דיני פרישה סמוך לווסת
במאמר זה נבחן את חובת האיש והאשה לפרוש מתשמיש סמוך לווסת (ואף שאסורים בתשמיש מותרים בקירוב בשר). חיוב הפרישה מתשמיש הינו למשך כשתים-עשרה שעות (כשהיום והלילה שווים) ולאחריהן: אם האשה לא ראתה דם, האיש והאשה מותרים בתשמיש. אגב, חכמי אדום הטיפשים העמיסו חומרות בעניין זה ולא אתייחס להזיותיהם במאמר זה.
טרם שנחל לעיין בדיני הפרישה סמוך לווסת, עלינו להבהיר ארבעה מושגים: א) עונת יום – הזמן שמעלות-השחר ועד צאת-הכוכבים; ב) עונת לילה – הזמן שמצאת-הכוכבים ועד עלות-השחר; ג) אשה שיש לה ווסת – אשה שראתה דם שלוש פעמים באותה עונה ובהפרש ימים קבוע, כגון בעונת-יום כל 28 ימים – היא הנקראת "אשה שיש לה ווסת", וכל עוד היא ממשיכה לראות באותה עונה ובאותו הפרש-ימים – היא נקראת "אשה שיש לה ווסת". אולם, אם עקרה את ווסתה הקבוע, דהיינו אם ראתה שלוש פעמים רצוף שלא באותה עונה ובאותו הפרש-ימים – הרי שהיא אשה שהיה לה ווסת; ד) אשה שאין לה ווסת – אשה שמעולם לא היה לה ווסת קבוע, דהיינו שמעולם לא ראתה שלוש פעמים רצוף באותה עונה ובאותו הפרש-ימים קבוע.
אשה שמעולם לא היה לה ווסת קבוע
ובכן, אשה שמעולם לא ראתה דם שלוש פעמים רצופות באותה עונה ובאותו הפרש-ימים קבוע, דינהּ הוא הקל ביותר – אותה אשה מחויבת לבדוק את עצמה בקינוח לפני התשמיש, ואף שרבנו פוסק שכל אשה צריכה לעשות-כן, הרי שאשה שאין לה ווסת מחויבת מדינא. ואם אינה יודעת או שמעולם לא בדקה עניין זה, ספקא דרבנן לקולא והיא בגדר שאין לה ווסת.
אשה שיש לה ווסת קבוע
אשה שרואה את דם ווסתה באותה עונה ובהפרש ימים קבוע, דהיינו שרואה למשל בלילה מדי 28 ימים באופן קבוע – אסורה לשמש עם בעלה באותה עונה, דהיינו בלילוֹ של היום ה-28.
אשה שהיה לה ווסת קבוע
אשה שיש לה ווסת קבוע, כלומר שרואה דם בעונת-הלילה של היום ה-28 באופן קבוע – אך לפתע ראתה ביום ה-29 או ביום ה-27, או אפילו ביום ה-28 בעונת-היום, מה תעשה? ובכן, כל עוד לא ראתה שלוש פעמים רצוף שלא בעונת-הלילה של היום ה-28 שנקבע לה בתחילה – הרי שהאיש והאשה עדיין מחויבים לפרוש מתשמיש בעונת-הלילה של היום ה-28. אולם, אם ראתה שלוש פעמים רצוף שלא בעונת-הלילה של היום ה-28 – הרי שנעקר ווסתה הקודם, והאיש והאשה אינם מחויבים עוד לפרוש מתשמיש-המיטה בעונת-הלילה של היום ה-28.
ועתה, אם אותה אשה חזרה לראות שלוש פעמים באותה עונה וביום מסוים – הרי שחזר דינה לדין "אשה שיש לה ווסת קבוע". אך אם היא ממשיכה לראות ווסתות בעונות שונות ובהפרשי ימים שונים, הרי שהאיש והאשה מחויבים לפרוש מתשמיש לפי הפרש הימים מקבלת הווסת הקודם. למשל: אם הפרש הימים שבין שתי הווסתות האחרונות היה 26 ימים, ואם האשה ראתה את הווסת האחרון בעונת הלילה – הרי שהאיש והאשה מחויבים לפרוש ביום ה-26 לווסת האחרון, בעונת הלילה. נמצא אפוא, שאשה שהיה לה ווסת קבוע ועתה אין לה ווסת קבוע, מחויבת לחשב את הפרשי הימים שבין הווסתות, ולזכור באיזו עונה ראתה בכל פעם.
נשים לב שיש מצב ביניים, דהיינו שהאשה טרם עקרה את ווסתה, ואז האיש והאשה מחויבים לפרוש גם בעונה ובהפרש-הימים של הווסת, וגם בעונה ובהפרש-הימים של שני הווסתות האחרונים. למשל: אם ווסתה בעונת-הלילה של היום ה-28, וראתה פעם אחת בעונת-היום של היום ה-29. ובכן, לקראת הווסת הבא האיש והאשה מחויבים לפרוש בשתי העונות הללו – דהיינו גם בעונת-הלילה של היום ה-28, וגם בעונת-היום של היום-ה-29. וכך מחויבים הם לפרוש מתשמיש שתי עונות לקראת הווסת הבא, עד שייעקר ווסתה שלוש פעמים רצופות.
