מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו?

עודכן ב: לפני 6 ימים

בתוספתא למסכת פסחים מובאת ברייתא שמתארת ששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה (חי ופעל בסוף המאה השמינית לפנה"ס). על שלושה דברים מתוך השישה הוא קיבל אישור ותמיכה מחכמי ישראל, אך על שלושת האחרים הוא ספג גינוי וביקורת. אחד מן הדברים החיוביים שעשה חזקיהו הוא "גניזת ספר הרפואות", על גניזת הספר המסתורי הזה הודו לו חכמים, כלומר, הם אישרו והביעו תמיכה במעשהו זה. התוספתא שבה נזכרו ששת מעשיו של חזקיהו צורפה על-ידי הרמב"ם למשנה, והיא מובאת בספרו פירוש-המשנה, במסכת פסחים בסוף הפרק הרביעי, וזה לשון התוספתא: "ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו [...] גנז ספר רפואות והודו לו" וכו'.


מהו אותו ספר רפואות שגנז חזקיהו ושעל גניזתו הודו לו חכמים? הרמב"ם בפירושו למשנה שם (עמ' קיב–קיג) מציע שני פירושים, אך תחילה הוא מסביר מדוע צירף את התוספתא הזו למשנה, ומדוע הוא טורח לבאר אותה, וכֹה דבריו: "הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה גם-כן לפי שיש בה תועליות". וידועה דרכו של הרמב"ם שבכל מקום שיש איזה רמז בענייני השקפה ומחשבה, הוא טורח להאריך ולבאר: "כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד" (פירוש-המשנה, ברכות ספ"ט).


מהו טלסם?


טרם שנפנה לעיין בשני הפירושים שהובאו בפירוש-המשנה להרמב"ם, יש להקדים ולבאר מושג חשוב לענייננו והוא ה"טלסם". הטלסם הוא כְּתָב, שׂרטוט, פסל או צורה, מובנים או בלתי-מובנים, שמדמים בהם השׁוטים שהם מועילים או מזיקים. כך מבאר קאפח בפירוש המשנה (פסחים ד, י; עבודה-זרה ג, א). כמו כן, בהערה למורה (עמ' שסא) קאפח כותב כך: "טלסם – קמיע לסגולה, עיקרין [=שורשים], או שרטוט, או כתב מובן או בלתי-מובן". עוד הוא כותב שם (עמ' שמב), וזה לשונו: "טלסם – שֵׁם כולל לדבר הנעשה לסגולה. יהא זה עיקרין או ציור או כתב, מובן או בלתי מובן, במלה הידועה יותר בעברית – קמיע".


נמצא אפוא, ש"טלסם" הוא שם כללי לכל סוגי הקמיעות למיניהם, והפתאים סוברים שיש בהם תועלת כללית או תועלת מסוימת. הטלסם שימש בימי קדם ומשמש אף בימינו לעובדי עבודה-זרה כדי להשיג תועלת דמיונית לפי שיבוש דעתם. וכֹה דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה-זרה ד, ז), שם הוא מתאר את הקמיעות והשפעתם העצומה על האנושות:


"ממה שאתה צריך לדעת, כי הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' אלא לועגים להם ולאותם החושבים שיש להם השפעה, וביאור זה יארך, אבל אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם, נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין-הדבר-כן, ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים ושקריים הזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר, והם דברים שנעשה להם פרסום רב אצל העמים.


והיסוד לכך [=מי שהחלו להפיץ את הקמיעות] הם 'אלצאבה' [עובדי עבודה-זרה קדמונים], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם [כלומר ברח והציל את נפשו מהם] וְחָלַק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להן פעולות לא להן, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=אסטרולוגיה] והכשפים והלחשים והורדת הרוחות [=סיאנס] והשׂיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש [=הניחוש] והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה. [...]


וכבר ביארו חכמים שכל מה שחושבים בו מפעולות אלו ה'טלאסם' הוא דבר שאפשר שיארע בדרך מקרה ומייחסים אותו להן, וזה עניין פילוסופי נכון. [...] וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' אינם מעט, וכבר המרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם".


