רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נה)

עודכן: 12 בינו׳

במסכת ברכות נא ע"ב, נאמר כך: "אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי: השותה כפליים לא יברך, משום שנאמר: 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [עמוס ד, יב] – והאי לא מְתַקַּן".


רש"י פירש שם: "כוס שני – שהוא של זוגות, והעומד על שולחנו וְשַׁתֵי [=ושותה] זוגות ניזוק על-ידי שדים; כפליים – זוגות; הכון לקראת – בדברים נאים ולא בדברי פורענות". כלומר, לדעת רש"י אסרו חכמים בגמרא לשתות שתי כוסות יין בבת אחת, מפני שהשדים מזיקים לאותו גרגרן. כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים דמיוניים.


ולפי דעתי הדברים פשוטים וברורים, שהפורענות שנזכרה בדברי חז"ל כאן היא הגרגרנות אשר עלולה להביא על האדם פורענות: אם בזה שיקדים קנה לוושט, ואם בזה שיסגל לעצמו מידה רעה של גרגרנות ותאוות שתיית יין, וזו כבר תוציא אותו מן העולם ואין לך פורענות גדולה מזו. ואמרו בתלמוד על דרך המוסר שאין לברך על כוס שנייה, כלומר, מי ששותה שתי כוסות יחדיו, כי אין ברכה כזו רצויה לפני ה' יתעלה, שהרי העושה כן מזהם את אנושיותו ומעורר מאד את בהמיותו, ועדיף לשתות כוס יין אחת בדרך ארץ ללא ברכה, משתי כוסות יין יחדיו בברכה.


***

בברכות (נג ע"ב) נאמר כך:


"אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן [שהמברך עדיף על מי שרק עונה אמן]; [ומקשים:] והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך! ואמר ליה רבי נהוראי: השמים! כן הוא; תדע, שהרי הגיליורין מתגרין במלחמה, והגיבורים נוצחין! תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה".


וברור שמדובר במדרש ולכן אין בעניין זה הכרעה הלכתית, דהיינו מי גדול ממי: המברך או העונה, וחכמים ביקשו לרומם גם את המברך וגם את העונה כדי שידקדקו בברכות.


מכל מקום, נתמקד בדברי רב חייא ורב הונא לבניהם: "ברי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ", כי רש"י פירש שם כך: "חטוף ובריך – כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך". כלומר, לפי רש"י כאשר מחפשים מישהו שיברך על היין של הקידוש, על האדם "לחזר שיתנוהו לו" דהיינו עליו לדחוף את עצמו כדי שיתנו לו לקדש. וזו סכלות מוחלטת! שהרי איך יעלה על הדעת שחכמים יורו לנהוג בחוסר דרך-ארץ ולרדוף אחר הכבוד? וכי יעלה על הדעת שאדם צריך לרדוף שיתנו לו לקדש על היין? ומי שיודע כמה חכמים היו ענווים מבין עד כמה פירושו של רש"י מנוגד באופן מקומם למוסריהם של חכמים ולמידותיהם.


וכמה פירושו של רש"י מתאים לצאצאי המינים אשר נוהגים לדחוף את עצמם בלי בושה בכל מיני נסיבות, וכאשר הנני מתבונן לעתים בעזות פניהם, הנני משתאה ומשתומם: מאין להם העזות הזו? איך הם מסוגלים לנהוג באופן שמנוגד לחלוטין לשפלות הרוח?


"ר' לויטס איש יבנה אומר: מאד-מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה" (אבות ד, ד).


נחזור לענייננו, מה שהתעה את רש"י הסכל הוא הביטוי: "חֲטוֹף וּבָרֵיךְ", רש"י חשב שהכוונה שהאדם צריך ליזום את חטיפת הברכה, אך הוא לא הבין שכוונת חכמים היא שאם הציעו לך לקדש על היין אל תסרב אלא תקבל את המצוה הזו בשמחה ובחשק. ואיך אני יודע זאת? ובכן, יש לנו מקום נוסף שבו נזכרה חטיפה והוא בחלוקת המצה של מצוה בלילי פסחים, ושם פוסק רבנו לאור דברי חכמים בהלכות חמץ ומצה (ז, ד–ה):


"וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עד שישיב להם ויאמר להם: כך-וכך אירע וכך-וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו".


ורבותינו הורו לנו כיצד חוטפין: לאחר שראש הבית מברך על המצה-של-מצוה ומחלק את המצה למסובין, הוא לא מניח אותה לפניהם כמו שנוהגים תמיד, אלא מגיש לפני כל אחד ואחד מבני ביתו, וכל אחד ואחד בתורו חוטף מידו בזריזות כדי לבטא את חיבת אכילת מצת-מצוה, וכדי לעורר את הילדים לשאול: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?


