האם התורה מגינה ומצילה?

עודכן ב: לפני יום

לאחרונה, בשל מגפת הקורונה, ממוקדת תשומת הלב של התקשורת במגזר החרדי, העולם החילוני מתבונן במנהיגי העולם החרדי, כגון קנייבסקי, ועומד נדהם כיצד מנהיג ציבור נוטל על עצמו אחריות כל-כך גדולה כאשר הוא מורה לרבבות חסידיו להמשיך ולקיים כרגיל את "עולם התורה" הדמיוני של צאצאי המינים. העולם החילוני תמה, על סמך מה קנייבסקי הישיש מרשה לעצמו להתעלם מהוראות משרד הבריאות, ומהחדשות הקשות שמגיעות משכונות החרדים בארצות-הברית וכן מהעולם כולו, כיצד? והלא החרדים הלעיטו אותנו במשך שנים רבות שמדובר במנהיגים "גאוינים" ו"קדושי עליון" לא פחות מנביאים!


המצב הזה גורר עִמו חילול ה' גדול, שהרי החילוניים מתבוננים על אנשי הדת כביכול, אשר מתיימרים לייצג את "פסגת הפסגות של היהדות", אך למעשה הם מתנהגים בסכלות ובחוסר אחריות משווע! והמספרים אינם משקרים, שהרי ישנו אחוז גבוה מאד של חולים בבני-ברק ובשכונות החרדיות בירושלים. רק לאחר שמנהיגי העולם החרדי התחילו להרגיש את היד החזקה של ה' יתעלה מכה בהם, הם החלו לסגת מהזיותיהם וליישר קו עם הוראות משרד הבריאות, אך עדיין הם אוחזים בדבקות אווילית ומסוכנת בהשקפותיהם.


ודבריי מכוונים להשקפה המרכזית שעומדת בבסיס מחול השדים והסכלות שאנחנו עדים לו בשבועות האחרונים מבית מדרשו של שיקוץ קנייבסקי ושות'. הוא מבטיח לחסידיו השוטים שמי שיצביע "ג" לא יידבק בקורונה, הוא מפציר במשפחות עניות מרודות לשלם 3000 ש"ח ל"קופת העיר" כדי לקבל קמיעות אשר מגינים ומצילים כביכול מפני הקורונה, והוא אינו נשמע להוראות משרד הבריאות ומקיים מניינים קבועים בביתו. זאת ועוד, מתקבל הרושם משיקוץ קנייבסקי, מעסקניו וממקורביו הלוחשים באוזנו, שהוא כלל אינו מתרגש ממגפת הקורונה ומכל הוראות משרד הבריאות! אמנם, כלפי חוץ הם כבר אומרים שהם נזהרים, אך עדיין, נראה שישנה איזו שהיא השקפה מעבר להוראות משרד הבריאות, השקפה מעֻוותת אשר היא זו אשר מנחה את פעולותיהם, וכל שאר דבריהם פטומי מילי בעלמא...


ההשקפה הזו הינה ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה", כלומר, לפי דמיונם די בלימוד התורה כדי לשמור ולהציל מפני כל הרעות החולאים והנזקים, אין צורך בשום דבר, לא בצבא, לא ברופאים ובבתי-חולים, לא במדענים ובמעבדות, לא בבתי-ספר באוניברסיטאות ובמכוני מחקר, לא בזהירות מפני הידבקות במגפות, כלום! מי שילמד תורה, דהיינו את התורא הבהמית האלילית הדמיונית המהובלת שלהם, שאינה אלה כפירה ומינות וסכלות והזיות, מי שילמד אותה, מוגן על-ידי מלאכי מרום מפני כל המזיקים הנגעים והמחלות. ומי שרוצה ללמוד מעט על הזיותיהם יעיין בסדרת מאמריי על פירוש רש"י לתורה, וכן בשלל מאמרים נוספים באתר אור הרמב"ם אשר שופכים אור על עוצמת חילול ה' והאלילות שבידם.


ברם, נפל דבר בעולם החרדי, הקב"ה הוכיח לסכלים שנדמה להם שהם "פסגת הפסגות של העולם היהודי", שיסוד השקפותיהם, דהיינו ש"התורה מגינה ומצילה", היא למעשה הזיה גמורה ומוחלטת, ובמלים אחרות, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" של העולם החרדי התנפץ לנגד עינינו לרסיסים! אותה השקפה שעומדת בבסיס טענותיהם להשתמט מן הצבא מפני שהם מֵגנים על עם-ישראל בלימוד הזיות הדת החדשה הפרו-נוצרית שלהם, אותה השקפה שעומדת בבסיס תביעותיהם לקצבאות ולמימון ולפטורים ממיסים, אותה השקפה שפוטרת אותם מלפרנס ושולחת את האשה להיות שפחה בבית ובחוץ (כל כבודה בת מלך חוצה) – כל ההשקפות הללו ועוד, שבבסיסן עומדת ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" – כולן מתנפצות עתה לרסיסים, וכל אדם שיש בו רק זרזיף של דעת כבר מבין זאת.


אולם, מתברר שהעולם החרדי נעדר אפילו זרזיף של דעת, כי עדיין הם נאחזים בדבקות באליליהם המהובלים והמיובלים דוגמת שיקוץ קנייבסקי, ועדיין הם מחבקים ומגפפים ומנשקים את תמונותיהם וקמעותיהם! עדיין הם מאמינים ש"התורה מגינה ומצילה", עדיין נדמה להם שכל תביעותיהם ודרישותיהם מהחברה הישראלית הכופרת והמשוקצת לפי דמיונם – כולם בצדק מדוקדק ונוקב כי "מגיע להם"! ולא לחינם אמר לי פעם אבא מָרי, שהישיבות החרדיות מטמטמות את הבחורים והאברכים שלומדים בהן, באותם הימים לא הבנתי את דבריו, אך היום אני מבין היטב, ובהמשך מאמר זה אף נעמיק להבין זאת.


עוד ייתכן, שבסתר לבם "הגדוילים" אינם מאמינים בהזיה ש"התורה מגינה ומצילה" שהרי יש דוגמאות רבות ממהלך ההיסטוריה שלימוד התורה שלהם אינו מועיל ואינו מציל, ופעמים רבות בעשרות השנים האחרונות אנו רואים, שהם נזהרים ונשמרים ואינם סומכים על ההזיה שברוממות גרונם – ש"התורה מגינה ומצילה". ברם, כאשר הדבר נוגע לפטור מצה"ל, למתן קצבאות והנחות ותרומות וטובות הנאה, לשמירה על אורחות חייהם הבטלניים, לשלילת לימוד המדעים או לימוד מקצוע או מלאכה לפרנסה כפי שציוו חז"ל, לשליחת האשה לעבוד בחוץ והפיכתה לשפחה, לטיפוח גאווה ויהירות ותחושת עליונות, ולשאר דרישות ותביעות – פתאום ההשקפה הזו חוזרת למרכז הבמה במלוא עוזה, כאילו הם מאמינים בה בכל לבם ובכל נפשם, ואוי ואבוי לכויפר ולמויסר שיעז לפקפק באמונתם ובהשקפתם!


והקורונה היא דוגמה אחת מני רבות לצביעותם, כי אם התורה מגינה ומצילה, מדוע הם סוף-סוף החלו לשמור על כללי משרד הבריאות? מדוע הם נדבקים באחוזים גבוהים יחסית לשאר האוכלוסייה? שהרי אם ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" היא השקפת-אמת וסוד אלהי נשׂגב כמו שהם מתארים ומנפנפים בהשקפה זו בעקשנות, הם לא היו נדבקים כלל!


א. דוגמה ומופת מיעקב אבינו


אחת הדוגמאות הבולטות ביותר אשר סותרת את ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" נלמדת מיעקב אבינו, יעקב אבינו חרד מאד לקראת פגישתו המחודשת עם עשו (בר' לב). הוא אינו שוקט על שמריו ואומר "תורה מגנא ומצלא", להיפך, הוא נוקט בכל הפעולות האפשריות כדי להתכונן לקראת אותו מפגש מתוח ומסוכן. יעקב אבינו חוצה את המחנה לשניים, משפחות לחוד ועדרי צאן ובקר לחוד, ואף שולח שלושה עדרים נפרדים של צאן ובקר וגמלים, זה אחר זה, אשר מונים מאות פרטים, מנחה משולשת לעשו אחיו. גם את חצי המחנה שבו נמצאים הוא ובני משפחתו יעקב אבינו מחלק, לארבעה מחנות: הוא בראשונה, לאחריו בלהה וזלפה וילדיהן, לאחריהם לאה וילדיה, ולבסוף רחל ויוסף אחרונים.


יחד עם כל הפעולות הללו, יעקב אבינו גם מתפלל לה' יתעלה, אך הוא אינו סומך על התפילה שתתקבל בוודאות, ואף לא על המתנות שיניחו את דעתו של עשו, והוא גם מתכונן למלחמה, כי הוא יודע שייתכן ולא יהיה מנוס מלהילחם מלחמה קשה ועקובה מדם כנגד אחיו וארבע מאות הלוחמים אשר עִמו. ובמלים אחרות, יעקב אבינו לא החזיק כלל בהשקפה המטופשת ש"התורה מגינה ומצילה", ההיפך, הוא הבין שיש לעשות את כל ההכנות האפשריות כדי להתמודד עם הסכנה שהולכת וקרבה ועלולה להתרגש עליו במלא עוצמתה.


אך החרדים כבר מזמן אינם לומדים תורה-שבכתב, הם קוראים את התורה בשטיבלים הגלותיים שלהם רק כדי לצאת ידי חובה. כלומר, הם קוראים את התורה בשטף כעוּר של בליל מלים לא מובנות ובניב עילגים אירופי מבחיל, כדי להבטיח שאף לא אחד מהשומעים יצליח להספיק לחשוב וללמוד ולהבין משהו מהשקפותיה הישרות של דת האמת – אשר מנוגדות באופן ישיר ונחרץ לרוב השקפותיהם הרעועות שמוצאן בבורותיהם הנשברים של המינים, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".


