תורה מגנא ומצלא

עד היכן הגיעה חציבתם של צאצאי המינים?


באחד מהעיתונים המובילים של צאצאי המינים, פורסמה השבוע כתבה שכותרתה: "תורה מגנא ומצלא". כבר הרחבתי בעניין ההשקפה הרעה הזו שכל מטרתה להפוך תורת-חיים לקורדום-חוצבים, במאמרי: "האם התורה מגינה ומצילה?", אך לאחר שקראתי את הכתבה הזו, נחרדתי מאד כנגד עוצמת הרגשות ומכבש הלחצים העצום שמופעל על צאצאי המינים בעלי הממון, כדי שיפתחו את כיסם ויעבירו ממון ל"אברכים" שתורתם הָמָנוּתָם...


תחילה אגיש לפניכם את הכתבה המסחרית והשיווקית הזו, אשר המחישה לי היטב עד כמה צאצאי המינים הפכו את חציבתם בקורדום התורה לאמנות של ממש, ואף עלו בכך על מוריהם הנוצרים. בתוך הכתבה הזו מסתתרות שיטות ומטרות שיווקיות ומסחריות מובהקות, וכן לא מעט הזיות ועבודה-זרה. להלן אנסה לעמוד על מעט מן ההזיות והמגמות הזרות של הכותב והמפרסמים. אין לי ספק שלא הצלחתי להבין לגלות ולחשוף את כולן, אך בהחלט די במה שהצלחתי לזהות. נחל אפוא בכתבה ולאחר מכן נעיר עליה כמה הערות.


תורה מגנא ומצלא


בשורות טובות


"הפעם גם אנחנו רוצות לארגן מנין אברכים", אומרות ריקי וחגית, ומחליפות מבטים. על השולחן פרושה מודעת פרסום על יום שכולו תורה, ולאחריו מעמד תפילה עבור מעוכבי שידוך. אבא מציץ במודעה מרים כתף. "הקשבנה, בנות", הוא אומר בחצי חיוך. "הסגולות טובות ויפות למי שמאמין בהן. ככה זה. הן גם עובדות רק למי שמאמין בהן, ואני לא ממש בעניין... אנחנו עושים מה שצריך, כל מה שצריך, עבורכן..." אבא מורט שערה של זקן.


"אני גם תורם קבוע לכולל הזה, ומחזיק על חשבוני אברך או שניים בכל יום לימוד. למה דווקא מנין? מאיפה זה צץ? זה המון כסף".


"אנחנו יודעות, אבא", אומרת חגית ומסמיקה. "יודעות שאתה תורם המון, ויודעות שמדובר על סכום כסף. אבל מה יש לנו להפסיד? מדובר על יום שכולו תורה. גם אם הסגולה לא תעבוד עלינו, הרווחנו זכות של לימוד תורה לעשרה אברכים! אנחנו עובדות, גם ריקי וגם אני, ומותר לנו לתת קצת יותר מהרווחים שלנו עבור התורה".


"טוב", אומר אבא ונאנח. "אני רואה שאתן סגורות על זה. צודקות, למען האמת. אין מה להפסיד. אני אתן את חלקי. תמצאנה עוד כמה מעוניינים ונארגן מנין".


כך זה התחיל.


ריקי וחגית, בוגרות בנות עשרים-ושש ועשרים-וחמש, היו נלהבות לעניין. אחרי השיחה עם אבא התחילו השיחות עם החברות, בנות גילן כמובן. זה היה אתגר: לאסוף תוך ימים אחדים סכום של מנין אברכים. היו שנתנו סכומים סמליים, היו שנתנו יותר. הן לא נלאו עד שאספו את הסכום. כשהרשימה הייתה מוכנה התקשרה אלישבע למוקד והכתיבה לפקידה את הרשימה. מי נותן כמה.


האם תבוא הישועה?


אחר כך, כמו אחרי גל של מתח, ירדה עננה על הבית. הזמן של שתיהן לעמוד מתחת לחופה – חלף. לחברה של זו נולד ילד שלישי, לחברה של האחרת – רביעי. חברות אחרות כבר עשו חלאקה לילדן, והן עוד מחכות. עד מתי, השם, עד מתי?


חודש וחצי אחרי שהמבצע היה מאחוריהן – הגיעה הצעת שידוך. הצעות כמו אלו כבר היו עשרות, ומן הסתם תהיינה עוד... הצעה טובה זה אומר רוטינה של בירורים, עד שמשיגים מידע, עד שמאמתים אותו, עד שמוצאים עוד מישהו ועוד מישהי, והנה, התמונה נפרשת. חוזרים לשדכן, שומעים שהצד השני גם ענה תשובה חיובית, אפשר להתקדם.


אף אחד לא מפתח תקוות גדולות מדי. אבל הפעם, בזכות עשרה אברכים... הפעם הבית מתמלא תכונה. כאילו מישהו לחש על האוזן שהפעם, הפעם יהיה אחרת.


