אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם ולצאת לדרך חדשה, טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות, אשר מדרדרות את האדם והאומה לחטאים ולפשעים ולתועבות קשות.
ירמיה הנביא זועק על סִכלות העם, שממשיך במריוֹ למרות הייסורים הקשים שקדמוּ לחורבן הבית: הרעב הנורא ששׂרר בעיר, החולאים והמגיפות, כל אלה גררו עמם מראות ומעשים מזעזעים, ולמרות כל זאת העם הִקשה את עָרפוֹ. וכך זועק ירמיה בתוכחתו (ה, ג): "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב". כלומר, אפילו שמלאך המוות פושט ברחובות קריה, ואין בית שאין בו זעקה וצווחה, עדיין סָכלו תושבי ירושלים, בעיקר מקרב עשירי העם, והוסיפו לשגות בעוונות ולהפנות עורף לדרך האמת.
ברם, לא רק ירמיה הנביא מלמד אותנו על החובה לקחת מוסר מהייסורים אשר מתרגשים עלינו. אחֵי יוסף, בבוא עליהם צרת בנימין, עורכים חשבון נפש עמוק, שכנראה קינן בליבם זמן רב, והם תולים באופן חד-משמעי את הצרה שניחתה עליהם בכך שחטאוּ ופשעוּ ביוסף אחיהם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בר' מב, כא).
א. "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה"
גם רס"ג מלמד אותנו בפירושו למשלי כי ייסורי הרשעים נועדו לשמש כמוסר-השׂכל לבני האדם: במשלי (טז, ד) נאמר: "כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה", ושם פירש רס"ג:
"רוצה לומר [...] [שכל דבר] שחייבה אותו חכמת הבורא יתהדר ויתרומם [הוא לצורך מסוים], ואפילו היום הרע והעונשים הם [נועדו] לרשע, ויש בזה טובה לו – למרק ממנו את עוונותיו; ולבני האדם – לקחת מוסר בכך. וזה דיבור הפוך [כאילו כתוב]: 'ויום רעה לרשע'".
רס"ג מרחיק מן ההשקפה אשר עלולים לשגות בה בפשט הכתוב: כאילו הקב"ה פועל את פעולותיו לתועלתו ולצורכו, שהרי ברור שאין לה' יתעלה שום תועלת ושום צורך בבריאתו ובקיומו של העולם-הזה, הוא אינו זקוק לעולמו ולא לבני האדם ולא לשום נברא מנבראיו.
ולענייננו, לדעת רס"ג הייסורים אשר חלים על הרשעים נועדו לשני עניינים: גם לייסרם ולמרק את עוונותיהם וגם ללמֵּד מוסר-השכל לשאר בני האדם, כדי שלא יטומטמו וייכשלו בדרכיהם העקושות ובהשקפותיהם הרעות של הרשעים. רס"ג מתמקד ברשעים אף שברור שלא רק הרשעים סובלים ייסורים, אולם, ייסורי אלף אלפי מיתות משונות אינם אלא לרשעים.
מזאת ניתן ללמוד, שחובה עלינו להתבונן באסונות ובפגעים ולהבין ולהשׂכיל ככל יכולתנו מדוע היכה ה' את הרשעים במכות ובייסורים? כלומר, חובה לערוך חשבון נפש ולתת מענה לשאלה: מדוע עשה ה' ככה ומה חָרי האף הגדול הזה? וכוונתי כמובן לשואה הנוראה, אשר טמטמו אותנו בהשקפה שאי-אפשר להבין ושאסור להרהר ולערוך חשבון נפש – וכל זאת כדי שלא תתגלה טומאת וזוהמת השקפות המינים הארורים, וכדי שהם ימשיכו ללכת בשרירות לבם.
ב. אין ייסורין בלא עוון!
בעקבות חז"ל, גם הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. ויתרה מזו, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו.
והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות:
"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עָוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים] [...]
ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [הטובות והרעות שחלות על האדם נקבעות לפי הזכויות והחובות], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה 'המון חכמינו' עניינהּ: 'רוב' או 'כמעט כל'], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ [במשנה]: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו' [סוטה א, ז]".
***
מקור נוסף שמתוכו אנו לומדים על-כך שחובה עלינו לנסות ולהבין מדוע ניחתים עלינו מכות וייסורים הוא "אגרת תימן", שם, בעקבות ספר התורה, רבנו כותב מפורשות שחובה עלינו להתבונן בעונשי ה'. ויתרה מזו, אי-עיון והתבוננות בעונשי ה' נחשבים לחטא חמור, ועלולים להביא עלינו מכות נוספות, גרועות מאלה הראשונות, וכך כותב רבנו שם (עמ' מו):
"ועל ההשקפות הללו [=שלפיהן האירועים והייסורים חלים במקרה] הזהיר יתעלה בספרו [=בספר התורה] והודיענו ואמר: שאם אתם מְרִיתֶם והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם, אם תהיו בדעה כי חֲלוֹתָם בכם דבר שאירע במקרה ואין סִבָּתָם מפני שֶׁמְּרִיתֶם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אָמרוֹ בתוכחה: אם תלכו 'עִמִּי (ב)קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי' [ויק' כד, כג–כד], וקרי הוא המקרה והאירוע. אמר: אם עשיתם עָנשי אירוע שאירע במקרה, הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".
