תורה מגנא ומצלא

עודכן: 28 בינו׳ 2021

עד היכן הגיעה חציבתם של צאצאי המינים?


באחד מהעיתונים המובילים של צאצאי המינים, פורסמה השבוע כתבה שכותרתה: "תורה מגנא ומצלא". כבר הרחבתי בעניין ההשקפה הרעה הזו שכל מטרתה להפוך תורת-חיים לקורדום-חוצבים, במאמרי: "האם התורה מגינה ומצילה?", אך לאחר שקראתי את הכתבה הזו, נחרדתי מאד כנגד עוצמת הרגשות ומכבש הלחצים העצום שמופעל על צאצאי המינים בעלי הממון, כדי שיפתחו את כיסם ויעבירו ממון ל"אברכים" שתורתם הָמָנוּתָם...


תחילה אגיש לפניכם את הכתבה המסחרית והשיווקית הזו, אשר המחישה לי היטב עד כמה צאצאי המינים הפכו את חציבתם בקורדום התורה לאמנות של ממש, ואף עלו בכך על מוריהם הנוצרים. בתוך הכתבה הזו מסתתרות שיטות ומטרות שיווקיות ומסחריות מובהקות, וכן לא מעט הזיות ועבודה-זרה. להלן אנסה לעמוד על מעט מן ההזיות והמגמות הזרות של הכותב והמפרסמים. אין לי ספק שלא הצלחתי להבין לגלות ולחשוף את כולן, אך בהחלט די במה שהצלחתי לזהות. נחל אפוא בכתבה ולאחר מכן נעיר עליה כמה הערות.


תורה מגנא ומצלא


בשורות טובות


"הפעם גם אנחנו רוצות לארגן מנין אברכים", אומרות ריקי וחגית, ומחליפות מבטים. על השולחן פרושה מודעת פרסום על יום שכולו תורה, ולאחריו מעמד תפילה עבור מעוכבי שידוך. אבא מציץ במודעה מרים כתף. "הקשבנה, בנות", הוא אומר בחצי חיוך. "הסגולות טובות ויפות למי שמאמין בהן. ככה זה. הן גם עובדות רק למי שמאמין בהן, ואני לא ממש בעניין... אנחנו עושים מה שצריך, כל מה שצריך, עבורכן..." אבא מורט שערה של זקן.


"אני גם תורם קבוע לכולל הזה, ומחזיק על חשבוני אברך או שניים בכל יום לימוד. למה דווקא מנין? מאיפה זה צץ? זה המון כסף".


"אנחנו יודעות, אבא", אומרת חגית ומסמיקה. "יודעות שאתה תורם המון, ויודעות שמדובר על סכום כסף. אבל מה יש לנו להפסיד? מדובר על יום שכולו תורה. גם אם הסגולה לא תעבוד עלינו, הרווחנו זכות של לימוד תורה לעשרה אברכים! אנחנו עובדות, גם ריקי וגם אני, ומותר לנו לתת קצת יותר מהרווחים שלנו עבור התורה".


"טוב", אומר אבא ונאנח. "אני רואה שאתן סגורות על זה. צודקות, למען האמת. אין מה להפסיד. אני אתן את חלקי. תמצאנה עוד כמה מעוניינים ונארגן מנין".


כך זה התחיל.


ריקי וחגית, בוגרות בנות עשרים-ושש ועשרים-וחמש, היו נלהבות לעניין. אחרי השיחה עם אבא התחילו השיחות עם החברות, בנות גילן כמובן. זה היה אתגר: לאסוף תוך ימים אחדים סכום של מנין אברכים. היו שנתנו סכומים סמליים, היו שנתנו יותר. הן לא נלאו עד שאספו את הסכום. כשהרשימה הייתה מוכנה התקשרה אלישבע למוקד והכתיבה לפקידה את הרשימה. מי נותן כמה.


האם תבוא הישועה?


אחר כך, כמו אחרי גל של מתח, ירדה עננה על הבית. הזמן של שתיהן לעמוד מתחת לחופה – חלף. לחברה של זו נולד ילד שלישי, לחברה של האחרת – רביעי. חברות אחרות כבר עשו חלאקה לילדן, והן עוד מחכות. עד מתי, השם, עד מתי?


