"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ"

עודכן ב: לפני 5 ימים

אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם, ולצאת לדרך חדשה טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות. ירמיה הנביא זועק על רשעות וסכלות העם, אשר ממאנים לשוב אל דרך האמת למרות הייסורים הקשים שנחתו עליו בסמוך לחורבן הבית: הרעב הנורא ששׂרר בעיר ואשר גרר עמו מראות ומעשים מזעזעים. והנה הפסוק שהבאנו בראש דברינו והמשכו: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג) – אפילו שמלאך המוות פושט ברחובות קריה, ואין בית שאין בו זעקה וצווחה, עדיין סָכלו תושבי ירושלים, ובעיקר עשירי העם, מלשוב לדרך האמת.


"כִּלִּיתָם – מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר"


ברם, לא רק ירמיה הנביא מלמד אותנו שחובה לקחת מוסר מהייסורים שחלים עלינו, אחֵי יוסף, בבוא עליהם צרת בנימין, עורכים חשבון נפש עמוק שכנראה קינן בלבם זמן רב, והם תולים באופן חד-משמעי את הצרה שניחתה עליהם בכך שחטאוּ ופשעוּ ביוסף אחיהם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בר' מב, כא). גם הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים", קובע כלל בהשגחת ה' עלינו, והוא "אין ייסורין בלא עוון", משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. ויתרה מזו, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שיש חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים שחלים עליו לאופני התנהלותו ובחירתו.


"אגרת תימן"


מקור נוסף, אשר מלמד אותנו כי חלה עלינו חובה לנסות ולהבין מדוע ניחתים עלינו מכות וייסורים, מופיע ב"אגרת תימן", שם כותב הרמב"ם מפורשות כי חובה עלינו להתבונן בעונשי ה'. ויתרה מזו, אי-עיון והתבוננות בעונשי ה' נחשבים לחטא חמור, ועלולים להביא עלינו מכות נוספות, גרועות מאלה הראשונות, וכך כותב הרמב"ם שם (עמ' מו):


"ועל ההשקפות הללו [=אשר טוענות שהאירועים בעולם חלים במקרה] הזהיר יתעלה בספרו והודיענו ואמר, שאם אתם מְרִיתֶם והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם, אם תהיו בדעה כי חֲלוֹתָם בכם דבר שאירע במקרה ואין סיבתו מפני שֶׁמְּרִיתֶם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אָמרוֹ בתוכחה: אם תלכו 'עִמִּי (ב)קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי' [ויק' כד, כג–כד]. ו'קֶרִי' הוא המקרה והאירוע, אמר, אם עשיתם עָנשי אירוע שאירע במקרה הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה: 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".


תכלית העיון וההתבוננות


תכלית העיון וההתבוננות לאדם הפרטי ולאומה היא אחת: לנסות ולהבין היכן שגינו, להתרחק משגייתנו ולצאת לדרך חדשה וסלולה בעבודת ה'. וגדולה תשובה שבלעדיה אין קיום תקין לעולם, וכפי שכתב הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (ג, לו):


"ופשוט הוא כי גם התשובה [...] מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מדה שאינן חשובים באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריוֹ אם לא תהיה לו עֵצה, אבל עם הסברה בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא, ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד [...] והציווי הכללי לשוב מכל חטא היא הַהִתְנַתְּקוּת ממנו".


מדוע אירעה השואה?


הדברים שכתבתי לעיל מכוונים גם ואולי בעיקר לשואה הקשה שפקדה את עמנו. אני כופר בדעה שאסור לנו לנסות ולהבין על מה עשה אלהים זאת לנו. לדעתי הדברים קל וחומר, אם על האדם הפרטי חלה חובה גדולה לנסות ולהבין את האיתותים שה' שולח לו – אז אומה שלמה, ובוודאי האומה הישראלית: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב) – ודאי שעליה-עלינו חלה חובה להתמודד עם השאלה הזו, ולנסות לספק תשובות שיסייעו לנו לשוב לדרך האמת ולכונן בארצנו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).