ג. תכלית העיון וההתבוננות
תכלית העיון וההתבוננות לאדם הפרטי ולאומה היא אחת: לנסות ולהבין היכן שגינו, להתרחק משגייתנו ותעייתנו, ולצאת לדרך חדשה וסלולה בעבודת ה' יתברך. וגדולה תשובה שבלעדיה אין קיום תקין לעולם, וכפי שכותב רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, לו):
"ופשוט הוא כי גם התשובה [...] מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים [=האנשים אשר קיבלו עליהם את תורת משה] כי אם בסבירתה. לפי שאי-אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריוֹ אם לא תהיה לו עֵצה [לשוב]. אבל עם הסברה בתשובה [=ההשקפה שניתן לשוב בתשובה ולזכך את הנפש, ואף רצוי וראוי וחובה לשוב] יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד [...] והציווי הכללי לשוב מכל חטא היא הַהִתְנַתְּקוּת ממנו".
ד. האם מותר לשאול מדוע אירעה השואה?
הדברים האמורים לעיל מכֻוונים גם לשואה הקשה שפקדה את עמנו. אני כופר בדעה שאסור לנו לנסות ולהבין על מה עשה אלהים זאת לנו. לדעתי הדברים קל וחומר: אם חובה על האדם הפרטי לנסות ולהבין את איתותי הייסורים שה' שולח לו, אז אומה שלמה, ובוודאי האומה הנבחרת: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), וודאי שעליה להתמודד עם השאלה ולנסות לספק תשובות שיסייעו לנו לשוב לדרך האמת והצדק, ולמלא את ייעודנו שהוא גם חובתנו הנעלה – לכונן בארצנו הטובה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו), אור ליהודה ואור לאנושות.
כמובן שאין תשובה אחת, כל תשובת אמת, ולוּ חלקית, שיש בה תועלת לשוב אל ה', לשוב לידיעת ה', לשוב אל דרך המוסר, לשוב אל הצדק והאמת – יש בה מן הברכה. ברם, חלילה מלספק תשובת מינות קלוקלת, בדומה למה שהִצהירו כמה מגדולי המינים הארורים והמהובלים, שהשואה התרחשה בגלל "שאנשים דיברו בבית-הכנסת"! שהרי יש בטענה כזו הוצאת לעז חמור על ה'-אלהים-אמת שדינו דין אמת, ואף כפירה בתורת משה שנאמר בה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
ובמלים אחרות, הייתכן ששופט האמת והצדק יעשה עוול נוראי ויגמול בעונש כל-כך לא מידתי בעבור עבירה זניחה יחסית? האם ה' אלהים אמת הינו כשאר אלילי עמי הקדם הדמיוניים והנגעלים שכל הפוגע ב"כבודם" בזוטות מביא על עצמו זעם נוראי? וכי אינם יודעים את הכתוב בתורה: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת"? (שמ' לד, ו; ועוד), ושמא עילגותם המחרידה וקריאתם המשובשת בתורה גרמו להם להשתבש בהבנת פשטי המקראות?
ה. האם השואה התרחשה בגלל הרפורמים והמתבוללים?
דומני שרוב גדולי האסלה החרדים הפרו-נוצריים טוענים שהשואה התרחשה בגלל הרפורמים והמתבוללים. ברם, העובדות אינן תואמות את טענתם. רוב הרפורמים והמתבוללים בתקופת השואה חיו בארה"ב ובבריטניה שלא נכבשו על-ידי הנאצים; וכן בגרמניה ובצרפת, ואף-על-פי-כן, רק אחוזים קטנים-יחסית של הקהילות היהודיות הללו נרצחו בשואה: בגרמניה נרצחו כ-24% מסך יהודי גרמניה שהם כ-137,000 יהודים מתוך 566,000 יהודים. בצרפת נרצחו עוד פחות מכך: כ-22% מסך יהודי צרפת שהם כ-77,320 יהודים מתוך 350,000 יהודים.
לעומת זאת, בפולין, ערשׂ תרבות המינות של ה"יידישקייט" החרדית האשכנזית, נרצחו כ-91% מסך יהודי פולין! כשלושה מיליון מתוך 3,300,0000 יהודים שחיו שם ערב מלחמת-העולם השנייה. זאת ועוד, רוב מוראות השואה המזעזעים התרחשו בפולין, כל מחנות הריכוז וההשמדה נבנו שם, רוב הגטאות והגדולים שבהם היו בפולין, כך שאפשר לומר שיהודי פולין וליטא סבלו את הסבל הקשה הארוך והמתמשך ביותר מכל שאר יהודי אירופה.
האם כל מוראות השואה התרחשו לחינם? האם הנתונים שראינו לעיל אינם זועקים מתוך הסטטיסטיקה עד לב השמים? האין הקב"ה פועל בעולם כדי שנתבונן ונפיק לקחים? ולי אין ספק שיהדות אשכנז, אשר כֹּה מרוממת ומגפּפת ומתרפקת על תרבות המינות של ה"יידישקייט", צריכה לערוך חשבון נפש עמוק וחודר על כל דרכיה, שיטותיה ואורחותיה. שהרי הקב"ה שופט צדק, וכל מעשיו בצדק מדוקדק כחוט השׂערה, והתורה עצמה העידה על-כך במפורש: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".