כשריקי הייתה בפגישה השלישית, הגיעה הצעה עבור חגית. ההתרגשות בבית הוכפלה. כבר היו דברים כאלה גם בעבר, אבל הפעם. הפעם...


הבירורים על ההצעה של ריקי התקדמו מהר מהצפוי. הצד השני כבר ענה, הלבבות פועמים בבית מהר יותר ויותר.


שבועיים וחצי מאז שההצעה עלתה – וחגית בת העשרים-ושש התארסה. הבית התמלא פרחים. אף אחד לא ידע שריקי מאורסת גם היא, בחשאי... רק המשפחות ידעו, ושמרו בסוד עד חלוף שבוע, כדי להרחיק את השמחות מעט זו מזו, ו'לא להיכנס לפיות של האנשים', כמו שסבתא צילה הזהירה שוב ושוב.


שבועיים וחצי – ושתי הבנות היו מאורסות!


"היה כדאי", אומר אבא לאמא, בערבו של יום מתיש. שתי שמלות כלה, שתי פיאניות, שתי... "היה כדאי, הן צדקו, הבנות. עשרה אברכים שמתפללים בזכותן – זה פי כמה מכל סגולה שיש. איזה נס שהקשבתי להן!".


ואמא, שהעייפות משמחת אותה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות, מהנהנת. איזה נס. מבית של שתי בנות בוגרות ועננה של עצב, יש להן בית פורח ושתי חתונות בקרוב. רק לב של אמא שיודע דמעה אחר דמעה, יודע לשמוח ככה.


וזו רק דוגמה אחת, שמחה ומלאת אור של משפחה שהתארגנה לתרום לאחזקה של מנין אברכים.


"בבקשה תתקשרו לספר", אומרות המוקדניות של 'תורת חסד'. "בבקשה, אל תשמרו את הניסים לעצמכן. תתקשרו, תספרו, שעוד אנשים יקבלו כוח להביא את הישועה". ויש טלפונים נרגשים כל כך.


הפעם, להחמיץ את ההזדמנות – זו לא אופציה!!!


כל פעם חוזר המחזה על עצמו. יום הלימוד והתפילה של 'תורת חסד' מגיע. יום מסוגל, כזה שמחכים לו כבר חודשים. מאות ולפעמים אלפי אברכים מחכים ליום הזה בכיליון עיניים, וכשהוא מגיע, הוא מגיע לתוך בתי מדרשות מלאים, לתוך תוכניות מגובשות, לתוך הסכמות ברורות וידועות מראש: כמה זמן לומדים הפעם, איפה, ובעיקר – איזו סוגיה בוחרים בשביל הלימוד המיוחד הזה.


האות ניתן, וגחלת ענק מגיחה לתוך בית המדרש. בבת אחת הופך האולם לסמבטיון רותח. סברות, קושיות, פירכות, טיעונים, מסקנות... השעות חולפות ביעף. האברכים של 'תורת חסד' מכירים היטב את הפרוצדורה. שעות הלימוד היקרות מפז הן זכיה עצומה בפני עצמה. כאן לא לומדים בשביל השכר שמקבלים בסוף. כאן השכר הוא רק תמריץ, והתגמול האמיתי הוא שעות הלימוד הרותחות האלה, הסוערות האלה, שכמות החידושים בהן שוברת שיאים כל פעם מחדש.


כשהשעון מורה על סיום, אנחה גדולה של צער מציפה את החלל. הסיפוק עצום, אבל לכולם חבל שנגמר.


לאט לאט יוצאים האברכים אל האוטובוסים, ונוסעים אל מעמד התפילה. בינתיים הם גומרים לדבר על הסוגיה, מלבנים עניינים אחרונים, מסכמים זה לזה את עיקרי החידושים.


באמצע הלילה, חצות. בית עלמין, נורות בודדות מבליחות במרחב. התחושה של המיסתורין גדלה והולכת. הקבוצה נאספת סביב חתנא דבי נשיאה, ראש רשת הכוללים של 'תורת חסד' הגאון הצדיק רבי יצחק קולדצקי שליט"א שיעבור לפני התיבה בכוחו של חמיו הגדול, מרן שר התורה, רבי חיים קנייבסקי שליט"א.


ואז פורצת תפילה...


תפילה רוטטת, חמה, ממלאה את העיניים בדוק שלא מעלמא הדין, מציפה את הלב, מעוררת. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לכאלה תפילות. גם לא מלאכים של מעלה. קשה לראות משהו בחשכה, אבל המתפללים, הטמונים איש בתחנוניו, מרגישים את משק כנפי המלאכים המעלים את התפילות, בטהרתן, ישר אל כסא הכבוד...


התפילות עולות, והתחושה המחוברת הזאת, הטהורה, התחושה של שערי השמיים הנפתחים לרווחה – התחושה הזו ממלאה את הלב התרגשות טמירה.