והאמת, שהסיבה שהם החליטו לאמץ את ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" ברורה כשמש למי שלא טמטם את עצמו בהיכלות האליליים של יושבי הישיבות – אשר מצמיחים בחורים נעדרי דעת, אך חריפים וידענים ובקיאים כיצד לרמות ולתכמן ולעשות שטיקים וטריקים, כדי לעשות "ביזנעס" ולהפיק מהמדינה ומהרבנות את מירב הקצבאות והמימון וטובות ההנאה – והסיבה ברורה, ההשקפה הזו הינה הראש והיסוד להצדקת תביעותיהם להמשיך באורח חייהם הגלותי הבטלני והמסוכן, כאילו בהבל פיהם ובסירחון השקפותיהם הם "מגינים על עם-ישראל", והם למעשה כאילו השכפ"ץ הרוחני של עם-ישראל...


והנה, בא הקב"ה וטופח על פניהם, באומרו להם: אפילו על עצמכם אינכם מסוגלים להגן, אז מהיכן עזות מצחכם להתרברב ולהשתחץ כנגד אחיכם בני עמכם אשר נושאים בנטל המלחמה והעבודה, ובנטל בנייתה ושמירתה ופיתוחה של ארץ-ישראל הקדושה, מאין עזות מצחכם וכפיות הטובה הבלתי-נתפשׂת שלכם? ולא רק שהם אינם סבורים שאחיהם החילוניים עושים להם חסד, להיפך, הם בטוחים שכל עם-ישראל צריך לעמוד על רגליו ולהודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם אותם על בטלנותם ועל ההזיות האליליות הרבות שהם החדירו לעם-ישראל! וחובה על כולנו לכפוף את ראשנו למול יהירותם ועריצותם כאילו הם-הם היהודים האמיתיים מבחר המין האנושי פסגת הפסגות של היהדות! וכאילו כל השאר הינם סוג ג' ומטה, וכאילו בלעדיהם לא הייתה קיימת מדינת-ישראל, ולא צבא-ההגנה-לישראל, והכל למעשה בזכותם, ולכן חובה עלינו לקבל את כל תביעותיהם ודרישותיהם!


וחשוב להוסיף בעניין העדר הכרת הטוב: מי שאין בו הכרת הטוב לבני אדם, מי שאינו יודע לומר תודה מתוך ענווה אמיתית ותחושת הוקרה והערכה פנימית עמוקה, הוא אדם שפשׂה בקרבו נגע הגאווה, שהרי אותו סכל יהיר מרגיש שלא עשו עִמו חסד כלל, אלא נהגו עמו בצדק ובמשפט בשל רוממותו הדמיונית בעיני עצמו. זאת ועוד, לאותו סכל יהיר נדמה, כי מי שגמל עִמו חסד למעשה היטיב עם עצמו, שהרי הוא מילא את חובתו כלפי הוד רוממותו של אותו חסיד שוטה שבזכותו העולם עומד! ומידת הגאווה וגסות הרוח אשר כל-כך אופיינית ליושבי הישיבות היא השורש הנרפשׂ לכל המידות הרעות ולכל התאוות הבהמיות.


ויתרה מזאת, מי שאינו יודע להודות לזולתו על שהוא מטיב עמו ומממן אותו, לעולם לא יודה באמת ובלבב שלם לבורא-עולם, כי מי שאינו יודע להודות ולהוקיר את זולתו שהוא רואה לנגד עיניו, לעולם לא יידע להודות ולאהוב את בורא-עולם שאינו נראה לעין, ואף השגתו שהיא במחשבה בלבד, נעלמת נסתרת ומופלאה. ולכן, אפילו כאשר הם מודים ומהללים לבורא-עולם מדובר בהצגה חיצונית, שהרי אמירת "תודה" אמיתית דורשת צניעות וענווה, מפני שהיא מבטאת למעשה את התחושה העמוקה ש"לא מגיע לי ואף-על-פי-כן עשו עמי חסד"; כמו כן, להצגה החיצונית הזו יש מטרה חשובה מאד, והיא לשכנע את המתבונן שהם "קדושי עליון", כלומר להראות עד כמה הם קרובים לה' יתעלה, כאילו הקב"ה משגיח עליהם ומלווה אותם תמיד! ושוב, ההזיה שהם "בני האלהים" מהווה עילה נוספת לשלל דרישותיהם ותביעותיהם מן החברה. נמצא אפוא, שגם הודאתם לה' בתפילתם ובשיחתם נועדה לפטם את גאוותם ולשכנע את זולתם ברוממותם ובעליונותם האנושית המדומה.


לפיכך, כל דבריהם והשקפותיהם שקר וכזב, וכל תורתם החדשה אף היא הינה שקר וכזב, והקב"ה טופח על פניהם בימים אלה, והאמת, שלא רק בימים אלה, אין חדש תחת השמש, וכבר הראיתי במאמר אחר: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה", שגם בשואה הנוראה מי שחטפו את המכה האנושה הייתה יהדות השטעטל הפולני-ליטאי, 90% מיהודי המדינות הללו נרצחו בייסורים קשים ונוראיים, ואילו היהדות הרפורמית והחילונית ואפילו המתבוללת כמעט ולא נכוותה באש השואה, שהרי יהודי ארה"ב ובריטניה כלל לא נפגעו, ויהודי גרמניה וצרפת נפגעו באחוזים נמוכים מאד יחסית (כ-22%; הנתונים מאתר "יד ושם" ראו שם בקטגוריה: "כמה יהודים נרצחו בכל מדינה?").


אך הם לא רצו להבין אז ואינם רוצים להבין היום, כוחם של השוחד התקציבים וטובות ההנאה ממשיכים להחיות את גוויית היהדות החרדית הפרו-נוצרית, ומוסיפים לנפחה ולהתפיחה כאותו גולם מאגי דמיוני מפראג הארורה אשר מוסיפים ומחברים לגופו באופן גס ומלאכותי איברים נרקבים ונמקים – ואף-על-פי שסופם הרקבון הכיליון והסירחון, זמנית הם מוסיפים ומגדילים את גודלו ומסת גופו של הגולם – כך היא החברה החרדית.


ואני שואל את עצמי, עד מתי? עד מתי יצליחו שיקוציהם המהובלים לטמטם אותם? עד מתי הם יצליחו לכַבות את מאור התורה? עד מתי הם ירחיקו אותנו מייעודנו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש? עד מתי הם ילכו נטויי-גרון כאילו הם פסגת הפסגות של היהדות? עד מתי תכוסה האמת שהם אינם אלא צאצאים של מינים וכופרים? עד מתי הם יחריבו את דת משה? ובמשפט אחד: מדוע דרך רשעים צלחה? וכדברי ירמיה הנביא (יב, א–ג): "צַדִּיק אַתָּה יְיָ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ [=שרויים בשלווה] כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד, נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ, יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי, קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ואכן, על הדת החדשה החיצונית הפרו-נוצרית שהם הנחילו לעם-ישראל, נעדרת החכמה והמדעים, נעדרת האמת והיסודות התורניים העתיקים שניתנו בהר סיני, גדושת השקפות המינים המסואבות ובראשן ההגשמה והפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים – על כל אלה ועוד, התיק אותם הקב"ה כצאן לטבחה ואף הקדישם ליום הרגה. ועדיין הם מגלגלים עיניהם לשמים בהתחסדות ואומרים: על שום מה? מה קרה לך אלהים, התבלבלת? במקום להכות את מעוזי המתבוללים והרפורמים אתה מכה את מעוזי היידישקייט, את מעוזי הצדיקים והחסידים בעיירות השטעטל הפולני-ליטאי? במקום להכות את רמת-גן אתה מכה את בני-ברק? ומרוב סכלותם התהומית ועליבותם המחשבתית הם עדיין אינם יודעים אם אלהים מסוגל להתבלבל כבני אדם או שלא, בדיוק כמו הראב"ד אשר תעה יותר מהבהמות, שהרי הוא לא ידע ולא יבין והסתפק והתחבט: האם יש להקב"ה יד ורגל ומעיים או שאין לו?


ואפילו מָרי, שהיה חלק מהממסד הרבני השכיר מייסודם של צאצאי המינים, וכשל לחלוטין באכילה מן התורה, טרם כבתה אש האמת בקרבו ועמדה לו זכות אבות ישישים לוחמי אמת ושוחרי צדק, אשר קראו בעוז כנגד כל אנשי דת המינות החכמים בעיניהם: בשׁם יי אל עולם! ובזכות מקורו הטהור של מָרי, מדי פעם בפעם נפשו העשוקה זעקה את זעקתה, והוא לא הצליח למנוע ממנה להתעטף ולהתייפח ולזעוק על עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והנה דבריו במורה (ג, מא), ומהם ניתן ללמוד משהו גם על עוצמת ייסורי נפשו בשל סטייתו מדרך האמת וחבירתו לצאצאי המינים, אשר השחיתו והתעיבו את דת משה הטהורה:


"וכפי שהדבר בעוונות כיום שנעשית תורה כעשרים תורות, ונוצר נוהג שכל אחד מדייק דקדוקי עניות מדברי שלפניו, ושלפניו משלפני פניו, עד שהתוצר האחרון זר ומרוחק מן המקורות ואילו ראוהו רבינא ורב אשי היו קורעים בגדיהם".


ב. מקור השקפתם הרעה


המקור הראשון להשקפתם הרעה נובע מהבנה משובשת של סוגיה מדרשית בראש מסכת ברכות (ה ע"א), וזו דוגמה אחת מני רבות כיצד פרשני המינות האירופים שיבשו את הדת באמצעות עיוות פשטי המדרשים והחדרתם לדת כפשוטם. ובמלים אחרות, באמצעות הבנת אגדות חז"ל כפשוטן הם הרסו את דת משה! וכתבתי על כך רבות. הסוגיה הנדונה מחולקת לשלושה חלקים: תחילה מובאים דברי ר' יצחק, לאחריהם דברי ר' שמעון בן לקיש, ולבסוף מובאים דברי ר' יוחנן. ר' יצחק ורשב"ל דורשים את אותו פסוק מאיוב באופן שונה, ברם, ר' יוחנן משום מה בוחר להתעלם מדברי ר' יצחק וטורח להרחיב בביאור דברי רשב"ל.


וכֹה דברי התלמוד במסכת ברכות (ה ע"א):


"ואמר רבי יצחק: כל הקורא קִריַת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]".


עוד נאמר שם:


"אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף'; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ'; ואין 'רֶשֶׁף' אלא יסורין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף'".


