנויות מגשימות מתועבות כלפי הבורא יתעלה אשר מורות על מאפיינים גופניים ישירים ומובהקים, ועל-כך אפשר ללמוד מפרשנותו של רש"י לתורה ולגמרא, שהוא הכוהן הגדול של המינים. חשוב להבין, שההגשמה היא למעשה ההשחתה המוחלטת של יסוד האחדות, כי לעולם לא תהיה אחדות במחשבה שהוחדרו אליה יסודות גופניים ביחס לבורא, וכמו שאומר רבנו במורה (א, לה), ובהלכות יסודי התורה (א, ה):
"לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה"; "כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות".
כמו כן, עד עצם היום הזה נדמה למינים שהפילוסופיה היא כפירה בעיקר! בדומה להזייתם שלימוד המדעים הוא כפירה, אלא שלימוד הפילוסופיה לשיטתם, דהיינו הלימוד על מצות ייחוד ה' ושלילת הגשמות וכל מאפייני הגוף והנפש מן הבורא יתעלה, הוא כפירה שהינה חמורה אף מלימוד המדעים הנתעבים בעיניהם! וכמו שאמר החשמן מווילנא על רבנו: "הפילוסופיה הארורה היטתו ברוב לקחה". כאילו רבנו הוא נער פתי חסר לב והפילוסופיה היא אשת איש זונה: "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב [...] וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב [...] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ, הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל, עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא" (מש' ז).
ובעניינו של החשמן ראו מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז".
***
והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. היסוד הזה נרמס עד עפר אצל המינים וצאצאיהם, ואיני צריך להכביר מלים בעניין זה, די לעיין בסדרת מאמריי על רש"י כדי להבין שהם השחיתו את היסוד הזה לחלוטין. ובימינו ניתן לראות את התייחסותו של קוקו האליל לעניין זה, בהכשירו את ההגשמה בקביעה שאין זה משנה כיצד האדם יתפוש במחשבה את הבורא יתעלה, העיקר שהוא שם (ראו: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה זרה ומחיית עקבותיה").
כמו כן, גדולי האסלה לדורותיהם תפשו כפשוטן את אגדות חז"ל, שלעתים מתארות בפשטיהן את בורא-עולם כבעל מאפיינים גופניים ונפשיים, ובשל סכלותם, נדמה למינים שכל ההזיות שנאמרו בפשטי האגדות הן אמת ויציב ונכון וקיים, והגיעו להזיות מאד-מאד כעורות, עד שכל נבון שיתבונן בהשקפותיהם ובפרשנויותיהם יזעק מרה: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה!
וכֹה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על הפוחז מפוסקיירא ושאר גדולי אשכנז המגשימים והמסופקים (התועים בספקות), שסברו שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו"] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו). והדברים עתיקים.
***
והיסוד הרביעי הקדמות. וכדברי רבנו: "והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה". ברם, גם את היסוד הזה המינים השחיתו, שהרי בעצם אימוץ ההשקפה שיש לה' יתעלה תארים, הם למעשה ריבו את הקדמון, דהיינו שהתארים הללו קדומים כקדמותו, וה' יתעלה לא קדם להם... ואם הם יסברו שהקב"ה "רכש" את התארים הללו במהלך הזמן, הרי שהם כופרים ביסוד אחר, והוא שה' יתעלה ויתרומם לא ישתנה ולא יתפעל: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
חשוב להדגיש, שללא לימוד מחשבתי מקיף ומעמיק אי אפשר להימלט מייחוס הגשמה ותארים לבורא יתעלה, וכל-שכן שאי אפשר לזכך את המחשבה מסיגים אלה לאחר שהושחתו כל יסודות הדת המחשבתיים. אמנם, איני מצפה שכל אחד מדרדקי המינים ילמד על תורת שלילת התארים, אבל ראשיהם ומנהיגיהם היו מחויבים ללמוד היטב נושאים אלה, כדי להרחיק את צאן מרעיתם מלשגות בייחוס תארים ותכונות נפשיות והגשמה ישירה כלפי ה' יתעלה, כי בהחלט חלה עליהם החובה לידע ולהבין ולהורות את הדרך לצאן מרעיתם. ומי שיראה עד כמה התאמצו אונקלוס, יונתן, רבנו ורס"ג להרחיק מן ההגשמה וגרורותיה, יבין, שכאשר מוחקים את יסודות הדת המחשבתיים, אי אפשר להימלט מן ההגשמה והמינות.
***
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
העתקתי את כל היסוד הזה מפני שהמינים השחיתו את היסוד הזה באופנים גסים מאד-מאד: הם החליטו שגדולי טחורי האסלה שלהם הם בעלי כוחות נסתרים ולעתים אף מאגיים, ובמלים אחרות הם הפכו אותם לאלילים אשר יש בכוחם להיטיב ולהרע. הם עובדים אותם כמו שראינו לעיל במאמר זה: מרוממים אותם בכל מיני סוגי שבח ופאר והידור, ותוקפים את כל מי שמבקר אותם כאילו הוא "כופר בעיקר", דהיינו כאילו אליליהם הם העיקר! במקום להבין שהעיקר הוא ה' יתרומם ויתעלה שמו, ואסור להעריץ ולרומם ברוממות אלהית שום גורם מבלעדיו.
וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות יסודי התורה (א, ד): "וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה – עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' [שמ' כ, ב; דב' ה, ו], וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו".
ולא רק שהם הפכו את גדולי האסלה שלהם לאלהים חיים, הם הפכו גם את גדוליהם המתים לאלהים חיים, בפולחן שייסדו סביב קבריהם, וסביב הפנייה אליהם, וסביב האמונה בכוחם, וסביב ההזיה שיש בכוחם "להמליץ טוב" לפני ה' יתעלה, וכל זה מינות כעורה בהגדרתה ההלכתית הבסיסית ביותר: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
בנוסף לכך, הם מחזיקים באמונות מאגיות אליליות רבות, כגון: אמונה בשדים ובקיומו של שטן מאגי דמיוני, בכישופים, בניחוש, בעוננות, בעין הרע, בקללות מאגיות, בתפישת העולם-הבא כעולם של הנאות גופניות, בהגשמת המלאכים, בתפישת בורא-עולם כיושב בבית-דין של מעלה ונעזר ונזקק למלאכים, ועוד-ועוד הזיות מאגיות לאין מספר אשר ציווה עלינו הקב"ה להתרחק מהן כמו מאש, וכפי שפוסק רבנו בסוף פרק יא שבהלכות עבודה-זרה, וכֹה דבריו:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
וגם לחטאת הזאת גרמו להם סכלותם וגאוותם ובהמיותם ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן.
***
והיסוד הששי הנבואה. ובכן, המינים משתמשים ביסוד הזה כדי לעוות ולסלף את התורה, דהיינו שהם מייחסים לגדוליהם "רוח הקודש" וכוחות נבואיים לידע את הנסתרות והעתידות, ואף מחקו לחלוטין את כל ההלכות שבאמצעותן נקבע ומוגדר נביא אמת לעומת נביא שקר. באמצעות הפיכת גדוליהם לנביאים או לאלילים הם מכסים על סכלותם, שהרי לפי תורת האמת אנו מחויבים לשמוע אל דברי הנביא, ואסור בשום פנים לערער או לסתור או לבקר את דבריו, שהרי כל דבריו הם דברי אלהים חיים! כלומר, בייחסם לעצמם כוחות נבואיים, גם אם לא באופן מפורש (שהרי אם הם יטענו את הנבואה באופן מפורש ניתן יהיה בקלות להוכיח את רמאותם), הם שוללים למעשה את ההצדקה לבחון את דבריהם בחינה עניינית ומדעית.
***
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא" וכו'.
ובכן, זהו אחד היסודות שהמינים השחיתו באופן מתוחכם מאד, בהפכם את גדוליהם לגדולים כמשה רבנו ואף גדולים ממשה רבנו! שהרי משה רבנו חטא, ואילו גדולי האסלה המהובלים לעולם לא חוטאים או שוגים או טועים! וכל דבריהם והוראותיהם הם אמת וצדק ומישרים. לפיכך, אסור באיסור חמור לבקר את דבריהם או אפילו לעיין בהם בעין ביקורתית ומדעית.
ויתרה מזאת, היסוד הזה ניתן לנו במטרה שלעולם לא תבוא דת חדשה, שהרי אם לעולם לא יבוא אדם גדול ונביא כמשה רבנו, הרי שלעולם לא יבוא אדם שימסור לנו דת חדשה! לפיכך, כדי להחדיר דת חדשה לעם-ישראל מן ההכרח היה לטשטש את גדולתו של משה רבנו!
מסיבה זו אפוא, המינים טשטשו ואף מחקו את גדולתו של משה רבנו, וכל זאת כדי להחדיר לנו מוסֵר דת חדשה – הלא הוא רש"י-שר"י. כלומר, במקום להצהיר שמשה רבנו הוא רבן של ישראל והוא פרשן הדת במסרוֹ לנו את התורה-שבעל-פה – הפכו את רש"י המין ל"רבן של ישראל" וכן ל"פרשן הדת" – פרשנדתא. מי שהחל בתהליך הזה היה רש"י-שר"י בעצמו, ונמצאו בפירושו פירושים אשר הופכים את משה רבנו לגס-רוח זייפן שקרן ואף כופר.
ובמאמרי על רש"י חלק נה הרחבתי בזה, והנה לפניכם דוגמא אחת לערעור על מעמדו וסמכותו של משה רבנו, בדברים (לד, יד) נאמר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים". ורש"י פירש שם כך: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כעניין שנאמר: 'וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ' [שמ' לב, ל], 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".
וכאשר קראתי את הפירוש הזה נחרדתי והזדעזעתי כל-כך עד שקראתי "ברוך דיין האמת"! כי איך ניתן להעלות על הדעת שמשה רבנו, אשר הקב"ה מעיד עליו שהוא: "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג), וכן: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (שם, ז), איך אפשר להעז ולהחציף ולומר שליבו של משה רבנו ע"ה היה גס בהקב"ה?! כלומר, בנוסף לביטול יסוד הדת שקובע את גדולתו של משה רבנו, מדובר בכפירה בתורה. אגב, בלשון חז"ל ייחסו את הביטוי "גס בו" לכהן עם-הארץ, לגוי ולנואף! ותוכלו לעיין בכל העניין הזה בהרחבה במאמר שנזכר.