ואז מתחילים להתפלל על התורמים. כל אחד מקבל שמות. שמות של אנשים, של משפחות, שפתחו את הלב והארנק, ולמרות שזה לא קל בפרט בתקופה זו לקחת התחייבויות – הם קיבלו על עצמם להחזיק מניין אברכים. להחזיק מנין אברכים שילמדו את הערב הזה בדבקות ובהתעוררות, ואחר כך יתפללו, וגם זה עבורם... לזכותם...


ראיתם פעם אדם המתפלל עבור רעהו האלמוני – יותר ממה שהוא מתפלל על עצמו? יותר ממה שהוא התפלל על עצמו אי פעם?


אתם מוזמנים לראות. האברכים היקרים האלה שופכים דמעות, כפשוטו, עבור אותם תורמים אלמוניים. הם מבקשים את הבקשה המצורפת לשמות. הם מתחננים, הם מפצירים. הם רוצים להרגיש שתפילתם נשמעת, והתורמים נושעים.


מעמד התפילה מרגש באופן יוצא דופן. כל אלו שביקשו שיתפללו עליהם, נמצאים כאן ברוחם. נפש נוגעת בנפש, דמים בדמים.


והתפילה הזו פורצת מעלה מעלה, והיא מתקבלת, באהבה גדולה.


ואז מתחילות הישועות...


עוד אחת ועוד אחת, כמו טפטוף, שמהר מאד הופך להיות זרזיף, ואחר כך נקווה לנחל, משם לנהר – והנהר הופך להיות אוקיינוס שלם. עוד ישועה ועוד אחת.


"איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים נושעים?", שואלים אנשים, בכנות. "משהו פה לא עובד חלק. איפה מרמים אותנו?".


זהו, שלא מרמים.


המוני ישועות, קטנות וגדולות. ישועות של חיים ומוות, ישועות של פרנסה וזיווג. ישועות של חינוך, של הצלחה, של ברכה, של שפע, של בריאות, של סיעתא דשמיא גדולה בחינוך...


ושוב עומד להיות מעמד תפילה ענק, כזה. מעמד תפילה של ט"ו באב... לא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב. יום של אהבה וחיבור בין כנסת ישראל לאביה שבשמים.


כל השערים יפתחו ביום הזה. התורה סוללת את הדרך. התפילות יאיצו את הישועה.


ישועות פרטיות, ישועות כלליות, כאלה שמחכות כבר זמן רב, וכאלה שרק עכשיו נזכרנו לשאול ולבקש.


זהו הזמן לתת לתורה הקדושה לבקש בשבילנו, להתחנן בשבילנו. אחרי שעות-שעות של לימוד בשיא העוצמה – התורה בעצמה מרימה את התפילות לגבהים... שומרת עליהן מכל פגע רע, מכל קטגוריה, מכל דין המתוח עליהן. התורה בעצמה שומרת על התפילות ומעלה אותן מעלה מעלה... והרי כל בוקר בתפילה אנחנו מתפללים בשחרית: תלמוד... כנגד כולם!!!


ומשם תבוא הישועה.


הקורונה שיבשה את המהלכים. כבר חודשיים שלא היו ימי לימוד מרוכזים ולא היו מעמדות תפילה כאלה בגלל המצב. ועכשיו, כל הביקוש העצום הזה מתנקז לט"ו באב...


ואתם לא הולכים להפסיד את התפילה הזאת!!!

התקשרו ממש עכשיו ל'תורת חסד' ***-***-1-700


עד כאן לשון הכתבה, ומכאן לכמה הערות על תוכנה ומגמותיה:


א) הכתבה מתחילה בתיאור מפורט של אב אמיד אשר בנותיו נחשבות כבר ל"בוגרות", והדאגה לשידוכן כבר מתחילה להתפשט בקרב המשפחה... איך אני יודע שהאב אמיד? כי מסופר עליו שהוא תורם לכולל ומחזיק אברך או שניים, וכן הבנות אומרות לאביהן: "יודעות שאתה תורם המון". ולאותם אנשים אמידים מכוון הכותב, כדי שהרווקות הלחוצות ילחצו על אבותיהם האמידים, והם ייכנעו ויממנו יום לימוד לעשרה שׂכירים שבזכותו הן תיוושענה! ואגב, לא מדובר בסכום סמלי, אלא ב"המון כסף" כדברי האב בכתבה הפרסומית.


ב) נשים לב, שגם הכותב מודע לכך שיש אבות שיטילו ספק בתועלת המימון, כי "הסגולות טובות ויפות למי שמאמין בהן", והוא "לא ממש בעניין", אך כמובן שבסוף מתגלה שהסגולות "עובדות" ואפילו האב הספקן מודה לה' שעשה לו נס ו"זיכה" אותו להזיה הזו.


ג) הכותב גם מעודד את הבנות הזקוקות לשידוך שיהיו חרוצות בגיוס הכספים לשכירים, שהרי הוא כותב כך: "זה היה אתגר: לאסוף תוך ימים אחדים סכום של מנין אברכים. היו שנתנו סכומים סמליים, היו שנתנו יותר. הן לא נלאו עד שאספו את הסכום". פשוט צדיקות! אגב, ככל גוף עסקי לא נאמר בכתבה מהו בדיוק סכום השׂכירות של עשרה אברכים...


