רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נה)

עודכן: 12 בינו׳

במסכת ברכות נא ע"ב, נאמר כך: "אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי: השותה כפליים לא יברך, משום שנאמר: 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [עמוס ד, יב] – והאי לא מְתַקַּן".


רש"י פירש שם: "כוס שני – שהוא של זוגות, והעומד על שולחנו וְשַׁתֵי [=ושותה] זוגות ניזוק על-ידי שדים; כפליים – זוגות; הכון לקראת – בדברים נאים ולא בדברי פורענות". כלומר, לדעת רש"י אסרו חכמים בגמרא לשתות שתי כוסות יין בבת אחת, מפני שהשדים מזיקים לאותו גרגרן. כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים דמיוניים.


ולפי דעתי הדברים פשוטים וברורים, שהפורענות שנזכרה בדברי חז"ל כאן היא הגרגרנות אשר עלולה להביא על האדם פורענות: אם בזה שיקדים קנה לוושט, ואם בזה שיסגל לעצמו מידה רעה של גרגרנות ותאוות שתיית יין, וזו כבר תוציא אותו מן העולם ואין לך פורענות גדולה מזו. ואמרו בתלמוד על דרך המוסר שאין לברך על כוס שנייה, כלומר, מי ששותה שתי כוסות יחדיו, כי אין ברכה כזו רצויה לפני ה' יתעלה, שהרי העושה כן מזהם את אנושיותו ומעורר מאד את בהמיותו, ועדיף לשתות כוס יין אחת בדרך ארץ ללא ברכה, משתי כוסות יין יחדיו בברכה.


***

בברכות (נג ע"ב) נאמר כך:


"אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן [שהמברך עדיף על מי שרק עונה אמן]; [ומקשים:] והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך! ואמר ליה רבי נהוראי: השמים! כן הוא; תדע, שהרי הגיליורין מתגרין במלחמה, והגיבורים נוצחין! תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה".


וברור שמדובר במדרש ולכן אין בעניין זה הכרעה הלכתית, דהיינו מי גדול ממי: המברך או העונה, וחכמים ביקשו לרומם גם את המברך וגם את העונה כדי שידקדקו בברכות.


מכל מקום, נתמקד בדברי רב חייא ורב הונא לבניהם: "ברי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ", כי רש"י פירש שם כך: "חטוף ובריך – כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך". כלומר, לפי רש"י כאשר מחפשים מישהו שיברך על היין של הקידוש, על האדם "לחזר שיתנוהו לו" דהיינו עליו לדחוף את עצמו כדי שיתנו לו לקדש. וזו סכלות מוחלטת! שהרי איך יעלה על הדעת שחכמים יורו לנהוג בחוסר דרך-ארץ ולרדוף אחר הכבוד? וכי יעלה על הדעת שאדם צריך לרדוף שיתנו לו לקדש על היין? ומי שיודע כמה חכמים היו ענווים מבין עד כמה פירושו של רש"י מנוגד באופן מקומם למוסריהם של חכמים ולמידותיהם.


וכמה פירושו של רש"י מתאים לצאצאי המינים אשר נוהגים לדחוף את עצמם בלי בושה בכל מיני נסיבות, וכאשר הנני מתבונן לעתים בעזות פניהם, הנני משתאה ומשתומם: מאין להם העזות הזו? איך הם מסוגלים לנהוג באופן שמנוגד לחלוטין לשפלות הרוח?


"ר' לויטס איש יבנה אומר: מאד-מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה" (אבות ד, ד).


נחזור לענייננו, מה שהתעה את רש"י הסכל הוא הביטוי: "חֲטוֹף וּבָרֵיךְ", רש"י חשב שהכוונה שהאדם צריך ליזום את חטיפת הברכה, אך הוא לא הבין שכוונת חכמים היא שאם הציעו לך לקדש על היין אל תסרב אלא תקבל את המצוה הזו בשמחה ובחשק. ואיך אני יודע זאת? ובכן, יש לנו מקום נוסף שבו נזכרה חטיפה והוא בחלוקת המצה של מצוה בלילי פסחים, ושם פוסק רבנו לאור דברי חכמים בהלכות חמץ ומצה (ז, ד–ה):


"וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו ה