ויש עוד סוג של ווסת שאולי ראוי להזכיר אף שהוא נדיר מאד, והוא "ווסת הדילוג" (=שראתה ביום החמישה-עשר, ובווסת הבא ביום השישה-עשר, ובווסת הבא ביום השבעה-עשר), ובשל נדירותו לא אוֹמַר מאומה בעניינו, ואסתפק בו בהעתקת ההלכה בעניינו, וכאמור לקמן.
ההלכות שמהן דליתי את מסקנותיי
לסיום, אעתיק לפניכם את ההלכות שמהן דליתי את המסקנות שהובאו לעיל: נחל בפירוש רבנו למשנה מגילה (ב, ד): "וחישבנו את היום מעלות-השחר [...] עד צאת-הכוכבים".
***
הלכות איסורי ביאה (ד, י): "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו 'נטמאתי', לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהנייה לו ביציאתו כביאתו – ואם פירש בקישויו חייב כרת כמי שבעל נידה [...] אלא כיצד יעשה? נועץ ציפורני רגליו בקרקע ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האיבר, ואחר-כך נשמט ממנה".
הלכות איסורי ביאה (ד, יא): "ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לווסתה – שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר: 'וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם' [ויק' טו, לא], וכמה? אם היה דרכה לראות ביום אסור לשמש מתחילת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה אסור לשמש מתחילת הלילה".
הלכות איסורי ביאה (ד, יב): "עבר ווסתה ולא ראתה – מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הווסת, כיצד? היה דרכה לראות בשש שעות ביום – אסורה לשמש מתחילת היום. עברו שש שעות ביום ולא ראתה – אסורה לשמש עד לערב. וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברו ולא ראתה – אסורה לשמש עד שתזרח השמש".
הלכות איסורי ביאה (ד, יג–יד): "דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמן אחר התשמיש, כיצד? מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה, ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש [...] בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן, שחקים ולבנים, והן הנקראין 'עדים' בעניין זה".
הלכות איסורי ביאה (ד, טו): "הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה קודם תשמיש, ואשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים: אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. אבל אשה שיש לה ווסת אינה צריכה לפני תשמיש אלא משום צניעות. אבל אחר התשמיש הכל צריכין שני עדים – אחד לו ואחד לה".
***
הלכות איסורי ביאה (ח, א): "יש אשה שיש לה ווסת, ויש אשה שאין לה ווסת, אלא לא תרגיש בעצמה עד שייצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה. וזו שיש לה ווסת היא שיש לה יום קבוע – או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה-ועשרים יום לארבעה-ועשרים יום, או פחות או יותר. וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרשׂה ושיפולי מעיה, ויסתמר שער בשרה, או ייחם בשרה – וכיוצא במאורעות אלו. ויבואו לה ווסתות אלו, או אחד מהן בשעה קבועה לה מיום ווסתה".
הלכות איסורי ביאה (ח, ב): "כבר ביארנו שכל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחילה, ושיש לה ווסת אסורה לשמש בכל עונת ווסתה, אם ווסתה ביום – אסורה לשמש כל אותו היום; ואם ווסתה בלילה – אסורה לשמש כל אותו הלילה. ושמתחילת יום הווסת תספור ימי נידתה [...] לעולם. לפיכך צריכות הנשים להיזהר בווסתות עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה ווסתה".
הלכות איסורי ביאה (ח, ג): "היה דרכה לראות ביום עשרים, ובא יום עשרים ולא ראתה, ובא יום שלושה-ועשרים וראתה – הרי יום עשרים ויום שלושה-ועשרים שניהם אסורין. וכן אם ראתה פעם שנייה ביום שלושה-ועשרים ולא ראתה ביום עשרים, עדיין שניהם אסורין. ראתה פעם שלישית ביום שלושה-ועשרים ולא ראתה ביום עשרים – טהר יום עשרים ונעקרה הווסת ליום שלשה ועשרים. שאין האשה קובעת ווסת עד שתקבענו שלושה פעמים. ואינה מיטהרת מן הווסת עד שתיעקר ממנה שלושה פעמים".
הלכות איסורי ביאה (ח, ה): "ראתה יום חמשה-עשר בחודש זה, ויום ששה-עשר בחודש שלאחריו, ויום שבעה-עשר בחודש של אחריו – הרי קבעה לה ווסת לדילוג. בא חודש רביעי, וראתה ביום שבעה-עשר עדיין לא נקבע לה ווסת, וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא – כיוון שהגיע אותו היום ולא תראה בו – טהר אותו היום מן הווסת, שאין צריך עקירת שלושה פעמים אלא יום שנקבע שלושה פעמים".
***
הלכות שגגות (ה, ח–ט): "הבא על אשתו שלא בשעת וסתה, וראתה דם בעת התשמיש – הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ואינו שוגג: שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה-יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה. אבל זה, מה היה לו לעשות? הרי טהורה הייתה, ושלא בשעת וסתה בעל: אין זה אלא אונס. [...] אבל אם עבר, ובא עליה סמוך לווסתה, ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם, וראתה בשעת התשמיש – חייבין בקרבן, שזו שגגה היא".
תגובות