מהו צבע התכלת של הציצית לפי רש"י? ובכן, במשנה ברכות (א, ה) נאמר כך: "מאימתי קורין את שמע בשחרים? משיכיר בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר משיכיר בין תכלת לכרתן, עד הנץ החמה. ר' יהודה אומר עד שלוש שעות" וכו'. ושם פירש רבנו: "תכלת – שם נופל על הצמר 'אלאזרק' ["גוון כחול כהה מאד" (קאפח)] בלבד. [...] וכרתן 'אלאכ'צ'ר' ["גוון ירוק כהה [...] ורבנו מפרש כרתן שם לגוון וצבע ולא שם הכרישין" (קאפח)]".
ראינו אפוא, כי לדעת רבנו גוון התכלת הוא גוון כחול כהה מאד. לעומת זאת, רש"י מפרש בגמרא שם (ט ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש". וישנו ספרון שנקרא "אוצר לעגי רש"י", כאילו לעזי-לעגי רש"י הן "אוצר"... מכל מקום, ב"אוצר" העילגים הזה נאמר כך: "פוריל"ש porels, תרגום: כרשים (ירק מאכל)". הנה אפוא למדנו, כי צבע התכלת לפי רש"י הוא גוון ירוק בהיר כגוון הירק שנקרא כרישה.
ואיני יודע איך רש"י הגיע להזיה שהתכלת היא ירוק-כרישה, שהרי נאמר במסכת מנחות (מג ע"ב): "היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע". ברור אפוא שצבעה של התכלת הוא כחול כהה קרוב לשחרות, כַּגוון שהורו לנו חז"ל ורבנו: "ואחר כך מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו [=צבעו] לעין הים, ודמו שחור כדיו" (ציצית ב, ב), "חוץ מן השחור, מפני שהוא נראה כתכלת" (ציצית ב, ח).
***
על קביעת המשנה בעניין תחילת זמן קרית-שמע: "משיכיר בין תכלת ללבן", נאמר בגמרא (ט ע"ב) כך: "מאי בין תכלת ללבן? אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא – הא בליליא נמי מידע ידעי! אלא, בין תכלת שבה ללבן שבה". לפי הצעת הפרשנות הראשונה יש להבחין בין גיזת צמר לָבָן לגיזת צמר תכלת, ברם, בגמרא דוחים את הפרשנות הזו, שהרי גם בלילה ניתן להבחין בין שתי גיזות צמר שהאחת לבנה והאחרת צבועה בתכלת. לכן מסיקים: אלא, בין תכלת שבה – בציצית, לבין הלבן שבה – בציצית, ומדגישים פעמיים את המלה "שבה" כדי שנבין שמדובר בה – בציצית, ולא בשתי גיזות צמר נפרדות.
וכך רבנו מפרש במשנה שם (ב, ה): "בין תכלת ללבן – בין תכלת שבציצית ללבן שבה". אולם, רש"י התעלם מכך שבגמרא דחו את הפרשנות בעניין גיזות הצמר, וגם התעלם מן ההדגשה הכפולה שבגמרא, והחליט לפרש שם כך: "בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת צמר שצבעה תכלת, ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה". כלומר, הוא החליט שמדובר בגיזת צמר שצבועה בתכלת, וההבחנה היא בין התכלת לבין המקומות שלא נצבעו יפה...
ואיני יודע מאין הוא הביא את ההזיה הזו, אך לא רק שדבריו הינם המצאה תלושה, דבריו גם מעידים על-כך שהוא לא ידע ולא הכיר את התלמוד הירושלמי, וכך נאמר בירושלמי שם (ברכות א, ב): "בין תכלת שבה ללבן שבה, ומה טעמון דרבנן? 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ' [במ' טו, לט] – מן הסמוך לו [מן התכלת והלבן הסמוכים זה לזה בציצית, וכפירוש רבנו]".
***
מהו חיי העולם-הבא לפי רש"י? וכך נאמר בגמרא ברכות (ט ע"ב): "אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי גוים, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי הגויים". ובכן, ברור שהוראתו של רבי יוחנן נוגעת לימות המשיח שאז תשוב המלכות לישראל, וכאשר האדם יזכה לראות את אותם הימים, הוא יזכה להבחין בין הודם והדרם של מלכי ישראל לבין מלכי הגויים.
אולם, רש"י הטיפש, אשר לא ידע ולא יבין מאומה בענייני מחשבת ישראל, מפרש שם כך: "שאם יזכה – לעולם-הבא לראות גדולתן של ישראל". כלומר, לפי רש"י העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי שבו תשוב מלכות ישראל לעם-ישראל ונזכה לחיות לעולמים. ושתי רעות חולות מאד עולות מפירושו: האחת, הוא לא היה מסוגל להבין את רוממות חיי העולם-הבא אשר הינם עונג נפשי נצחי, והינו גרוע כאותם בעלי-החיים ההולכים על שתיים, אשר אינם מסוגלים להעלות על דעתם שחיי העולם-הבא הינם חיים בלא הנאות גופניות וחושניות!