ד) עוד יש לשים לב לכך, שכבר בראש הכתבה מונח הפתרון לכישלון אפשרי של הסגולה, שהרי כך אומרות הבנות לאב: "יודעות שאתה תורם המון, ויודעות שמדובר על סכום כסף. אבל מה יש לנו להפסיד? מדובר על יום שכולו תורה. גם אם הסגולה לא תעבוד עלינו, הרווחנו זכות של לימוד תורה לעשרה אברכים!". וכבר הרחבתי במאמרי שנזכר לעיל, כי הפיכת התורה לסגולה לשם הפקת רווחים טובות הנאה היא בגדר כפירה בתורה!


ה) בפרק הבא מגיעה כמובן הישועה! והכותב מתאר לפרטי פרטים את האושר הגדול שנוחת על הבית, ולאחר שבועיים וחצי שתי הבנות מתארסות בזו אחר זו, כמובן, בזכות עשרת האברכים השׂכירים שאביהן שׂכר להתפלל עליהן באותו יום תפילה איום ונורא... "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דב' כג, ה).


ו) כמובן שהכותב גם לא שוכח לתאר את האב כמי שמודה ומתחרט על שפקפק בתחילה בסגולת עשרת השׂכירים... וכך אומר האב: "היה כדאי, הן צדקו, הבנות. עשרה אברכים שמתפללים בזכותן – זה פי כמה מכל סגולה שיש. איזה נס שהקשבתי להן!". ואיזה נס שהקב"ה שלח לנו את הרמב"ם כדי שיציל אותנו מהוזי ההזיות הנגעלים הללו!


ז) ומה עם האמא? ובכן, גם היא נזכרת דרך אגב (אולי משום צניעות יתרה, שכידוע מובילה לשחיתות ולתועבות בחדרי חדרים), וכך היא מתוארת: "ואמא, שהעייפות משמחת אותה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות, מהנהנת". אין לה כוח אפילו לדבר, היא רק מהנהנת. ודברים אלה מבטאים את מגמתם להפיכת האשה לשפחה, כאילו עייפותה ותשישותה של האשה, שהיא גם המפרנסת וגם עקרת הבית, הן למעשה שמחה גדולה בשבילה! ולמה הדבר דומה? להפוך אדם לעבד נרצע וכנוע ולשכנע אותו שטוב לו בעבדותו ובשעבודו...


ח) וכמובן, הכותב לא שוכח לומר ש"זו רק דוגמה אחת, שמחה ומלאת אור של משפחה שהתארגנה לתרום אחזקה של מניין אברכים", שהרי יש עוד הרבה... ואגב, שלל הביטויים המרגשים בכתבה הזו, פשוט מחליאים אותי, כי שקר לשונם, וככל שהם מרַגשים יותר וחודרים יותר, ונוגעים יותר בנימי האדם הרגשיים הכאובים ביותר, כך גדול עוונם מנשוא.


ט) הם אף מתארים את המוקדניות של 'תורת חסד', אשר מתחננות לבנות שנושעו שיספרו לעוד אנשים, כדי "שעוד אנשים יקבלו כוח להביא את הישועה". והכותב מוסיף כיודע דבר: "ויש טלפונים נרגשים כל כך"... הכינו את הממחטות!


י) עד כאן סיפורי המעשיות של צאצאי האחים גרים, ועתה הם מגיעים למטרה המרכזית, הוצאת כסף מן האנשים, כי "יום הלימוד והתפילה של 'תורת חסד' מגיע", ולפי שיטתם זהו יום מסוגל לישועות, יום שמחכים לו חודשים רבים. ואיני יודע מי התיר להם לעבור על לאו מפורש מן התורה, לא תעוננו, האוסר עלינו לקבוע ימים ושעות "מסוגלים"... ובמאמרי: "ל"ג בעומר – כיצד ומדוע הפכו את רשב"י לפולחן אלילי?", שם בפרק ה, "היש ימים או שעות 'מסוגלים' לתפילה?", הסברתי עניין זה מעט.


ואגב, לא לחינם נאמר בכתבה: "מאות ולפעמים אלפי אברכים מחכים ליום הזה בכיליון עיניים", ולרגע לא ברור למה בדיוק הם מחכים, והלא לא הם זקוקים לישועה, אלא התורמים ששכרו אותם? אלא ברור שכיליון העיניים שלהם הוא לדיבידנדים – לצ'קים או למזומנים...


יא) כמו כן, כל ההזיה הזו אשר מוכרים לנו, שאם ניתן "המון כסף" לעשרה אברכים רק אז ניוושע, מרחיקה את האדם מבוראו! שהרי היא מספקת לתורם תחליף לתפילה מלב נשבר ונדכה! היא מספקת לו תחליף להכנעת הלב ולתשובה אמיתית וכנה לפני ה' יתעלה! כלומר, אנחנו לא מחויבים לעבוד את ה', מספיק שניתן כסף לעשרה אברכים טמאים, שיעמדו במקום טומאה, וימלמלו לחשים טמאים, ויתפללו ביידיש תפילות אליליות טמאות...


