רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מא)

עודכן: 13 בינו׳ 2021

מהו צבע התכלת של הציצית לפי רש"י? ובכן, במשנה ברכות (א, ה) נאמר כך: "מאימתי קורין את שמע בשחרים? משיכיר בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר משיכיר בין תכלת לכרתן, עד הנץ החמה. ר' יהודה אומר עד שלוש שעות" וכו'. ושם פירש רבנו: "תכלת – שם נופל על הצמר 'אלאזרק' ["גוון כחול כהה מאד" (קאפח)] בלבד. [...] וכרתן 'אלאכ'צ'ר' ["גוון ירוק כהה [...] ורבנו מפרש כרתן שם לגוון וצבע ולא שם הכרישין" (קאפח)]".


ראינו אפוא, כי לדעת רבנו גוון התכלת הוא גוון כחול כהה מאד. לעומת זאת, רש"י מפרש בגמרא שם (ט ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש". וישנו ספרון שנקרא "אוצר לעגי רש"י", כאילו לעזי-לעגי רש"י הן "אוצר"... מכל מקום, ב"אוצר" העילגים הזה נאמר כך: "פוריל"ש porels, תרגום: כרשים (ירק מאכל)". הנה אפוא למדנו, כי צבע התכלת לפי רש"י הוא גוון ירוק בהיר כגוון הירק שנקרא כרישה.


ואיני יודע איך רש"י הגיע להזיה שהתכלת היא ירוק-כרישה, שהרי נאמר במסכת מנחות (מג ע"ב): "היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע". ברור אפוא שצבעה של התכלת הוא כחול כהה קרוב לשחרות, כַּגוון שהורו לנו חז"ל ורבנו: "ואחר כך מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו [=צבעו] לעין הים, ודמו שחור כדיו" (ציצית ב, ב), "חוץ מן השחור, מפני שהוא נראה כתכלת" (ציצית ב, ח).


***

על קביעת המשנה בעניין תחילת זמן קרית-שמע: "משיכיר בין תכלת ללבן", נאמר בגמרא (ט ע"ב) כך: "מאי בין תכלת ללבן? אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא – הא בליליא נמי מידע ידעי! אלא, בין תכלת שבה ללבן שבה". לפי הצעת הפרשנות הראשונה יש להבחין בין גיזת צמר לָבָן לגיזת צמר תכלת, ברם, בגמרא דוחים את הפרשנות הזו, שהרי גם בלילה ניתן להבחין בין שתי גיזות צמר שהאחת לבנה והאחרת צבועה בתכלת. לכן מסיקים: אלא, בין תכלת שבה – בציצית, לבין הלבן שבה – בציצית, ומדגישים פעמיים את המלה "שבה" כדי שנבין שמדובר בה – בציצית, ולא בשתי גיזות צמר נפרדות.


וכך רבנו מפרש במשנה שם (ב, ה): "בין תכלת ללבן – בין תכלת שבציצית ללבן שבה". אולם, רש"י התעלם מכך שבגמרא דחו את הפרשנות בעניין גיזות הצמר, וגם התעלם מן ההדגשה הכפולה שבגמרא, והחליט לפרש שם כך: "בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת צמר שצבעה תכלת, ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה". כלומר, הוא החליט שמדובר בגיזת צמר שצבועה בתכלת, וההבחנה היא בין התכלת לבין המקומות שלא נצבעו יפה...


ואיני יודע מאין הוא הביא את ההזיה הזו, אך לא רק שדבריו הינם המצאה תלושה, דבריו גם מעידים על-כך שהוא לא ידע ולא הכיר את התלמוד הירושלמי, וכך נאמר בירושלמי שם (ברכות א, ב): "בין תכלת שבה ללבן שבה, ומה טעמון דרבנן? 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ' [במ' טו, לט] – מן הסמוך לו [מן התכלת והלבן הסמוכים זה לזה בציצית, וכפירוש רבנו]".


***

מהו חיי העולם-הבא לפי רש"י? וכך נאמר בגמרא ברכות (ט ע"ב): "אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי גוים, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי הגויים". ובכן, ברור שהוראתו של רבי יוחנן נוגעת לימות המשיח שאז תשוב המלכות לישראל, וכאשר האדם יזכה לראות את אותם הימים, הוא יזכה להבחין בין הודם והדרם של מלכי ישראל לבין מלכי הגויים.