וכבר ביארתי את סכלותם של "חכמי ישראל" בעניינים הללו במאמרי: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" (חלק א, חלק ב), ואצרף שתי פסקות מן האמור שם בחלק ב:
בחלק הראשון למדנו, כי רובם המכריע והמוחץ של "בעלי התורה" סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. העדר ידיעת ה' גרמה להבל ולריק להשתלט על ישותם, וככל ריק, אף מוחם המרוקן משך אליו הכל-בכל-מכל-כל... כך נתמלאו מוחותיהם בהזיות ובדמיונות ובהשקפות רעות ורעועות מכל הסוגים והמינים, ומכל הדתות והכיתות האליליות. העדר יסוד היסודות ועמוד החכמות החשיך באפלה סמיכה את נפשם העשוקה, וליקוי המאורות הזה גרר אותם לנטייה לנהייה ולעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות, מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.
נמצא אפוא, כי העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם.
עד כאן מתוך מאמרי האמור, והוא הדין לרש"י – ראש הוזי ההזיות, אשר ערבב בין חיי העולם-הבא לשיבת מלכות-ישראל, כך שחיי העולם-הבא לשיטתו הינם חיים גופניים ומוחשיים. ובמלים אחרות, ניתן ללמוד מהשקפתו זו על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת ישראל, ועל רדיפתו אחר התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולים הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".
ואין זה המקום הראשון שמצאנו שבו רש"י סבור שחיי העולם-הבא הינם חיי חומר וגופניות. כבר ראינו בפירושו לבראשית (ב, ז), שהוא סבור שחיי העולם-הבא הינם תחיית המתים, כלומר חיים גופניים וחושניים של הנאות ועינוגים בעולם-הזה! והרחבנו שם מאד בביאור ההשקפה הרעה הזו, ראו במבואי לחלק כו, שם רש"י אומר דברי סכלות חמורים מאד.
השקפתו הזו של רש"י הינה רעה חולה מצד נוסף, שהרי היא מבטלת בפועל את יסוד הדת בעניין חיי העולם-הבא! כי אם חיי העולם-הבא הינם חיים גופניים בתחיית המתים וכיוצא בזה, הרי שאין למעשה חיים נצחיים בחיי העולם-הבא! ובמלים אחרות, רש"י למעשה כופר בחיי העולם-הבא, ואל תתפלאו על-כך, שהרי רבנו מלמד שהייתה זו אחת מהשקפותיהם היסודיות של המינים הראשונים, וכֹה דבריו בפירושו למשנה ברכות (ט, ז):
"כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת, כדרכם של המינים בימינו]".
***
האם יש לחתור לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש? ומי יבנה את בית המקדש השלישי? האם אנחנו מצֻווים לבנותו או שמא עלינו להמתין עד שהוא ירד מהשמים? נמשיך לעיין בפירוש רש"י שהובא לעיל, כי רעה גדולה נוספת עולה ממנו, וזו באה לידי ביטוי בקביעתו הברורה, שאין לפעול לקראת כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש! שהרי לפיו ממלכת כהנים וגוי קדוש הינה חלקם ונחלתם של עם-ישראל בחיי העולם-הבא! ויש בזה לא רק כפירה בתורה, אשר מְצַוָּה עלינו במפורש לחתור לקראת כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש בעולם-הזה, יש בהשקפתו זו גם הוראה הלכה למעשה לחדול מכל שאיפה וכמיהה לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש!
ומצאנו מקום נוסף שבו רש"י קובע באופן חד-משמעי שאין לפעול לקראת כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולא רק זאת, אלא אף לשבת בחיבוק ידיים ולא להתכונן ולא לעשות שום פעולה לכינון בית-המקדש השלישי! שהרי בפירוש רש"י למסכת סוכה (מא ע"א) הוא כותב כך: "אבל מקדש העתיד שאנו מצפין [=בית-המקדש השלישי] בנוי ומשוכלל הוא [אין צורך לבנותו, כי הוא] ייגלה ויבא משמים, שנאמר: 'מקדש יי כוננו ידיך' [שמ' טו, יז]".