"כֹּה אָמַר יְיָ אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְיָ יָסוּר לִבּוֹ, וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (יר' יז, ה–ו); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְיָ" (שם, יג).


יב) בהמשך הכותב מתאר את ההיערכות ליום "הגדול" הזה: "וכשהוא מגיע, הוא מגיע לתוך בתי מדרשות מלאים, לתוך תוכניות מגובשות, לתוך הסכמות ברורות וידועות מראש: כמה זמן לומדים הפעם, איפה, ובעיקר – איזו סוגיה בוחרים בשביל הלימוד המיוחד הזה". ממש כמו מעשה כשפים! שרטוט תוכניות מגובשות, זמן הלימוד, מקום הלימוד, ואפילו התאמת הסוגיה ש"תפתח שערי שמים", כאילו התלמוד הינו ספר לחשים לסגולות טמאות, וצריך למצוא לכל ישועה את הלחש והטקס המתאים לה כדי לפתוח שערי שמים...


יג) הכותב ממשיך במסכת ההזיות המחפירות שלהם, כאילו מדובר באיזה מופע באצטדיון או בתיאטרון, והנה תיאורו: "האות ניתן, וגחלת ענק מגיחה לתוך בית המדרש. בבת אחת הופך האולם לסמבטיון רותח". איזה סמבטיון ואיזה אמבטיון, הסכלים הללו בקושי יודעים לדבר עברית ולהגות את המלים כמו שצריך... הם אינם יודעים מימינם ומשמאלם, הוזים הזיות חמורות ביותר, ממלמלים את הסוגיות כלוחשי לחשים, ומדי פעם מרימים את קולם או קופצים או מנופפים בגודלם, להראות שהם חיים ונושמים (שהרי רשעים בחייהם קרויים מתים), נכשלים ונחבלים בהזיות מאגיות מתועבות, בגלוי ואף בחדרי חדרים...


יד) אך אל דאגה ידידיי, הכותב מבטיח לנו שהוזי ההזיות הללו "מכירים היטב את הפרוצדורה. שעות הלימוד היקרות מפז הן זכיה עצומה בפני עצמה. כאן לא לומדים בשביל השכר שמקבלים בסוף. כאן השכר הוא רק תמריץ, והתגמול האמיתי הוא שעות הלימוד הרותחות האלה, הסוערות האלה, שכמות החידושים בהן שוברת שיאים כל פעם מחדש". כן, וודאי, כאן לא לומדים בשביל השׂכר שמקבלים בסוף... התגמול האמיתי הוא ההזיות והדמיונות, ולא לחינם נאמר ששעות הלימוד "רותחות", כי צואת סכלותם רותחת מאד... וכמות החידושים הנגעלים והמצחיקים שלהם שוברת שיאי טמטום כל פעם מחדש.


יה) הכותב ממשיך במסכת ההזיות עד שלעתים נדמה כאילו הועתקו מלה במילה ממערכוני הגשש החיוור, גברי ופולי מגלגלים אותנו מצחוק: "כשהשעון מורה על סיום, אנחה גדולה של צער מציפה את החלל. הסיפוק עצום, אבל לכולם חבל שנגמר". באמת? מישהו מאמין לטמטום הזה? אנחה גדולה של צער מציפה את החלל? אכן אנחה, אך אנחת רווחה, מהתפילות המייגעות ביידיש, מההתנועעות התזזיתית ומהעמדת הפנים המאומצת. כולם מחכים רק לרגע שבו יקבלו את הכסף ויוכלו לחזור הביתה מחציבת התורה המפרכת (שכל עבודה שאינה יצרנית אין בה סיפוק ואין בה ברכה, וקשה היא לעובדיה המבקשים להסיר עולהּ מעליהם ולחזור לתאוותיהם). והסיפוק עצום? הסיפוק האמתי יגיע מאוחר יותר כאשר הכסף יועבר לידיהם או ייכנס לחשבון הבנק, וכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, וכתבתי על כך בסדרת מאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף".


יו) האברכים השכירים לא סיימו את חציבתם היומית, הם נוסעים עתה אל "מעמד התפילה" בבית-הקברות, הראוי להיקרא "מעמד הכישוף והאלילות" שבו הם מתחברים אל המתים והוזים הזיות שבהן הם "פותחים שערי שמים", כמו עובדי האלילים הקדמונים, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "לעורר רחמי שמים", ובעוד מקומות. ובינתיים, עד שהם מגיעים למקום הטומאה, הם לא מדברים בדברים בטלים! "בינתיים הם גומרים לדבר על הסוגיה, מלבנים עניינים אחרונים, מסכמים זה לזה את עיקרי החידושים". וככל שהם מחדשים יותר ויותר חידושים הזויים כך הם שוקעים בסכלותם ומעמיקים את נבלותם: "עם סכל ונבל". ועם כל חידושיהם העצומים, הם אינם קולטים שהם עוברים על איסורי תורה מפורשים!


