רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כג)

עודכן ב: מרץ 12

אחת העוולות הגדולות ביותר שעודנה מדרדרת את עם-ישראל במדרון המינות והאלילות הינה עיוות הִלכת חז"ל לקרוא מדי שבוע שניים מקרא ואחד תרגום. העיוות בא לידי ביטוי בביטול קריאת התרגום ובהשארת קריאת המקרא בלבד. הצעד הבא אשר חתם את גזר דינם למינות היה המרת תרגום אונקלוס בקריאת פירוש רש"י, וכפי שפוסק להלכה הרי"ק בשולחנו האירופי (או"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום".


עלינו להבין, כי פירוש רש"י הוא למעשה האנטיתזה המובהקת ביותר לתרגום אונקלוס: תרגום אונקלוס חותר לפרש את פשוטו של מקרא, ומרחיק מן ההזיות וההגשמה באופן עקבי ושיטתי. זהירותו בכבוד שמים וביסוד ייחוד השם כֹּה רבה עד שהוא מרחיק מן ההגשמה וההזיות אפילו "בדרך רחוקה" כמו שאומר רבנו במורה (א, כח). כלומר, אפילו במקומות שיש חשש רחוק מאד להגשמה, אפילו בהם אונקלוס מרחיק ממנה ומשלב בתרגומו ביטויים אשר מלמדים את הקורא עד כמה מכרעת ויסודית היא הרחקת הגשמות בדת משה.


בחלק יו של מאמר זה הרחבנו את הדיבור על תרגום אונקלוס ומעלותיו, ושם הדגשנו וראוי לחזור ולהדגיש שאונקלוס בחר להרחיק מן ההגשמה אף-על-פי שחיבורו הוא בגדר תרגום ולא בגדר פירוש. כלומר, אם אונקלוס היה בוחר לתרגם את המקרא מלה במלה, מבלי להתייחס כלל לענייני ההגשמה, לא היינו יכולים לבוא אליו בטענות, ולא היינו יכולים להסיק מכך עליו שהוא בהכרח מין ומגשים חלילה, שהרי חיבורו הוא בגדר תרגום בלבד!


לעומתו, רש"י בפירושו לא רק שהוא לא מרחיק מן ההגשמה (למעט מקומות בודדים ונדירים ביותר ברחבי פירושו), יש לו פירושים לא מעטים שיש בהם הצהרות מגשימות מפורשות! ואף פירושים רבים לאין מספר אשר מובילים ומוליכים בקלות רבה להשקפות הגשמות, ולעוד השקפות מינות רעות ביותר ביחס לאמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכבר הבאתי דוגמאות רבות להזיותיו ולשיבושיו במאמרים רבים בסדרה זו ובסדרות אחרות.


ובל נשכח, חיבורו של רש"י הוא בגדר פירוש ולא בגדר תרגום, כלומר מחויבותו להרחקת ההגשמה וההזיות הינה אלף מונים רבה יותר מאשר תרגום אונקלוס שהוא בגדר תרגום! ואף-על-פי-כן, אונקלוס הטהור, מרוב אהבתו לבורא-עולם ואהבתו לדרך האמת מתאמץ מאד להרחיק מן ההגשמה במקומות רבים, ואילו רש"י, מרוב שקיעתו בסכלות המינות והנצרות, שקע ושיקע את עם-ישראל עימו בדרכי האלילות והמינות.


כמו כן, פירושו של אונקלוס צמוד לפשטי הכתובים והוא אינו משלב עניינים מדרשיים בפירושו (למעט אולי במקרים נדירים ביותר). לעומת זאת, רש"י חותר לפרש את המקרא לפי פשטי המדרשים, ובכך הוא מחדיר שלל הזיות ודמיונות לדת משה, ומזהם את השקפות דת האמת בשיבושים מחרידים עד כדי החרבתה כליל! ולא רק שהוא אינו מפרש את פשוטו של מקרא ואף מחדיר הזיות מאגיות אליליות לדת האמת, הוא זה שהנחיל לעם-ישראל את השיטה האיומה והנוראה של הבנת מדרשי חז"ל כפשוטם, וגרר בזאת את עם-ישראל לעמקי תהום הסכלות, וכפי שרבנו אומר בהקדמתו לפרק חלק על התופשים את אגדות חז"ל כפשוטן: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". שיטתו זו של רש"י העניקה השראה למחברי ספרי הקבלה למיניהם ובראשם למחבר ספר הזהר שהיה נוכל ועובד אלילים, לעצב מחדש את פני היהדות באמצעות שיבוש מדרשים קיימים ופירושם כפשוטם, ועוד יותר באמצעות החדרת הזיות "מדרשיות" אליליות שנתגלעו ונולדו במוחם הקודח.