ואיני יכול שלא להיזכר כאן באדמו"רים שברחו מאימת המוות, והותירו אחריהם מאות אלפי חסידים לילך לבדם כצאן לטבח... ולא די להם שהם הורו לחסידיהם השוטים שלא לעלות לארץ-ישראל, הם גם נטשו אותם והשאירו אותם לבדם בשעותיהם הקשות! ולעומתם, עולה וניצב לנגד עיניי יהודי מתבולל בשם יאנוש קורצ'אק, שניהל בית יתומים בגטו וארשה. וכידוע, בבוא שעת השמד סירב קורצ'אק להצעות ההצלה, והוא נשאר עם חניכיו עד תום מסע המוות – בתאי הגזים והמשרפות שבטרבלינקה. אין גרועים אפוא מן המינים האירופים הפרו-נוצריים המחופשים לכומרי דת, ולעומתם יש מתבוללים שקונים את עולמם בשעה אחת.
ו. עם ישראל – אַיֶּכָּה?!
את השורות הבאות העתקתי מתוך דברי הפתיחה לסדרה "עמוד-האש" פרק שלישי: עם ישראל – אַיֶּכָּה?! הדברים חשובים מאד מפני שהם מלמדים, שהקב"ה נתן לנו הזדמנות להקים ולבנות את ארץ-ישראל בדרך נעימה ונוחה – אך עם-ישראל באירופה סירב לקריאה: החילוניים באירופה העדיפו את מנעמי התרבות האירופית על-פני יישוב ארץ-ישראל, וגדולי האסלה החרדים העדיפו את החיים בגלות, שקועים בצואת הסכלות של תרבות היידיש, ורבים מהם אף אסרו לעלות לארץ-ישראל. ריחוקם מדרך האמת גררם לשיבושים מחשבתיים והלכתיים חמורים, וביניהם ההשקפה הרקובה שעדיף לשבת בגלות מאשר לעלות לארץ-הקודש. ואלה דברי הפתיחה מתוך "עמוד-האש" פרק שלישי, שיש בהם לימוד לדורות:
"יפו, יולי 1920. באחד ביולי הטילה אוניית המלחמה 'קנטאוור' עוגן מול נמל יפו. אל היבשה עלה לבוש מדים צחורים חגור חרב, הנציב העליון סר הרברט סמואל, בזאת נפתחה תקופת המנדט הבריטי בתולדות ארץ-ישראל.
זו הייתה שעתה הנאה ביותר של התנועה הציונית, האימפריה הבריטית האדירה תומכת הייתה בשאיפות העם היהודי לכונן מחדש את ביתו בארץ-ישראל, ולשם הצלחתה של התוכנית מינתה את הרברט סמואל, יהודי וציוני, למושל הארץ.
התנועה הלאומית של ערביי ארץ-ישראל הייתה בחיתוליה, ולא הייתה מסוגלת להפריע. אילו רצו, יכלו היהודים לשוב בהמוניהם אל הארץ המובטחת, ואולי היו מספיקים להקים את מדינת-ישראל בטרם השואה. דבר זה כידוע לא התרחש.
באותו חודש, יולי 1920, יצא נשיא ההסתדרות הציונית הד"ר חיים וייצמן בקריאה המפורסמת: עם ישראל – אַיֶּכָּה?!".
ז. מה היה קורה אילו?
מה היה קורה אילו לא הייתה מתרחשת השואה הנוראה? כאמור, המינים וצאצאיהם העדיפו את הגלות הארורה על-פני העלייה לארץ-ישראל, ואף ראו בעלייה לארץ-ישראל עבירה חמורה. קרוב לוודאי אפוא, שאלמלא התרגשו מוראות השואה במלוא עוזם, לא היינו זוכים לתקומתה של ארץ-ישראל, ועדיין היו יהודים עטויי שחורים מזמרים בכלייזמרים, מקפצים הלומים בחוצות פולין ובנותיה, ושרים בשפת היידיש הטמאה על יופי הגלות ואהבתה: "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יש' ה, יב). ריחוקם מדרך האמת ושיבוש ההשקפות המחליא והאלילי שאחז בהם, גרם לרבים מהם לשנוא את ארץ-ישראל ולתעב את העלייה לארץ-הקודש – ושנאה קשה זו חתמה את גזר דינם לכליה.
ואחתום פרק זה בדברי ירמיה הקשים (ב, כו–כח):
"כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם. אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ [=האדמו"רים והגדוילים הארורים למיניהם] יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה [לכל עיירה בפולין ובנותיה ייחסו איזה גוּדֵּל מגודל ומהובל אשר הפכו לנביא ולאלוה אשר כל דבריו הם דברים אלהים חיים, כגון הנבל מווילנא, הסכל מבריסק, האדמו"ר מסאטמר או מגור או מבעלז, וכיו"ב מן הארורים]".
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" (דב' כט, כג).
"אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמ' ג, ו).
ח. מדוע אפוא אירעה השואה?