ובהמשך הסוגיה שם אומר רבי יוחנן כך:


"אמר ליה רבי יוחנן [לרשב"ל]: הא אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעין אותו! שנאמר [שמ' טו, כו]: 'וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'! אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר [תה' לט, ג]: 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר', ואין 'טוֹב' אלא תורה, שנאמר [מש' ד, ב]: 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'".


נעבור עתה לעיין בפירוש רש"י:


"וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף – הָעוּף [=התורה, לפי המדרש] מסלקם [=את השדים ואת הייסורים] ממך. קֶטֶב מְרִירִי – זה שם שֵׁד הצהרים במסכת פסחים [קיא ע"ב]; וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – כתיב בין רעב למזיקין, [ולכן] נדרש לפניו ולאחריו – יסורין ומזיקין. אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו".


בסדרת מאמריי "אמונתו של רש"י בשדים" הרחבתי בעניין השד "קטב מרירי" ובכל שאר השדים שרחשו בדמיונו הקודח של רש"י ולא אחזור על הדברים (וראו חלק ה שם). ולענייננו, רש"י הבין את דרשותיהם של ר' יצחק ורשב"ל כפשוטן, ואף חיבר את שתי דרשותיהם לדרשה אחת, כלומר, ה"רֶשֶׁף" שנזכר באיוב עניינוֹ גם המזיקים (=השדים) שנזכרו בדרשת ר' יצחק וגם הייסורים שנזכרו בדרשת רשב"ל, וראייתו ש"רֶשֶׁף" הם גם המזיקים וגם הייסורים היא מכך: שהמלים "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף" בפסוק מאיוב הובאו בין עניין הרעב (="מְזֵי רָעָב") לבין עניין המזיקים (="וְקֶטֶב מְרִירִי"), ולכן "רֶשֶׁף" הם גם מזיקים וגם ייסורים.


לאחר שלמדנו שרש"י הבין את דרשות ר' יצחק ורשב"ל כפשוטן, שהתורה כביכול מגינה ומצילה גם מן הייסורים וגם מן השדים, יובן מדוע הוא גם שגה לחלוטין בהבנת דברי ר' יוחנן שבאו לאחריהן, שהרי הוא נמצא בעולם של הזיות ודמיונות, וכל הגישה שלו כלפי האגדות היא גישה מחשבתית גסה מאד, ולכן לא היה לו שום סיכוי להבין נכונה את דברי ר' יוחנן.


כלומר, רש"י מצטט בפירושו את דברי ר' יוחנן לאחר שמוחו כבר הזדהם קשות בהשקפה שדרשות ר' יצחק ורשב"ל הינן כפשוטן ושהתורה מגינה ומצילה. ולכן הוא ממשיך בתפישתו העקומה הזו ומצטט את דברי ר' יוחנן כאילו דבריו הם המשך ישיר לפשטי הדרשות של ר' יצחק ורשב"ל! וזה לשונו של רש"י: "אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב [שם נאמר:"וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף"], כבר למדו".


אולם, השוטה הזה כלל לא הבין את דברי ר' יוחנן ולכן פירושו הינו הטעיה חמורה! כי אין בדברי ר' יוחנן שום זכר לכך שהתורה מגינה ומצילה מהמזיקים והייסורים, אדרבה, מן הפסוק שמצטט ר' יוחנן עולה במפורש, שלא לימוד התורה הוא זה שמגן ומציל, אלא קיום מצוותיה בלבב שלם הוא זה אשר מגן ומציל את האדם מפני הפורענות: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ". ובמלים אחרות, לימוד התורה אינו סגולה מאגית לשמירה כפי שהבין רש"י, אלא, דברי ר' יוחנן מבטאים את היסוד התורני ש"אין ייסורין בלי עוון", הוי אומר, האדם אשר מקיים את מצוות התורה ואינו עובר על אזהרותיה – הקב"ה לא יענישוֹ לחינם בנגעים ומחלות וייסורים שהרי הקב"ה לא יפעל עוול! וליתר דיוק, מי שמקיים את התורה כפי אמיתתהּ ויושרהּ ממילא נמנעות ממנו רעות רבות וצרות!


נמצא אפוא, שר' יוחנן נחלץ לבאר את דרשתו של רשב"ל כדי שלא ישגו בה, ולכן הוא מסביר, שדברי רשב"ל: "כל העוסק בתורה" וכו' אינם מכוונים למי שעוסק בלימוד התורה בלבד, אלא כוונתו למי שמקיים את מצוות התורה, הציוויים והאזהרות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ובמלים אחרות, כל מי שמקיים את התורה ואינו נכשל בעבירות ובחטאים ובפשעים! ולכן ייסורים בדלין הימנו, כלומר, מכיוון שהוא אינו חוטא ומרשיע ולא הולך בדרכי חתחתים ומכשולים לא יבואו עליו ייסורים. לסיכום, כוונת רשב"ל באומרו ש"כל העוסק בתורה" וכו' היא למעשה לכל מי שמקיים את מצוותיה, ור' יוחנן חשש מאד שאנשים לא יבינו את כוונת רשב"ל והדגיש שאין כוונתו לסגולה מאגית אלא לקיום המצוות הלכה למעשה, שכל מי שמקיים את המצוות ואין בידו עבירות הקב"ה לא יביא עליו ייסורים, וליתר דיוק, הוא בעצמו לא יביא על עצמו ייסורים מפני שהוא הולך בדרכי מישרים יציבות ובטוחות.


ויתרה מזאת, ר' יוחנן אפילו גוער ברשב"ל ואומר לו: "הא אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעין אותו!", כלומר, מדוע אתה מפליג למדרש שעלול להטעות את השוטים כאשר יש פסוק מפורש אשר ממנו ניתן ללמוד את ההשקפה שאתה רוצה ללמד? והוא מוסיף, אם אתה מתעקש לדרוש מדרשים ולרומם את לימוד התורה, עליך להיזהר מאד שלא לפתוח פתח לשגיאות הסכלים והמינים, ולכן כך עליך לדרוש: "אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו" וכו'. כלומר, אם אתה רוצה לרומם את לימוד התורה אסור לך לחרוג מן הכלל: "אין ייסורין בלי עוון", וכל שמותר לך הוא להדגיש את הייסורים שיבואו על האדם אשר מזלזל בלימוד התורה ומשליכהּ אחרי גוו.


נמצא אפוא, כי ר' יוחנן מלמד אותנו שהתורה אינה מגינה ומצילה מן הפורענות, וחלילה לו מלסבור את ההשקפה הזו וכפי שנראה בפרק הבא, והוא אף גוער ברשב"ל שניסח מדרש אשר עלול להטעות את חלושי הדעת וכן לשמש כקרדום בידי הסכלים והמינים. אלא, קיום מצוות התורה הוא הערובה לשמירה, כי אם האדם אינו חוטא ומרשיע ומעפיל – הקב"ה לא יענישוֹ ולא יבואו עליו ייסורים, כי הקב"ה הינו שופט צדק וכמו שהעידה עליו התורה [דב' לב, ד]: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".


ובעניין חרדתו ופחדו הגדול של יעקב אבינו מפגישתו עם עשו, כבר ידועים דברי חז"ל בעניין זה שהוא חשש וחרד "שמא יגרום החטא". ויש בדבריהם מוסר גדול לבני אדם, שאם יעקב אבינו הצדיק והנביא חרד ופחד מאיזה חטא שיש בידו, מה נאמר ומה נדבר אנחנו הקטנים? כמה עלינו להיות ערניים ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים, כלומר, כמה עלינו לעסוק בהשתדלות ללא לאות ויחד עמה גם בתפילה אמיתית וכנה לפני בורא-עולם? ונצרף את דברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' ו) בעניין פחדו של יעקב אבינו:


"אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחוֹ ה' בטוֹב באמרוֹ לוֹ: 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' וכו' [בר' כח, טו], ומצאנו שפחד פן יספה שנאמר: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד' וכו' [בר' לב, ח], אמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם: 'קסבר שמא יגרום החטא' [ברכות ד ע"א], משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעוּ העוונות ולא יתקיים אותו הטוב. [אך] דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיֹאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא ייתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא ייבחן באמיתת הבטחותיו" וכו'.


עוד למדנו מדברי רבנו, שיעקב אבינו פחד וחשש אף-על-פי שהקב"ה הבטיח לו שהוא ישמור ויגן ויציל אותו מכל הקמים עליו לרעה! ולמרות זאת הוא נזהר וערך את כל ההכנות הדרושות כדי להגיע מוכן ככל שניתן לפגישתו הגורלית עם עשו אחיו. ומה נאמר אנחנו שפלי הדעת? האם ניתן להעלות על הדעת שנסמוך על הנס או על השקפה מאגית אלילית כאילו עצם ההגייה בתורה מגינה ומצילה? ונשליך אחרי גוונו כל השתדלות והכנה מעשית?


וכל מי שנוהג בחוסר אחריות למעשה מצהיר שהוא גדול מיעקב אבינו! וכאילו ההשגחה עליו חזקה ומקיפה ועצומה יותר מאשר ההשגחה שׁשׁרתה על אבות האומה! ויש בזה לא רק ביטוי של חוסר אחריות משווע וחילול ה', אלא גם ביטוי מובהק של גאווה ויהירות וגסות רוח שאין להן קץ ותכלית! ו"קדושי העליון" החרדים, "גאויני העוילם", משתמשים למעשה בהשקפה זו כדי לטפח ולרומם את מעמדם כאילו הם גדולים מכל הנביאים שקמו לעם ישראל! ובמלים אחרות, הם יצרו לעצמם מעמד אלילי מובהק של מכשפים אשר מסוגלים לשלוט במהלכו של העולם! כאילו הם מעל לטבע או כאילו הטבע מתכופף ויוצא מגדרו בהתאם לגחמותיהם. וזו דוגמה נוספת לשיטותיהם המתוחכמות להוליך שולל את ההמון, וראו מאמרי: "כיצד 'הגדולים' לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון?".


