רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק מט)

בברכות (כח ע"ב) נאמר כך:


"תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם-הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים – דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם-הבא".


ושם פירש רש"י כך: "ומנעו בניכם מן ההיגיון – לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא". ואיני יודע את נפשי, כי פירושו הוא פירוש מינות מובהק! וכי יעלה על הדעת שר' אליעזר יורה לתלמידיו להרחיק את בניהם הקטנים מלימוד המקרא? והלא שינון המקרא הוא סעיף חשוב מאד במצות תלמוד תורה שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דב' ו, ז) ובמיוחד לילדים ולנערים אשר זקוקים ללימוד גרסה של שניים מקרא ואחד תרגום! וזה הוא הבסיס ההכרחי שאין בלתו ואין גבול לחשיבותו העצומה להקניית ערכים והשקפות נכונות לילדים ולנערים! ולפיכך אמרו חז"ל על דרך המשל שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות של בית רבן, כדי לעורר אותנו לחשיבותו הכבירה של לימוד התורה לנערים בדרך של גרסה ושינון, והרחבתי בעניין זה במאמרי: "ראשית לימוד התורה ונטילת שכר בעבורה".


ואם יקום איזה סכל תועה ומתעה אשר ינסה לדון את רש"י לכף זכות, ויאמר שהמין המכוער הזה לא התכוון למנוע את שינון המקרא, ובכן, רש"י אומר לעיל במפורש: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי", כלומר, אין להרגיל את הילדים והנערים לשנן מקרא! ומהו הגבול? את זאת רש"י לא אומר, אך משמע מדבריו שגם אם ישמיטו לחלוטין את לימוד המקרא אין בכך רע, שהרי יש בלימוד המקרא תקלה גדולה מאד לפי דמיונו: "משום דמשכא", הוי אומר, די להם לילדים ולנערים לשמוע את קריאת התורה בבית-הכנסת ותו לא, שמא יימשכו...


ואם תשאלו אל מה הם יימשכו? ממה רש"י חשש? ובכן, רש"י כמובן חשש שמא הם יימשכו אל התורה הישרה והשקפותיה הנכונות, שמא הם יגלו שהמוסר האלהי וההשקפות הטהורות שמשוקעות בתורה הקדושה שונים לחלוטין מן המוסר הקלוקל ומן ההשקפות העקומות והעקושות שמסרו להם אבותיהם ואבות-אבותיהם מקרב המינים וצאצאיהם! וגם לסילופם המקומם הזה ייחדתי מאמר די מקיף: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".


נמצא, כי בפירושו הזה רש"י מכשיר למעשה את הקרקע לזריעת המינות, שהרי הצעד הראשון בהחדרת השקפות המינות הוא להרחיק את האדם עוד מקטנותו מלימוד פסוקי התורה והנביאים שהם היסודות החשובים ביותר להשקפות ישרות ולמוסר אמיתי.


ברם, אי אפשר לנתק את עם-ישראל מצור מחצבתו, מספר התורה שניתן לנו מאת משה רבנו בהר סיני, ולכן רש"י לא הסתפק בהרחקה מלימוד המקרא, הוא גם כתב פירוש לתורה, כך שאם בכל זאת יקום אדם שיתעקש ללמוד מקרא... ובכן, אותו אדם ילמדֵהו עם פרשנותו המעֻוותת של רש"י, אשר חותרת כל העת תחת יסודות הדת המחשבתיים, ודוחפת ללא הרף לכיווני המחשבה וההזיות של המינים ושאר הכופרים רודפי ההבל התאוות והזימות. ולימים, המינים גם החליפו את תרגום אונקלוס בפירוש רש"י כדי להרחיק עוד מן האמת.


נוסיף, כי יש לרש"י פירוש נוסף שם, וזה לשונו: "לשון אחר: משיחת ילדים", ואיני מצליח להבין איך הוא הגיע להזיה הזו? איך המלה "היגיון" מורה על פטפוטי הילדים? ולא אתפלא אם כוונתו של המין הארור הזה לגנות את לימודי המחשבה והמדעים, כאילו מדובר בפטפוטי ילדים, וברור שמטרתו כמטרת המינים בימינו: להנציח את בערותם וסכלותם של ההמונים, כדי שיוסיפו לשלוט בהם שליטה מוחלטת, שליטה כלכלית חברתית ונפשית. שליטה אשר תכליתה הראשונה היא לרומם ולפטם את שכבת ראשי המינים האורתודוקסים הכעורים.


ועדיין נותר להבין, לְמה התכוון ר' אליעזר באמרוֹ לתלמידיו: "מנעו בניכם מן ההיגיון"? ובכן, נראה לי ברור, כי הכוונה למנוע מהילדים והנערים, וכן מן התלמידים בראשית דרכם המחשבתית אשר לא הוכשרו ללימודי המחשבה המעמיקים – למנוע מהם ללמוד את מדעי האלהות, מפני שלימודם עלול כמעט בוודאות לגרום להם לנזקים חמורים. וכבר הרחיב רבנו מאד בעניינים האלה במורה הנבוכים, ראו מאמריי: "נזקי התחלת הלימוד במדעי האלהות"; "הסיבות למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות", והדברים עתיקים וידועים.