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים [חידושים]. הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


יז) והנה הגענו לשיא טקס הכישוף המסתורי! פועל הישועות! וכך נאמר שם: "באמצע הלילה, חצות. בית עלמין, נורות בודדות מבליחות במרחב. התחושה של המיסתורין גדלה והולכת. הקבוצה נאספת סביב חתנא דבי חרטא, ראש רשת הכוללים של 'תורת חסד' הגאון הצדיק רבי יצחק חולדצקי שליט"א שיעבור לפני התיבה בכוחו של חמיו הגדול, מרן שר התורה, רבי חיים טמבלסקי שליט"א". חולדצקי עובר לפני התיבה "בכוחו של חמיו הגדול" שיקוץ טמבלסקי, אשר האציל עליו מכוחו הגדול! כאילו היו משה רבנו ויהושע בן-נון...


יח) והם לא מפסיקים את תיאוריהם הדמיוניים, אדרבה, הם מוסיפים עוד ועוד נופך רגשי שהקשר שלו עם המציאות מקרי בהחלט, וכך נאמר: "תפילה רוטטת, חמה, ממלאה את העיניים בדוק שלא מעלמא הדין, מציפה את הלב, מעוררת. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לכאלה תפילות. גם לא מלאכים של מעלה. קשה לראות משהו בחשכה, אבל המתפללים, הטמונים איש בתחנוניו, מרגישים את משק כנפי המלאכים המעלים את התפילות, בטהרתן, ישר אל כסא הכבוד...". המלאכים לא נשארים אדישים? וכי ראוי לפנות למלאכים? וכי המלאכים מעלים את התפילות לבורא עולם? וכי הוא זקוק למלאכים שיעלו אליו את התפילות? וכי הוא יושב בשמים והמלאכים "במשק כנפיהם" מעלים אליו את התפילות לפנתיאון הדמיוני שהם בנו לו במחשבותיהם העקושות? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? וכל התיאורים המגשימים והנגעלים הללו מחרידים ומזעזעים אותי, כי זו עבודת אלילים ממש!


יט) בשלב הבא, הם מספרים לנו כיצד בעלי החיים ההולכים על שתיים שנקראים "אברכים" מתפללים על התורמים... ומספרים לנו שבעלי החיים הללו "שופכים דמעות", "מתחננים", ו"מפצירים"... ומה הם חושבים לעצמם? שהם ירַגשו את בורא-עולם בתפילותיהם? שהם יפצירו בו וישכנעו אותו להושיע את אותם מסכנים שהתפתו לתרום להם? וכי יתברך הוא בן-אנוש אשר מתרגש מדמעות תנים? והאמת, שאין ישועה באה לו לאדם אלא ממקום של הכנעה ותשובה אמיתית לפני בורא-עולם, מריפוי תחלואי המידות הרעות ומעזיבת המעללים וההזיות, ולא יעזור ולא יועיל השוחד, "כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דב' י, יז).


"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי [...] אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, ז–י).


כ) והכותב ממשיך: "מעמד התפילה מרגש באופן יוצא דופן. כל אלו שביקשו שיתפללו עליהם, נמצאים כאן ברוחם. נפש נוגעת בנפש, דמים בדמים". ואכן דמים בדמים נגעו...


כא) עוד אומר הכותב: "והתפילה הזו פורצת מעלה מעלה, והיא מתקבלת, באהבה גדולה". ומי זה הוא אשר מקבל "באהבה גדולה" את התפילה? ה' יתעלה? כלומר, הם הצליחו לפתות את יתברך בתפילותיהם והוא נכנע לדמעותיהם ומקבל את תפילותיהם "באהבה גדולה". וייחוס כל-כך מפורש ובוטה של רגש אהבה לה' יתעלה, מלמד על הגשמה, כאילו יש לה' תכונות נפשיות-אנושיות כמו בני האדם – ולא רק שהם מייחסים לבורא שינוי פנימי מהותי, שהרי הם הצליחו לעוררוֹ לרחם עליהם לפי דמיונם, הם גם מדמים אותו לבני האדם אשר ניתן לרצותו ולפייסו ולהפציר בו... וכבר תיארם דוד המלך הרבה לפניי (תה' עח, לו–לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ". וגם בעניין זה הרחבתי במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)", שם בפרק ג.


וראויים המה ללעגו של אליהו הנביא לנביאי הבעל בהר הכרמל: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז). כי בדיוק כמו נביאי הבעל הם חושבים לעורר את אלהיהם הדמיוני באמצעות כל מיני לחשים וכישופים, "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ" (יר' י, טו).


כב) ושוב חוזר תיאור הישועות שהופכות להיות לנהר שהופך לאוקיינוס... חרטא ברטא. ולהזכירכם, כבר בתחילת הכתבה הם הניחו לפנינו את פוליסת הביטוח שלהם: "אבל מה יש לנו להפסיד? מדובר על יום שכולו תורה. גם אם הסגולה לא תעבוד עלינו, הרווחנו זכות של לימוד תורה לעשרה אברכים!" – כך אומרות הבנות לאב בעל הממון...