אולם, רש"י הטיפש, אשר לא ידע ולא יבין מאומה בענייני מחשבת ישראל, מפרש שם כך: "שאם יזכה – לעולם-הבא לראות גדולתן של ישראל". כלומר, לפי רש"י העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי שבו תשוב מלכות ישראל לעם-ישראל ונזכה לחיות לעולמים. ושתי רעות חולות מאד עולות מפירושו: האחת, הוא לא היה מסוגל להבין את רוממות חיי העולם-הבא אשר הינם עונג נפשי נצחי, והינו גרוע כאותם בעלי-החיים ההולכים על שתיים, אשר אינם מסוגלים להעלות על דעתם שחיי העולם-הבא הינם חיים בלא הנאות גופניות וחושניות!


וכבר ביארתי את סכלותם של "חכמי ישראל" בעניינים הללו במאמרי: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" (חלק א, חלק ב), ואצרף שתי פסקות מן האמור שם בחלק ב:


בחלק הראשון למדנו, כי רובם המכריע והמוחץ של "בעלי התורה" סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. העדר ידיעת ה' גרמה להבל ולריק להשתלט על ישותם, וככל ריק, אף מוחם המרוקן משך אליו הכל-בכל-מכל-כל... כך נתמלאו מוחותיהם בהזיות ובדמיונות ובהשקפות רעות ורעועות מכל הסוגים והמינים, ומכל הדתות והכיתות האליליות. העדר יסוד היסודות ועמוד החכמות החשיך באפלה סמיכה את נפשם העשוקה, וליקוי המאורות הזה גרר אותם לנטייה לנהייה ולעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות, מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.


נמצא אפוא, כי העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם.


עד כאן מתוך מאמרי האמור, והוא הדין לרש"י – ראש הוזי ההזיות, אשר ערבב בין חיי העולם-הבא לשיבת מלכות-ישראל, כך שחיי העולם-הבא לשיטתו הינם חיים גופניים ומוחשיים. ובמלים אחרות, ניתן ללמוד מהשקפתו זו על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת ישראל, ועל רדיפתו אחר התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולים הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".


ואין זה המקום הראשון שמצאנו שבו רש"י סבור שחיי העולם-הבא הינם חיי חומר וגופניות. כבר ראינו בפירושו לבראשית (ב, ז), שהוא סבור שחיי העולם-הבא הינם תחיית המתים, כלומר חיים גופניים וחושניים של הנאות ועינוגים בעולם-הזה! והרחבנו שם מאד בביאור ההשקפה הרעה הזו, ראו במבואי לחלק כו, שם רש"י אומר דברי סכלות חמורים מאד.


השקפתו הזו של רש"י הינה רעה חולה מצד נוסף, שהרי היא מבטלת בפועל את יסוד הדת בעניין חיי העולם-הבא! כי אם חיי העולם-הבא הינם חיים גופניים בתחיית המתים וכיוצא בזה, הרי שאין למעשה חיים נצחיים בחיי העולם-הבא! ובמלים אחרות, רש"י למעשה כופר בחיי העולם-הבא, ואל תתפלאו על-כך, שהרי רבנו מלמד שהייתה זו אחת מהשקפותיהם היסודיות של המינים הראשונים, וכֹה דבריו בפירושו למשנה ברכות (ט, ז):


"כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת, כדרכם של המינים בימינו]".


***

האם יש לחתור לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש? ומי יבנה את בית המקדש השלישי? האם אנחנו מצֻווים לבנותו או שמא עלינו להמתין עד שהוא ירד מהשמים? נמשיך לעיין בפירוש רש"י שהובא לעיל, כי רעה גדולה נוספת עולה ממנו, וזו באה לידי ביטוי בקביעתו הברורה, שאין לפעול לקראת כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש! שהרי לפיו ממלכת כהנים וגוי קדוש הינה חלקם ונחלתם של עם-ישראל בחיי העולם-הבא! ויש בזה לא רק כפירה בתורה, אשר מְצַוָּה עלינו במפורש לחתור לקראת כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש בעולם-הזה, יש בהשקפתו זו גם הוראה הלכה למעשה לחדול מכל שאיפה וכמיהה לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש!


ומצאנו מקום נוסף שבו רש"י קובע באופן חד-משמעי שאין לפעול לקראת כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולא רק זאת, אלא אף לשבת בחיבוק ידיים ולא להתכונן ולא לעשות שום פעולה לכינון בית-המקדש השלישי! שהרי בפירוש רש"י למסכת סוכה (מא ע"א) הוא כותב כך: "אבל מקדש העתיד שאנו מצפין [=בית-המקדש השלישי] בנוי ומשוכלל הוא [אין צורך לבנותו, כי הוא] ייגלה ויבא משמים, שנאמר: 'מקדש יי כוננו ידיך' [שמ' טו, יז]".