ובכן, נשיב על השאלה הזו מתוך עיון בספר משלי ובפירוש רס"ג:
"כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ. אַל תּוֹסְף עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ" (מש' ל, ה–ו), ופירש שם רס"ג: "כָּל – כל אִמרות ה' צרופות והוא מגן לחוסים בו; אַל – ולכן [הואיל וכל ציווייו ואזהרותיו שלמים ומושלמים] אל תוסיף על דבריו מאומה, פן יוכיחך ותיכרת".
והוסיף רס"ג בפירושו הארוך שם, בשתי הפְּסקות להלן:
"פירשתי 'וְנִכְזָבְתָּ' – כָּרֵת, כעניין שנאמר: 'אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' [יש' נח, יא] [...] ועניין הצריפה – הדיוק, כי המשׂכיל כאשר ייטיב להתבונן, ימצא כי שכלו מחייב עשיית האמת והצדק והיושר וכל הדומה לכך, והרחקת העוול והעושק והשקר וכל הדומה לכך, ושני היסודות הללו נספחים אליהם רוב המצוות [כלומר שהיסודות הללו הם תכלית רוב המצוות] [...] ובכלל אמרוֹ: 'אַל תּוֹסְף עַל דְּבָרָיו', חובת הלימוד והמעשה במה שציווה בלבד [...]
ואחר כך הודיע, כי לעוזב אותם [=למי שעוזב את מצוות התורה הקדומות והמקוריות] עונש חמור, והוא אמרוֹ: 'פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ', אמר, אם תוסיף על מצוותיו יוכיחך [ה' יתעלה] במה שבו תיכרת. [...] והכריתה אשר איים בה היא לכמה פנים: או במחלה שאז ייכרת מתנועותיו ותאוותיו כמו שנאמר: 'וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ... וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם' [איוב לג, יט–כ], או בייסורים מטמאים שיגזרוהו מן הציבור, כמו שאמר ב[מלך] עוזיה [שנצטרע]: 'כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְיָ' [דה"ב כו, כא], או בעוני שיפריד בינו לבין ידידיו, כמו שנאמר: 'וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד' [מש' יט, ד], או במוות הסופי שיפריד בין רוחו וגופו, או בעונש לעולם-הבא שיכריתֵהו מחבורת הצדיקים, כמו שנאמר בתורה בכמה מקומות: 'והכרתי' 'ונכרתה', כפי ערך גודל העוונות".
למדנו מדברי שלמה ורס"ג, כי מי שמוסיף וכל-שכן מי שגם מעוות את דיני התורה הצרופים הקדושים והטהורים, דינו חמור מאד! ושמא תאמרו מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר מלאוֹ ליבו להוסיף על חוקי התורה ולעוות את דיניה הקדושים והטהורים? ובכן, חכמי-יועצי-אשכנז הם אשר הוסיפו וגרעו, ערכו וטשטשו, עיוותו וסילפו, זייפו וכיזבו, סירסו והתחזו, עיקמו ועיקשו, והפכו תורת חיים אלהית לדת פרו-נוצרית ופרו-אלילית. דת אשר בועטת בעיטה גסה בידיעת ה' יתעלה ובייחוד שמו הנורא. דת אשר רומסת ומרוצצת במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וכורעת כריעה מפושטת לאלהים אחרים. דת אשר מכשירה ודוחפת להזיות ולשיקוצים ולתאוות בשרים, ולשם כך הופכת תורת אלהים לקורדום חוצבים. דת אשר מחקה את שיטות הנוצרים הטמאים והנגעלים ועוטרת לראשה מינים וכופרים ארורים.
וכל מי שיתמה על דבריי ויאמר: אתמהה! וכי גדולי וחכמי ישראל באלף השנים האחרונות הם או מינים או כופרים או תועים או פתאים? והתשובה שלי היא: כן! רובם הגדול והמכריע היו סכלים ומחוסרי דעת וחלקם אף חמור מכך, ולא לחינם הם ואבותינו ישבו בגלות ארוכה וחשוכה, ולא לחינם הם סבלו ייסורים איומים ונוראים "אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (ש"א ג, יא). ובדורנו לא רק שמענו על הייסורים האיומים הנוראים והמחרידים הללו, אלא אף ראינו אותם במו עינינו: בשלל סרטונים שצולמו במהלך מלחמת העולם השנייה.
באלף השנים האחרונות, המינים וצאצאיהם הובילו אותנו בדרכי חתחתים ודרדרו אותנו במדרון הסכלות, התאוות, האלילות והמינות, אשר הולידו את אהבת הגלות ושנאת ארץ-ישראל. עוונות אלה, ובמיוחד השניים האחרונים, המיטו עליהם עונש בלתי נתפשׂ במהלך מלחמת העולם השנייה. אהבת הגלות ושנאת ארץ-ישראל הן תוצאות ישירות של השקפות המינות שאחזו בהן המינים וצאצאיהם, והן-הן אשר גזרו וחתמו את גזר-דינם: זקנים וזקנות, אנשים ונשים, ילדים וילדות, עוללים ופעוטות – כולם נגזרה עליהם כליה מלפני ה' יתעלה.