והנה לנו הלכה נוספת שמבטאת את הבריחה מן הכבוד (סנהדרין ג, י):


"כך היה דרך החכמים הראשונים: בורחין מלהתמנות [לדיינים] ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין, עד שיידעו שאין שם ראוי כמותן, ושאם יימנעו מן הדין תתקלקל השורה. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהם העם והזקנים, ופוצרים בם".


וכמה ההלכה הזו רחוקה מן המציאות האורתודוקסית הפרו-נוצרית בימינו.


***

במשנה ברכות (ט, ד) נאמר כך:


"הנכנס לכרך מתפלל שתיים: אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן עזאי אומר ארבע: שתיים בכניסתו ושתיים ביציאתו, ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד-לבוא".


מדברי המשנה עולה באופן ברור כי מדובר בהלכה כללית, דהיינו בכל פעם שאדם נכנס לעיר גדולה עליו לבקש ולהתחנן לה' לפני כניסתו ולפני יציאתו. ומאין אני יודע זאת? מכך שבן עזאי נוקט בלשון כללית מאד: "ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד לבוא", כלומר, לא מדובר בנסיבות מסוימות ומיוחדות אלא בהלכה כללית שתקפה בכל עת.


וכך אכן פוסק רבנו בהלכות ברכות (י, כח–כט), בשתי הפסקות הבאות:


"הנכנס לכרך אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהי, שתכניסני לכרך זה לשלום; ואם נכנס בשלום אומר: מודה אני לפניך ה' אלוהי שהכנסתני לשלום. וכשיבקש לצאת אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא בשלום אומר: מודה אני לפניך ה' אלוהי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני בשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.


כללו של דבר: לעולם יצעק אדם על העתיד-לבוא ויבקש רחמים; וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח".


ברם, רש"י בפירושו לגמרא שם (נד ע"ב), מפרש באופן שעוקר למעשה לחלוטין את ההלכה, וזה לשונו: "הנכנס לכרך – המהלך בדרך וצריך לעבור כרך, ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות". כלומר, לפי רש"י אין לקיים את ההלכה הזו אלא במקום שבו "מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות", דהיינו רק במקום שרודפים את היהודים או את התושבים באופן כללי, רק במקום כזה יש לקיים את ההלכה שנפסקה במשנה.


ולא רק שרש"י מחק את ההלכה, הוא גם מחק כלל יסודי וחשוב מאד בקשר של האדם עם אלהיו, כלל אשר עולה וצומח מדברי המשנה ונפסק להלכה על-ידי בן עזאי ורבנו בעקבותיו, וכֹה דברי בן עזאי: "ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד לבוא", ובדברי רבנו לעיל: "כללו של דבר: לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים; וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח".


נמצא שרש"י דלדל את הקשר של האדם עם אלוהיו, ומדוע הוא עשה כן? ובכן, ראשית הוא היה מין, וזו דרכם של המינים להרחיק את בני האדם מבורא-עולם; ושנית, המינים האירופיים לא קיימו את ההלכה הזו מפני שהיא העיקה עליהם מאד, שהרי לפיה בכל עת יש להיות מחובר לה' ולהודות על שעבר ולהתחנן על מה שעתיד-לבוא, והמינים אינם מסוגלים להתנתק מתאוותיהם ולהיות קשורים באמת לבורא-עולם, ולכן הם פשוט מחקו אותה – וכדי להצדיק את מחיקתה רש"י מפרש באופן שעוקר אותה הלכה למעשה.


ואולי כדאי להוסיף ולהסביר מה ההבדל בין ההלכה הזו לבין כל שאר ההלכות שבהן האדם קושר את עצמו לאלוהיו כגון תפילה וברכות: ובכן, את התפילה ואמירת הברכות ניתן להפוך למצות אנשים מלומדה ולקיים אותן באופן חיצוני מן הפה ולחוץ – שהרי בשלב מסוים האדם מתרגל לעשייתן ולכן ניתן להפוך אותן לטקסים חיצוניים חלולים.


ברם, רק אנשים יראי-שמים מסוגלים לקיים את ההלכה הזו, שהרי כדי לקיימה ולהיקשר לבורא עולם בכל עת ובכל שעה, יש צורך ביראת שמים ובאהבת ה' אמיתית ושורשית, כי לא מדובר בה בעשייה אוטומטית ושגרתית, אלא במאמץ לעורר את הנפש להודות לה' יתעלה שוב ושוב מחדש, ובנסיבות שונות ומגוונות שאנו חווים מדי יום ביומו. ועוררות הנפש שוב-ושוב אינה דבר של מה בכך, והמינים הארורים לא היו מסוגלים לקיים הלכה כזו כי היא מנוגדת לישותם הטמאה, ולכן אמרתי שהלכה זו העיקה עליהם מאד.