וזו עוד הזיה מבית מדרשו של רש"י-שר"י אשר גרמה למיליוני יהודים להשתקע ולשקוע בגלות הנוצרית הארורה, גדושת התאוות והתועבות, שהרי בדברי רש"י יש גושפנקא לאהבת הגלות, כי הקב"ה טרם הוריד את בית-המקדש מן השמיים... ויש בדבריו גם הגשמה, שהרי לפי רש"י הקב"ה הוא זה שיבנה את בית-המקדש השלישי והראיה לכך היא מן הפסוק: "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". ובמלים אחרות, אם המקדש ירד באופן פשטני מן השמים, הרי שכל העניינים הנדונים הינם עניינים פשטניים, ומן ההכרח להוסיף ולפרש באופן פשטני גם את הפסוק "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" כאילו שה' יתעלה יבנה אותו במו "ידיו"...
רבנו לעומת רש"י, חוקק את כל "הלכתא למשיחא" כהלכה למעשה, וכן תיאר בפרוטרוט כיצד יש לבנות את בית המקדש ואת כל הדינים הנוהגים בו. כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם עלינו לחתור כל העת וללא לאות לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, לחתור ולא להרפות. זאת ועוד, מפסק רבנו וחז"ל ש"אין בין ימות המשיח לימינו אלא שעבוד מלכיות בלבד" עוד עולה בבירור, כי המציאות הטבעית לא תשתנה בימות המשיח, ולא ירד שום מקדש מן השמים, מה שישתנה הוא רק שאיפתו של עם-ישראל לממש את ייעודו לכונן תבל במלכות שדי.
נחזור לרש"י הטמא, פירושו של רש"י חונק אפוא את שאיפת הייעוד, את הרצון הכמיהה והכיסופים להיטיב את דרכינו ומעללינו ולכונן את בית חיינו – את בית-המקדש, הוא למעשה מצדיק ומכשיר את העוון החמור ביותר מכולם, העוון שעליו נחתם גזר דינם של דור המדבר ודור השואה לכליה, והוא: שנאת ארץ-ישראל ואהבת הגלות זימותיה וטומאותיה.
ואין לי צל-של-ספק שהתקלה הגדולה הזו יצאת תחת ידו בגלל אהבת התאוות והשקפות הגויים, ובילדי נכרים ישׂפיקו, אשר גרמו לו בסתר לבו להשתוקק לגלוּת ולתועבותיה. ולא פחות מאהבתו את הגלות, הוא הנציח את ההזיה הזו כי הוא ידע במודע או בתת-המודע, שביום שעם-ישראל ישוב לארצו ולאלוהיו תתגלה סכלותו במלא חרפתה וטינופה. כי ביום ההוא הבטיח לנו ישעיה הנביא, שהארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים.
ובדיוק מן הסיבה הזו צאצאי המינים בימינו מתנגדים לכל פעולה שמקרבת את בניין בית-המקדש, הם אמנם מתרצים זאת בשקריהם שלא "להרגיז" את הגויים, כאילו אנחנו עדיין נמצאים בשטעטל הפולני הנגעל והארור, ובכל עת הגויים הצוררים עלולים לאלץ אותנו בכוח לעלות צפופים וחנוקים לרכבות השמד וההשמדה – וכך באמת סבר הטמא מנחם-המן שך, אשר סבר שבכל רגע עלולה להתרחש שואה נוספת! אולם, הסיבה האמיתית להתנגדותם היא, מפני שהם יודעים היטב שברגע שאור המקדש והאמת יזרח ויתפשט, הוא יגרש את חושך הבערות הסכלות והמינות שהם החדירו זיהמו השליטו וכפו על דת משה, ורשעותם וכסילותם, וכל הזיותיהם והתעיותיהם יתגלו לעין כל, כמו השמש המאירה בשמים.
ובמלים אחרות, המינים וצאצאיהם מתנגדים לכל פעולה שתקרב אותנו לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש משום "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יח' כו, ב), וכדרש חז"ל במסכת פסחים (מב ע"ב) על אדום: "אם מלֵאה זו – חרֵבה זו, ואם מלֵאה זו – חרֵבה זו". כלומר, ככל שנתקרב לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש – כך תחרב דרך השקר וההתעיה של המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום, וככל שיונצח חורבנו של עם-ישראל, כך תתמלא ותתעצם דרך השקר והרשע של המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום. וזו גם הסיבה שרבים מהם מתנגדים התנגדות חריפה ונחרצת ל"ציונות" ושונאים את ארץ-ישראל שנאה עזה.
אגב, דוגמה בולטת להתנגדותם זו באה לידי ביטוי ב"איסור החמור" שלא לעלות להר הבית, אף שידוע שכל האיסור להיכנס טמאי מתים הוא לפנים מן החֵיל, כך שאין שום בעיה לעלות להר הבית, תוך שמירה על מרחק ביטחון ממקומו המשוער של בית המקדש. ויש לעליה הזו חשיבות גדולה בעיניי, כי הָראינו לדעת שכל הישג שהושג בארץ ישראל הושג באמצעות פעולות קטנות ועקביות, זו אחר זו, עד שהצלחנו להגיע להישגים ולקבוע עובדות בשטח.