והסיבה לנכלוליהם ברורה מאד: כדי להצדיק את קבלת דבריהם ללא עיון ובחינה וביקורת, הם מוכרחים להעמיד את עצמם כגדולים יותר מאבות האומה, שהרי אפילו אבות האומה שגו וחטאו – אך הם, אינם טועים ושוגים וכמובן שאינם חוטאים ופושעים, כל דבריהם צדק ומישרים, וכל מעשיהם מדוקדקים לפי רצון ה' יתעלה, עד שאמרו עליו על גילול אלישיב, שכל הוראה שיצאה מפיו בימי חייו נאמרה ב"רוח הקודש". וזו עבודת אלילים, שהרי שלמות כזו ישנה רק לה' יתעלה, וייחוס תכונת שלמות כזו לבשר ודם מרוממת את אותו אדם לדרגה של אלוה, ולכן יש למלא אחר כל הוראותיו בצייתנות עיוורת כאילו נאמרו מפי-הגבורה! ועוד ברור, שאם הם יאפשרו להתייחס לדבריהם בעין ביקורתית – תתגלה ערוותם קל מהרה...


ואגב, נשים לב, שדברי חז"ל על יעקב אבינו נאמרו אף הם במסכת ברכות, בדף ד, ואילו רש"י כשל וסכל בהשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" בדף ה! ובמלים אחרות, רש"י לא הפנים מה שהוא למד לפני רגע בדף הקודם! ולמרות שרק עתה הוא למד על זהירותו העצומה של יעקב אבינו, עדיין הוא נכשל להבין את השקפות התורה הישרות. וכך היא דרכם של המינים, גם אם תַּראה להם את האמת באותות ובמופתים עדיין יעקמו ויעקשו תורת חיים ויהפכו אותה למכלול של ציוויים אליליים תועלתניים, ולקרדום תעתועים שנועד להפקת רווחים.


נחזור לדברי ר' יוחנן, נשים לב, כי ר' יוחנן כלל אינו מתייחס לדברי ר' יצחק, מפני שאין בהם חשש לתקלה כמו בדרשת רשב"ל, שהרי מי הוא זה הסכל אשר יסבור שהמזיקין הם באמת שדים אליליים דמיוניים? ושר' יצחק התכוון לומר דברים מפורשים ולא למשול משלים? לעומת זאת, אצל רשב"ל מדובר בייסורים ולא בעניינים דמיוניים, ולכן יש חשש שיהיו כאלה אשר יסברו שלא מדובר במשל, שהרי הייסורים הינם עניינים מוחשיים ולא מוטיבים או משלים ספרותיים. והמזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות והחרדות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. ולכן, על האדם לקרוא קריית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילוֹ מן ההזיות והחרדות.


אולם, רש"י הנבל אשר החריב את דת משה לא השׂכיל להבין את דברי ר' יוחנן, הוא סבר שגערתו של ר' יוחנן לרשב"ל היא על-כך שרשב"ל נדד עד לספר איוב כדי להביא משם ראיה לכך שהתורה מגינה ומצילה מהשדים והייסורים. רש"י לא הבין שגערתו של ר' יוחנן אינה על-כך, אלא על עצם העלאת דרשה שעלולה להפוך למכשלה גדולה – שהרי איך יעלה על הדעת שר' יוחנן יגער כך ברשב"ל רק בגלל שהוא בחר להביא פסוק מספר איוב? וכי עבירה היא לדרוש פסוקים מהכתובים כאשר יש ראיה לפי דעתך מן התורה? והלא כלל הוא שאין להקשות על הדרשן! אלא, ר' יוחנן גער ברשב"ל משום שדרשתו מסוכנת לעולם המחשבה היהודי, וצדק בכך, שהרי לא לחינם נאמר: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י), וכפי שרש"י נכשל ביסודות הדת ואף נכשל ונחבל בהזיה שהתורה מגינה ומצילה.


ורש"י לא רק סָכַל להבין את דרשת רשב"ל והבינה כפשוטה, הוא הוסיף חטא על פשע, שהרי הוא החליט להתעלם לחלוטין גם מגערתו הברורה של ר' יוחנן וגם מפשט הפסוק שר' יוחנן מצטט וגם מביאורו המחודש והמאיר לזיקה שבין הייסורים ללימוד התורה, ואף החליט לסלף את השקפת ר' יוחנן והכניס לפיו דברים הפוכים ממה שאמר! כביכול לפי ר' יוחנן העיסוק בתורה בלבד מגן ומציל מן השדים ומן הייסורים! ולא רק שר' יוחנן לא הזכיר שדים או מזיקים, הוא אף התנגד בחריפות להשקפה זו: הוא טרח לגעור ברשב"ל, הביא ראיה מפסוק מפורש, ודחה כליל את העולה לכאורה מדברי רשב"ל בביאור חדש ומאיר עיניים. אך משום מה רש"י החליט להתעלם מכל זאת, והחליט שהתורה מגינה ומצילה במובנה המאגי.


זאת ועוד, רש"י בפירושו הפשטני הזה הנחיל לנו את האמונה בקיומם של שדים דמיוניים, וכך הוא עשה במאות מקומות ברחבי פירושו לתורה ולתלמוד, ולא עסקתי והרחבתי בעניין זה במאמר הזה, כי כבר ייחדתי לעבודה-הזרה של השדים סדרת מאמרים. ועצם האמונה בקיומם, אף ללא יראתם והערצתם ופולחנם הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף הבורא יתעלה. וזו רק דוגמה אחת מני רבות ל"עולם התורה" הפגאני של צאצאי המינים...


ג. מדוע השקפת רש"י וצאצאיו כֹּה רעה?


עתה נסביר מדוע ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" כֹּה רעה ומשחיתה:


סיבה ראשונה לרוע ההשקפה


השקפה זו מכשירה למעשה את העיסוק בתאוות בחדרי חדרים, שהרי התורה היא "תעודת ביטוח" מפני נגעי וייסורי העוונות, וכל עוד "מתעסקים" בה לא תבוא רעה על המתעסקים בה – יתעסקו איך שיתעסקו. כלומר, התורה מגינה ומצילה כביכול גם על מי שמבצע פשעים ועוונות! וההיפך הוא הנכון: התורה איננה מגינה ומצילה, אלא קיום מצוותיה באופן מעשי ואמיתי ובלבב שלם וההתרחקות מהפשעים והעוונות – הם אלה אשר מצילים את האדם מן הייסורים, וליתר דיוק, בהליכה בדרך הסלולה נמנעים מעיקרא כל הייסורים.


וכבר קדמו לרש"י ולכומריו החרדים צאצאי המינים, הכהנים הפושעים "גדולי הדור" בסוף בית ראשון, אשר סברו שעבודת ה' בבית-המקדש ללא ידיעת ה' ואהבתו וללא יושר בסיסי, מגינה ומצילה גם על הרשעים הארורים ביותר אשר מתעים את עם-ישראל אחר ההבל, הבצע והאלילות. והנה דברי מיכה הנביא בעניינם (יג, יא–יב): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה – לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


סיבה שניה לרוע ההשקפה


ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה גם על מי שמבצע בסתר ובגלוי פשעים ועוונות, מדרדרת להשקפה רעה נוספת: די בעיסוק חיצוני בתורה, אין צורך לידע את ה' או להבין את תכלית המצוות או לירוא מבורא-עולם! שהרי כאמור, התורה "מגינה ומצילה" בכל מצב, ואפילו על מי שעוסק בה באיבריו החיצוניים כמי שחוטב עצים או חוצב בהר, ושוגה בסתר בעוונות ובתאוות ובתועבות! ובמלים אחרות, התורה מגינה גם על מי שמתעסק בה כתעודת ביטוח למימוש תאוותיו, ואדם כזה לבו בהכרח בל עמו! וכידוע בהלכות שבת, המתעסק פטור אבל אסור, והסיבה שהוא פטור היא משום שמעשיו נעשים ללא מחשבה וללא כוונה, ואף שעשה מלאכה שאסורה בשבת, המתעסק פטור עליה ואינו חייב עליה כרת וסקילה, כי הוא רק "התעסק" – כלומר עשה את המלאכה באיבריו החיצוניים ולבו בל עמו. ומהלכות שבת אנו לומדים שעֵרך ההתעסקות נמוך מאד ואין בו כדי לחייב בהלכות שבת, אך גם לא כדי לקיים את מצוות התורה כמו שנצטווינו "בכל לבבכם ובכל נפשכם".


ושמא תחשבו שהעיסוק במצוות באיברים החיצוניים, ללא הבנת מהותן ותכליתן וללא ידיעת המצווה שציווה אותנו בהן לקיימן, הוא דבר של מה בכך, ובכן, שימו לב ללשונות הנביאים החריפים בעניין זה, נחל עם דברי ישעיה (כט, יג–יד): "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". הנביא מלמד, שעשיית המצוות באיברים החיצוניים ללא ידיעת ה', מובילה לסכלות חכמי ישראל, והופכת אותנו מעם חכם ונבון לעם סכל ונבל. וירמיה הנביא אף מגלה לנו מהי התחנה הסופית של "המתעסקים" החיצוניים הללו, וכך הוא אומר (יב, א–ג): "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד. [...] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. [...] הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה", ירמיה הנביא מכנה את "המתעסקים" בתורה ובמצוות באיבריהם החיצוניים בלבד – רשעים ובוגדים! ואף מגלה לנו את עונשם: כצאן לטבח ילכו וגופותיהם ייערמו ביום ההריגה.


השקפתו של רש"י ש"התורה מגינה ומצילה" חלחלה ופעפעה כארס בעורקיהם של דורות רבים, אשר כלפי חוץ עבדו ועובדים את ה' בדבקות, מתנענעים אחוזי טירוף בעת התפילה, מסובבים את גודליהם בלוליינות וצועקים ומתנועעים בעת הלימוד כאילו הם נלחמים ברגעים אלה ממש עם המלאכים... אך למעשה הם עוסקים בתורה באיבריהם החיצוניים בלבד. ולכן, כאשר הם שבים לבתיהם הם נכנעים בקלות ליצרם הרע, גם כי הם רחוקים מאד מה' יתעלה ותועים באפלת הסכלות, וגם כי ההזיה שהתורה מגינה ומצילה מפני הייסורים מרחפת במחשבתם, שהרי היא מופיעה כבר במסכת ברכות וכולם גדלו עליה מילדות – ואין עידוד ודחיפה לייצר הרע יותר מזה: כאילו העיסוק החיצוני בתורה מכפר על כל התאוות והתועבות, ושומר על המתעסקים בה לפי דמיונם מעונשים וייסורים.