ועד היום, רובם המכריע של אנשי הדת למיניהם דורשים את מדרשי חז"ל כפשוטם בעקבות שיטתו של רש"י וחבר מרעיו שהלכו בדרכי המינים. מפִּשטי מדרשי חז"ל ומפִּשטי מדרשי הוזי ההזיות המאגיות הקבליות, לומדים בימינו הלכות והשקפות, פרשנות, מוסר ודרך-ארץ, מיסטיקה ודמיונות ואפילו מדעים, ומה בעצם לא? אימון המחשבה לדרכי ההזיות החל אפוא בשיטות חכמי אשכנז הראשונים ובראשם פירוש רש"י, שהרי כל מי שקורא את פירושיו של רש"י מכשיר ומעוות את מחשבתו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן ולקבל כל הזיה כאמת מוחלטת. כלומר, זיהום המחשבה באמיתת המאגיה שפשׂתה בפירוש רש"י פותחת פתח רחב לחדירת אינסוף הזיות מאגיות אליליות לדת משה, והופכת את דת עם חכם ונבון לדת עם סכל ונבל אלילי וטיפש, ומעוותת את דת האמת לדת הזייתית פרו-נוצרית.


הרי"ק, שהיה אירופי במהותו ובדרך חשיבתו המאגית האשכנזית הטיפוסית, סָכַל מלהבין את התהום העמוקה הפעורה בין גישת אונקלוס לתורה ולהשקפותיה לבין גישתו הרקובה של רש"י, ובשל עיוורונו הוא ממשיך ופוסק בחיבורו שם כך (או"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י". ואיני יודע איך ניתן להעלות על הדעת שתרגום אונקלוס הטהור, אשר הרים על נס את ייחוד ה' והרחקת הגשמות והאלילות, יחיה בשלום עם פירוש רש"י המאגי המגשים והאלילי? אלא נראה ברור, כי הרי"ק אכן היה ריק וחלול ולא ידע מאומה בענייני מחשבה ומדע, וכמו שרבנו אומר על חכמי התורה במאמר תחיית המתים (עמ' עב): "כי הלמידות על אותם היסודות [=יסודות הדת] דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה". לא פלא אפוא שהרי"ק אינו מזכיר את המורה ולוּ פעם אחת בכל רחבי פירושו ל"משנה תורה"!


ביטול התרגום – מלחמה בתורה-שבעל-פה


ביטול התרגום אינו מבטא רק מלחמה בייחוד ה' ובהשקפות דת משה הטהורות, הוא אינו מבטא רק נטייה חריפה אחר ההגשמה והעבודה-הזרה, הוא אינו מבטא רק התרחקות מפשטי המקראות ונטייה אחר המאגיה והדמיונות – הוא למעשה הסמל המובהק ביותר ליצירת דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית. ומדוע? התרגום הינו למעשה ביטוי מובהק ביותר של מסורת התורה-שבעל-פה שנמסרה לנו איש-מפי-איש במשך דורות רבים, מסורת שהחלה אצל משה רבנו בקבלת התורה-שבעל-פה בהר סיני. כך שמי שמערער על התרגום ומבטלוֹ מבקש למעשה להחליף את התורה-שבעל-פה בתורה חדשה!


ואכן, הראשונים אשר ביטלו את התרגום היו המינים! אשר יצאו בסוף בית שני וכפרו בתורה. כך שאך טבעי הדבר שצאצאיהם ההולכים בדרכם יבטלוּ במהלך הדורות את קריאת התרגום ואף יעגנו את ביטולו בספרי הלכה שנחשבים לספרי הלכה נאמנים! וכמו שראינו לעיל את פסיקת ההלכה של הרי"ק בשולחנו הנגעל אשר מנציח את דרכי המינים! ובימינו הרבנות הראשית לישראל קיבלה על עצמה את ספריו כחיבורים הנלמדים לשם הסכמת רבנים!


כדי להבין עניין זה מהיבט נוסף נעיין בפסק רבנו בהלכות תפילה (יב, י):


"מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו העם עניין הדברים. והקורא קורא פסוק אחד בלבד ושותק עד שיתרגם אותו התורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד".


והוסיף וביאר שם מָרי בפירושו:


"ודייק רבנו לכתוב: 'כדי שיבינו עניין הדברים', כי אין התרגום כדי להבין את המלים אלא את העניין, כלומר קבלת חז"ל כפי שקיבלו ממשה בפירושי המקרא, והיינו תורה-שבעל-פה. ולפיכך אמרו שם במגילה (דף ג): 'תרגום שלתורה אונקלוס הגֵּר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע'. ואילו היה פירוש מלים לא היה אונקלוס זקוק לנושאי הקבלה ר' אליעזר ור' יהושע. וכאשר יצאו המינים [!] בסוף ימי הבית השני וכפרו בתורה-שבעל-פה ביטלו את התרגום, והם-הם שהתחילו בביטולו בעת קריאת התורה".


הנכם רואים אפוא שלא לחינם אני נוהג לקרות לרבים מאשכנזֵי ימינו "צאצאי המינים", כי מלבד נהייתם אחר הדת החדשה ושלל הזיותיהם המאגיות האליליות, הם ממשיכי דרכם של המינים הראשונים אשר ביטלו את קריאת התרגום כחלק ממלחמתם בתורה-שבעל-פה. וכאמור, כדי להחליף את דת משה הטהורה, יש צורך הכרחי להחליף את התורה-שבעל-פה, וכך עשו, החליפו את השקפות דת האמת והלכותיה בהזיות ובחומרות סגפניות פרו-נוצריות. וביארתי במאמרים אחרים, שלצורך זאת הם גם החליפו את "רבן של ישראל", והחליפו את משה רבנו ברש"י הארור והחליטו שראשי התיבות של שמו הם: "רבן של ישראל". ואך טבעי ואף הכרחי שמי שמחליף את התורה-שבעל-פה יחליף גם את מוֹסֵר התורה.