נחתום בפסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, א–ו):
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. ומקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר: 'וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ... וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ' וכו' [דב' ל ג–ה]. ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על-ידי כל הנביאים [...] אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותו ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים [כגון רש"י-שר"י וחבר מרעיו]" וכו'.
***
בברכות (י ע"א) נאמר כך: "מאי משמע דעל יום המיתה נאמר?", ומעניין הדבר שבפירוש רש"י שם נאמרו בדיוק אותן המלים: "מאי משמע – דעל יום המיתה נאמר". לפיכך, נראה ברור, כי בגרסה המקורית של הגמרא היה כתוב רק: "מאי משמע?", ומאן-דהו מקרב צאצאי המינים החדיר לתוך הגמרא את דברי רש"י: "דעל יום המיתה נאמר". וזו דוגמה מעניינת מאד לדעתי אשר מעידה על עיוותיהם סילופיהם וזיופיהם של המינים וצאצאיהם.
***
האם לפי רש"י מותר ליהנות מדברי תורה? בברכות (י ע"ב) נאמר כך: "אמר אביי ואיתימא רבי יצחק: הרוצה ליהנות – ייהנה כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות – אל ייהנה כשמואל" וכו'. ובכן, מן הגמרא הזו עולה בבירור, כי כל ההנאה שהתירו לתלמידי החכמים היא רק בעת שהם נוסעים ממקום למקום, אז התירו להם לקבל את ההארחה הכיבוד והלינה ותו לא.
וכמו שרבנו אומר בפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"וכבר שמעתי אותם הפתאים נִתלים באָמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [=מהאמור באלישע], כיון שהוא ברור ואינו מקום טעות [=אין באמת מקום לטעות בזה], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיִגבה מהם ויקבע עליהם חיובים [=תקציבים ומשכורות שילומים ומתנות], חלילה לו מזה. אלא היה מקבל את הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא [=אלישע] נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו".
נמצא אפוא, כי המאמר הזה בגמרא: "הרוצה ליהנות – ייהנה כאלישע" נועד לצמצם את ההנאה שהתירו לתלמידי החכמים אך ורק לאופני ההנאה המצומצמים שנהג בהם אלישע הנביא, וכבר הרחבתי בעניינים אלה ובתיאור הסיפור על אלישע הנביא ונעמן שר צבא ארם במאמרי: "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ג)".
נעבור עתה לראות כיצד רש"י פירש את הגמרא שם, וזה לשונו:
"הרוצה ליהנות – משל אחרים; ייהנה – ואין איסור בדבר; כאלישע – כמו שמצינו באלישעשנהנה". כלומר, לפי רש"י אין שום איסור ליהנות מדברי תורה, שהרי הוא מדגיש: "ואין איסור בדבר", ואף מוסיף: "כמו שמצינו באלישע שנהנה", כאילו אלישע הנביא הקדוש הינו דוגמה וראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה בכל אופן שיעלה במחשבת המינים! והוא אף מדגיש שוב בסוף פירושו לעיל: "כמו שמצינו באלישע שנהנה", מדוע הוא הוסיף את המלה "שנהנה"? וכי אלישע היה נהנתן עד שהוא ראוי שיוסיפו הדגשה שהוא נהנה? והלא אין במלה זו שום צורך! או שמא הוא למעשה ביקש גושפנקא והצדקה לבהמיותו ולנהייתו אחרי ההנאות הגופניות, ורצה לצייר גם את אלישע הנביא כאילו גם הוא היה נהנתן.
זאת ועוד, גם מסוף פירושו שם עולה עידוד והצדקה לדרכי המינים בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים: "והרוצה שלא ליהנות – משל אחרים; אל ייהנה – ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה". ודבריו פשוט מזעזעים, כאילו יש איזו מחשבה שהאיסור ליהנות משל אחרים יש בו "גסות רוח" או "שנאה"! ובמלים אחרות, רש"י-שר"י מעודד ואפילו דוחף אותנו ליהנות מדברי תורה, שהרי חכמים כביכול העלו במחשבה שאסור לסרב לקבל טובות הנאה משום "גסות רוח" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך"! עד-כדי-כך הגיע בסכלותו!