מסכת הייסורים ואלפי המיתות המשונות שנחתו על המינים וצאצאיהם לא באו במקרה, שהרי כאמור אין מקרה: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי [כלומר, אם תטענו שהעונש בא במקרה ולא בגלל עוונותיכם] וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (ויק' כו, כא). ולא רק שאין מקרה בענייני שכר ועונש, כאמור, אחת ההשקפות היסודיות ביותר בדת היא, שכל מעשיו של הקב"ה בצדק מדוקדק ונוקב עד התהום: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד) – וכל הכופר ביסודות הללו כופר בתורה.
וכך נוהגים הכומרים הממסדיים השׂכירים הארורים למיניהם, אשר מגלגלים עיניהם לשמים בהתחסדות, ומורים לנו בשקר לעצום את העיניים ולהחשיך את המחשבה... שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה יכה את עם-ישראל באופנים כל-כך קשים, ולא יפתח לנו צוהר כפתחו של אולם כדי שנבין על-מה-ולמה עשה ה' לנו ככה, ומה חָרי האף הגדול הזה? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה, אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, יכה אותנו מכת אכזרי אנושה מבלי אזהרה ומבלי תוכחה? הזאת היא דרכו של ה' יתעלה? דרך האלים המשוקצים חמומי המוח?
והאמת הישרה היא, שהתשובה והתוכחה ניצבת ועומדת לפנינו מאז ומעולם בהירה וברורה ומוארת באור יקרות, פשוטה וגלויה בראש כל חוצות, מזומנת לכל מי שרק ירצה להתבונן:
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דב' לא, טו–יח).
אולם, המינים וצאצאיהם מתעקשים לכסות את עיניהם וללכת בשרירות לבם הרע, אף שאור האמת בהיר הוא בשחקים, וכדברי איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים".
"אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה? אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַייָ הִסְגִּירָם" (דב' לב, ל).
מדוע המינים וצאצאיהם אינם מודים באור האמת הבהיר אשר בשחקים? ובכן, גם לזה התשובה פשוטה מאד: כי הם רוצים להמשיך במעלליהם ובתעלוליהם, להמשיך באהבתם לגלות ולטומאותיה, להמשיך ולאחוז בגאוותם, בתאוותיהם ובהזיותיהם, ולהמשיך ולזהם ולטמא ולסאב את דת משה כדי להפיק את מאווייהם הנגעלים. ומכיוון שהם "בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה – גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו, ג–ד).
ט. נמצא קשר בחכמי-יועצי-אשכנז
לסוף המאמר: "ושמעתי כי חנון אני" צירפתי פרק אשר עוסק בשואה, ואשר קושר בקשר ישיר את מינותם וטומאת תרבותם של חכמי-יועצי-אשכנז לזוועות שפקדו אותם במשך כל הגלות ובמלחמת העולם השנייה בפרט. כמובן שיש לראות את הפרק הזה על רקע שלל השקפות המינות של רש"י וממשיכי דרכו המינים, אשר סטו מדרך חיים ופנו לדרכי חתחתים.
וכך נאמר בסוף המאמר שנזכר לעיל:
ראינו לעיל את מינותו ועילגותו המבחילה והכעורה של רש"י-שר"י אשר עליו נאמר: "וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" (מש' י, ח). ברם, מינותו וכיעורו טימאו וזיהמו את עם-ישראל בכללותו ובפרט את תרבות היידיש-קייט באירופה הארורה. לפיכך, גם על ההולכים בדרכו של האוויל נאמר לשון דומה: "וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט" (הו' ד, יד), ושם תרגם יונתן: "עַם דָּרָא דְּלָא אִסְתַּכַּל בְּאוֹרָיתָא הֲלָא אִתְרְטֵישׁ". הוי אומר, אווילותו של רש"י גרמה לו להיכשל ולהיחבל בשפתיו ובלשונו, ולהתעות את עם-ישראל אחרי התהו וההבל, עד שנגזרה גזרה של כליה על יהדות אירופה.
והנה כמה פסוקים בעניין זה: "וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה" (יש' יג, טז); "אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה" (הו' י, יד); "עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ" (הו' יד, א); "גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים" (נחום ג, י).
ושמא תחשבו שהדברים הקשים הללו התרחשו רק בתקופות קדומות, ובכן, דעו כי חמורות מאלה התרחשו באירופה במהלך השואה הנוראה והפוגרומים הרבים שקדמו לה. טרם שאצטט לפניכם מתוך הספר: "עיונים בתקומת ישראל" (כרך כג), אבקש את סליחתכם על התיאורים הקשים, אך נלאיתי כלכל ולא אוכל, כדי שנבין כולנו שהגשמתו וכסילותו של רש"י גרמה לעם-ישראל לשגות במינות ובתועבה עד שגדל עלינו אסוננו באופן בלתי נתפש.