וחבל שלא למדו תנ"ך ולא ידעו את נבואות ישעיה וירמיה לעיל, כי כל תוכחותיהם התקיימו במלואן. כלומר, התורה לא הגינה על צאצאי המינים ולא הצילה מיליונים בשטעטל הפולני-ליטאי, שהרי הקב"ה היכה והמם אותם במכת אכזרי אנושה, והביא עליהם רוב-רבי-רבבות של מיתות משונות. ואיֵּה התורה שעסקו בה כביכול יומם ולילה? מדוע לא הגינה עליהם? והתשובה ברורה, ראשית הם לא קיימו את התורה אלא רק התעסקו בה ומחשבותיהם בתאוותיהם ובשיקוציהם ובאליליהם; ושנית, התורה שבידם הינה תורה חדשה חיקוי עלוב לדת האמת, אשר דרדרה אותם ודחפה אותם עוד יותר לשפל העיסוק בתאוות ובאלילות. וראוי להוסיף, שמידותיהם והשקפותיהם הרעות גרמו להם גם לתעב את ארץ-ישראל, ובגדו בציווי ה', בסירובם למלא את ייעודם ולעלות לארץ-ישראל לבנותה ולהפריחה.


אגב הדברים גם למדנו על התהום הפעורה שבין נוסח האשכנזים לתפילת "על הנסים": "ופושעים ביד עוסקי תורתיך", לעומת הנוסח המקורי של יהודי תימן: "ופושעים ביד עושי תורתך", דהיינו מקיימי המצוות באמת ובלבב שלם. אולם, צאצאי המינים שינו את הנוסח הקדום כדי להסיר מעליהם את החובות המוסריות והמחשבתיות כלפי ה' יתעלה, והשאירו בידם עבודת איברים חיצונית בלבד מרוקנת מכל תוכן מחשבתי ורעיוני (וגם את המצוות המעשיות הם עיוותו לבלי היכר, כי העדר מחשבה וידיעת ה' מחריב גם את עולם ההלכה), ולבם ושאיפותיהם בתאוותיהם בשיקוציהם ובתעלוליהם, והתורה הינה קרדום בידם.


בדברי ר' יוחנן העיסוק בתורה משמעו קיום מצוות התורה לשם שמים, ואילו בדברי רבה שנראה בפרק ד העיסוק בתורה הינו לימוד מצוות התורה לשם שמים. כך או כך, לא מדובר בעיסוק באיברים החיצוניים בלבד, ומכיוון שהכסילים עלולים לשגות בקלות בעניין זה, חז"ל גם קבעו בברכות התורה לומר "על דברי תורה", ושוב באו צאצאי המינים ושינו את הנוסח הקדום וקבעו נוסח חדש: "לעסוק בדברי תורה" – וכל זאת כדי שהכסילים לא ילכו בשרירות לבם ויסלפו את כוונת חז"ל, ויביאו מדבריהם ראיות כביכול לרוע השקפותיהם המאגיות הבהמיות והתועלתניות – כאילו עצם "העיסוק" בתורה באיברים החיצוניים בלבד, ללא ידיעת ה' וללא הבנת יסודות הדת ומהות המצוות, יש בו תועלת גדולה לאדם, עד כדי שהוא מגן ומציל מפני כל הפורעניות! וכל זאת אפילו ביחס לדת האמת ולתורת האמת...


ונצרף גם את דברי מָרי בעניין זה בהקדמתו למורה (עמ' 17): "כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת [=ידיעת ה'], עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך, אשר לדעת רבנו עצם עשיית אותן המצות באיברים החיצוניים ללא ידיעת המצַווה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן אינו אלא [...] כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". והנה גם דברי רבנו שם (ג, נא): "וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". וכבר למדנו לעיל על חומרת נבואתו הזו של ירמיה הנביא: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה", וכבר הרחבתי בעניין זה בספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 109 ואילך, ובמאמרי: "מבואו של מָרי למורה הנבוכים".


סיבה שלישית לרוע ההשקפה


ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה גוררת בהכרח להשקפה רעה נוספת והיא, שהתורה ומצוותיה ניתנו לנו ככלים להפקת טובות הנאה ורווחים חומריים שונים בעולם-הזה. כאילו מטרת התורה הינה מטרה גשמית-חומרית. ובמלים אחרות, ההשקפה הנדונה מדרדרת בהכרח את החברה להפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים, שהרי במהותה היא תורה אשר נועדה לשמירה ולהפקת רווחים וטובות הנאה. ואין זה המקום הראשון שבו השקפתו התועלתנית של רש"י ביחס לתורה ומצוותיה באה לידי ביטוי, גם במצות המזוזה רש"י ראה מצוה תועלתנית-חומרית, כאילו הייתה סגולה או קמיע. והנה דבריו בסידורו (סימן תנה):


"ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי בשבת בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותה השעות מצליחין [=וגם התפילין הינם קמיע לדידו של רש"י] [...]. וצריכה להיכתב בעשרים-ושתיים שורות. וצריכה מלאכים בסוף שורות 'הדברים' מיכאל, ובסוף שורות 'ובשכבך' גבריאל, ובסוף 'מצוה' עזריאל [...]".


וכבר ייחדתי מאמר לשיטתו ולהשקפתו של רש"י בעניין מצות המזוזה ("מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם – ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י"), ושם פירטתי את שגיאותיו של רש"י אחת לאחת ואת מצוות לא תעשה החמורות שהוא עבר עליהן בהשקפותיו השגויות, ולא אחזור על הדברים כאן. אומר רק משהו על השקפת רבנו: לדעת רבנו, אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות דמיוניות למימוש רווחים חומריים שונים בעולם-הזה השפל, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא. וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


כלומר, מי שמתייחס למצוות התורה כאל תיקונים או מתכונים להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר אינו אלא כופר בתורה! והוא הדין למי שסובר שהעיסוק בתורה מגן ומציל מפני שדים דמיוניים או מפני ייסורים קשים, שהרי הוא סבור שעצם העיסוק בתורה וקיום מצות לימוד התורה מוביל להפקת רווחים וטובות הנאה! והוא הדין בעניין המזוזה, מי שרואה במזוזה סגולה מאגית שנועדה לשמירת הבית – חוטא חטא גדול לאלהים. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא [!]. שאלו הטיפשים [=רש"י וממשיכי דרכו] לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל [=שוב רש"י וממשיכי דרכו] שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


ואם כך הוא דינם של מי שהפכו את מצות המזוזה לקרדום שנועד להפיק רווחים וטובות הנאה, מה יהיה דינם של אלה אשר הפכו את מצות לימוד התורה לקרדום להפקת רווחים? שהרי לשיטתם לימוד התורה נועד לשמירה ולהפקת רווחים וטובות הנאה. ובדרך עקלקלה זו אשר הופכת כל מצוה טהורה וכל יסוד תורני לקרדום גס וחומרני, הם עיוותו לחלוטין את דת משה הטהורה, והחדירו לתוכה מאפיינים נוצריים ואליליים מאגיים בהמיים ותועלתניים לאין מספר, והפכו עם חכם ונבון לעם סכל ונבל, אשר כל רואיו נגעלים ממעשיו.


למדנו אפוא, כי ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה היא הבל מהובל, ואף רעה חולה שהביאה על אחינו באשכנז גם שדים נאציים נוראיים ואכזריים וגם ייסורים קשים ואיומים. ומדרכיו של הקב"ה להעניש את עובדי האלילים באותם הייסורים והשדים שמהם הם חשבו להימלט ולהינצל בפולחנם לשיקוציהם (ראו במורה ג, ל). וזה עונשם על כך שעזבו מקור מים חיים וכפרו בתורה, וכיזבו והתעו שתפקידה לשמש כצבא-הגנה וככלי להשגת טובות הנאה, ואף התירו לעצמם לפשוע ולהתעיב, ולסמוך על הזייתו של רש"י ש"התורה מגינה ומצילה".


סיבה רביעית לרוע ההשקפה


זאת ועוד, ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" היא עצמה עבודת אלילים, שהרי מאמיניה מייחסים בה לתורה ישות נפשית-רוחנית אשר מסוגלת להיטיב להציל ולהגן! וביטוי גס לכך אנו מוצאים בימינו בשיר ה"חסידי" הטמא המפורסם: "תורה הקדושה התחנני בבקשה, לפני צור נערץ בקדושה". ואין זו אלא פנייה למליץ, כלומר לאמצעי, וזו מינות לכל דבר ועניין אשר חמורה אף יותר מסתם עבודה-זרה! וראו מאמרי: "פניה למליצי יושר – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?". ואין לתורה שום מודעות ואינה ישות רוחנית, אלא היא מערכת של כללים וחוקים קדושים וטהורים שנועדו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דב' ו, כד) כדי שנזכה לקיים את המצוות בשלווה ולזכות בהן בחיי נצח רוחניים בעולם-הבא.


סיבה חמישית לרוע ההשקפה


דוד המלך אומר בתהלים (יט, ט): "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", כלומר, לימוד תורת האמת והשקפותיה הישרות משמח ומרומם את נפש האדם. ברם, לימוד התורה האווילי של צאצאי המינים מַשְׁמים מייגע ומטמטם, ואם ייקחו מהם את תקציביהם וטובות ההנאה שבידם – כל מי שכוחו במותניו יברח מ"עולם התורה" הדמיוני שלהם, וירוץ ריצת אמוק בסתר ובגלוי אחר תאוות העולם-הזה. ברם, כיצד בכל זאת ישכנעו הגדוילים את צאן מרעיתם שתורתם היא תורת-אמת אשר לימודה משמח את הלב והנפש? והלא תורתם משמימה ומטמטמת! אלא, כדי לטשטש ולהסתיר את העובדה שלימודיהם מייגעים ומשחירים את צלם האלהים, הם החדירו לצאן מרעיתם את ההזיה ש"התורה מגינה ומצילה", כלומר, את העדר שמחת הלב והנפש הם ממלאים בהזיה שמי שעוסק בתורה שלהם "עושה דבר גדול" והוא עתה "חשוב מאד בשמים", והגדולים ביותר אף מסוגלים לפעול "גדולות ונצורות" בעליונים ובתחתונים...