***

בברכות (כח ע"ב) סופר על מותו של רבן יוחנן בן זכאי. לפני מותו ביקשו ממנו תלמידיו שיברך אותם, וכך בירך ריב"ז את תלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם". ושם פירש רש"י: "ולוואי – שיהא כמורא בשר ודם, שאם כן תחדלו מעבירות הרבה". ואין שום זכר בדברי ריב"ז לכך שתלמידיו היו נגועים "בעבירות הרבה" כדברי רש"י, והמין הזה לא שם לב אך הוא הפך את תלמידיו הקדושים של ריב"ז לבעלי עבירות.


ודומני שעל דבריו כאן ניתן להחיל את הכלל: אין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו, וחזקה על מין וכל-שכן על מין אשר מתעה את העם אחרי ההבל, שהוא נכשל בעבירות רבות מאד, וייצר הרע כבר הפך אותו לעבד נרצע אשר אסור בכבלים ובעבותות וחסום בפיו כבהמות.


***

בעניין דיני תפילת שמונה-עשרה נאמר במשנה כך (ברכות ד, ו):


"היה יושב בספינה או בקרון או באסדה, יכוון את לבו כנגד בית קדש הקדשים".


כלומר, אדם שיושב בספינה או בקרון או באסדה ואין לו אפשרות לעמוד או אפילו להפנות את פניו כנגד בית-המקדש – יכוון את לבו ודי בזה, וכך רבנו מפרש שם (ד, ה): "יכוון את ליבו – שיחונן את דעתו וישים במחשבתו שהוא כנגד קדש הקדשים". כמו כן, בעניין אדם שרוכב על החמור נאמר במשנה הקודמת (ד, ה) ש"אם אינו יכול לירד יחזיר את פניו [=יפנה את פניו], ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוון את ליבו כנגד בית קדש הקדשים".


וברור שמדובר לעיל באדם אשר יושב בצפיפות בספינת נוסעים (כגון מעבורת) או בקרון או באסדה, ואין לו אפשרות לעמוד או אפילו להפנות את פניו כנגד בית המקדש, ולפיכך נאמר במשנה: "יכוון את ליבו כנגד בית קדש הקדשים". ברם, רש"י וחבר מרעיו שיבשו מחוסר הבנתם את לשון המשנה וגרסו כך: "היה מהלך בספינה או באסדא, יכוון את ליבו כנגד בית קדשי הקדשים". וזה שיבוש שמעיד על סכלות, שהרי אם מדובר בספינה רחבת ידיים שניתן להלך ולטייל בה, מדוע נאמר מיד בהמשך המשנה: "יכוון את ליבו כנגד בית קדשי הקדשים"? והלא חובה להורות לו לכוון את גופו, ולקבוע שדינו כדין כל אדם אשר מתפלל בביתו.


כמו כן, בהמשך הגמרא (ל ע"א) מובאת ברייתא דומה שבה נאמר כך: "השכים לישב בקרון או בספינה", ומנוסח זה עולה בבירור שהנוסח הנכון במשנה הוא: "היה יושב" וכו'.


ועתה נעבור לעיין בפירושו של רש"י שם: "באסדא – [...] לשון אחר: עצים הקשורים זה עם זה הרבה יחד, ובלשון מקרא קורא אותם 'רפסודות' [דה"ב ב, טו] [...] ומשיטן בנהר להוליכן ממקום למקום ויכולין להלך עליהן, כמו בספינה". ומסוף פירושו של רש"י עולה בבירור, שהמקור לגרסת הטמטום של ש"ס ווילנא: "המהלך בספינה או באסדא" הוא פירוש רש"י.


ברם, מצאנו בפירוש רש"י הנדון הזיה נוספת, שהרי אם תשימו לב, הפירוש הנכון, דהיינו שאסדה היא רפסודה או כלי שיט דומה לזה, מובא בפירוש רש"י רק באפשרות השנייה, שהרי הוא אומר לעיל: "לשון אחֵר" וכו' – ואילו הפירוש הראשון והמרכזי של רש"י דמיוני לחלוטין, וזה לשונו שם: "באסדא – כמו 'וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי' [איוב יג, כז] – בית הסוהר".


ופירוש זה מעיד על שכרות וסכלות, שהרי במשנה נאמר: "היה יושב בספינה או בקרון או באסדה". כלומר, המשותף לכל שלוש הדוגמאות הוא שמדובר בכלֵי תחבורה, אך רש"י לא ידע את מלאכת ההגיון, ולא ידע להבחין במכנה המשותף והכל-כך פשוט שבין הדוגמאות. אולם, פירושו שהמלה "אסדה" משמעה "בית סוהר" הינו סכלות מוחלטת לא רק מבחינה לוגית ופרשנית, אלא גם מבחינה הלכתית, שהרי אדם שמהלך בבית-הסוהר מחויב לעצור את הילוכו ולהפנות את פניו בשעת התפילה כלפי בית-המקדש. ואם הוא אנוס ללכת או לעבוד וכיו"ב בפקודת השוטרים הנוגשים והקלגסים, והוא אינו יכול לעצור ולעמוד ולהפנות את פניו לבית המקדש, ואף לא לרכז את מחשבתו ולכוון את ליבו אל אביו שבשמים, נראה ברור שהוא ממילא פטור מן התפילה, שהרי אנוס ולחוץ ודחוק רחמנא פטריה.


ואם תשאלו: מדוע בכל זאת המלה "אסדה" דומה למלה "סד" שנזכרה באיוב? ובכן, הסד נקרא "סד" מפני שעשאוהו משתי קורות שהיו בהן פתחים לרגליים, וכאש