והנה לפניכם רק מעט-מזער: נקודה אחת מתוך אינסוף ייסורים איומים ונוראים אשר עברו על יהודי אירופה שתעו בהבלי המינות. הדוגמאות שמובאות הן מתוך הספר שציינתי לעיל (עמ' 415–416) ומתארות את הפוגרומים והזוועות שהתרחשו באוקראינה, אפילו עוד לפני השואה הנוראה שאחזה כאש אוכלת ביהודי אירופה ובתרבות היידיש-קייט בפרט, והנה הן לפניכם, בארבע הפְּסקות הבאות (מי שנפשו עדינה שידלג בבקשה על תיאור הזוועות האיומות):
"במאקארוב [פלך קיוב, שם הייתה גם חסידות מפורסמת בשם מאקארוב] נמצאו לפני הפרעות אלפים אחדים של יהודים. העיירה כולה נשמדה. עתה יושביה הם כולם נוצרים. רק שלוש משפחות יהודיות מצאתי בתוכה, וגם זה פלא. הסיקריקים נלחמו עם יהודי מאקארוב 'בחרב ובאש', הכחידו את הגברים, ריטשו את בטני הנשים ותקעו את הילדים על שיפודים. הקוזקים הפטלוריים הפשיטו מהיהודים את בגדיהם וסחבו אותם ערומים על השלג: הם צלו את היהודים 'בסרף שלהם': סגרו אותם בבתיהם, ואת הבתים שלחו באש ושומרים העמידו להשגיח שהקרבנות לא ימלטו. שבעה עשר ישישים נשלחו בתור דלגציה להתחנן לפני האטמן, חצבו בהם בחרבותיהם כמו בכרוב. נשאר מהם גל של נתחי בשר ועצמות. [...]
[בז'יטומיר] הקוזקים התפרצו אל המעונות, חדרו אל המרתפים, סחבו את היהודים שנפלו בידיהם והרגו אותם בלי חמלה. מבית החולים הוציאו הקוזקים שבעה יהודים והובילו אותם אל הנהר טעטערוו. שם הרגו אותם ביריות [...] הנהר מנענע בגליו את היהודים הנטבעים [...] בבית הקברות, בחדר המתים, מונחות צבורות שורות-שורות של גופות מקרטטות. הקרובים של הנהרגים עוברים בסך להכיר את ההרוגים. עם הקבורה צריכים לחכות. כך היתה הפקודה. ובין כך ריח-תעוב מהפגרים הנשחטים מתפשט בעיר. הריח הרע התקיים במשך שמונה ימים [...] בבית-הקברות שוכבות נשים צעירות בבטנות מרוטשים, שדיים כרותים, ערמות של גופות נערמו זו על גב זו, טורים של ראשים, גופות... אצל הגופות של ההורים מונחות גופותיהם של ילדיהם הפעוטים. ברחוב הקיובי ראה סליבורדסקי ילד חי יונק שדי אימו המתה... [...]
לעיני הנפחים היהודים התיזו את ראשה של אסתר דינשטין הצעירה, שהייתה הרה. בתוך הרחוב, בתוך האשפה והאבק, התגולל ראשה השחור, המסרק והמקשט במסרקים הקטנים מעל האזנים, ולידה התגולל גם הולד, שהרוצחים הוציאוהו מבטנה המבוקעה, וזרקוהו זה אל זה ככדור משחק של גומי. בבוגוסלב, פלך קייב, תפסו הרוצחים בחורה למען התעלל בה, וכשחגרה את כל כוחותיה להינצל מידיהם גזרוה לגזרים. מעשה בזקן אחד, שהכוהו בראשו עד שנשפך מוחו והיה מאכל לכלבים. מעשה ביולדת שהקוזאקים הרגו את בעלה לעיניה ובה לא נגעו — כדי שתהיינה עיניה רואות וכלות. מעשה בילדה בת שלש-עשרה, שהתעללו בה ארבעה קוזאקים זה אחרי זה. [...]
מקום מיוחד תופסים בפרעות של צבא המתנדבים אינוסי נשים. בכל הפרעות הקודמות לא נאנסו הנשים במספר רב כזה ובאכזריות איומה כזו. לא היה אף פוגרום אחד שהפורעים המתנדבים לא טימאו בנות ישראל. יש עיירות, שבהן נאנסו ממש כל הנשים למקטנה ועד גדולה. גיל הנשים — בין זקנה מופלגת ובין ילדה רכה — לא שימש תריס מפני הנבלה. מתוך התבהמות-גסה והשחתת-דרך מפליאה, יש שהיו מאנסים זקנה בת ששים ובו במעמד טימאו ילדה בת עשר. היו מקרים, שאנסו זו בצד זו אם ובתה ונכדתה. אנסו לעין הבעלים, האבות והאחים. מי שניסה להגן על העלובות התחייב בנפשו. היו הרבה מקרים של אינוס בציבור: כמה עשרות חיילים וקוזאקים מתעללים באשה אחת, ואחר כך, או שהם ממיתים את האומללה, או שהיא מתה מרוב עינוי או שדעתה נטרפת עליה".
עד כאן, ויש עוד ועוד לבלי סוף, אך יהדות היידיש-קייט ממשיכה ברשעה במינותה ובסכלותה: הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
"אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמ' ג, ו).
***
"וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה? בְּרֹב עֲוֹנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ [...] זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר [=ברש"י-שר"י ובממשיכי דרכו המינים: הליטאים והאדמו"רים], וְגַם אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ" (יר' יג, כב–כו).