ואם משה רבנו ע"ה היה גס רוח בה' יתעלה ויתרומם, כל אחד יכול למסור דת חדשה...
***
"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה". ובכן, אף שהמינים וצאצאיהם לא כפרו ביסוד הזה באופן מפורש, הרי שהם כופרים בו בפועל, בהחדרת תורות חדשות לתוך מסורת התורה-שבעל-פה. כלומר, אין הבדל בין מחיקת פסוקים ומצוות, לבין החדרת מצוות וחוקים חדשים, שהרי כך או כך, המצוות המקוריות מתעוותות ונמחקות מספר התורה. ואלה הן שתי הדרכים הידועות להחריב דת: או למחוק אותה באופן ישיר, או להחדיר לתוכה ספקות והזיות עד שכבר לא ניתן להבחין במקור האמיתי, וכתב על-כך רבנו באיגרת תימן, והרחבתי בעניין זה בספרי אפיקים להרמב"ם בפרק: "עיוות דת האמת – הכחדתה בטשטושה".
***
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]". וגם את היסוד הזה המינים החריבו לחלוטין, בהחדירם לדת האמת אינסוף השקפות והלכות ומנהגים חדשים מקרוב באו, אשר מנוגדים ומחריבים את יסודות דת האמת והלכותיה. לדוגמה, רבבות ההלכות החדשות המחמירות שהמינים החדירו לדת האמת, שאין בהן שום צורך במקרה הטוב, ואשר מסלפות את דת האמת והלכותיה במקרה הפחות טוב, ולעניין זה יש דוגמאות רבות במאמרים שפרסמתי בנושאים שונים ומגוונים באתר אור הרמב"ם.
ויתרה מזאת, והלא הם ביטלו עשרות רבות ממצוות התורה בשורפם את "ספר המדע" ואת הספר "מורה הנבוכים", ולא סתם מצוות, אלא את המצוות היסודיות ביותר בתורת משה, את נשמת אפה של היהדות! כגון ידיעת ה' וייחוד ה' ועוד, וכן עקרו את היסוד החשוב בתורת משה, והוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה והוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.
ובל נשכח את החדרת הקבלה האלילית לתוך דת משה, שהרי בזאת הם החדירו ספרי מינות לתוך מסורת התורה-שבעל-פה. כלומר, לא רק שהם הוסיפו על דת האמת תורה חדשה, הם החדירו באמצעותה השקפות מינות ארורות אשר מנוגדות בתכלית לקבלה האמיתית.
***
"והיסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם" וכו'. האמנם יש במינים יראת שמים? וכי מי שרוצץ את יסודות הדת יש בו יראת שמים והבנה שה' יודע את מעשיו?
***
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת".
ובכן, גם את היסוד הזה המינים האשכנזים ועוזריהם הנרצעים השחיתו, שהרי לשיטתם, מי שמתפלל ולומד את תורתם הבזויה, הקב"ה מוחל לו על פשעיו! דהיינו התורה העקומה שלהם מגינה עליהם ומצילה אותם מן העונשים והייסורים המגיעים להם! ובתפישתם שהתורה מגינה ומצילה שיבשו את כל יסוד השכר והעונש, ואף הגיעו לתועבות חמורות מאד, כאילו אדם יכול להשחית את דרכיו כמעשי ארץ מצרים וארץ כנען בחדרי-חדרים, וגדולתו הדמיונית בתורתו העקומה והיקושה תצילנו מן הייסורים! ויש בתפישתם זו גם כפירה בתורת האמת: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
כמו כן, בהשקפותיהם בעניין גלגולי הנשמות ועילויי הנשמות, הם הוסיפו והשחיתו את יסוד השכר והעונש, כאילו יש לאדם אפשרות להתחמק מעונש הכרת, וכאילו יש אפשרות להעלותו באמצעות הזיות ודמיונות מדינו החמור והקשה, להתענג בעונג אנשי האמת טהורי הלבב.
"הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בר' יח, כה).
***
"והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמֵּת שיבוא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים: תפוח דעתן של מחשבי קצין. ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו או זלזל בעניינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים" וכו'.
ובשנאתם העזה לצבא-ההגנה-לישראל ולארץ-ישראל (שהרי מי שמתעב את משמרות ארץ-ישראל, מגלה את דעתו שהוא מתעב ושונא את ארץ-ישראל ארץ חמדה אהובה, ושכל ישיבתה בעיניו היא למעשה ישיבה מקרית שנובעת מנוֹחות בלבד ונועדה לשם הפקת צרכים חומריים), המינים למעשה כופרים ביסוד ביאת המשיח, מפני שהם אינם מאמינים בחשיבות עצמאותו המדינית הדתית והביטחונית של עם-ישראל, וזו תמצית מהותם של ימות המשיח!
אלא, הם מטפחים בכל כוחם את ההשקפה שיש לקיים חיים גלותיים ותלותיים, נעדרי יצירה עבודה ועמל אמיתיים – שבראשם הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים. כלומר, מטרתם המרכזית והיחידה היא ליצור חיים של ספחת וטפילות, שיש בהם חילול-שם-שמים איום ונורא, היפך מטרת ה' בנו, שנהיה עם חכם ונבון, עם עצמאי חזק פעיל ויצרני, אור לאנושות.