ויש להוסיף ולתמוה על רש"י, כיצד הוא היה מסוגל להעלות במחשבה שיש אפשרות שסירוב ללקיחת מתנות בעבור דברי תורה הינה "גסות רוח" או "שנאה"? והלא שלמה המלך החכם באדם מלמד אותנו שעל האדם להתרחק מסתם מתנות, ואפילו מתנות של היתר, כל-שכן מתנות של איסור שיש בהם חילול ה' וכיבוי מאור התורה וביזוי דת האמת, שהרי הוא אומר במשלי (טו, כז): "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה". ואני תמה, האם לאחר פסוק זה יש איזה חשש של "גסות רוח" או "שנאה" אם האדם יסרב כשמואל לקחת באיסור מתנות מבני אדם?
ואין זה המקום היחיד שמצאנו בפירוש רש"י שבו הוא מטיף ליהנות מדברי תורה ולהפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ראו במבוא לחלק לה, שהם הוא אומר: "הני מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר, והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם"; וראו גם במבוא לחלק לט ובסוף המבוא לחלק מ. אמנם, בשני המקומות האחרונים מדובר ברמזים בלבד.
מכל מקום, עתה יובן כיצד המינים וצאצאיהם קבעו בימינו שכל מי שלא נהנה מדברי תורה, לא רק שהוא מבטל מצוה רבה הוא גם עובר עבירה חמורה! וכמו שכתב הנש"ך (פולין וליטא המאה הי"ז) בפירושו לשולחן הערום והערמומי (יו"ד רמו), וזה לשונו: "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו". ובעניין זה ראו גם מאמרי: "מדוע הרמב''ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה (חלק א)".
***
בברכות (י ע"ב) נאמר כך: "ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מנין למתפלל שלא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל? שנאמר: 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ' [תה' קל, א]. תניא נמי הכי: מנין למתפלל שלא יעמוד לא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל? לפי שאין גבהות לפני המקום, ואף-על-פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ', וכתיב: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף' [תה' קב, א]".
רש"י פירש שם: "תְּפִלָּה לְעָנִי – דרך עניות", ופירושו עלול להטעות, כאילו הקב"ה שומע אך ורק לתפילתם של העניים שלבם נשבר ונדכה. ולא כן, הכוונה שהקב"ה שומע לתפילתו של האדם אשר עומד לפניו בהכנעה גמורה ומוחלטת ומתוך הכרת שפלות האדם, בדומה לעניים ולאמללים אשר לבם נשבר ונדכה, וכמו שאמרו ישעיה (סו, בו): "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי", ודוד (תה' נא, יט): "רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". ואף שהדברים שאמרנו כאן מפורשים בגמרא עצמה, והם ברורים לי כשמש, רש"י, כנראה מתוך גאווה, בחר לפרש באופן אשר מטשטש את חשיבות הכנעת הלב ושפלות הרוח.
וכך פירש שם רס"ג: "תְּפִלָּה לְעָנִי – וזו תפילה אמורה בלשון החלש [=שלבו נשבר ונדכה, לאו דווקא עני שואל על פתח] כאשר יעטף ולפני ה' יספר את שיחו", ויוסף קאפח מוסיף שם: "תרגום 'יעטף' – 'יתצ'ור' והיא התפילה התחינה וההשתפכות בלב נשבר ונדכה".
***
האם צריך להצמיד את הרגליים בשעת התפילה? בברכות (י ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכווין את רגליו, שנאמר: 'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה' [יח' א, ז]". ושם פירש רש"י: "יכווין את רגליו – זו אצל זו; ורגליהם רגל ישרה – נראין כרגל אחד". כלומר, לפי רש"י נבואתו של יחזקאל מתארת מציאות ממשית ומוחשית, ולכן הוא אומר על רגלי המלאכים: "נראין כרגל אחד". וכך הבין קארו את פירושו בפירושו "בצע משנה" להלכות תפילה (ה, ד): "ופרש"י: 'רגל ישרה – נראין כרגל אחת', וכיוון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכווין רגליו ויסמכם בעניין שידמו כאחת, כמו מלאכי השרת".
ובפירוש רש"י ליחזקאל שם, הוא מוסיף שיש למלאכים גם שוקיים, ואף עורך דיון ברגלי המלאכים תוך הבאת דוגמה מרגלי הבהמות, וכדי ביזיון וקצף, וזה לשונו של הסכל הטיפש: "רגל ישרה – רגלים כיוונן מכוונין זה-כנגד-זה [=עילגות לשון]; דבר אחר: ישרה שאין להם קפיצים ארכובות לכוף את שוקיהם, לפי שאין להם ישיבה ולא שכיבה, ואין צריכין להיות קפיצין כעין שיש לבהמה קפץ עליון וקפץ תחתון, שבהם היא כופפת שוקיה לשכב".