לקראת סיום המבוא אוסיף, כי לאחרונה התגלגלה לידי רשימה שנתפרסמה בעיתון "בשבע" (כה בתשרי תש"ף), כותרתה היא: "החזרת עטרת רש"י למקומה". ברשימה זו, קושר הרב פרופ' נריה גוטל שבחים רבים לרש"י, ונצרף רק כמה מהם, וזה לשונו:


"רש"י ופירושו זכו לשבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם. זאת ועוד, פירוש רש"י לתורה הוא היחיד שעליו הוכרע הלכה למעשה (שו"ע או"ח סימן רפה) שבכל הנוגע לחובת אמירת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י [=ולא לחינם נכשל בלשונו ונקט בלשון "להמיר" – "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תה' קו, כ), ומי שיקצץ מעט מרגלה של האות וא"ו במילת "שׁוֹר" יגלה את תיבות המילה שר"י]".


נשים לב, כי מי שקושר כתרים לרש"י הוא רב שהוא גם פרופ', כלומר מדובר באדם משכיל שלמד מדעים! ואף-על-פי-כן, הוא אינו מסוגל לראות נכוחה את סכלותו של רש"י. ייתכן שזה בגלל "השבחים הנדירים שכמעט אין דוגמתם", אשר שטפו לנו את המוח בהם במשך מאות רבות בשנים, וייתכן שזו הגאווה והיהירות האשכנזית הטיפוסית אשר איננה מסוגלת לבדוק את עצמה ולהעלות על דעתה החולה שמא הם הולכים אחר ההבל והתהו במשך אלף שנים! "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה), ואינם רוצים להבין מדוע ה' היכה אותם מכת אכזרי.


נקודה נוספת מעניינת שעולה מדבריו היא, שעד היום לא נכתב שום ספר השגות על רש"י! על רבנו הרמב"ם נכתבו השגות למכביר, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו השגות! אולי בעלי התוספות חולקים עליו פה ושם, אך השגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי שום צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא "רשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? איך ישפילו את גאוותם?


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם [=אל כל האלילים והאדמו"רים] וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה [=ועד היום לכל עיירה עלובה בפולין יש איזה אליל שנקרא על שמה אשר מקבץ אחריו כת חסידים] [...], וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם" (יר' יא, ט–יד).


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי [=מקדשים את החיצוניות] וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [=נעדרי ידיעת ה' ונעדרי ישרות מחשבה] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [=ריקים מהשקפות טהורות ונפוחים בהזיות מאגיות אליליות], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [=עד שאפילו אנשי מדע, רבנים ופרופסורים אינם רואים את אור האמת]" (יש' כט, יג–יד).


יא. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת חיי שרה – המשך


בבראשית (כד, מב) נאמר כך: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ", ופירש רש"י שם כך: "וָאָבֹא הַיּוֹם – היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ". כלומר, לפי רש"י התרחש לאליעזר נס פלאי עצום! ובמקום ללכת ימים רבים מארץ כנען (כנראה מאזור חברון) ועד ארם נהריים, ששכנה בערך בצפון-סוריה בגבול עם טורקיה, הקב"ה "הקפיץ" אותו ואת עשרת גמליו הטעונים לעייפה מכל טוב, וכולם הגיעו בדרך נס לארם נהריים ביום אחד בלבד!


גם בהמשך פירושו שם (כד, סו), רש"י חוזר שוב על-כך שאירע לאליעזר ולגמליו נס נפלא, וכך נאמר בפסוק: "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה", ורש"י פירש שם: "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד – גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו".


אולם, מפסוקי התורה עולה שלא התרחש לאליעזר שום נס, גם ממה שנאמר שם (כד, י): "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר", כלומר פעמיים נאמר הפועל "וַיֵּלֶךְ" באותו פסוק! וברור שהתורה לא תכפול את הפועל "וַיֵּלֶךְ" אם התרחש נס מופלא ואליעזר כמעט ולא הלך אלא "קפצה לו הדרך".


כמו כן, מפסוקי התורה שם עוד עולה, כי גמליו של אליעזר היו צמאים מאד בסוף המסע והיה נדרש להשקותם השקיה מרובה, ולכן אליעזר עורך מבחן לרבקה אם היא גם תשקה את הגמלים. וקשה להניח שלאחר יום הליכה אחד בקושי ו"קפיצת הדרך" שכזו, הגמלים כבר יהיו כל-כך צמאים עד שיהיה צורך לשאוב ולהשקותם השקיה מרובה "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת", שהרי גמל מסוגל להחזיק מעמד כשבועיים ללא מים מבלי שייגרם לגופו שום נזק!