קצרו של דבר, טיפוח ההשקפה שיש לקיים חיי בערות וסכלות גלותיים ותלותיים מבזים ומשפילים, היא האנטי-תזה המובהקת ביותר לייעודנו האלהי ולחזון הנביאים לימות המשיח, שבהם עם-ישראל הינו עם חכם נבון ונערץ, אשר מורה את דרך האמת לאנושות כולה.
זאת ועוד, כדי לבזות ולערער על ימות המשיח, הם הופכים אותו לחוכא ולאטלולא, כאשר מדי פעם הם זורקים "נבואות" לחלל האוויר שהנה המשיח כבר מגיע... (וראו מאמרי על קנייבסקי: "איך ניתן להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר?"; ובמאמר ההמשך: "קנייבסקי וקולדצקי גומלין זה את זה") כמובן שגדולי טחורי האסלה מכזבים ומכזיבים ב"נבואותיהם", ובזה הם למעשה מערערים ומחלישים עוד את יסוד ביאת המשיח, שהרי הם מייאשים את בני האדם מלצפות לו, וכדברי חז"ל ורבנו: "ואין לקבוע לו זמן [...] אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין".
***
"והיסוד השלשה עשר, תחיית המתים". ובכן, גם ביסוד הזה המינים כופרים הלכה למעשה, שהרי מצאנו בפירוש רש"י-שר"י – אלילם המרכזי והראשון, שחיי העולם-הבא הם-הם תחיית המתים! כלומר, לפי רש"י (הרבן של כל המינים), צדיק שמת, שכרו הוא שהוא יקום בתחיית המתים ויחיה חיים גופניים שלמים ומושלמים לנצח נצחים! בהשקפה הזו, רש"י מחק למעשה את יסוד תחיית המתים, שהרי תחיית המתים היא חיי העולם-הבא! כלומר, בצמצום שני יסודות ליסוד אחד, אחד מן היסודות והוא תחיית המתים נמחק הלכה למעשה מהמציאות!
כל שנשאר לרש"י הוא יסוד האמונה בחיי העולם-הבא שגם אותו הוא שיבש ועיוות להחריד, ובשיבושו המחריד הזה, רש"י החריב למעשה גם את אמיתת מציאותם של חיי העולם-הבא! שהרי לפי רש"י השארות הנפש וקיומה בחיי עונג רוחניים ונצחיים לא קיימת במציאות!
ובעניין זה ראו מאמרי על רש"י: במבוא לחלק כו, ובמבוא לחלק מא, ובמבוא לחלק נה.
ב. מה דינם של המינים?
נחל בדברי רבנו בעניין המפקפקים ביסוד משלושה-עשר יסודות הדת:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [וכל שכן כאשר הוא כפר רמס והשחית] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כפי שראינו ונראה, דינם של המינים קשה מאד, ברם, ההלכות הקשות האמורות בעניינם אינן לביצוע הלכה למעשה בימינו, כי אין לנו סנהדרין-אמת שתעניק גיבוי לקיום ההלכה, להיפך, העולם הדתי נשלט בידי המינים וצאצאיהם, ומוסדות השלטון של עם-ישראל מבוססים על חוקי הגויים והתרבות המערבית, כך שאין שום אפשרות בימינו לקיים את ההלכה, ולדעתי גם אסור באיסור חמור להעלות על הדעת שניתן לקיימן באיזה אופן. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, והיא כדי לחנך ולעורר את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.
נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב): "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון המתעים אחר הקבלה] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
והנה עוד שתי הלכות, הפעם מהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו): "המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו". כלומר, חז"ל ורבנו חייבו את האדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגן ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל, וממיטים עלינו אסונות איומים.
ויתרה מזאת, המינים הללו לא רק מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל, אלא, בהתעיית עם-ישראל ובטמטומו בהזיות המינים, הרשעים והסכלים הללו גם מחריבים את כל העולם כולו, שהרי הם מונעים מעם-ישראל למלא את ייעודו: להיות עם חכם ונבון, אשר מאיר באור התורה והחכמה לעולם כולו, ומרומם את כל האנושות יחד עמו לעבר ידיעת ה' ולעבר חיים של מוסר ערכים ואנושיות: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד).
והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו: "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול". מדהים! לא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים!
ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
בהלכה נוספת בהלכות תשובה (ג, טו), רבנו מלמד שגם בימינו, גם כאשר כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה, אלא הלכות חינוכיות ומוסריות בלבד, המינים הללו ישלמו תשלום מלא בעבור פשעיהם בעולם-הזה ובעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים", וכו'. והמינים הם גדולי הרשעים וראשיהם, ולא לחינם הם הראשונים ברשימת הארורים.
והנה עוד הלכה בעניינם של המינים בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).
***
לעומת דינם של המינים מישראל ראו את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (סוף פרק ט):
"כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".
נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!
ועוד בעניין המינים ופחיתותם ורוע מעשיהם, ראו: "וכל המינים כרגע יאבדו".