כמובן שאין תשובה אחת, כל תשובת אמת ולוּ חלקית, שיש בה תועלת לשוב אל ה', לשוב לידיעת ה', לשוב לדרך ישרה ואמתית – יש בה מן הברכה. ברם, חלילה מלספק תשובה קלוקלת, בדומה למה שהצהיר אחד ממועצת "הגדולים" הסכלים, שהשואה התרחשה בגלל "שאנשים דיברו בבית-הכנסת"! גם אם נניח שאותו "גדול" התכוון לשיחה בטלה, עדיין יש בטענתו הוצאת לעז על ה' יתעלה וכפירה בתורה! שהרי בתורה נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד) – הייתכן ששופט הצדק והאמת יעשה עוול נוראי ויגמול בעונש כל-כך לא מידתי בעבור עבירה כל כך זניחה?


אגב, זו דוגמה מובהקת להעדר ידיעת השם, כי גם מי שיודע רק מעט על דרכי הנהגתו של ה' יתעלה, כבר יודע שהקב"ה איננו כשאר אלילי קדם, אשר חרונם עולה באפם על כל עבירה קלה שפוגעת לכאורה בכבודם, ומשחיתים בחמת זעם את המאמינים בהם לפי דמיונם. אלא, ה' יתעלה המתין אלף שנים כדי להעניש את יהדות אירופה, ועד שלא התמלאה סאת רשעם וכָשרה השעה לעלות לארץ-ישראל, לא העלה את היטלר לשלטון. רק עובד אלילים סכל במיוחד הרחוק מאד מידיעת ה' וידיעת פעולותיו, מסוגל להעלות על הדעת שה' יתעלה ויתרומם, יעניש בעונש כה קיצוני ולא מידתי.


לפי דעתי, הסיבה המרכזית להתרחשות השואה הייתה סירובם המתמשך של יהודי אירופה לעלות לארץ-ישראל ולמלא את ייעודם. סירובם זה נבע ממידות רעות ומהשקפות משובשות, ואלה נבעו מריחוקם מה' יתעלה. בעקבות העדר ידיעת השם צמחה עבודת אלילים באינסוף דרכים וצורות, עולם ההלכה עוות באופן קיצוני ביותר, והתורה הפכה לכלי להפקת טובות הנאה חומריות. כריתת מצוות התורה מצור מחצבתן המחשבתי, גרם ליצירת דת חדשה פרו-נוצרית, וכל אלה גרמו לשנאת ארץ-ישראל ולעיצוב עולם המחשבה וההלכה לפי שרירות לבם הרע ולפי פשטי מדרשי חז"ל – כך הגיעו לשיבוש שאסור לעלות לארץ-ישראל כדי שלא להתגרות בגויים.


אחינו האשכנזים כל כך אהבו את הגלות, ואפילו שרבים מהם לא חיו שם חיים טובים, עדיין הם העדיפו את הכלייזמרים והניגונים בארץ ניכר, איבוד הדעת בשתיית "משקה" מר, הבטלה וחוסר המעש, הקרבה לגויים הטמאים והמושחתים, וכמובן אלילות הזימה החסידית ואלילות הגאווה הליטאית – על-פני מילוי ייעוד ה' עלינו בהקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש.


נמצא, כי היסוד לשנאתם את ארץ-ישראל, להתכחשותם לייעודם, לעבודת האלילים אשר בידם, וליצירת דת חדשה פרו-נוצרית רוויית הזיות אליליות ודמיונות מחליאים (עיין ערך רש"י שהנחיל לעם ישראל את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן) – הוא העדר ידיעת השם! וכבר אמר זאת לפניי החכם באדם שדבריו לכל הדעות נאמרו ברוח הקודש, ולא לחינם דבריו בספר משלי (א, כב–לג) תואמים באופן מפליא את מהלך ההיסטוריה, וכאילו הניחו לנו מן השמים תשובה מוכנה מראש לשאלה הגדולה: מדוע התרחשה השואה? והנה דבריו:


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי [=בתפיסת אגדות חז"ל כפשוטן ואימוץ הזיות אליליות], וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם [=מנגני הכלייזמרים והניגונים בארץ ניכר, ושאר ליצני "אבריימל'ה מלמד" לרוב סוגיהם ומיניהם], וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [=בשריפת מחשבת ישראל הטהורה, שהרי שרפו את "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים" וביערוה מדתם]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ [=בתחילת שנות ה-20 הייתה העלייה לארץ-ישראל חופשית במשך כחמש שנים! וכבר הוכיח אותם וייצמן בתוכחת ה' יתעלה לאדם הראשון: "עם ישראל – אַיֶּכָּה?"], נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [=כמה פוגרומים וייסורים קדמו לשואה? כמה מכות חלו בהם עד שנסגרו שערי אירופה?].


וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [=לא! אמרתם, אסור לעלות לארץ-ישראל, אסור להרגיז את הגויים אהובי לבכם]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם [=כמה קשים דברים אלה, ללמדנו עד כמה רשעים וסכלים היו]. בְּבֹא כְשׁוֹאָה [!] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי [=לא "קדושת" האדמו"רים הטמאים המשוקצים, לא "קדושי העליון" הליטאיים פלפלני ההבל וההזיות האליליות, ולא לימוד התורה המעוותת שיצרו במשך כאלף שנה – כל אלה לא הועילו להם ביום עברה ותוכחה]. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת [=כי שנאו את הדעת והעדיפו את תאוותיהם הבזויות על פני יראת אלהים] וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ [=אם היו יראי ה' באמת, מלכתחילה לא היו פונים לדרכי חתחתים, והיו מודים על האמת כצוואת חז"ל, ומקבלים את תוכחת רבנו הרמב"ם על כך שהם: "יותר תועים מהבהמות", ובוודאי שלא היו משתלחים ברבנו בהשגות ריקות חלולות ומרושעות, ונלחמים נגדו בכל אמצעי שפל אפשרי].


לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי [=קיללו וניאצו את דרך האמת שרבנו העלה על נס] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ [=וסופם וסוף חכמיהם האליליים, שהגויים הארורים עינו אותם ורצחום באלף-אלפי מיתות משונות ואכזריות, ולימדו אותם מי הם השדים האמתיים בעולם-הזה] כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=רש"י וחבר מרעיו, אשר החדירו לנו את תפיסת אגדות חז"ל כפשוטן, ובאמצעותה סיאבו וזיהמו את דת משה באינסוף הזיות אליליות], וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=שלוות גדוליהם הארורים בגולה, אשר הבטיחו לחסידיהם שלא יאונה להם כל רע, אך ברגע האחרון ברחו ונמלטו, והותירו את חסידיהם לבדם למוות המר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה [=דווקא מי ששומע לי באמת והולך בדרך האמת, ולא אלה שעוסקים בתורה לפי דמיונם הטמא ופלפולם המסואב]".


ולמרות שהאמת היא אור בהיר בשחקים, הם מתעקשים ללכת בדרכים יקושים ועקושים עד עצם היום הזה! ותוכחתו של שלמה המלך עודנה בעינה עומדת כנגד פניהם הוורדרדים: "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם", והם עדיין מסרבים לקבלה ולהיטיב דרכיהם ומעלליהם: "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ". אך עתיד לבוא יום שהם יודו לדרך האמת של רבנו הגדול, וישנאו את דרכי אבותיהם הרעים: "וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט) – ורק כך יִטְהֲרוּ משיקוצי אבותיהם, וכמו שאומר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים – וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם".


סוף דבר


נסיים במסקנתו של איוב לאחר שחלו עליו כל הייסורים הקשים והנוראים: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (איוב מב, ה). כלומר, בתחילה ידעתי אותך רק במסורת אך היית רחוק מכיליותיי, "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" – לאחר מסכת הייסורים הנוראיים ותהליך ההתבוננות המחשבתית – שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו. וכך רבנו מפרש שם את חטאו הגדול של איוב – התרשלותו מידיעת השם...


67 צפיות2תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!