וכך נאמר שם (כד, יט–מו), ושוב ושוב חוזר מוטיב השאיבה ההשקיה והשתיה:


"וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת, וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. [...] וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת. [...] וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב [...] וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא, וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה".


מן הפסוקים עולה אפוא, כי השקיית הגמלים הייתה חסד משמעותי שארך זמן לא מועט וכלל שאיבה של לא-מעט מים, ואם היה מדובר בהשקיה סמלית התורה לא הייתה מציינת זאת לשבחה של רבקה, שהרי בסך הכל היה מדובר בהשקיה מעוטה וזניחה.


כמו כן, לאחר שאליעזר מגיע לארם נהריים הוא מבריך את הגמלים לעת ערב מחוץ לעיר בסמוך לבאר המים, והוא מתפלל אל ה' שיסייע לו למצוא אשה לבן אדונו אברהם (כד, יב): "וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" וכו', אולם, אליעזר אינו מזכיר כלל את הנס הגדול והעצום שאירע לו זה עתה! ואם אכן התרחש לו נס, היה עליו להודות על הנס שאירע לו עתה לפני שהוא מבקש מאת ה' שיהיה עימו למצוא אשה ליצחק. ומי שאינו מודה לה' יתעלה על נס כל-כך גדול, ואף מתעלם ממנו לחלוטין כאשר הוא מוסיף לבקש בקשה לסיוע אלהי – הרי הוא בגדר שוטה וסכל וכפוי טובה.


וכמובן שאליעזר לא היה שוטה ולא סכל ובוודאי לא כפוי טובה, שהרי לאחר שהקב"ה הנחה אותו למצוא אשה ליצחק, הוא מודה ומשבח ומהלל שוב ושוב לבורא-עולם (כד, כו–נב):


"וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַייָ, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְיָ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי. [...] וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ וָאֲבָרֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ. [...] וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַייָ".


ולא לחינם קבעו חז"ל במשנה ברכות (ט, ד): "ונותֵן הודיה לשעבר וזועק לעתיד לבוא", ופירש רבנו שם: "והשמיעך כללו של דבר, שיודה לה' על שהיטיב לו בעבר, ויבקש ממנו שייטיב לו להבא". וכן פוסק רבנו בהלכות ברכות (י, כט): "כללו של דבר, לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים, וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח". לאור כללים בסיסיים אלה של דרך ארץ וכבוד שמים, ולאור דמותו הנעלה של אליעזר העולה מן הפסוקים, תמוה מאד שאליעזר עבד אברהם לא הודה לה' יתברך על הנס העצום שאירע לו, ואפילו לא הזכיר זאת במילה אחת...


מקורותיו של רש"י


לאחר שלמדנו כי פירושו של רש"י חורג מפשט פסוקי התורה ואף מעלה תמיהות קשות, נעבור לעיין במקורותיו לפירושיו ונלמד כיצד הבין אותם: המקור הראשון והמרכזי לפירושו הוא בתלמוד מסכת סנהדרין (דף צה), וכך נאמר שם: "תנו רבנן: שלושה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. [...] אליעזר עבד אברהם – דכתיב: 'וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן', למימרא דההוא יומא נפק". נמצאנו למדים, כי רש"י קיבל את המדרש הזה כפשוטו והשתמש בפשוטו כדי לבאר את פסוקי המקרא! וכן לא ייעשה, כי ברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו, והנה תמצית כלל המדרש האמור שם לפניכם:


מסופר במדרש שהקב"ה האשים את דוד על-כך ששאול הרג את כל כוהני נוב ומשפחותיהם, וכן על-כך שדואג האדומי אין לו חלק לעולם-הבא, וכן על-כך שנהרגו שאול ושלושת בניו. הקב"ה מציע לדוד לבחור בין שני עונשים: או שזרעו יכלה או שהוא יימסר ביד אויב. דוד בוחר בעונש השני, ובהמשך מסופר כיצד חל העונש: יום אחד יצא דוד לצוד ובא השטן ונדמה לו כצבי, דוד ניסה להורגו אך לא הצליח לפגוע בו. דוד רדף אחריו עד שהגיע לארץ פלשתים, שם ראה אותו ישבי, אחיו של גלית, תפס אותו, וניסה להורגו באמצעות הנחת קורת בית בד על גופו, אך נעשה לו נס ונפתחה האדמה תחתיו והוא לא ניזוק מקורת בית הבד.


בשלב זה נכנס אבישי בן צרויה לתמונה, ומסופר שאותו היום היה ערב שבת, ואבישי בן צרויה חפף את ראשו לכבוד שבת בארבעה כדי מים, וראה במים כתמי דם. ויש אומרים שהוא ראה יונה לפניו שמנענעת בכנפיה, וראה בזה סמל לכנסת-ישראל ולכן הבין שדוד המלך נמצא בצער. אבישי הגיע לארמון ולא מצא את דוד, הוא ביקש לרכב על פרדו של דוד כדי להצילו אך כידוע אסור להשתמש בכליו של המלך. מה עשה? שאל בבית-המדרש והורו לו שבשעת הסכנה מותר. אבישי רכב אפוא על פרדו של דוד המלך וקפצה לו הארץ.