ג. יסודות נוספים שהשחיתו המינים
יסוד מאד חשוב ומרכזי שהמינים השחיתו הוא הפיכת מצוות התורה, שניתנה לנו כאמצעי לזכות בו בחיי העולם-הבא, לקורדום אלילי שנועד להפיק תועליות מאגיות בעולם-הזה. כלומר, הפכו את מצוות התורה לסגולות מאגיות שתכליתן להושיע את האדם או להוריד לו שפע. השחתה חמורה זו היא בגדר כפירה בתורה, והיא מקיפה את כל מצוות התורה, ואף הוסיפו לה כל מיני מנהגי אלילות וסכלות מהובלים, אשר תכליתן להוריד שפע ולהושיע מצרה.
כלומר, הפכו את דת משה לדת אלילית, כמו שעובדי האלילים הקדמונים עבדו עבודה-זרה במטרה למשוך שפע מישויות אלהיות דמיוניות, כך המינים הפכו את דת משה לדת שתכליתה להוריד שפע מבורא-עולם. נמצא, שדתנו ודתות עובדי האלילים שוות בתכלית עבודתן!
ולדוגמא לזה ראו מאמריי: "מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י"; "תורה מגנא ומצלא"; "האם התורה מגינה ומצילה?"; ועוד מאמרים רבים ששופכים אור על שאיפתם להפוך את דת האמת לדת שדומה במהותה ובמטרתה לדתות אלילי העמים הטיפשים והסכלים.
***
עיוות חמור נוסף שהמינים וצאצאיהם החריבו בו את דת האמת הוא הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים. כלומר, לא רק שתכלית המצוות לשיטתם היא להוריד שפע מאלהים ולהעניק לנו תועלת גשמית חומרית בעולם-הזה, אלא שתכלית התורה לשיטתם היא להפיק שלל טובות הנאה מבני אדם. כלומר, דת האמת לשיטתם היא דת תועלתנית ונצלנית שכל תכליתה ומטרתה היא להפיק כמה שיותר טובות הנאה מכל המינים ומכל הסוגים. ובזה הרחבתי בעשרות רבות של מאמרים, המוכיחים שעיוות זה השחית ומשחית את דת האמת.
***
יסוד נוסף שהמינים השחיתו נוגע ליסוד שלילת הגשמות שראינו לעיל. המינים סבורים שיש בכוחם לעורר את ה' יתעלה ויתרומם בתפילותיהם ובזעקותיהם המהובלות, וכבר הרחבתי בעניין במאמרי: "לעורר רחמי שמים?", ובעוד מקומות. הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, שייחוס עוררות לה' יתעלה היא בגדר הגשמה, שהרי רק גוף בעל נפש מתרגש ומתפעל, ורק גוף בעל חושים מסוגל להיות נתון להשפעת זולתו, ובנוסף לכך, יש בזה חירוף וגידוף ה' יתעלה ויתרומם, כאילו הוא נתון לחסדיהם של בני האדם וכאילו ניתן לעוררו בתפילות ובמעשים – וכך היתל אליהו הנביא בכומרי הבעל והאשרה: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז).
להשחתה הזו מצטרפת עוד השחתה שקשורה לראשונה: המינים מחדירים את ההשקפה שהם "מועילים" לה' יתעלה, דהיינו שהם גורמים "נחת רוח" לבורא-עולם, כאילו ה' יתעלה ויתרומם מתפעל ומתרגש כבני האדם, וכאילו ה' יתברך זקוק לתפילותיהם ולהערצתם של בני האדם – וכל התפישות הללו הן תפישות מגשימות פגאניות נחותות ומעֻוותות מאד-מאד.
"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
***
יסוד נוסף שתעו ולעו בו המינים הוא ביטול לימוד התנ"ך לצד השחתת מסורת התורה-שבעל-פה. רש"י היה ראשון המשחיתים בצמצמו את לימוד התנ"ך, וכך נאמר בברכות כח ע"ב:
"תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדֵנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם-הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים – דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם-הבא".
ושם פירש רש"י כך: "ומנעו בניכם מן ההיגיון – לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא". ואיני יודע את נפשי, כי פירושו הוא פירוש מינות מובהק! וכי יעלה על הדעת שר' אליעזר יורה לתלמידיו להרחיק את בניהם הקטנים מלימוד המקרא? והלא שינון המקרא הוא סעיף חשוב מאד במצות תלמוד תורה שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דב' ו, ז) ובמיוחד לילדים ולנערים אשר זקוקים ללימוד גרסה של שניים מקרא ואחד תרגום! וזה הוא הבסיס ההכרחי שאין בלתו ואין גבול לחשיבותו העצומה להקניית ערכים והשקפות נכונות לילדים ולנערים! ולפיכך אמרו חז"ל על דרך המשל שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות של בית רבן, כדי לעורר אותנו לחשיבותו הכבירה של לימוד התורה לנערים בדרך של גרסה ושינון, והרחבתי בעניין זה במאמרי: "ראשית לימוד התורה ונטילת שכר בעבורה".