כג) ולעתים נדמה שאפילו הם כבר אינם מאמינים להזיותיהם, שהרי הכותב אומר כך: "איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים נושעים? שואלים אנשים, בכנות. משהו פה לא עובד חלק. איפה מרמים אותנו?". ובכן, אכן מרמים אותנו, משהו פה בהחלט לא עובד חלק, והם אומרים זאת בעצמם... כי "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


כד) הכותב ממשיך לעבור על איסורי תורה מפורשים שנוגעים לעבודה-זרה: "ושוב עומד להיות מעמד תפילה ענק, כזה. מעמד תפילה של ט"ו באב... לא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב. יום של אהבה וחיבור בין כנסת ישראל לאביה שבשמים". וכבר אמרתי שהמחשבה שיש ימים טובים וימים רעים לעשיית פעולות מסוימות הינה איסור תורה מפורש. ולא סתם איסור תורה מפורש, איסור תורה שנוגע ישירות לעבודה-זרה, כי כך הייתה עבודת עובדי האלילים הקדמונים, אשר כיוונו את מעשיהם לפי גרמי השמים, ואשר עבדו אותם, וייחסו להם מודעוּת אלילית וכוחות דמיוניים להיטיב ולהרע... וכבר לימדנו ירמיה הנביא שלא לחשוש מכשפיהם ומהזיותיהם: "אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" – הם-הגדוילים, אינם יכולים להרע לאיש בכשפיהם, ואף לא להיטיב לשום אדם בהזיותיהם.


ואיני שוכח כיצד זקני צאצאי המינים תמהים עד היום, מדוע "הגדוילים" שחיו בתקופת השואה לא יכלו להרוג את היטלר בהבל פיהם, וכי הם לא היו מסוגלים לעשות לו איזה "פולסא דנורא"? וכי הם לא היו מסוגלים להתכנס לתפילותיהם הנוראות אשר "פותחות שערי שמים" ולשכנע ולהפציר ואולי אפילו לאיים על בורא-עולם שיישָּׁמע להם? "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


כה) בהמשך דברי הכותב הוא מנחיל לנו עוד הזיה, עבודה-זרה חדשה מבית היוצר של חוצבי התורה, וכך הוא אומר: "כל השערים יפתחו ביום הזה. התורה סוללת את הדרך. [...] זהו הזמן לתת לתורה הקדושה לבקש בשבילנו, להתחנן בשבילנו. אחרי שעות-שעות של לימוד בשיא העוצמה – התורה בעצמה מרימה את התפילות לגבהים... שומרת עליהן מכל פגע רע, מכל קטגוריה, מכל דין המתוח עליהן. התורה בעצמה שומרת על התפילות ומעלה אותן מעלה מעלה... והרי כל בוקר בתפילה אנחנו מתפללים בשחרית: תלמוד... כנגד כולם!!!".


ולא שמו לב, אך הפכו את התורה לעבודה-זרה, כאילו יש לתורה מודעות וישות נפשית, והיא "שומרת עליהן [על התפילות] מכל פגע רע [...] התורה בעצמה שומרת על התפילות ומעלה אותן מעלה מעלה", וכדברי השיר הטמא המפורסם: "תוירא הקדוישה הסכנני בבקשה, לפני צור נערץ בקדושה, אויויויויי". וכל מה שהם נוגעים בו הופך לעבודה-זרה, אפילו התורה! ותפילה מתוך מחשבה כזו, שהתורה האלילית והדמיונית שלהם, וכן המלאכים שראינו לעיל, שומרים ומעלים את התפילות שלהם לבורא-עולם הינה עבודה-זרה ברורה, מפני שהם עושים את התורה והמלאכים "מליצים", כלומר מתווכים, בינם לבין בורא-עולם! וזו לא רק עבודה-זרה, חמור מכך, מדובר במינות ממש! שהרי מי שעושה לעצמו מליץ לעבוד את ריבון העולמים הוא בגדר מין! וכמו שפוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו). וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?".


"פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כב).


מדבריהם לעיל עולה הזיה פרועה נוספת, והיא שקיימים במציאות מזיקים, שדים או שׂטנים למיניהם, אשר אורבים לתפילותיהם ומנסים לפגוע ולקטרג... וכל הזיה אשר מתעה אותנו להאמין בקיומם של "מזיקים" דמיוניים כאלה היא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי הם מאמינים בקיומם של כוחות על-טבעיים מבלעדי אלהים חיים! ומי שמאמין בכוחות אליליים כאלו, אפילו שהוא אינו עובד אותם, הרי הוא מחרף ומגדף את בורא-עולם וכפסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, י). וגם בנושא זה הרחבתי בסדרת מאמריי: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", וכן במאמרי: "מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?".