בעוד אבישי רוכב הוא ראה את עורפה, אימם של ישבי וגלית, כשהיא טווה בפלך, וכאשר ראתה אותו זרקה עליו את הפלך בניסיון להורגו, היא לא הצליחה ואמרה לאבישי: הבא לי את הפלך! ואבישי זרק את הפלך לראשהּ והרגהּ. בהמשך הגיע אבישי לישבי, אחיו של גלית, אשר חשש שמא עתה יקומו עליו דוד ואבישי ויהרגו אותו, מה עשה? נעץ את הרומח שלו בארץ, וזרק את דוד לאוויר כדי שיפול על הרומח וייהרג. אבישי ראה זאת, ואמר שֵׁם (קדוש) ודוד נותר תלוי בין שמים לארץ. ושואלים, מדוע אבישי היה צריך לומר שֵׁם? מדוע דוד לא היה יכול לומר ולהציל את עצמו? ומשיבים: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.


עוד מסופר שם, כי אבישי שאל את דוד מה מעשיך כאן? ודוד סיפר לו על העונש שבחר: להימסר ביד אויב במקום שזרעו יכלה. אבישי השיב לו שיתפלל ויבקש שלא יאונה לו דבר רע, וכפי הפתגם המקובל: עדיף שנכדך יהיה רוכל עני ואתה אל תצטער להשאיר ירושה אחריך, אלא דאג לעצמך! דוד השיב לו, אם כך, עזור לי להתפלל, ואבישי אמר שֵׁם (קדוש) והוריד את דוד לארץ וברחו שניהם יחדיו. ישבי רדף אחריהם עד מקום שנקרא 'בי תרי', אמרו זה לזה: נעמוד כנגדו ונילחם בו כי שני גורים מסוגלים להרוג את האריה. אמרו לישבי: לך ומצא את אימך עורפה בקבר, וכאשר גילו לו שאימו נהרגה נחלש כוחו והרגוהו.


בשלב זה אומרים בתלמוד שם: "שלושה קפצה להם הארץ" וכו' וכפי שהבאנו לעיל. ורש"י פירש בתלמוד שם את קפיצת הארץ לאבישי כך: "קפצה ליה ארעא – כמו 'וְלֹא תִקְפֹּץ' [דב' טו, ז], נתקצרה הארץ והגיע מהרה לארץ פלישתים". כלומר, לפי רש"י אירע נס פלאי ובו שודדו מערכות הטבע ודרך של עשרות רבות של קילומטרים נתכווצה לדרך קצרה. ורש"י אף מביא לנו דוגמה להמחשה, כמו שהיד הפשוטה מתכווצת כך נתכווצה הדרך לאבישי.


תיארנו אפוא את סיפורו של אבישי שקפצה לו הארץ וכן את הברייתא בעניין קפיצת הארץ של אליעזר עבד אברהם, נותר לנו לעיין בקפיצת הארץ של יעקב אבינו. אך טרם שנעיין בה, נאמר כמה מלים על האגדה של אבישי בן צרויה: מי שיבוא לפרש את המדרש הזה כפשוטו ייתקל בתמיהות רבות ועצומות, תמיהות אשר מחייבות להבין שמדובר באגדה ולא בסיפור אמיתי שהתרחש במציאות כהווייתו, ואין צורך להיות גאון גדול בשביל להבין זאת, אלא כל מי שיש בו אפילו רק זרזיף של דעת מסוגל להבין זאת. להלן מקצת מן התמיהות שיש בסיפור זה אם נבין אותו כפשוטו, כלומר שהדברים התרחשו כהווייתם:


איך יעלה על הדעת שהקב"ה יאשים את דוד המלך על חורבן נוב עיר הכוהנים? או על רשעותו של דואג האדומי? או על הריגת שאול ושלושת בניו במלחמה? והלא איש בחטאו יומת! ואין שום גילוי מפורש בספרי הנביאים לתלונה כלפי דוד בעניינים הללו, אדרבה, דוד המלך נזהר מאד מהריגת שאול, ואף-על-פי שהיה יכול להורגו הוא נמנע מכך: "כִּי מְשִׁיחַ יְיָ הוּא" (ש"א כד, י). אמנם, נראה שדוד חטא במה שלא אמר אמת לאחימלך ראש הכהנים בנוב (ש"א כא, ג): "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי, אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", כלומר דוד לא אומר לאחימלך שהוא בורח משאול ושהוא בן מוות – וזה אחד משני המסרים המרכזיים של המדרש: למתוח ביקורת על דוד שלא אמר לאחימלך את האמת על בריחתו משאול במטרה ללמד לקח לדורות.


מכל מקום, המשך האגדה הזוי לחלוטין, דוד יוצא לצוד לבדו ורודף אחר צבי מאזור ירושלים עד ארץ פלישתים! וכי יעלה על הדעת שדוד המלך ייצא לצוד לבדו? וכי יעלה על הדעת שהוא חסר דעת כדי לרדוף אחר צבי עד ארץ פלישתים? וכי חסר עוד צבאים באזור ירושלים? וכי דוד היה טיפש מטופש להכניס את עצמו לסכנה כל-כך ברורה וגלויה?