וזו עוד הזיה מבית מדרשו של רש"י-שר"י אשר גרמה למיליוני יהודים להשתקע ולשקוע בגלות הנוצרית הארורה, גדושת התאוות והתועבות, שהרי בדברי רש"י יש גושפנקא לאהבת הגלות, כי הקב"ה טרם הוריד את בית-המקדש מן השמיים... ויש בדבריו גם הגשמה, שהרי לפי רש"י הקב"ה הוא זה שיבנה את בית-המקדש השלישי והראיה לכך היא מן הפסוק: "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". ובמלים אחרות, אם המקדש ירד באופן פשטני מן השמים, הרי שכל העניינים הנדונים הינם עניינים פשטניים, ומן ההכרח להוסיף ולפרש באופן פשטני גם את הפסוק "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" כאילו שה' יתעלה יבנה אותו במו "ידיו"...


רבנו לעומת רש"י, חוקק את כל "הלכתא למשיחא" כהלכה למעשה, וכן תיאר בפרוטרוט כיצד יש לבנות את בית המקדש ואת כל הדינים הנוהגים בו. כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם עלינו לחתור כל העת וללא לאות לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, לחתור ולא להרפות. זאת ועוד, מפסק רבנו וחז"ל ש"אין בין ימות המשיח לימינו אלא שעבוד מלכיות בלבד" עוד עולה בבירור, כי המציאות הטבעית לא תשתנה בימות המשיח, ולא ירד שום מקדש מן השמים, מה שישתנה הוא רק שאיפתו של עם-ישראל לממש את ייעודו לכונן תבל במלכות שדי.


נחזור לרש"י הטמא, פירושו של רש"י חונק אפוא את שאיפת הייעוד, את הרצון הכמיהה והכיסופים להיטיב את דרכינו ומעללינו ולכונן את בית חיינו – את בית-המקדש, הוא למעשה מצדיק ומכשיר את העוון החמור ביותר מכולם, העוון שעליו נחתם גזר דינם של דור המדבר ודור השואה לכליה, והוא: שנאת ארץ-ישראל ואהבת הגלות זימותיה וטומאותיה.


ואין לי צל-של-ספק שהתקלה הגדולה הזו יצאת תחת ידו בגלל אהבת התאוות והשקפות הגויים, ובילדי נכרים ישׂפיקו, אשר גרמו לו בסתר לבו להשתוקק לגלוּת ולתועבותיה. ולא פחות מאהבתו את הגלות, הוא הנציח את ההזיה הזו כי הוא ידע במודע או בתת-המודע, שביום שעם-ישראל ישוב לארצו ולאלוהיו תתגלה סכלותו במלא חרפתה וטינופה. כי ביום ההוא הבטיח לנו ישעיה הנביא, שהארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים.


ובדיוק מן הסיבה הזו צאצאי המינים בימינו מתנגדים לכל פעולה שמקרבת את בניין בית-המקדש, הם אמנם מתרצים זאת בשקריהם שלא "להרגיז" את הגויים, כאילו אנחנו עדיין נמצאים בשטעטל הפולני הנגעל והארור, ובכל עת הגויים הצוררים עלולים לאלץ אותנו בכוח לעלות צפופים וחנוקים לרכבות השמד וההשמדה – וכך באמת סבר הטמא מנחם-המן שך, אשר סבר שבכל רגע עלולה להתרחש שואה נוספת! אולם, הסיבה האמיתית להתנגדותם היא, מפני שהם יודעים היטב שברגע שאור המקדש והאמת יזרח ויתפשט, הוא יגרש את חושך הבערות הסכלות והמינות שהם החדירו זיהמו השליטו וכפו על דת משה, ורשעותם וכסילותם, וכל הזיותיהם והתעיותיהם יתגלו לעין כל, כמו השמש המאירה בשמים.


ובמלים אחרות, המינים וצאצאיהם מתנגדים לכל פעולה שתקרב אותנו לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש משום "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יח' כו, ב), וכדרש חז"ל במסכת פסחים (מב ע"ב) על אדום: "אם מלֵאה זו – חרֵבה זו, ואם מלֵאה זו – חרֵבה זו". כלומר, ככל שנתקרב לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש – כך תחרב דרך השקר וההתעיה של המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום, וככל שיונצח חורבנו של עם-ישראל, כך תתמלא ותתעצם דרך השקר והרשע של המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום. וזו גם הסיבה שרבים מהם מתנגדים התנגדות חריפה ונחרצת ל"ציונות" ושונאים את ארץ-ישראל שנאה עזה.