ברם, אי אפשר לנתק את עם-ישראל מצור מחצבתו, מספר התורה שניתן לנו מאת משה רבנו בהר סיני, ולכן רש"י לא הסתפק בהרחקת הילדים מלימוד המקרא, הוא גם כתב פירוש לתורה, כך שאם בכל זאת יקום אדם שיתעקש ללמוד מקרא... ובכן, אותו אדם ילמדֵהו עם פרשנותו המעֻוותת של רש"י, אשר חותרת כל העת תחת יסודות הדת המחשבתיים, ודוחפת ללא הרף לכיווני המחשבה וההזיות של המינים ושאר הכופרים רודפי ההבל התאוות והזימות. ולימים, המינים גם החליפו את תרגום אונקלוס בפירוש רש"י כדי להרחיק עוד ועוד מן האמת.
ולעיון נרחב בהשחתת היסוד הזה ראו מאמרי על רש"י חלק מט (במבוא).
***
כאמור בסוף הנקודה הקודמת, המינים וצאצאיהם המשיכו את מגמתו של רש"י, וסילפו וזייפו את דתנו בהשחתת יסוד נוסף, והוא ביטול קריאת שניים מקרא ואחד תרגום:
אחת העוולות הגדולות ביותר שעודנה מדרדרת את עם-ישראל במדרון המינות והאלילות הינה עיוות הִלכת חז"ל לקרוא מדי שבוע שניים מקרא ואחד תרגום. העיוות בא לידי ביטוי בביטול קריאת התרגום ובהשארת קריאת המקרא בלבד. הצעד הבא אשר חתם את גזר דינם למינות היה המרת תרגום אונקלוס בקריאת פירוש רש"י, וכפי שפוסק להלכה הג'וחא הרי"ק בשולחנו האירופי (או"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום".
עלינו להבין, כי פירוש רש"י הוא למעשה האנטיתזה המובהקת ביותר לתרגום אונקלוס: תרגום אונקלוס חותר לפרש את פשוטו של מקרא, ומרחיק מן ההזיות וההגשמה באופן עקבי ושיטתי. זהירותו בכבוד שמים וביסוד ייחוד השם כֹּה רבה עד שהוא מרחיק מן ההגשמה וההזיות אפילו "בדרך רחוקה" כמו שאומר רבנו במורה (א, כח). כלומר, אפילו במקומות שיש חשש רחוק מאד להגשמה, אפילו בהם אונקלוס מרחיק ממנה ומשלב בתרגומו ביטויים אשר מלמדים את הקורא עד כמה מכרעת ויסודית היא הרחקת הגשמות בדת משה.
ביטול התרגום על-ידי המינים אינו מבטא רק מלחמה בייחוד ה' ובהשקפות דת משה הטהורות, הוא אינו מבטא רק נטייה חריפה אחר ההגשמה והעבודה-הזרה, הוא אינו מבטא רק התרחקות מפשטי המקראות ונטייה אחר המאגיה והדמיונות – הוא למעשה הסמל המובהק ביותר ליצירת דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית. ומדוע? תרגום אונקלוס הינו למעשה הביטוי המובהק ביותר של מסורת התורה-שבעל-פה שנמסרה לנו איש-מפי-איש במשך דורות רבים, מסורת שהחלה אצל משה רבנו בקבלת התורה-שבעל-פה בהר סיני. כך שמי שמערער על התרגום ומבטלוֹ מבקש למעשה להחליף את מסורת התורה-שבעל-פה במסורת חדשה!
ולעיון נרחב בהשחתת היסוד הזה ראו מאמרי על רש"י חלק כג (במבוא).
***
לצד ההרחקה מלימוד התורה, ולצד ביטול מסורת התורה-שבעל-פה והחלפת לימוד התרגום בפירוש המינות של רש"י, המינים כשלו ביסוד נוסף חשוב מאין כמותו: הם ביטלו את לימוד הנביאים והכתובים! ועל-כך הרחבתי במאמר שכותרתו: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".
הסיבה המרכזית שהמינים ביטלו את לימוד התנ"ך, היא מפני שיש בו חינוך לערכים אשר מנוגדים בתכלית להשקפות עולמם. להלן ראשי הפרקים מתוך המאמר הנזכר, אשר בכל אחד מהם ניתחתי ערך מסוים שאותו המינים אינם מסוגלים לקבל בשום פנים, ומתוך הרשימה הזו תוכלו לפחות להתרשם באופן שטחי ולהבין מעט מדוע המינים ביטלו את לימוד התנ"ך:
א. אהבת ארץ-ישראל; ב. הערצת קדושים; ג. גיוס למלחמה; ד. קידוש העבודה ואהבתה; ה. מלחמת חורמה בעבודה-זרה; ו. האיסור ליהנות מן הדת; ז. התנ"ך מחנך לערכים מעשיים.
***
כמו כן, חשוב להדגיש את אחד הערכים הגדולים והחשובים ביותר של התנ"ך אותו המינים השחיתו לחלוטין, והוא ערך המלאכה, ואשר עליו הרחבתי במאמרי על התנ"ך שנזכר לעיל.
והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בעניין זה (הלכות תלמוד תורה ג, יא):
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח] – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".
נשים לב גם לעובדה החשובה שרבנו שיבץ הלכה זו בהלכות תלמוד תורה, ללמדנו שמי שאינו עובד לפרנסתו, ואינו מבין את ערך המלאכה, תורתו עקושה ויקושה, תורת מינות ארורה.