כמו כן, לאחר שנודע שדוד המלך נמצא בצרה, וכי יעלה על הדעת שרק אבישי ייצא להצילו? וכי רק איש אחד ייצא להצלת המלך? כמו כן, מדוע הוא היה זקוק לרכב על פרדו של המלך? וכי לא היו בממלכה עוד פרדות לרוץ בהם? דווקא פרד המלך? ובכלל, איך אבישי ידע בדיוק לאן לרכב והיכן דוד המלך נמצא? וכי הוא היה נביא? זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שאימם של ישבי וגלית ניסתה להרוג את אבישי בפלך? כיצד היא לא חששה לתקוף לוחם עז כמו אבישי? ולאחר שהיא נכשלת, היא עוד מבקשת מאבישי שיחזיר לה את הפלך?


זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שאבישי ידע להשתמש בשמות קדושים ולבצע כשפים? והלא רק לנביא אמת יש כוח לשנות את מערכות הטבע! ואם היה כוח לדוד ואבישי לכשף כישופים, מדוע דוד המלך לא הטיל כישוף על ישבי והרג אותו מיד כשראה אותו? ולאחר מכן הטיל עוד כישוף ל"קפיצת הדרך" חזרה לארמונו? ובכלל, מדוע דוד המלך רדף אחר צבי עד ארץ פלישתים כאשר הוא יכול להטיל כישוף ולהפילו בו במקום? וגם אבישי, מדוע הוא היה זקוק לנס "קפיצת הדרך" אם הוא ידע להשתמש ב"שמות קדושים"? כמו כן, אבישי ידע להשתמש ב"שמות קדושים" אבל לא ידע את ההלכה שבשעת סכנה למלך מותר להשתמש בפרדו כדי להצילו?!


אלא נראה ברור, שאגדה זו מבקשת ללמד אותנו רעיונות אשר שזורים בתוך האגדה, כגון:


1) על כל אדם להיזהר מאי-אמירת אמת ואפילו בעת צרה, כי לעתים אי-אמירת אמת עלולה לגרום לנזקים עצומים, כגון מה שאירע לנוב עיר הכוהנים שאי-אמירת האמת של דוד גרמה לרשעים להרוג ולטבוח בעיר שלמה. ואולי לא לחינם נסמכה בתורה ההרחקה מדבר שקר להריגת נקיים, וכך נאמר בשמות (כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג".


עד כדי כך אי-אמירת האמת חמורה, שלא רק נוב עיר הכוהנים כולה נטבחה ונחרבה, אלא שנשתלשלו מכך עוד תקלות, כגון עונשו הנצחי של דואג האדומי בהכרתתו מחיי העולם-הבא, וכן אסונות גדולים כגון מותם הטראגי של שאול ובניו במלחמה (ש"א פרק לא). וזה המסר שחז"ל מבקשים ללמד אותנו, ששקר אחד עלול לגרור לאסונות רבים.


2) עוד ייתכן שמה שנאמר באגדה שיואב חפף את ראשו בארבעה כדי מים דווקא, הוא כדי לרמוז על שאול ושלושת בניו, ולכן נאמר שהוא ראה כתמי דם במים הללו. כלומר, חז"ל ביקשו למתוח ביקורת על דוד המלך על כך שגרם בעקיפין למותם של שאול ושלושת בניו. וברור שדוד המלך אינו אחראי למותם, אלא שיש כאן מסר לכל אדם שייזהר במעשיו, וכל-שכן אדם גדול כמו מלך, שמא מתוך פעולה שיעשה יתגלגלו אסונות קשים.


3) הרדיפה אחר הצבי עד ארץ פלישתים מלמדת, כי רדיפה אובססיבית אחר תאווה מובילה לנפילה ביד אויב (יצר הרע).


4) דוד ניצל מאויביו בזכות אור התורה ואור החכמה שהגה בה, ולכן נזכרה קורת בית הבד דווקא, שבה מכינים שמן זית המשמש להדלקת המנורה הטהורה שהיא סמל לחכמה.


5) אבישי יצא להצלת דוד בערב שבת, ללמדנו שבשעת סכנה אין חסים על כבוד השבת ושמירתה.


6) סופר שאבישי רכב על פרדו של דוד כדי ללמד, שבשעה שיש סכנה למלך מותר להשתמש בחפציו כדי להצילו, ובמלים אחרות, הכבוד הגדול ביותר לאדם הוא להגיש לו עזרה בעת צרה וצוקה בשעת סכנה ומשבר ובזה ייבחן חבר אמת, ולא בזמנים הנוחים והקלים.


7) נאמר שקפצה לאבישי הארץ כדי ללמד שהיה לו סיוע אלהי במלחמותיו בצבאו של דוד, וכן מי שמבקש להציל את חברו הצדיק מצרה וצוקה הקב"ה מסייע לו.


8) כל הסיפור על אמירת השמות הקדושים נועד ללמד שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולכן על אחיו וקרוביו של השבוי וכן על כל עם-ישראל, להשתדל בכל מאודם להציל את אחיהם השבויים מידי הגויים.