מכל מקום, הזייתו של רש"י ושאר "חכמי ישראל" שהמלאכים הם בדמות אדם, אינה נושא חדש וכבר עסקתי בו רבות במהלך מאמריי על רש"י, כי הגשמתו את המלאכים היא דבר ידוע ומפורסם, וגם מגרעות ההשקפה הזו ידועות, שהרי הגשמת המלאכים הינה השער בה"א הידיעה להגשמת הבורא, ועל כל זאת ועוד ראו במבוא למאמרי זה חלק לב.
הגשמת המלאכים בדמיון ההמון שנהה אחרי רש"י והשקפותיו המאגיות הנגעלות, הביאו לפסק ההלכה שיש להצמיד את הרגליים בתפילה "כמו המלאכים", וכך פוסק הטמבל בשולחן השרימפסים שלו (או"ח צה): "יכווין רגליו זה אצל זה בכיוון, כאלו אינם אלא אחת, להידמות למלאכים דכתיב בהן: 'ורגליהם רגל ישרה', כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד".
נראה ברור אפוא, שיוסוף קארו החדיר את הזייתו של רש"י לתוך ההלכה, והנה לפניכם פסק רבנו אשר מבין היטב שמדובר באסמכתא מדרשית שאין ללמוד ממנה מאומה על מהות המלאכים, והיא נועדה אך ורק ללמד אותנו הלכה פשוטה, ואולי גם רעיון מסוים מעבר לזה, והוא, שעלינו להבין שהעמידה לפני ה' אינה דבר של מה בכך ולא להקל בה ראש.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ה, ד): "תיקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו" וכו'. כלומר, אין צורך להצמיד את הרגליים כי הלימוד בגמרא לעיל אינו אלא אסמכתא ומדרש בלבד, ואדרבה, אם נצמיד את הרגליים נגלה את דעתנו שכך עומדים המלאכים לפני בורא-עולם ולמעשה נחזק ונעודד תפישות מגשימות ביחס לעליונים.
***
האם קריאה בתורה היא בגדר עיסוק בתורה? במשנה ברכות (א, ה) נאמר כך:
"הקורא [קרית שמע], מיכן ואילך [לאחר שעבר זמן קריאתה בשחרית] – לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה". ושם פירש רבנו הרמב"ם: "ואמרו: 'לא הפסיד', כלומר, לא הפסיד את הברכות, אלא מברך יוצר ואהבה וקורא קרית-שמע ואפילו אחרי שש שעות ביום, אלא ששכרו בכך כקורא בתורה לא כקורא קרית-שמע בעונתה, ומכאן אתה למד, שגדול שכר קורא קרית-שמע בעונתה משכר קריאת התורה".
אולם, רש"י בגמרא שם (י ע"ב) פירש כך: "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד – שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה, ואף-על-פי שלא יצא ידי קריאת-שמע – יש לו קיבול שכר כעוסק בתורה". ראשית, רש"י אינו מבין את דברי הגמרא באמרם: "לא הפסיד", שהרי ברור שמדובר שלא הפסיד את הברכות, ולא שלא הפסיד שכר מצוה. כלומר, אין שום צורך ללמד שמי שקורא בתורה לא הפסיד, שהרי איך יעלה על הדעת שהקורא בתורה יפסיד?
שנית ויתרה מזאת, רש"י מחדיר לנו בפירושו לעיל את ההשקפה שקריאת התורה דינה כעיסוק בתורה, דהיינו כלימודה, כאילו גריסה מבלי להבין את הנאמר דינה כלימוד.
בדרך זו רש"י למעשה טיפח את הבערות הסכלות והטמטום, כאילו גריסה מבלי להבין היא בגדר "לימוד", ובה האדם יכול להיות גדול וחכם ו"רב רבנן". שיטתו זו אף הביאה עלינו רעה חולה נוספת, והיא ההזיה שמי שגורס את ספר הזוהר הטמא והאלילי, אף הוא בגדר "לומד", ושיטתו הזו הרבתה כאמור את הסכלות והבערות בעם-ישראל, כי ניתן להיות "תלמיד חכמים" שהוגה ב"תורה" יומם ולילה, ויחד עם זאת "לזרוק את השכל" לעזאזל.
יה. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וישב
דוגמה ראשונה
בבראשית (לז, א) נאמר כך: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן", ושם רש"י מאריך ומסביר בלשון עילגים כמנהגו, מדוע הקב"ה האריך בסיפור מעשי האבות והצדיקים וקיצר בסיפור ענייני הרשעים ומעשיהם, דברים פשוטים וברורים שאין צורך להאריך בהם כל-כך. מכל מקום, בסוף הדברים רש"י מצטט את מדרש תנחומא (וישב, א), וזה לשונו:
"משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאהּ הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגלית".