ובמלים אחרות, השקפה זו מכסה על האמת שלימודיהם משמימים מטמטמים ומייגעים, וכתחליף לשמחת הלב והנפש ולרוממות המחשבה, הם מחדירים למאמיניהם תחושת סיפוק דמיונית והזייתית: כאילו המתעסקים בתורה החדשה שלהם משיגים מעלות נפלאות ומופלאות בעולמות העליונים, ואין קץ ואין גבול למעלתם ולחשיבותם, וכאילו בהבל פיהם ובמלמול שפתיהם הם משפיעים השפעות מכריעות ועמוקות על העולם כולו! נמצא אפוא, כי באמצעות השקפה זו הם מבססים ומנציחים את תורת השקר שבידם!


סיבה שישית לרוע ההשקפה


ההשקפה שעיסוק חיצוני בתורה וכל-שכן בתורה פרו-נוצרית חדשה, יוצר "כיפת מגן" דמיונית מעל עם-ישראל, הינה השקפה מאגית מובהקת, והיא למעשה ביטוי אלילי ששרד מהעבודה-הזרה הקדומה שטענה שיש בכוחם של מלמולי כשפים לפעול "גדולות ונצורות". כל אמונה שמעודדת הזיות מאגיות הינה רעה מאד, כי המאגיה הינה היסוד והשורש לכל אמונות העבודה-הזרה לכל מיניהן וסוגיהן, שהרי כל עבודה-זרה מבוססת על קיומם של כוחות על-טבעיים שפועלים בעולם מבלעדי ה' יתברך, וסופם של המאמינים בכוחות העל-טבעיים הדמיוניים הללו לפנות אליהם כדי להשיג מהם את צרכיהם ושאיפותיהם.


לדוגמה, מכיוון שצאצאי המינים מאמינים שאליליהם המהובלים והמיובלים מגנים על עם-ישראל בשל גדולתם וגאונותם העצומה בתורה הדמיונית שלהם, הם פונים אליהם השכֵּם והערב בבקשה ובתחינה שיתפללו עליהם ויברכו אותם, ולא רק לאלילים החיים הם פונים, גם לאלילים המתים שכבר נשחקו כל עצמותיהם! ואליליהם מצידם, הופכים את התלות של ההמון בהם לקרדום לחפור בו: כדי להשיג כוח פוליטי תקציבים וטובות הנאה, וכדי לתמרן את ההמון היכן ועל מה להוציא את כספו, תוך שהם נוטלים "תרומות" מבעלי ההון בעלי העסקים הללו, כשוחד ועמלה על-כך שהמליצו או הפנו את ההמון לרכוש את מוצריהם.


כמו כן, כל השקפה מאגית אלילית הינה סרטן אשר שולח גרורות אלימות המחריבות בסופו-של-דבר את מחשבתו של האדם ואינן מותירות זכר מצלם האלוה שניתן לו. שהרי אם המאגיה קיימת בתחום מסוים בעולמינו, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בתחומים נוספים? ומי שהזיותיו משכו אותו להאמין בהזיה מאגית אחת, חזקה עליו שהזיותיו ימשכוהו להאמין בהזיות מאגיות רבות נוספות, כי הן כאמור מתפשטות כאש בשדה קוצים.


והציר שכל התורה סובבת עליו הוא מיגור האמונות המאגיות הללו, וכמו שאומר רבנו במורה (עמ' שנח): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ורבנו שב וחוזר ומדגיש יסוד זה שש פעמים במורה! וראו מאמרי: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". ורק לשם ההשוואה נֹאמר, כי בהלכות שבת יש חמש מצוות ואילו בהלכות עבודה-זרה יש חמישים ואחת מצוות! ובקבוצות הלכות נוספות מעורבות הלכות רבות מאד שנועדו להרחיק מהעבודה-הזרה.


סיבה שביעית לרוע ההשקפה


בימינו, ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" מדרדרת לחילול ה' איום ונורא, שהרי כאמור, היא-היא ההשקפה אשר עומדת בבסיס תביעותיהם ודרישותיהם של צאצאי המינים להשתמט משירות בצה"ל אשר שומר על בטחונה של מדינת ישראל ומאפשר לנו לשגשג ולחיות בנחת ובשלווה; והיא-היא ההשקפה אשר מובילה בהכרח להפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים ולעיוותה המחריד של הדת, שהרי הכסף וטובות ההנאה משחיתים את דעתם של הנוהים אחריה, אשר מחריבים את כל השקפותיה הישרות של דת האמת, מפני שהם ממציאים כל העת טענות וצידוקים שקריים אשר ינציחו את מצבם ועמדותיהם.


כמו כן, היא-היא ההשקפה אשר גורמת להתנשאות המבחילה של צאצאי המינים, כאילו הם מבחר המין האנושי אשר כבש את פסגת הפסגות של העולם היהודי, שהרי כל הטוב שה' נותן לעם-ישראל בארץ-ישראל ובעולם כולו – כל הטוב הזה הינו בזכות לימוד התורה המהובל והאלילי שלהם, על כל תפישותיהם הנגעלות ועל כל השיבושים והעיוותים של דברי חז"ל במטרה להתאימם לשאיפותיהם ומגמותיהם ותאוותיהם; והיא-היא ההשקפה אשר מחנכת לכפיות טובה ולשנאת אחים ולעריצות, שהרי הגאווה הזו, שהכל כאילו בזכותם מוביל אותם לתחושת "מגיע לי", וכל מי שאינו כורע ומשתחווה להם, מיד סופג מנה גדושה של שנאה בקללות ונאצות וחרפות וגידופים בשלל הפשקווילים המגוחכים שלהם.


סיבה שמינית לרוע ההשקפה


והיא-היא ההשקפה אשר המיטה עליהם את השואה הנוראה, במחשבתם הרעה ש"התורה מגינה ומצילה", שהרי אם "התורה מגינה ומצילה" מדוע שהאדם או החברה יערכו חשבון נפש על מעשיהם ומעלליהם? התורה ממילא מגינה ומצילה! ומדוע שהם ישתדלו למלט את נפשם ולהודות שטעו ושגו באהבת הגלות האירופית הכעורה, ובנהייתם אחר שיטות הנצרות האליליות? מדוע שיוותרו על גאוותם ויהירותם ועל הפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים? מדוע שיוותרו על שלל תועבותיהם בחדרי חדרים? והלא יש להם "תעודת ביטוח" מיוחדת! ובמלים אחרות, ההשקפה הזו מחריבה גם את יסוד התשובה והשיבה לה' יתעלה!


סיבה תשיעית לרוע ההשקפה


ואולי החמור מכל, היא-היא ההשקפה אשר גרמה לצאצאי המינים לשנוא את ארץ-ישראל! שהרי לפי הדת החדשה שלהם העיקר אינו מילוי ייעודו של עם-ישראל בארץ-ישראל, ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש אור ליהודה ואור לכל האנושות – אלא, מילוי ייעודו של עם-ישראל מסתכם אך ורק ב"עיסוק" בתורה החדשה שהמיטו עלינו רש"י וחבר מרעיו, ממשיכי דרכם של הצדוקים והבייתוסים, ממשיכי דרכם של הקראים, וממשיכי דרכם של הנוצרים ויש"ו רבם (שהיה כידוע יהודי) – בשלל השקפותיהם המאגיות והמגשימות, ובשכלול הפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים לאמנות מרשימה שמוזיאון הלובר בפריז מחוויר לעומתה.


נמצא אפוא, שבמקום ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולקרוא בשם ה' אל עולם, הם הפכו את התורה לעבודה-זרה שהרי הם פונים אליה בתפילה ובתחינה: "תוירה הקדושה התחנני בבקשה, לפני צור נערץ בקדושה, או יו יו יויי", ולא לחינם אני קורא להם צאצאי המינים. וישנו עוד שיר "חסידי" שרומז על מעמדם האמיתי: "וזכני לגדל בנים ובני בנים" וכו', "אוהבי ה' יראי אלהים" וכו', ובהגיית המינות היידישאית הכעורה זה נשמע כך: "אויבי ה' יראי אלהים" וכו', וראשיהם ומנהיגיהם אכן אויבי ה' וצוררי האמת. "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב).


ד. ביאור מדרש שפשטוֹ סותר את יסודי הדת


טרם שנחתום מאמר זה נתייחס לסוגיה תלמודית מדרשית במסכת סוטה (כא ע"א), מכיוון שאני יודע היטב, שיהיו יודעי תלמוד שיקראו את מאמרי זה ומיד ינופפו כנגדי בסוגיה הזו תוך שהם מריעים בתרועת ניצחון כמוצאי-שלל-רב, ותוך שהם מתעלמים לחלוטין מכל הראיות שהבאתי ומכל אדני ההיגיון שעליהם הנחתי וביססתי את מאמרי. ואני יודע שמחלת כולם מחלה אחת כללית, והיא, שלומדי התלמוד בימינו אינם מסוגלים להשתחרר מתפישתו המעֻוותת של רש"י שהתייחס לאגדות חז"ל כפשוטן. והאמת שלא הייתי צריך להתייחס כלל לסוגיה הזו, ודי היה שהייתי אומר לנבונים שמדובר במדרש ואין להבינו כפשוטו.


אולם, לצערי הרב, גם אלה שנדמה להם שהם חכמים מחוכמים, טרם השׂכילו לרפא את נפשם מהנגע הגדול שרש"י וחבר מרעיו החדירו לעם-ישראל, כאילו יש להתייחס לכל מדרש ולכל מאמר שנאמר בתלמוד כתורה מן השמים, וכאילו ניתן לערער על יסודות תורניים מפורשים מכל מיני פשטי מדרשים תמוהים ומתומהים, אשר אסור להבינם כפשוטם. והיה עליהם להבין, שאם הם רוצים לידע את סתרי חז"ל, עליהם לפתוח את שאלתם בקביעה שפשט המדרש הינו תמוה ואין להתרגש ממנו כלל, ואז לבקש לקבל הסבר כיצד יש להבין את המדרש, ולא להשתמש בפשטי המדרשים ככלי ניגוח לערעור יסודות הדת!