כמו כן, ראו נא את דברי ירמיהו בפרק יא (א–יג) אשר תואמים להפליא לתרבות היידיש-קייט, להליכתה בדרכי חתחתים ולקורות אותה באירופה הארורה, והנה נבואתו לפניכם:
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְיָ לֵאמֹר, שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן יְיָ. וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי: קְרָא אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם.
כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי: נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ: הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה [=לכל עיירה טמאה בפולין או בליטא טפלו איזה אדמו"ר אלילי או שיקוץ ליטאי] וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל".
ולאחר כל הנבואות הקשות והעדויות המבעיתות שראינו, ראוי לסיים במעט דברי נחמה:
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן, וַתִּשְׁכַּח יְיָ עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק, מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ, וְאָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (יש' נא, יב–טו).
סוף דבר
נחתום בקטע ממשלי שלמה (א, כב–לג) שלפי דעתי תואם להפליא את מהלך ההיסטוריה, וכאילו הוא תשובה מוכנה ותמציתית לכל השואלים: מדוע התרחשה השואה?
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [עד מתי תשגו בתרבות היידישקייט הפרו-נוצרית?]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ, נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [הכסילים שנאו את ארץ-ישראל ולא אבו לעלות ולמלא את ייעודם]. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [כל הפוגרומים והאיתותים והייסורים שקדמו לשואה לא עוררו את יהודי אירופה לעלות לארץ-ישראל]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת, וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [במקום לבחור בדעת וביראת שמים הם בחרו בדרכי המינות, הסכלות והתועבה של ראשוני אשכנז המינים]. לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [סכלות המינים הארורים], וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [שלוות האדמו"רים וגדולי האסלה למיניהם אשר צווחו: שלום שלום]. וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה".
"וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְיָ" (יר' ח, יא–יב).
"וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְיָ הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם: לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי: שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי, לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (יר' יד, יג–יד).
ואם הזכרנו לעיל את היידיש, נצרף גם את דברי קאפח במבואו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' ח): "איני יודע אם להצטער על שאיני יודע גרמנית, או לשמוח שאיני צריך להתענות מאה תעניתא שתשתכַּח ממני כדרך שעשה ר' זירא (בבא מציעא פה ע"א)".
נספח תימני
לאחר שמאמר זה פורסם לראשונה, קיבלתי תגובה מאת יהודי נרצע ממוצא תימני.
וזה לשון התגובה:
שלום. ומה הסיבה שהיהודים בתימן סבלו כל-כך? כל-כך הרבה תינוקות, נערים, בחורים וזקנים ויולדות מתו במחלות משונות, ברעב ובצמא. מדוע סבלו מהשפלות ומגירושים בתוך תימן? מדוע כל-כך הרבה ילדים ותינוקות התייתמו משני הוריהם? מדוע היה דילול נוראי של תינוקות, שאישה שילדה עשרה נשאר לה ילד אחד בחיים? למה?
וכך השבתי לו:
רוב יהודי תימן היו הוזי הזיות קשות מאד, רובם הגדול זנחו את דרך אבותיהם ואבות אבותיהם ונטו אחרי הזיותיהם של רש"י, השו"ע והקבלה. ראה לדוגמה כמה הם נלחמו עם מָרי יחיא קאפח רק כדי שלא לפתוח בית ספר שילמדו בו מדעים! עד-כדי-כך התדרדרו בסכלותם!
ובעניין זה ראה ראש מאמרי "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם". ויחד עם כל זאת, ייסוריהם לא הגיעו לרמת ייסוריהם של המינים וצאצאיהם, ולא קרוב לכך, דהיינו ייסורים של השמדה שיטתית ומתוחכמת, ושל התממשות כל הקללות הכתובות בתורה, ביבשת אירופה.
והסיבה לכך היא, שהם לא שגו במינות ובאלילות כמו יהודי אשכנז, ולכן השקפות הדת ויראת השמים שבליבם לא נחרבו לחלוטין, יהודי תימן נותרו נאמנים לה' יתעלה ביסוד היסודות, באותו היסוד שבגינו נגזר על דור המדבר כליה: הם שנאו את הגלות ואהבו את ארץ-ישראל.
ובלי התימני הנרצע שמעריץ את אדוניו הפרו-נוצריים עוטי גלימות הכומרים, ומגן בחירוף-נפש על המינים האשכנזים וצאצאיהם – לא היינו תימנים... תודה לאל שיש אותך!
נספח אשכנזי
בעקבות תשובתי לתימני בנספח הראשון, נשאלתי שאלה על-ידי יהודי ממוצא אשכנזי, הוא פתח בציטוט שתי פְּסקות מדבריי בתשובה לתימני, ולאחר מכן הוא שואל את שאלתו:
"רוב יהודי תימן היו הוזי הזיות קשות מאד, רובם הגדול זנחו את דרך אבותיהם ואבות אבותיהם ונטו אחרי הזיותיהם של רש"י, השו"ע והקבלה. ראה לדוגמה כמה הם נלחמו עם מָרי יחיא קאפח רק כדי שלא לפתוח בית ספר שילמדו בו מדעים! עד-כדי-כך התדרדרו בסכלותם!