***
בעקבות השחתת יסוד המלאכה וחשיבותו העצומה בדת משה, המינים הוסיפו להשחית עוד שני יסודות נוספים, ללמדנו שכדי להחזיק שקר אחד נדרשים שני שקרים נוספים... המינים ביטלו את חשיבות המלאכה, אך בכל זאת הם נזקקו לפרנסה, ואין די בצדקה ובכספי העושק שהם גובים מן הציבור בעל כורחם... ומה יעשו? הם החליטו שהנשים הן אלה אשר מחויבות לפרנס את הגברים! פשוט הזוי לחלוטין! שהרי חובת האיש לפרנס את אשתו היא חובה תורנית ברורה ומפורשת, שנאמרה בפסוק: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמ' כא, י).
ולא רק שהם השחיתו את היסוד של חובת האיש לפרנס את ביתו, הם השחיתו יסוד נוסף: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תה' מה, יד), שהרי כדי להתפרנס, האשה נזקקת לצאת מביתה ולעבוד בחוץ! הפכו את היוצרות! במקום שהאיש יפרנס והאשה הצנועה תעסוק במלאכה בביתה בצנעה – האיש הולך בטל, יושב בישיבות המינות והוגה בהבלים, ואילו האשה היא זו אשר יוצאת החוצה מן הבית וטורחת להביא מזון וכסות ושאר הצרכים הנדרשים למשפחה!
בעקבות זאת, נוצר מצב שהאשה החרדית הפכה לשפחה מודרנית, שהרי היא גם נדרשת לעבוד במלאכות הבית, גם נדרשת לעבוד בחוץ ולפרנס את הבית, וגם נדרשת לשמוע ולקבל פקודות מטמבל היושב בישיבות המינות שאין לו שום מושג קלוש במדעים ובחכמות...
***
לצד עידוד הבטלנות, המינים גם מעודדים מאד את הנטייה להשחית את הגוף בתאוות, ובמיוחד בתאוות האכילה והשתייה. רובם המוחץ מחנכים את צאן מרעיתם לכך שאין חשיבות לשמירה על בריאות הגוף, ומטיפים להם לאכול לסבוא ולזלול בכל הזדמנות (אכול וקבל שכר). מדוע הם עושים כן? ובכן, המטרה המרכזית היא לטמטם את צאן מרעיתם בתאוות, כדי לסאב את מחשבתם וכדי שלא יוכלו להשכיל ולהבין במדעים ובחכמות, וכך לא יוכלו לזהות את נכלולי גדולי טחורי האסלה הרשעים אשר מנהיגים אותם, ומדרדרים אותם לחיי עוני ובערות.
***
זאת ועוד, המינים השחיתו את השפה העברית והחדירו שפה אירופית אשר מחליפה את לשון הקודש – היידיש. וכבר אמרו חז"ל שמי ששמר על לשונו תורתו נשתמרה בידו... ויחד עם זאת גם העתיקו את מנהגי הגויים, כגון נעימות תפילותיהם, לבושם, חיקוי שמותיהם, ועוד.
***
המינים מחקים את הנצרות בהחדרת אינסוף חומרות מהובלות לתוך דתם הנגעלה, במטרה להציג את עצמם כ"בני אלהים" מרוממים ונערצים, שתאוות העולם-הזה הן כאין וכאפס בעיניהם... כך הם יוצרים סביבם הילת גדלות מדומה, שנועדה להעריצם ולרומם את מעלתם ויוקרתם, וכך לפתוח את כיסי ההמון שיממנו את בטלנותם ואת הזיותיהם הכעורות.
דוגמה לחומרות הללו היא החדרת מסכת של חומרות לתוך דיני האישות, עד כדי חיקוי של מעמד הכומר כסגפן "המתנזר מנשים" והעתקתו לתוך דתם. שאיפתם לחקות את נזירותו של הכומר יצרה בקרב המינים חומרות הזויות בענייני אישות אשר מחריבות את התא המשפחתי, ומשבשות לחלוטין את טבע האדם – כאילו שככל שהאדם מענה את גופו יותר כך הוא מתקרב יותר לה'. ברם, חומרות אלה הן חיצוניות בלבד, מפני שהן גורמות בסופו של דבר לפשיעה חמורה בענייני עריות בחדרי-חדרים, וכמו שנוהגים הכומרים הנוצרים, אשר מתנזרים ואינם נושאים נשים, אך מתעסקים בסתר עם כל הבא לידם, כולל ילדים קטנים, ואולי בעיקר.
***
יסוד נוסף שהמינים השחיתו הוא תפישת התלמוד כטקסט שנאמר אות באות מפי הגבורה. ומדוע? ובכן, כדי לטמטם אותנו בהבליהם יש צורך הכרחי ללמוד את התלמוד באופן מעוקם ומעוקש, לאמץ את כל ההשקפות הדחויות, לעוות את הדת בכל ההלכות הדחויות, והחמוּר מכל, להחריב את שלושה-עשר יסודות הדת על-ידי קביעת יסודות דת מאגיים אליליים חדשים אשר צצים ועולים במחשבתם של הפתאים מלימוד פשטני של אגדות חז"ל ומשליהם.