ועוד יותר חשוב להם להבין, שגם אם הם אינם מוצאים ביאור מניח את הדעת למדרש מסוים, אין הדבר מעלה ולא מוריד, ואסור להם בתכלית האיסור לערער על השקפות הדת היסודיות, שכבר הוכחו ונפסקו להלכה על-ידי חכמי התלמוד ורבנו הרמב"ם, רק בגלל העדר יכולתם להבין את העניין שחז"ל ביקשו ללמד באותו מדרש, אשר סותר לפי דמיונם את השקפות הדת היסודיות. והאמת, שהמדרש הזה כלל לא היה מעניין אותי, ולא הייתי עוסק בו, כי יש דברים הרבה יותר בוערים לעסוק בהם, אלא, שהשיבוש והעיוורון שבו הם שרויים מחייב אותי לבאר אותו ככל יכולתי כדי שאותם התועים לא ישׁגו ביסודות הדת! כי הם לא התרוממו להבין את מעמדם של המדרשים, ומתרגשים ומתפעלים ונזעקים מכל פשט מדרשי.


וגדולה מזאת, רוב המדרשים לא נועדו שנתייחס לכל הפרטים המובאים בהם, אלא ללמד רעיון אחד מסוים, כמו בית גדול אפל וחשוך שמסתתרת בו מרגלית אחת קטנה. וגדולה אף מזאת, ישנם מדרשים לא מעטים אשר משובשים מיסודם ואין שום צורך להתייחס אליהם, ולכן אסור באיסור חמור לערער את יסודות הדת תוך הבאת ראיות מפשטיהם. ועל כל זאת ועוד, תוכלו לקרוא במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם". וישנם אף מדרשים מאוחרים שמקורותיהם מפוקפקים ורעועים ביותר, ויש להתייחס אליהם בחשדנות רבה.


נעבור עתה לבחון את המדרש במסכת סוטה (כא ע"א):


"אמר רב יוסף: מצוה, בְּעִידַּנָא דְּעַסֵיק בַּהּ – מַגְּנָא וּמַצְּלָא, בעידנא דלא עסיק בה – אַגַּונֵי מגנא, אַצַּולֵי לא מצלא. תורה, בין בְּעִידַּנָא דְּעַסֵיק בַּהּ ובין בעידנא דלא עסיק בה – מַגְּנָא וּמַצְּלָא. מַתקֵיף לַהּ רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה? אמאי לא הִגִּינָה עלייהו? אלא אמר רבא: תורה, בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה – אגוני מגנא, אצולי לא מצלא".


לא ארחיב בעניין תחילת המדרש אלא אתמקד בסופו ובמסקנתו בלבד, מפני שרק סופו נוגע באופן ישיר לענייננו, וכן מפני שנראה ברור שדרשתו של רב יוסף נדחתה. והנה מסקנת המדרש: "תורה: בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה – אגוני מגנא, אצולי לא מצלא". רש"י מפרש את המדרש הזה באופנים תמוהים ומבולבלים ביותר. באופן כללי הוא מחלק בין "אגוני מגנא" (=התורה מגינה) לבין "אצולי מצלא" (=התורה מצילה), ברם, הבחנתו בין שתי הקטגוריות הללו מעורבבת ומבולבלת ומטורפת ביותר.


תחילה עולה מדבריו שם, שההגנה האמורה בתלמוד היא מפני הייסורים דהיינו הפורענות, אך מהמשך פירושו שם עולה שההגנה האמורה היא מייצר-הרע, וכך הוא פוסח על שתי הסעיפים במשך כל פירושו שם ואינו אומר דברים ברורים: "לעולם מגינה על הייסורין [...] ומאי אינה מגינה? מן החטא של יתקפנו יצרו" – תחילה ההגנה נוגעת לייסורים ובהמשך המשפט לייצר-הרע; ומיד בהמשך הוא מתהפך שוב ואומר שההגנה היא מפני הייסורים דהיינו הפורענות: "מגנא מן הייסורין ומצלא מייצר הרע שלא יכשילנו"; ובהמשך שוב הוא אומר שההגנה האמורה היא מפני הפורענות: "אגוני מגנא מן הפורענות", ושוב הוא מתהפך לאחר מכן ואומר שההגנה היא מפני ייצר הרע: "אמאי לא תגין עליהן – מיצר הרע".


חלאס, כמה אפשר לבלבל את הקורא?! וכל פירושיו שם מבולבלים ומעוותים ומוגשים לקורא בלשון עילגים משובשת ומסורסת אשר אופיינית לו במקומות רבים מאד, ובמיוחד במקומות שהוא לא מעתיק את מדרשי חז"ל ומוסיף לנו דברים מ"חוכמתו הגדולה". ולא הבאתי את כל פירושו שם, כי דבריו לא ברורים ומבולבלים ברמה הנמוכה מרמתו של ילד קטן שאינו יודע לכתוב פסקה אחת כמו שצריך. מכל מקום, נראים הדברים שכך הוא התכוון לפרש את מסקנת המדרש: בזמן שאדם עוסק בתורה – היא מגינה מן הפורענות ומצילה מייצר-הרע, ובזמן שהאדם אינו עוסק בה – היא מגינה מן הפורענות אך אינה מצילה מייצר-הרע.


ואיני יודע כיצד ניתן להבין מדרש זה כפשוטו ואף להמציא חילוקים מוזרים כאלה, שהרי לפי פירושו של רש"י קמה וניצבה תמיהה גדולה: אם התורה מגינה מן הפורענות גם בזמן שלא עוסקים בה, מדוע דואג ואחיתופל מתו במיתות משונות? אחיתופל התאבד כמו שנאמר בספר שמואל ב (יז, כג): "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו". ודואג מתואר במדרשי חז"ל יחד עם אחיתופל כאיש דמים אשר מת במיתה משונה בטרם עת, וזה לשון התלמוד במסכת סנהדרין (סט ע"ב): "וכתיב: 'אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם', ותניא: כל שנותיו של דואג אינן אלא שלושים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלושים ושש". וגם במדרש הנדון חז"ל מודים שאחיתופל ודואג מתו בטרם עת, שהרי הם שואלים: "אמאי לא הִגִּינָה עלייהו?".


זאת ועוד, איך אפשר לפרש שהתורה מגינה באופן מוחלט מפני ייצר-הרע? ועוד להתפלא מדוע התורה לא הגינה על דואג ואחיתופל הרשעים? וכי לימוד תורה, ואפילו לימוד תורת אמת, הינו תעודת ביטוח? והלא הלל הזקן מזהיר אותנו מפורשות במסכת אבות (ב, ה): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". וברור שפרשנות זו נועדה לרומם את "גדולי התורה" ולהנחיל את ההשקפה שחובה להקדישם ולהעריצם, שהרי הם ביטלו את ייצר-הרע! וזו תפישה פרו-נוצרית מובהקת שמטרתה להציג את כומרי הדת כבני האלהים, כדי להצדיק את שלל טובות ההנאה שהם מפיקים מן ההמון, וכדי לכפר ולהעלים עין מכל תועבותיהם ומעלליהם.


כמו כן, פרשנות זו מבטלת את עיקרון הבחירה שהוא כל-כך יסודי ומרכזי בדת משה, ובלעדיו אין ערך לנתינת התורה ולשליחת הנביאים, שהרי לפי פרשנותו של רש"י, מי שלומד תורה אינו זקוק עוד לעמול להתגבר על יצרו ולבחור בחיים, אלא, כל מי שרק "מתעסק" בתורה הופך להיות כמו מלאכי האלהים, שהרי נמנעת מייצר-הרע הגישה אליו. ובמלים אחרות, ניטל ממנו כוח הבחירה בין הטוב לבין הרע! וברור שכוונת חז"ל במדרשיהם הדומים לעניין זה, כגון שהתורה ניתנה כתבלין לייצר-הרע, היא לכך, שהתורה מרוממת את מחשבתו של האדם ומחזקת את שכלו לבחור כל העת בדרכי מישרים וליאור באור החיים האמיתיים.


לפיכך נראה שפירושו של רש"י תהו יסודו ובהו בניינו, ולא רק מבחינה לשונית וסגנונית אלא גם מבחינה מהותית והשקפתית. וכך לדעתי יש להבין את המדרש: "בעידנא דעסיק בה – בעת שהאדם עוסק בתורה לשם שמים מתוך ידיעת ה' ואהבתו – מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה – אך בעת שהאדם עוסק בה באיבריו החיצוניים בלבד – אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. כלומר, אין בכוחו של לימוד התורה החיצוני להציל מן הפורענות, אך כן יש בכוחו להגן ולדחות את הפורענות שמא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כלומר שמא המתעסק בה לשם טובות הנאה יתחזק, ישוב בתשובה שלמה לה' יתעלה, ויעבוד את ה' מאהבה.


עד עתה התמקדנו בפשט המדרש, ועתה נרחיב מעט בעניין משמעותו הפנימית לאור ביאורו של ר' יוחנן לדרשתו של רשב"ל: האדם שעוסק בתורה ומקיים את המצוות מתוך ידיעת ה' ויראת שמים אמיתית – לא תבוא עליו רעה, גם כי ה' לא יענישוֹ שהרי אין עבירות בידו, וגם כי ממילא מצוות התורה מנחות אותו בדרכים הבטוחות הסלולות והישרות. אולם, מי שמקיים את המצוות באיבריו החיצוניים בלבד ולומד תורה מתוך שאיפה ורדיפה אחר טובות הנאה והבלי העולם-הזה – יבואו עליו ייסורים, אך ייתכן והקב"ה יאריך לו שמא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וכמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות (פסחים נ ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף-על-פי שלא לשמה, שמא מתוך שלא לשמה בא לשמה".


אך חשוב מאד לציין, שהתורה שנזכרת בדברי חז"ל המאלפים הללו, אינה התורה שלומדים בהיכלותיהם המשוקצים של צאצאי המינים, כי תורתם היא תורה חדשה פרו-נוצרית פגאנית ותועלתנית, רוויית הזיות אליליות ועבודה-זרה, ולא על תורה כזו נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה" וכו'. אלא על תורת מינות כזו נאמר בספר משלי (ב, יח–יט): "כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ, כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים". וזכורני שהשתתפתי ב"סעודת מצוה" של צאצאי הדרדעים שפנו לדרכי המינות, ומרוב מגבעות ועניבות וחליפות אירופיות מהודרות לא מצאתי את מקומי, עד שניגשתי לשבת ליד יהודי צנוע ופשוט והתנצלתי שאני נדחף לשבת לצדו בלית ברירה "כי לא למדתי בישיבות"... והוא התבונן בי, תמֵה על שאני מתנצל ומצטער, והשיב לי תשובת-אמת מהדהדת: "אשריך!".