חודש וחצי אחרי שהמבצע היה מאחוריהן – הגיעה הצעת שידוך. הצעות כמו אלו כבר היו עשרות, ומן הסתם תהיינה עוד... הצעה טובה זה אומר רוטינה של בירורים, עד שמשיגים מידע, עד שמאמתים אותו, עד שמוצאים עוד מישהו ועוד מישהי, והנה, התמונה נפרשת. חוזרים לשדכן, שומעים שהצד השני גם ענה תשובה חיובית, אפשר להתקדם.


אף אחד לא מפתח תקוות גדולות מדי. אבל הפעם, בזכות עשרה אברכים... הפעם הבית מתמלא תכונה. כאילו מישהו לחש על האוזן שהפעם, הפעם יהיה אחרת.


כשריקי הייתה בפגישה השלישית, הגיעה הצעה עבור חגית. ההתרגשות בבית הוכפלה. כבר היו דברים כאלה גם בעבר, אבל הפעם. הפעם...


הבירורים על ההצעה של ריקי התקדמו מהר מהצפוי. הצד השני כבר ענה, הלבבות פועמים בבית מהר יותר ויותר.


שבועיים וחצי מאז שההצעה עלתה – וחגית בת העשרים-ושש התארסה. הבית התמלא פרחים. אף אחד לא ידע שריקי מאורסת גם היא, בחשאי... רק המשפחות ידעו, ושמרו בסוד עד חלוף שבוע, כדי להרחיק את השמחות מעט זו מזו, ו'לא להיכנס לפיות של האנשים', כמו שסבתא צילה הזהירה שוב ושוב.


שבועיים וחצי – ושתי הבנות היו מאורסות!


"היה כדאי", אומר אבא לאמא, בערבו של יום מתיש. שתי שמלות כלה, שתי פיאניות, שתי... "היה כדאי, הן צדקו, הבנות. עשרה אברכים שמתפללים בזכותן – זה פי כמה מכל סגולה שיש. איזה נס שהקשבתי להן!".


ואמא, שהעייפות משמחת אותה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות, מהנהנת. איזה נס. מבית של שתי בנות בוגרות ועננה של עצב, יש להן בית פורח ושתי חתונות בקרוב. רק לב של אמא שיודע דמעה אחר דמעה, יודע לשמוח ככה.


וזו רק דוגמה אחת, שמחה ומלאת אור של משפחה שהתארגנה לתרום לאחזקה של מנין אברכים.


"בבקשה תתקשרו לספר", אומרות המוקדניות של 'תורת חסד'. "בבקשה, אל תשמרו את הניסים לעצמכן. תתקשרו, תספרו, שעוד אנשים יקבלו כוח להביא את הישועה". ויש טלפונים נרגשים כל כך.


הפעם, להחמיץ את ההזדמנות – זו לא אופציה!!!


כל פעם חוזר המחזה על עצמו. יום הלימוד והתפילה של 'תורת חסד' מגיע. יום מסוגל, כזה שמחכים לו כבר חודשים. מאות ולפעמים אלפי אברכים מחכים ליום הזה בכיליון עיניים, וכשהוא מגיע, הוא מגיע לתוך בתי מדרשות מלאים, לתוך תוכניות מגובשות, לתוך הסכמות ברורות וידועות מראש: כמה זמן לומדים הפעם, איפה, ובעיקר – איזו סוגיה בוחרים בשביל הלימוד המיוחד הזה.


האות ניתן, וגחלת ענק מגיחה לתוך בית המדרש. בבת אחת הופך האולם לסמבטיון רותח. סברות, קושיות, פירכות, טיעונים, מסקנות... השעות חולפות ביעף. האברכים של 'תורת חסד' מכירים היטב את הפרוצדורה. שעות הלימוד היקרות מפז הן זכיה עצומה בפני עצמה. כאן לא לומדים בשביל השכר שמקבלים בסוף. כאן השכר הוא רק תמריץ, והתגמול האמיתי הוא שעות הלימוד הרותחות האלה, הסוערות האלה, שכמות החידושים בהן שוברת שיאים כל פעם מחדש.