המשפט האחרון בדבריהם לעיל, מלמד על הזיה נוספת שהחליאה את מחשבתם: "והרי כל בוקר בתפילה אנחנו מתפללים בשחרית: תלמוד... כנגד כולם!!!". ראו נא את עומק השפלות המחשבתית שהם התדרדרו אליה, כלומר, השקפות עולמם נבנות על פשטי מדרשים שהוכנסו לתפילה! וחז"ל שאמרו שתלמוד תורה כנגד כולם, כוונתם בזה ללמדנו מוּסָר ללמוד תורה לשמה! ולהזהירנו מלהפוך חלילה תורת-חיים לקורדום-חוצבים! אך ברוב נאפופיהם ותאוותיהם ורדיפת הבצע והמינות שלהם, עיוותו וסילפו את מאמר חז"ל, והפכו אותו לעבודה-זרה! כאילו מלמול משפטים ולחשים בלתי ברורים מתוך ש"ס ווילנא המשובש להחריד, יש בכוחם להושיע אנשים מייסוריהם! ואם חז"ל היו רואים את צאצאי המינים הללו משתמשים בדבריהם כלחשים לשיקוציהם ולתועבותיהם היו קורעים את בגדיהם.


"רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי [...] וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב, ד–י).


כו) הם חותמים את מסכת המינות שלהם במשפט: "ואתם לא הולכים להפסיד את התפילה הזאת!!!"... ואל תתבלבלו, אין להם שום כוונה לשם שמים להיטיב עם המסכנים והמיוסרים, אחרת הם לא היו מתעים אותם אחרי ההבל וגוזרים עליהם חיי סכלות, וגורמים להם לאבד את חיי העולם-הזה והעולם-הבא! אלא, כל מטרתם היא להנציח את מחצב המזומנים וטובות ההנאה והכבוד והשׂררה שתבעו לעצמם! ורק הזיותיהם ותאוותיהם לנגד עיניהם!


כז) לזכותם של העיתונים החילוניים ייאמר, שהם לפחות מזהירים את הקוראים כאשר מדובר ב"מדור פרסומי", אך אצל צאצאי המינים נעדרה הבושה, הצביעות והרשעות חוגגת במלא כיעורה, ואפילו אין להם את קורטוב היושרה הבסיסי הזה, אלא, עזי פנים הם עד מאד ואני ואפסי עוד היא שירת חייהם. ומה מאד הולמת את צאצאי ארץ אדום תוכחתו של עובדיה הנביא לאדום (א, ג–ד): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ. [...] אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו".


כח) אוסיף, שבכתבה פורסמו שתי תמונות גדולות, באחת מהן רואים את מר חולדצקי, חתנא דבי חרטא, מעוות את פניו האדומיים בהעמדת פנים מתאמצת ומאומצת, בעוד שהוא קורא שמות של תורמים מתוך דף שהוא מחזיק. ומסביבו, יוצאי ארץ אדום, עומדים שורות-שורות, וכל אחד מחזיק בידו חבילת דפים שהוא קורא ממנה באקסטזה. התמונה הזו צולמה בסמוך לקברו של התנא יונתן בן עוזיאל שבעמוקה. ועל חומרת ההליכה לקברים והתפילה בהם, אתם יכולים לקרוא בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 224 ואילך.


גם בתמונה השנייה רואים שורות-שורות של עדרים נעדרי דעת מצטופפים, הפעם בתוך מתחם הקבר שם, ושוב הם מחזיקים דפים ומדקלמים מתוכם שמות, ועליהם נאמר: "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ [...], הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה, ד–ה). נשים עוד לב, כי ברקע של שתי התמונות מופיע כרזת-ענק שבה נאמר כך: "ט"ו באב התשע"ט – מעמד תפילה נורא הוד לישועה והסרת עין הרע". ואין סוף להזיותיהם, ונכשלים ונחבלים הם בכל השקפות המינות והאלילות, וכך היא דרכם של צאצאי המינים ממשיכי דרכם של הפקירים ועובדי האלילים הקדמונים. ועל "עין הרע" תוכלו לקרוא במאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" (חלק א, חלק ב).


והנה לפניכם פסקו של רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת מעשיהם של המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


ואחתום מאמר זה במקבץ פסוקים מדברי הנביאים על הגדוילים המהובלים והמיובלים הללו אשר התעו ומתעים את העם אחרי ההבל והתהו אשר לא יועיל ולא יציל כי תהו המה: "כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד–ה). "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).


אל נא, עשה למען שמך הגדול, עקור נא עבודה-זרה מארצנו, וְזַכֵּה את עם-ישראל לשוב אל דרך האמת. זַכֵּה את עם-ישראל להבין דברי אמת ולהודות על האמת, לחדול מחורבן הדת והריסתה בקורדום החוצבים הפרו-נוצרי, ולשוב לצור מחצבתנו לדרכו של אברהם אבינו. ובעקבות עם-ישראל תשוב גם האנושות כולה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


תמונת שער הרשומה מאת בני ברקי.

רישיון: CC BY-SA 4.0.

76 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!