ונצרף ראיה די טובה לעניות דעתי, אשר מוכיחה את צדקתנו בעניין האופן שבו יש לבאר את המדרש: המדרש מביא דוגמה לאנשים ש"עוסקים בתורה" מדואג ואחיתופל! כלומר, המדרש מביא דוגמה ל"עוסקים בתורה" מאנשים רשעים! ואיך עלה על דעת חז"ל להביא מרשעים ארורים דוגמה לתלמידי חכמים אשר הוגים בתורה לשם שמים? ובמלים אחרות, איך ניתן להבין את המדרש לפי פירוש רש"י, אשר מדבריו עולה שהמדרש דן באנשים "שעוסקים בתורה" לשם שמים, שהרי כל החילוק ביניהם הוא בעניין שעות עיסוקם: בין הזמן שהם עוסקים בתורה, לבין הזמן שהם אינם עוסקים בתורה. ולא יעלה על הדעת להביא דוגמה מדואג ואחיתופל לתלמידי חכמים שהוגים בתורה לשם שמים!


ברם, לפי האופן שבו ביארנו את המדרש הכל ברור על מי מנוחות, שהרי לפי ביאורנו המדרש מבחין בין עוסקים בתורה לשם שמים לבין אלה שעוסקים בה לשם מטרות זרות. וחילוק זה מתאים מאד לדוגמה שהביא המדרש מדואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשם שמים אלא לשם הפקת רווחים וטובות הנאה, וסופם ששאיפותיהם הזרות דרדרו אותם לרצח שהוא שפל השפלות, אחיתופל רצח את עצמו ודואג רצח את כל אנשי נוב עיר הכהנים. ובמקום לקחת מוסר מדואג ואחיתופל, וללמוד כיצד חכמים גדולים בתורה התדרדרו לשפל השפלות בגלל שהם קיימו מצוות ולמדו תורה באיבריהם החיצוניים ובמטרה להשגת טובות הנאה, במקום זאת, הם הולכים בדרכיהם בדיוק! וכמו שלא למדו את לקחי השואה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


"כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).


סוף דבר


למדנו במאמר זה מעט על השקפתו של רש"י ש"התורה מגינה ומצילה" וכיצד היא חלחלה ופעפעה כארס בעורקיהם של דורות רבים, אשר כלפי חוץ עבדו ועובדים את ה' בדבקות, ואף מצהירים ומתגאים באדיקותם על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, ומתבוננים על זולתם כאל יהודים סוג ג' וכאילו היו חוטבי עצים ושואבי מים אשר נועדו לשרת את הוד רוממותם. וכדי לשכנע אותנו בכל ההזיה הזו הם מתנענעים אחוזי טירוף בעת התפילה, מסובבים את גודליהם באקרובטיות, צועקים ומתנועעים בעת הלימוד, ועוסקים בתורה במשך שעות רבות באיבריהם החיצוניים בלבד, ומטמטמים את צלם האלוה שניתן להם.


הם נאחזים בעיקשות בתלמוד הבבלי, אף-על-פי שמדובר בפרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, מכמה סיבות: א) הם זקוקים לטקסט קשה ומסובך כדי לכלכל את הזיית הגדלות שלהם, כאילו רק הם מבינים מה שכתוב בש"ס ווילנא העילג והמשובש להחריד (וההצגה הזו שלהם מעוררת "גבירים" לפתוח את כיסם); ב) בתלמוד הבבלי משוקעות אינסוף אגדות, שפשטיהן הזיות מאגיות ולעתים אף אליליות, והם נאחזים בפשטיהן כאילו ניתנו למשה מפי-הגבורה כדי לכלכל ולבסס ולטפח את המינות ואת העבודה-הזרה שבידם; ג) הם מרחיקים את תלמידיהם מלימוד המדעים, כאילו בטקסט התלמודי המשובש והמסורבל קיימות כל החוכמות! וזו הזיה מאגית דמיונית מטופשת במיוחד שתכליתה להנציח את הבערות והסכלות שמאפשרות שליטה מוחלטת בהמונים; ד) כמו כן, הם זקוקים לטקסט קשה וארוך כדי להעסיק את עצמם חיים שלמים בהבל ובהזיות, ו"עיסוקם" המתמשך בתורה נועד להצדיק הפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים, כלומר הפיכת התורה לכלי לפרנסה.


וגדולה מכולן, כאמור, לימוד התלמוד ללא הכשרה וכלים מדעיים מתאימים, מאפשר לבערות ולסכלות לגאוֹת לממדים מבהילים, ומי שהסכלות והבערות כבר הממו וטמטמו את מוחו, כבר אינו יכול להבחין בין אמת לבין שקר, בין השקפת אמת לסכלות אלילית, בין הזיה מאגית להוכחת אמת מבוססת – ואז הם יכולים להלעיט את חסידיהם השוטים בכל אשר יעלה על לבם החולה והמרושע, ולהפיק מההמון ועל-גב ההמון שלל טובות הנאה וגדוּלה ולהתראות כ"גאוני עולם" ו"קדושי עליון", וכל מה שיוציאו מפיהם – קדוש, כי מי שמטומטם כבר אינו יודע לשאול שאלות, מקבל את כל ההזיות כאמת מוחלטת, ואף ממציא הזיות משלו...


אולם, בשל ריחוק העדה החרדית מתורת חיים באמת, כאשר הם באים לבתיהם או כאשר הם עסוקים בעסקיהם או בפוליטיקה הם נכנעים בקלות ליצרם הרע ועוברים עבירות רבות ומגוונות, עד שרבות מהעבירות החמורות הפכו להן להיתר, כגון: לחלל שם שמים, או לגנוב מהמדינה, או להשתמט משירות בצבא, או להתחמק מלפרנס את המשפחה, או לשגות בהזיה שהם "גאויני עולם", או לתבוע כספי ציבור כדי לממן את בטלנותם, ועוד. והחמור מכל, לזלזל ולעתים אף לתעב את ארץ-ישראל הטובה שבה טמון ייעודנו האלהי.


אחת הסיבות המרכזיות לכל הרעות החולות שתוארו לעיל היא ההזיה ש"התורה מגינה ומצילה" אשר מוחדרת לצאצאי המינים מגיל קטן מאד ומרחפת במחשבתם במשך כל ימי חייהם, שהרי היא מופיעה בראש המסכת הראשונה היא מסכת ברכות (דף ה ע"א) ואין חרדי אשר לא גדל על ההזיה הזאת מילדות. וההזיה הזו מהווה את העידוד והדחיפה הגדולים ביותר לייצר הרע: כאילו העיסוק החיצוני בתורה מכפר על כל התועבות, שומר על המתעסקים לפי דמיונם מעונשים וייסורים, ואף מהווה עילה לפטור אותם מחובות יסודיות גדולות.


ואסיים בפירושו המרתק והנפלא של רס"ג לפסוק באיוב (ה, ז) שעליו סובבים כל דברינו לעיל: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף", ואומר שם רס"ג: "אדם – כי האדם לא נוצר אלא כדי לעמול מתוך משמעת לדבר ה', אף שתראה יורשי הגהינם מתרוממים כאילו הם עפים" (=ואולי יש כאן אסמכתא לתיאור הגאוותנים שהם: "עפים על עצמם"), ומסביר שם מָרי: "וכאשר האדם עמֵל בכדי חייו מתוך יראת ה' ומשמעתו – מצליחים דרכיו, ואף שפעמים תראה את אותם הארורים כאילו בין כוכבים שמו קניהם, אין זה אלא זמני".


מי הם אותם הארורים שמָרי מזכיר? מי הם אשר שמו קניהם בין הכוכבים? כדי להבין נעיין בפירושו הארוך של רס"ג שם: "וכוונתו באמרו 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף', שאנשי האש [=יורשי הגהינם] מבני אדם, העַזים המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף, כמאמר ה' לעשו: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר [וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ' (עו' א, ד)]". ומעניין שרס"ג מביא לדוגמה דווקא את "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בר' לו, ח), ולא לחינם מָרי תיאר כאן את קני הארורים בין הכוכבים, כדי לרמוז לנו על צאצאי המינים יוצאי ארץ אדום. וכאשר אני רואה את יוצאי ארץ אדום "המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף", החושבים שדרכם היא פסגת פסגות היהדות, ואינה אלא שפל השפלות ותכלית הסכלות, נזכר אני בדרך האמת כדי לעודד את עצמי על העדרה, ולראות אותם כפי שהם: אדוֹמיים ורדרדים אליליים נפוחים פרו-נוצריים.


ואחתום נקודה זו בנבואת עובדיה על אדום (א, ג–י): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'. [...] אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן [...]. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה"... ומי שמכיר את היסטוריית האשכנזים כאן בארץ-ישראל, את גאוותם עריצותם ורשעותם כלפי בני עדות-המזרח בכלל ועדת יהודי-תימן יראי-השם מצדיקי-הדין בפרט, ומי שמבין את ריחוקם מדרך האמת וסילופם את דת האמת – יבין עד כמה פסוקים אלה הולמים אותם.


"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ה–ו).

צירפנו למאמר זה רשימת קישורים לסרטונים שמציגים רק מעט מהגיגיהם המהובלים של צאצאי המינים, ואתם מוזמים לראות ולתהות, האם ייתכן שרגלי אבותיהם עמדו לרגלי הר סיני? האם אבותינו התחלקו לכיתות אליליות של איכרים פולנים וחבשו לראשם גלגלי שועלים טמאים? ומי הם אפוא "מחריבי הדוס" ו"מהרסי הדוס" האמיתיים?


youtube.com/watch?time_continue=1&v=AycSwtNdIQs

youtube.com/watch?v=ziHu8d0Y458

youtube.com/watch?v=ALGpP3ZIdH0

youtube.com/watch?v=zuGogleRPd8

youtube.com/watch?v=NjXOD4zJ_QA

(בסרטון לעיל הם טוענים שהשם "שירה" הוא לא שם יהודי...).

youtube.com/watch?v=L58W-J6s9Rg


ויש עוד סרטונים רבים...


בתמונת שער הרשומה: הגרח קנייבסקי בסעודת פורים.

התמונה מאת מוישימי. רישיון תמונה: CC BY-SA 4.0.

353 צפיות8תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!