אולם, אפילו במדרש תנחומא המאוחר נזהרו בכבודו של הקב"ה, ולא המשילו בסתם "אדם" שממשמש בחול, אלא שלוש פעמים הדגישו שמדובר ב"מלך", וכך נאמר במדרש:
"משל למלך שהייתה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות, הוצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקדוש-ברוך-הוא בדורות לשעבר" וכו'.
מדוע אפוא רש"י מוחק את מלכותו של הקב"ה וממשילו בסתם אדם שממשמש בחול?
דוגמה שנייה
בבראשית (לז, ב) נאמר כך: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", ושם פירש רש"י: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב – [...] סיבה ראשונה: 'יוסף בן שבע עשרה שנה' וגו', על-ידי זה נתגלגלו למצרים, זהו פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו". רש"י מצהיר שפירושו הזה הוא: "דבר דבור על אפניו", האמנם? האמנם יוסף הוא הסיבה הראשונה לירידת עם-ישראל למצרים? והלא הקב"ה כבר אמר לאברהם אבינו הרבה לפני הולדת יוסף (בר' טו, יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
אלא, ברור שהסיבה הראשונה היא רצונו של ה' יתעלה להגלות את עם-ישראל למצרים, ויוסף הוא האמצעי ולא הסיבה, ובוודאי לא הסיבה הראשונה, כי הסיבה הראשונה היא סיבת הסיבות ועילת העילות, והיא אל דעות אשר לו נתכנו עלילות. ויתרה מזאת, אם כבר רש"י מתיימר לפרש לפי פשוטו של מקרא, הנה לפניכם הסיבה למכירת יוסף לפי פשוטו של מקרא "דבר דבור על אפניו", וכך אומר יוסף לאחיו לאחר שנתוודע אליהם (בר' מה, ה–ז):
"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה".
פעמיים יוסף מדגיש שהסיבה למכירתו היא להחיות את אביו ואחיו, וזהו פשוטו של מקרא.
דוגמה שלישית
בהמשך הפסוק הנדון (בר' לז, ב) נאמר על יוסף שהוא "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן [...] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ושם פירש רש"י: "כל רעה שהיה רואה באֶחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ובשלושתן לקה: על אבר מן החי: 'וישחטו שעיר עזים' [בר' לז, לא] במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים: 'לעבד נמכר יוסף' [תה' קה, יז] ועל העריות שספר עליהם: 'ותשא אשת אדוניו' וגו' [בר' לט, ז]".
נשים לב, כי רש"י מעתיק את לשון מדרש-רבה מבלי לציין שהוא מעתיק משם, כאילו הוא בעצמו דרש את הפסוק ברוב "חוכמתו", וזו התעיה חמורה, כאילו הוא היה גאון, ואינו אלא סכל אשר ידע במקרה לעשות "העתק" ו"הדבק". ברם, לא רק על ייחוסו לעצמו מדרשים שחיברו חז"ל הנני קובל עליו כאן, כי מעשיו כאן חמורים בהרבה. רש"י לא רק מעתיק מבלי לציין שאין זה מדרש, כאילו הוא הדרשן "החכם", הוא גם מעוות את המדרש באופנים אשר מובילים להשקפות ולמידות רעות מאד ואף לחילול ה', ואסביר את הדברים:
במדרש המקורי לא נאמר על אחֵי יוסף שהם היו "אוכלין אבר מן החי", וכמו שרש"י מעליל עליהם, אלא, במדרש בראשית-רבה נאמר (פד, ז) שיוסף אמר ליעקב אביו: "חשודים הן בניך על אבר מן החי", ולא קבע קביעה מפורשת שהם עברו את העבירה החמורה הזו. ויתרה מזאת, לפי רש"י יוסף אמר ליעקב שאֶחיו הינם: "חשודים על העריות", כאילו הם חשודים על ביאות אסורות בתוך המשפחה! ובסוף פירושו רש"י אף קובע שאחֵי יוסף נכשלו בעריות בפועל: "ועל העריות שסיפר עליהם". כלומר, יוסף לא רק סיפר לאביו שאֶחיו חשודים על העריות, הוא למעשה סיפר לאביו על אירועים שהתרחשו, נמצא לפי רש"י, שיוסף העליל על אֶחיו שהם נכשלים בעריות, כאילו אחי יוסף היו מן הפרוצים שחוטאים בעריות!
אולם, במדרש כלל לא נאמר כדברים הרעים האלה, וכך נאמר במדרש בראשית-רבה שם: "תולין הן עיניהן בבנות הארץ", ושוב הדגישו לקראת סוף המדרש שיוסף חשד באחיו בעניין ראיה והסתכלות: "תולין עיניהם בבנות הארץ". כלומר, יוסף חשד באֶחיו שהם נושאים עיניהם אל בנות ארץ כנען, ולא כמו שעולה מפירוש רש"י, שיוסף ראה את אחיו נכשלים בעריות. ועל איזה עריות הוא מדבר? וכי יעלה על הדעת שאחֵי יוסף היו פרוצים בעריות?