9) עוד מלמדת האגדה חכמת חיים, כגון שהאדם צריך להשתמש ברכושו ונכסיו לטובתו בחייו, ולא לחיות כעני ולאגור כספים לירושת בניו ובני-בניו, אלא ליהנות מכספו בחייו.


10) וכן שטובים השניים מן האחד, ואפילו האחד הוא גיבור גדול, האחדות של השניים תגבר על הגיבור הגדול. ומסיבה זו דווקא לאחר שהגיעו דוד ואבישי למקום שנקרא "בי תרי", אזרו אומץ להפוך את פניהם ולהילחם בישבי שרדף אחריהם ולהורגו.


11) וכן שאחת הדרכים להחליש את האויב היא לפגוע במשפחתו וכך ייחלש כוחו במלחמה, וכמו התכסיס שעשה יהושע לאנשי העי, ששבר אותם באמצעות שריפת עירם, וכאשר התבוננו לאחוריהם וראו שעירם נשרפת כשל כוחם והרגום.


12) כמו כן, נראה לי כי לא לחינם נאמר ששמה של אֵם ישבי וגלית היה עורפה, אולי מתוך כוונה לגנות את המעשה של עורפה שהפנתה עורף לנעמי ולרות בעת צרה. ואילו אבישי פעל בדיוק ההיפך, כאשר נחלץ וסיכן את נפשו לפי האגדה להציל את דוד המלך. ונראה לי שזה המסר המרכזי השני של האגדה והוא היחלצות לעזרת חבר אמת בשעת צרה.


נמשיך עתה לעיין באגדה בעניינו של יעקב אבינו, באגדה דנים בסמיכות הפסוקים (בר' כח, י–יא): "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ", ומספרים, כי יעקב הגיע לחרן והתפלא על עצמו מדוע הוא לא עצר להתפלל בהר המוריה? ואז מסופר שהוא ביקש לחזור לאחוריו להר המוריה ולהתפלל שם, ורק הרהר על-כך בדעתו כבר קפצה לו הארץ והוא הגיע מיד להר המוריה, ולכן נאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם". ברם, המדרש מביא מיד אפשרות נוספת להבין את הפסוקים: "דבר אחר, אין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: 'וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי' [יר' ז, טז]".


וצריך להיות סכל גדול כדי להבין את האפשרות הראשונה כפשוטה, שהרי איך יעלה על הדעת שכל-כך היה חשוב ליעקב להתפלל בהר המוריה עד-כדי-כך שהוא מבקש לעשות את כל הדרך בחזרה מחרן, ואף-על-פי-כן הוא ישכח במשך כל הדרך לחרן לעצור בהר המוריה לתפילה? והלא היו לו ימים שלמים לחשוב ולתכנן את הדבר עד שיגיע להר המוריה. כמו כן, וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו יגיע עד לחרן, ואז הוא יבקש לחזור על עקבותיו עד הר המוריה כדי להתפלל? וכי יעקב אבינו לא ידע כי הקרבה לה' אינה נמדדת בקרבת מקום, וכמו שאומר דוד המלך בתהלים (קמה, יח): "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".


ומי שמקבל את חלקו הראשון של המדרש הזה כפשוטו חייב לסבור שיעקב אבינו היה טיפש וסכל, גם מפני שלא זכר להתפלל בהר המוריה כאשר עבר לידו, וגם מפני שביקש לחזור על עקבותיו את כל הדרך מחרן להר המוריה לאחר ששכח להתפלל שם. ואפילו אם קפצה לו הדרך עד הר המוריה, סוף-סוף היה עליו ללכת שוב את כל הדרך מהר המוריה לחרן...


נשים לב עתה לנקודה מאד חשובה, במדרש שהובא לעיל מובאות כאמור שתי אפשרויות להסביר את סמיכות הפסוקים שצוינו לעיל, האפשרות הראשונה מתארת כאמור נס מופלא, "קפיצת דרך" פלאית שאירעה ליעקב אבינו. לעומת זאת, האפשרות השנייה היא אפשרות ריאלית ורציונלית, אשר מסבירה כי הפגיעה הינה תפילה והמקום הוא לא הר המוריה, אלא אותו המקום שיעקב אבינו שהה בו באותה העת, שם הוא התפלל אל ה' יתעלה. ועתה נראה כיצד רש"י התייחס לשתי האפשרויות הללו להבנת המדרש, וזה לשונו שם:


"קפצה ליה ארעא – והיה שם מיד [=בהר המוריה], וקרא מוכיח, דכתיב 'ויפגע במקום' שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום. הכי גרסינן; דבר אחר אין פגיעה אלא תפילה – ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא".


כלומר, רש"י מבין שיש לפרש בהכרח כי המקום האמור הוא הר המוריה, והוא אף טוען שיש "הוכחה" לכך מן הפסוק ממה שנאמר "ויפגע במקום" וכלשונו: "וקרא מוכיח"! כאילו הפסוק עצמו מאשר ומוכיח את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן! ובמלים אחרות, כאילו הקב"ה הוא זה אשר קבע שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן! כמו כן, איני מבין מה הוא אומר, מה זה ש"המקום פגעו"? ואיך בדיוק הר המוריה פגע ביעקב? שהרי לפי המדרש הראשון נעשתה ליעקב אבינו "קפיצת הדרך" והוא זה אשר נתקרב להר המוריה ופגע בו.