למדנו אפוא, שהקמיעות נולדו והתפתחו בקרב עובדי העבודה-הזרה, ומטרתה המרכזית של התורה הינה להכרית את העבודה-הזרה וכל מה שקשור בה, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (ורבנו חוזר על היסוד הזה שש פעמים בכתביו!). כלומר, לא רק סילוק עבודה-זרה עצמה, אלא מחיית כל עקבותיה וקמיעותיה עד שלא יישאר ממנה כל זכר.


ולעיון נוסף בענייני הקמיעות ראו מאמרי: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה".


פירוש ראשון לספר הרפואות שגנז חזקיהו


לאחר שלמדנו על הטלסם שהוא הקמיע לכל סוגיו ומיניו, נעבור לפירושו הראשון של רבנו בפירוש המשנה לספר הרפואות שגנז חזקיהו: רבנו מבאר, שספר זה הכיל הוראות להכנת קמיעות לריפוי מחלות מסוגים שונים. כלומר, מדובר בספר שכלל רבים מן הדברים שהתורה אסרה עלינו לעשות אותם, כגון מיני הניחוש והעוננות, האוב והידעוני, הקסמים והכישופים למיניהם וכיו"ב. ולדוגמה קלה נצרף את לשון הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר תורה או תפלין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות שנאמר "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


הרמב"ם מוסיף, שמחבר הספר לא התכוון שישתמשו בספרו הלכה למעשה. כלומר, כוונתו הייתה אך ורק לתאר את המציאות שראה והכיר, מעין מחקרי תרבות מנהגים והליכות, שאינם בהכרח מתארים השקפות נכונות וישרות. בדרך זו נהג גם קאפח, שהנציח בספרו "הליכות תימן" אמונות תהו ומנהגי הבל לא מעטים שיסודם בעולם ההזיות והדמיון.


נעיין עתה בדברי הרמב"ם בפירושו הראשון, וכֹה דבריו בפירוש-המשנה (פסחים שם): "ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי ה'טלסמאת' [=בעלי הקמיעות], שאם עושין 'טלסם' בסדר מסוים, מועיל לחולִי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים [=דברים שאסרה אותם התורה], ומחברוֹ לא חיברוֹ אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות [כפי שהסברנו לעיל], לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך, שהדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר 'לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת' [דב' יח, יט] ובא בקבלה [=במסורת פירוש הפסוק] אבל אתה [=הדיין והשופט] למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו – גנזו".


בסוף דבריו אלה, הרמב"ם מבאר, שמותר לחבר ספר בענייני העבודה-הזרה של העמים, מפני שחשוב שאנשים מסוימים בעם, בעיקר מנהיגים, שופטים ופילוסופים, יכירו את דרכי העבודה-הזרה של הגויים: כדי להיזהר מפניה, ואף כדי להבין טוב יותר את חוקי התורה, מפני שרבים מחוקי התורה נחקקו כדי להרחיק אותנו מן העבודה-הזרה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ב, א):


"אין מעמידין בסנהדרין [=בית-הדין הגדול בירושלים, וטרם זכינו לאנשי אמת שונאי בצע שיבערו את המינות מעם-ישראל ויקימו סנהדרין נאמנה לדרך האמת, שתוביל את עם-ישראל לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש] בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחוכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר החכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות [=אסטרונומיה], ואצטגנינות [=אסטרולוגיה], ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה-זרה, וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם".


נמצא לפי הפירוש הראשון, שספר חזקיהו היה ספר שכלל את אופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש פתאים ששוגים לסבור שיש אמת בהבלים שכלולים בתוכו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו. ועל זאת הודו לו חכמים שסילק תקלה מקרב עם-ישראל. הרמב"ם במורה (ג, לז) מגלה לנו, שהפירוש הראשון שהציע כאן הוא הפירוש היותר נכון לפי דעתו, וכֹה דבריו שם (עמ' שסא):