עלילת הדם של רש"י המין על יוסף ועל אחיו, פרצו ממחשבתו הטמאה אשר הייתה מלאה וגדושה בשתי תאוות מרכזיות שבאו לידי ביטוי בפירושו: בתאוות האכילה ובזימת העריות. תאוות האכילה באה לידי ביטוי בהעלילו על אחֵי יוסף שהם היו אוכלים אבר מן החי, וזימת העריות של רש"י-שר"י באה לידי ביטוי בהעלילו על אחֵי יוסף שהם היו פרוצים בעריות. כמו כן, אם אחֵי יוסף נכשלו בשתי התאוות הללו, האין זו גושפנקא מאין-כמוה להכשירן?
והנה לפניכם לשון מדרש בראשית רבה (פד, ז) במלואו:
"מה אמר? ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר: חשודים הן בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהן בבנות הארץ, רבי יהודה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים, ר' יהודה בר סימון אמר על תלתיהון לקה: 'פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַייָ' [מש' טז, יא]. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי, חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים: 'וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים' [בר' לז, לא], אתה אמרת מזלזלים הם בבני השפחות וקורין עבדים: 'לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף' [תה' קה, יז], אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ, חייך שאני מגרה בך את הדוב, 'וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו' וגו' [בר' לט, ז]".
דוגמה רביעית
כאמור, בפסוק הנדון (בר' לז, ב) נאמר על יוסף שהוא "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן [...] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ושם הוסיף ופירש רש"י: "כל לשון דיבה פרלידי"ץ בלעז [וב"אוצר" לעגי רש"י-שר"י תרגם פרלידי"ץ: דיבה ורכילות], כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר. דיבה, לשון: 'דובב שפתי ישנים' [שיה"ש ז, י]".
ראשית, מאין לרש"י לידע שיוסף היה מוציא דיבה על אֶחיו באופנים סדרתיים ואובססיביים כמו שהוא מתאר: "כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר", האם יש לו זכות לפרש כפירוש הזה, ולהטיל רפש על יוסף באופן יותר חמור ממה שהתורה מתארת? ולדעתי פירושו הזה הינו הוצאת-שם-רע, שהרי במדרש כבר לימדונו חז"ל שהוצאת הדיבה הייתה בעניינים שהוא חשד באֶחיו שהם עוברים על המצוות, לא בסתם ענייני רכילות ולשון הרע! ובמלים אחרות, חז"ל מתאמצים להאיר את יוסף באור חיובי ומסבירים שהוא הביא לידיעת יעקב אבינו שבניו חשודים על עניינים מוסריים חשובים, ואילו רש"י משקר כאילו היה מדובר שם על רכילות ולשון הרע גרידא, וכאילו יוסף היה מאותם הארורים בעלי לשון הרע!
וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ז, ט): "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכנותם, וכל-שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ולא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד". ואיך עלתה על דעתו של רש"י-שר"י שיוסף בן יעקב היה מבעלי לשון הרע?
שנית, איני יודע איך רש"י העז להביא את הפסוק הזה משיר השירים כראיה להוצאת דיבה! ודבריו של רש"י עצמם הינם הוצאת-שם-רע ודיבה על קדוש ישראל! והנה הפסוק לפניכם (ז, י): "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים". היין הטוב שנזכר בשיר השירים, אשר מדובב את שפתי הישנים, האם היין הזה קשור לעוון החמור של הוצאת דיבה? והלא הפסוק הזה מתאר בדיוק את ההיפך הגמור ממה שרש"י מתאר, כלומר, היין המשובח הזה מעורר את הישנים, דהיינו, הגייתה של כנסת-ישראל בתורה מעוררת אותה לראות את אור האמת ולהכיר במי-שאמר-והיה-העולם! ההיפך הגמור מענייני דיבה ורשעות!
דברי רש"י-שר"י הינם אפוא הוצאת-שם-רע ודיבה על קדוש ישראל! כאילו התורה והמדע הנשׂגבים שנמשלו בפסוק הזה, ואשר ניתנו לנו מאת ה' יתעלה כדי לרומם את שכלנו להשיגו ולזכות לחיי העולם-הבא, הינם דבר כעור בזוי ומרוחק כמו הוצאת-שם-רע ואמירת דיבה. וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? ואין זה אלא פירוש נוסף מבית היוצר של המינים הרשעים.
"עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" (שמ' י, ז).
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (מש' א, כב).