זאת ועוד, נשים לב לעובדה מעניינת, רש"י קובע כי הפירוש השני הרציונלי הוא זיוף התלמוד! שהרי הוא אומר: "ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא", כלומר רש"י מוחק את האפשרות הרציונלית וקובע את האפשרות המאגית! וכך למעשה הוא מרחיק אותנו מההבנה שמדרשי חז"ל הינם משלים, ומחזק את שיטתו שמדרשי חז"ל הינם תיאורים פשטניים, וזאת הוא עושה על-ידי זיוף הטקסט! ובמאמרי: "תגובה למאמר: 'האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?'" תיארתי את שיטותיהם של חכמי אשכנז לזייף את התלמוד, ושם הפניתי למאמרים נוספים שכתבתי בנושא.


ויתרה מזאת, רש"י כאן אומר ש"קפיצת הדרך" הזאת נעשתה כהרף עין: "והיה שם מיד", אך אצל אליעזר עבד אברהם "קפיצת הדרך" לא הייתה כהרף עין, אלא קרוב לוודאי שאליעזר עבד אברהם יצא בשעות הבוקר לדרכו לארם נהריים, ונאמר בפסוקי התורה במפורש שהוא הגיע ליעדו רק לעת ערב: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" (כד, יא) – כלומר, מדובר ב"קפיצת דרך" מאד מיוחדת שארכה יום שלם...


מכל מקום ברור, שהמדרש הזה על יעקב אבינו נועד לחנך אותנו לחשיבותו של הר המוריה בפרט וארץ-ישראל בכלל להשגת ייעודו של עם-ישראל. כלומר, ללמד על עוצמת חשיבותן של ארץ-ישראל וירושלים לקיומו הנצחי של עם-ישראל! והשאיפה להן צריכה לעמוד בראש מעייניו של כל יהודי באשר הוא שם, ולא כפי שנהגו צאצאי המינים בערב השואה הנוראה, אשר הפנו עורף כעורפה לארץ-ישראל, וביכרו את גלות השטעטל הפולני-ליטאי. ואם יהדות השטעטל לא הייתה מקדשת את רש"י ושיטתו בהבנת המדרשים וההזיות כפשוטם, אולי הם היו מבינים את המדרש הזה לאמיתו והיו ניצולים מדינה של גהינם עלי-אדמות.


מקור נוסף לפירושו של רש"י שהייתה לאליעזר "קפיצת הדרך", הוא במדרש בראשית רבה (ס, טו), שם נאמר על הפסוק (בר' כד, סו): "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה": "ורבנן אמרי דברי שבח גלה לו, מה שקפצה הארץ לפניו". אך אין שום ביאור במדרש מהי "קפיצת הדרך" הזו, ואין שום צורך לפרש שמדובר בנס, אלא בסיוע אלהי במסעו לחרן, ושכל המסע הארוך ההוא התנהל על הצד הטוב ביותר, כי לא דבר פשוט הוא באותם הימים, שאדם שנוסע עם עשרה גמלים טעונים זהב וכל טוב במשך שבועות, שיגיע למקומו בשלום. ולכן חז"ל קבעו להולכי הדרכים כשיגיעו ליישוב לברך ברכת הגומל.


לסיכום, ראינו אפוא את פירושו של רש"י לפסוקי התורה אשר תואם את פירושו לתלמוד, ובו הוא אומר שאירע לאליעזר נס פלאי, כלומר שהגיע תוך יום אחד בדרך נסית לארם נהריים. בהמשך ראינו כי לא יעלה על הדעת להבין את מסכת המדרשים הללו כפשוטם, וכן ראינו שרש"י מוחק מבלי להסס קטע בתלמוד אשר לא מתאים להשקפותיו ולהזיותיו המאגיות.


נחתום בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), אשר מתאר את הדרשנים והפרשנים אשר מספרים ומפרשים ל"המון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חלק [ממסכת סנהדרין, והאגדה האמורה לעיל ממסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה", וכֹה דבריו:


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...], וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. [...] ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


"וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד [=רמז לגאווה] לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְׁכוֹל וְאַלְמֹן כְּתֻמָּם בָּאוּ עָלַיִךְ [=כל בני משפחתך ימותו ונותרת לבדך] בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד [=וזאת בשל נהייתך אחר ההזיות המאגיות האליליות]. וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ [=באמונות האליליות, בפנייה לאלילים ולאטים לאדמו"רים ולגדויילים] אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד [=שוב רמז לגאווה]. וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי. עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי [=פני עתה לאלילייך אולי יושיעוך]. נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ [=נראה אם יושיעוך עתה חכמייך ואלילייך אשר נוטים אחר המאגיה והדמיונות]. הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ. כֵּן הָיוּ לָךְ אֲשֶׁר יָגָעַתְּ סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ אֵין מוֹשִׁיעֵךְ" (יש' מז, ח–טו).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!