כמו כן, אם חלילה הם יודו על האמת שהתלמוד הבבלי הוא לא טקסט אלהי בכללותו, ושהוא אף מלא וגדוש בשיבושים הזיות ודמיונות, הרי שהם גם ייאלצו להשבית את המכונה המרכזית שממנה הם מפיקים רווחים וטובות הנאה. כלומר, אם התלמוד הוא לא טקסט אלהי שנאמר אות באות מפי הגבורה ולא מלא ברמזים ובסודות אלהיים, אין שום הצדקה להפוך את לימודו לחשוב יותר ממלאכה ופרנסה, ואין שום הצדקה לתבוע תקציבים ומימון בעבור לימודו.
זאת ועוד, אם הם יודו על האמת שהתלמוד הבבלי הוא לא טקסט אלהי שנאמר מפי הגבורה, הרי שהם ייאלצו להודות שאין תועלת מאגית בעצם לימודו! כלומר, בנוסף לכל האמור, הם נשענים על ההזיה שהם "פועלים גדולות ונצורות" בשמים, דהיינו שהם "מעוררים" את בורא-עולם ומורידים שפע רב לעם-ישראל ולעולם כולו בעצם ההגייה בטקסט התלמודי! ואף שומרים על עם-ישראל! והנה לכם דוגמה נוספת כיצד הופכים תורת חיים לא רק לקורדום חוצבים, כי אם גם למינות ולכפירה! ולא לחינם רבנו פוסק, שכל ההופך מצוה ממצוות התורה לסגולה להפקת רווחים וטובות הנאה בעולם-הזה, הוא מנחש וחובר וכופר בתורה! קצרו של דבר, אם התלמוד הוא רק פרוטוקול שמשוקעת בו התורה-שבעל-פה, ויש צורך לסנן מתוכו את הבר מן התבן, הרי שכל הבניין שעליו הם עומדים מתפרק לרסיסים באופן מיידי!
ועוד אחרת, אם הם יודו על האמת שהתלמוד הבבלי הוא רק פרוטוקול שמשוקעת בו התורה-שבעל-פה, הם ייאלצו להודות שיש ללמוד מדעים וחכמות אשר באמצעותן יוכל האדם לידע להבחין בין העיקר לבין הטפל, לסנן את הבר מן התבן, וכן להבין את עומק דברי חכמים...
ד. אזור המינות האשכנזי
תופעה נוספת שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.
כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):
"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...].
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.
[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".
עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!
מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.
ה. המאגיה – חורבן הדעת
יש עוד מאות עניינים שהמינים השחיתו במעלליהם ובתעלוליהם, אך די בכך לעת עתה, כי מאמר זה כבר רחב דיו, ועל השאר תלמדו במאמריי שבאתר אור הרמב"ם. ברם, הנני מרגיש צורך חשוב לצרף יסוד נוסף שהם השחיתו ואשר נזכר לעיל, והוא החדרת המאגיה לתוך דת משה: על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
ונחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
סוף דבר
לאחר שלמדנו מעט על מעללי המינים ותעלוליהם באלף השנים האחרונות, ולאור ההלכות הקשות בעניינם של המינים, יובן היטב שדינו דין אמת, ולא לחינם הגויים התעללו ומתעללים בעיקר ביהודים האורתודוקסים, והכל הגיע ומגיע מאת אל דעות בצדק מדוקדק ומדויק. כמו כן, ברור לי שכל ההתעללויות והעינויים המחרידים שנחתו על המינים וצאצאיהם באירופה, באו עליהם בעיקר בעוון המינות והעבודה-הזרה שהיו בידם, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בעונשים כל-כך חמורים, אלא-אם-כן מדובר בעוונות החמורים ביותר. וכל מי שכופר במה שאמרתי עתה, כופר למעשה בתורה ובה' יתעלה, כאילו ה' אינו דן דין אמת.
לפיכך, לא לחינם הגויים ערמו את ספרי המינים ושרפו אותם בליל הבדולח ובזמנים נוספים במהלך שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער מינות ועבודה-זרה מן הארץ, כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כז, ו); "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ, עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
ואגב, הנה לנו עוד דוגמה לכפירת המינים ביסוד השכר והעונש, שהרי הם טוענים שייסורי השואה הגיעו אליהם בעקבות כל מיני הזיות ודמיונות, הכל למעט האמת – מינותם ורשעותם.
והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפסקות הבאות:
"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים] [...]
ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [הטובות והרעות נקבעות לפי הזכויות והחובות], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ [במשנה]: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו' [סוטה א, ז]".
ולעיון נרחב בשאלה מדוע אירעה השואה? ראו: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה"; "הכיתה אותם ולא חלו". והנני עוצר את עצמי שלא להרחיב בעוד דוגמאות, כדי שלא להלאות.
וה' יודע וְעֵד שיש עוד רבות, כגון ביטול מצות התוכחה, השחתת היסוד של "קבל את האמת ממי שאמרו" וקביעת האמת לפי רוממותו הדמיונית של האומר, אימוץ ההזיה הנוצרית שהצדיק מכפר במיתתו על עוונות הדור, טשטוש חובת שנאת עמלק, תפישת הגהינם באופנים פגאניים גמורים, הפיכת קבר רשב"י לפולחן אלילי מכוער ביותר, עיוות ברכת הלבנה וברכת האילנות להזיות אליליות, מלחמת חורמה באנשי האמת לדורותיהם, ועוד ועוד...
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
בריך רחמנא דסייען.