כשהשעון מורה על סיום, אנחה גדולה של צער מציפה את החלל. הסיפוק עצום, אבל לכולם חבל שנגמר.


לאט לאט יוצאים האברכים אל האוטובוסים, ונוסעים אל מעמד התפילה. בינתיים הם גומרים לדבר על הסוגיה, מלבנים עניינים אחרונים, מסכמים זה לזה את עיקרי החידושים.


באמצע הלילה, חצות. בית עלמין, נורות בודדות מבליחות במרחב. התחושה של המיסתורין גדלה והולכת. הקבוצה נאספת סביב חתנא דבי נשיאה, ראש רשת הכוללים של 'תורת חסד' הגאון הצדיק רבי יצחק קולדצקי שליט"א שיעבור לפני התיבה בכוחו של חמיו הגדול, מרן שר התורה, רבי חיים קנייבסקי שליט"א.


ואז פורצת תפילה...


תפילה רוטטת, חמה, ממלאה את העיניים בדוק שלא מעלמא הדין, מציפה את הלב, מעוררת. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לכאלה תפילות. גם לא מלאכים של מעלה. קשה לראות משהו בחשכה, אבל המתפללים, הטמונים איש בתחנוניו, מרגישים את משק כנפי המלאכים המעלים את התפילות, בטהרתן, ישר אל כסא הכבוד...


התפילות עולות, והתחושה המחוברת הזאת, הטהורה, התחושה של שערי השמיים הנפתחים לרווחה – התחושה הזו ממלאה את הלב התרגשות טמירה.


ואז מתחילים להתפלל על התורמים. כל אחד מקבל שמות. שמות של אנשים, של משפחות, שפתחו את הלב והארנק, ולמרות שזה לא קל בפרט בתקופה זו לקחת התחייבויות – הם קיבלו על עצמם להחזיק מניין אברכים. להחזיק מנין אברכים שילמדו את הערב הזה בדבקות ובהתעוררות, ואחר כך יתפללו, וגם זה עבורם... לזכותם...


ראיתם פעם אדם המתפלל עבור רעהו האלמוני – יותר ממה שהוא מתפלל על עצמו? יותר ממה שהוא התפלל על עצמו אי פעם?


אתם מוזמנים לראות. האברכים היקרים האלה שופכים דמעות, כפשוטו, עבור אותם תורמים אלמוניים. הם מבקשים את הבקשה המצורפת לשמות. הם מתחננים, הם מפצירים. הם רוצים להרגיש שתפילתם נשמעת, והתורמים נושעים.


מעמד התפילה מרגש באופן יוצא דופן. כל אלו שביקשו שיתפללו עליהם, נמצאים כאן ברוחם. נפש נוגעת בנפש, דמים בדמים.


והתפילה הזו פורצת מעלה מעלה, והיא מתקבלת, באהבה גדולה.


ואז מתחילות הישועות...


עוד אחת ועוד אחת, כמו טפטוף, שמהר מאד הופך להיות זרזיף, ואחר כך נקווה לנחל, משם לנהר – והנהר הופך להיות אוקיינוס שלם. עוד ישועה ועוד אחת.


"איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים נושעים?", שואלים אנשים, בכנות. "משהו פה לא עובד חלק. איפה מרמים אותנו?".


זהו, שלא מרמים.


המוני ישועות, קטנות וגדולות. ישועות של חיים ומוות, ישועות של פרנסה וזיווג. ישועות של חינוך, של הצלחה, של ברכה, של שפע, של בריאות, של סיעתא דשמיא גדולה בחינוך...


ושוב עומד להיות מעמד תפילה ענק, כזה. מעמד תפילה של ט"ו באב... לא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב. יום של אהבה וחיבור בין כנסת ישראל לאביה שבשמים.


כל השערים יפתחו ביום הזה. התורה סוללת את הדרך. התפילות יאיצו את הישועה.