"ומן ההשקפות המפורסמות באותם הזמנים אשר ביססום ה'צאבה' [=אומה ששלטה בעולם בימי אברהם אבינו והשליטה את האמונה הכוזבת בעבודה-הזרה], שהם אמרו בהרכבת האילנות מין במין אחר, שאם נעשה זה בצומח פלוני [="בעלייתו של כוכב מסוים בפאת מזרח" (קאפח במורה, עמ' שנז)], ומקטרים בכך ואומרים כך בעת ההרכבה [כלומר שמרכיבים אילנות זה בזה, ובעת ההרכבה מעלים קטורת ואומרים כל מיני "לחשים", מובנים או בלתי מובנים], יבוא מאותו המורכב דבר שמדמים שהוא מועיל תועליות גדולות [כלומר, אותו הצמח המורכב ישמש קמיע שמביא תועלת רבה], עיין מה שאמרו בתחילת ספר הפלחה [=ספר של עובדי עבודה-זרה שעסק בעבודת האדמה] בהרכבת הזיתים באתרוג. והיותר נכון לדעתי, כי ספר רפואות אשר גנז חזקיהו היה מן הסוג הזה בלי ספק".


קאפח הוסיף שם, וזה לשונו (הע' 73): "ראה פסחים (ד, י) ופירוש רבנו שם מהדורתי. כי שם כתב שני פירושים, והאמור כאן מעין הפירוש הראשון שפירש שם". מעניינת העובדה שקאפח כותב שהאמור במורה לעיל הוא מעין הפירוש הראשון שפירש בפירוש המשנה, ונראה שנזהר וכתב שהוא רק "מעין" הפירוש הראשון שנזכר בפירוש-המשנה, מפני שכאן במורה-הנבוכים מדובר בטקס שהוא עבודה-זרה של ממש, ואילו לפי הפירוש הראשון בפירוש-המשנה שהצגנו לעיל, מדובר בעיקר בעניינים שהם אסורים מפני שהם הבל או מפני שהם נוגעים באיסורי תורה, אך אין בהם עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה.


ונסיים בדבריו המאלפים של הרמב"ם בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה, וכֹה דבריו שם:


"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שֶׁיִּנְהוּ אחריהן ["כבכל הדורות ממציאים המפוקחים מושג תוהו כדי לרכז סביבם את ההמון" (קאפח בפיהמ"ש לעבודה-זרה ד, 29)]. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו את דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


פירוש שני לספר הרפואות שגנז חזקיהו


בפירושו השני הרמב"ם מציע, שהיה מדובר בספר שתיאר כיצד להרכיב צמחים שונים ולהכין מהם רעלים שגורמים למחלות ואף למוות. כמו כן, בספר זה תיארו גם את התופעות הייחודיות לכל רעל ורעל, כדי שיידעו לזהות את סוג הרעל שבו הורעל האדם, וכן כיצד להתרפא מכל סוג של רעל. ברם, לאחר שאנשים השתמשו במידע הזה כדי לפגוע ולהרוג בני אדם, חזקיהו גנז והעלים אותו כדי לסלק תקלה זו מקרב העם.


וכֹה דברי רבנו בהמשך פירושו למשנה שם (פסחים ד, י):


"ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין, כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותן המחלות יידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו".


פירוש שלישי לספר הרפואות שגנז חזקיהו


הרמב"ם מודע לקיומם של פירושים אחרים, והוא מסביר בהמשך דבריו שם מדוע האריך לבאר מהו אותו ספר רפואות. מדבריו עולה, שהוא האריך בעניין זה מפני שהוא שמע פירוש אחר שפשט בעם שקומם אותו מאוד. לפי הפירוש האחר, ספר הרפואות שגנז חזקיהו היה ספר שחובר על ידי שלמה המלך, ובו הוא כתב כיצד להתרפא מכל מחלה ומחלה, אך כאשר ראה חזקיהו שהעם סומכים על ספר הרפואות בעת חוליים, ובעקבות זאת אינם זועקים עוד אל ה' שירפא אותם, עמד וגנז את אותו הספר. וכֹה דברי רבנו שם (פסחים ד, י):


"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי, ששלמה [המלך] חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו [כלומר האדם החולה פנה לעיין בספר] ועשה כמו שהוא [=הספר] אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".


כאמור, פירוש זה שפשט בהמון קומם מאד את הרמב"ם, ובכל מקום שהרמב"ם מוצא השקפה לא נכונה הוא מיד מניח את הכל, ופונה לבער את ההשקפה הזרה, להנחיל את ההשקפה הנכונה, וליישר את הדעת והמחשבה, וכֹה דבריו בהמשך הדברים שם:


"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רָעַב אדם ופנה אל הלחם וַאֲכָלוֹ שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נֹאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".


ראשית, הרמב"ם קובע שמדובר בפירוש הבל שיסודו בעולם ההזיות. שנית, הוא מצביע על העובדה שייחסו לחזקיהו מלך יהודה, ולחכמים שהיו בתקופתו והודו לו, סכלות שאין למצוא כמותה אלא אצל הגרועים שבהמון. שלישית, הרמב"ם מציב שאלה, תוך שהוא משתמש בלשונות חריפים מאוד: "ולפי דמיונם המשובש והמטופש" וכן: "הוי שוטים ייאמר להם!", ושאלתו היא: האם ייתכן לומר על אדם שאכל והשביע את רעבונו, ומתרפא מצער הרעב ומֵזין ומחזק את גופו, שהוא הסיר את בטחונו מה' יתעלה? שהרי כמו שמודים לה' על האוכל שנתן לנו כדי שנשביע את רעבוננו ונחיה ולא נמות, כך אנו מודים לו על הרפואות שנתן בעולם כדי שנרפא את גופנו מהמחלות ונחזק את עצמנו לעבודתו יתברך.


מי הם אותם מפרשים?


הרמב"ם מסיים את ביקורתו במלים: "ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". והשאלה המתבקשת היא, מי הם אותם מפרשים מפורסמים הוזי הזיות, רוחשי הדמיונות המשובשים והמטופשים? מי הם שעליהם קורא רבנו הוי שוטים ייאמר להם? קאפח מעיר בפירוש-המשנה לפסחים שם, שמדובר בשמשון ויובב הלא המה: רש"י והרמב"ן.


רש"י-שר"י בפירושו לתלמוד מסכת פסחים (נו ע"א) כתב כך: "וגנז ספר רפואות – כדכתיב: 'וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' [מ"ב כ, ג], ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חוליָם אלא מתרפאין מיד". ובתלמוד מסכת ברכות (י ע"ב) הוא מפרש: "שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים". נראים הדברים אפוא, שפירושו הזה של רש"י הגיע לרבנו, וההזיה הזו זעזעה אותו, מפני שהיא מחדירה השקפות רעות מאד לעם-ישראל, אשר שולחות גרורות מאגיות ממאירות שמחריבות את מחשבתו של עם חכם ונבון.


ביחס לרמב"ן, ובכן, נ-נח-נחמ-נחמן בר-המן כנראה לא ראה את פירוש-המשנה או שראה ולא רצה להבין, לפיכך הוא כותב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית, ששלמה המלך חיבר ספר רפואות שהיו בו רפואות לכל המחלות, וזה לשונו של נחמן בר-המן בהקדמתו: "ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה [...] וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפילו כוחות העשבים וסגולתם עד שכתב בהם [...] ספר רפואות".


ואם הזכרנו את נחמן בר-המן, אעתיק עוד קטע מהמשך דבריו, בעניין ספר הרפואות:


"'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם' [מ"א ה, י], כלומר שהיה בקי מהם בקסמים ובנחשים שזו היא חכמתם, שנאמר: 'כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים' [יש' ב, ו] וכך אמרו: מה הייתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים וערומים בטייר [=ניחוש]. 'וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם' [מ"א, ה, י] – שהיה בקי בכשפים שהיא חכמת מצרים. ובטבע הצומח כידוע מספר העבודה המצרית שהיו בקיאין מאד בעניין הזריעות וההרכבה במינין".


מדברי בר-המן עולה, שהוא אף נמנה על אלה שהרמב"ם הפנה את חיציו כלפיהם לעיל בסוף הפירוש הראשון, מפני שהוא האמין שיש אמת ומדע בהבלי הכשפים הנחש והעוננות וכיו"ב, רק שהתורה אסרה עלינו לעסוק בהם. וברוך ה' שנתן לנו את משה רבנו והרמב"ם להציל אותנו מאפסות התוהו המחשבתי ומההשקפות המחשיכות והמקדירות.


"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם. אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (יש' לה, ג–ה). "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (יש' ט, א).


בריך רחמנא דסייען.

מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו
.pdf
Download PDF • 177KB

1085 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!