[...] [אבל] הם לא שגו במינות ובאלילות כמו יהודי אשכנז ולכן השקפות הדת ויראת השמים שבליבם לא נחרבו לחלוטין, יהודי תימן נותרו נאמנים לה' יתעלה ביסוד היסודות, באותו היסוד שבגינו נגזר על דור המדבר כליה: הם שנאו את הגלות ואהבו את ארץ-ישראל".
נראה שאתה מדגיש ועורך הבחנה מאד מהותית בין האירופים לתימנים, אם כי, כפי שאתה מציין, שתי הקבוצות עוצבו ביסודן על ידי האפיפיור הצרפתי [כוונתו לרש"י], השולחן השטני [כוונתו לשו"ע שנכתב על-ידי יוסוף קארו הקראי], והקבלה האלילית.
לאור זאת, בוודאי נזכה להארה נוספת אם, מלבד השקפותיהם ומעשיהם ההפוכים ביסודם [של האירופים] בנוגע לארץ-ישראל, תוכל להוסיף ולבאר את ההבדלים באמונות ובמעשים של האירופים והתימנים – אם אכן שתי הקבוצות "נטו אחרי הזיותיהם של רש"י, השו"ע והקבלה".
להלן אפוא תשובתי:
באופן כללי אפשר לומר כך:
יהודי תימן שמרו על אורחות חייהם של חכמי המשנה והתלמוד.
יהודי תימן לא התערבו בגויים, לא למדו מדתם, ולא למדו ממעשיהם.
יהודי תימן שמרו על ייחודם, על שמם, לשונם ומלבושם.
יהודי תימן קידשו את המלאכה והעבודה. יהודי תימן לא הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים.
יהודי תימן שמרו על צניעות וענווה, לא התגאו ולא התייהרו, והיו שפלי רוח מאד.
יהודי תימן היו שמרנים, וההשפעות של רש"י ודומיו חדרו מאוחר יחסית. כמו כן, רבים מהם השתדלו לדבוק בדרכי אבותיהם, כך שגם חדירתם של השו"ע ורש"י הייתה מוגבלת. זאת ועוד, אף שיהודי תימן קיבלו את רש"י באופן כללי, הם מעולם לא נמנו על המגשימים, ולא נמצאו אצלם ספרים כמו "שיעור קומה" או פרשנויות מגשימות מפורשות כמו אצל רש"י.
יהודי תימן נשאו את עיניהם תמיד אל הגאולה ואל ארץ-ישראל ארץ הקודש והמקדש, ראה לדוגמה כיצד היה נראה תשעה באב בתימן (בכי ואנקה זעקה ואנחה), ועד היום תמצא רבים מהם מקַדשים את היום הזה בבכי, בקינות ובנהי, כאחד הימים הקשים ביותר בשנה.
יהודי תימן שמרו ואף הקפידו על המצוות, ולא היית מוצא ביניהם לדוגמה מחללי שבתות או אפילו יהודים שלא הקפידו על שלוש תפילות ביום.
יהודי תימן הצטיינו במידת החריצות וההסתפקות במועט.
יהודי תימן גדלו על אמונה תמימה, על צידוק הדין ועל קבלת דין שמים באהבה.
יהודי תימן היו עדיני נפש, רגישים, ונאמנים למשפחתם ולדתם.
יהודי תימן היו ישרים מאד, נזהרו מאד בגזל ואהבת הצדק פיעמה בקרב רבים.
ואם תשים לב, דווקא מקרב יהודי תימן יצאה ההתנגדות העזה ביותר לאלילות הקבלה, ועד לאחרונה התנועה היחידה אשר לחמה ולוחמת בעוז כנגד ספר הזוהר הינה תנועת הדרדעים. כלומר, יש בהם ביהודי תימן אהבה לדרך האמת יותר מאשר בקרב עדות אחרות.
ואם יורשה לי אוסיף ואומר, שאוֹר הרמב"ם צמח ונבע מיהודי תימני... והיהודי התימני הקטן הזה ראה, למד והשׂכיל את הטוב, היושר, הענווה והאהבה לדרך האמת והצדק מאבותיו.
ואידך זיל גמור. היהודי ממוצא אשכנזי הוסיף על דבריי דברי אמת נכוחים, וכך אמר:
האם נכון להוסיף לרשימה לעיל כי יהודי תימן מעולם לא סגדו לבני אדם, ואילו האירופיים, במיוחד לאחר פרוץ החסידות, הפכו את בני האדם לאלים. כלומר, הם הפכו את הפולחן העיוור והמוחלט אחר האדמו"רים, המקובלים וכיו"ב, לשיא האולטימטיבי של היהדות, ובמקרים רבים אף החליפו באופן מעשי את האלהים בבני אדם "אלוהיים" אלה; האין זו הבחנה נכונה נוספת? והאין זו הבחנה עצומה ויסודית עם השלכות חמורות ביותר – בין האירופים והתימנים?
הנתונים שצוינו לעיל מבוססים על מחקרים שנעשו ב"יד ושם".
ראו כאן, בקטגוריה: "כמה יהודים נרצחו בכל מדינה?".
בתמונה שער הרשומה: בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח.