top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נה)

עודכן: 21 במרץ 2023

במסכת ברכות נא ע"ב, נאמר כך: "אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי: השותה כפליים לא יברך, משום שנאמר: 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [עמוס ד, יב] – והאי לא מְתַקַּן".


רש"י פירש שם: "כוס שני – שהוא של זוגות, והעומד על שולחנו וְשַׁתֵי [=ושותה] זוגות ניזוק על-ידי שדים; כפליים – זוגות; הכון לקראת – בדברים נאים ולא בדברי פורענות". כלומר, לדעת רש"י אסרו חכמים בגמרא לשתות שתי כוסות יין בבת אחת, מפני שהשדים מזיקים לאותו גרגרן. כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים דמיוניים.


ולפי דעתי הדברים פשוטים וברורים, שהפורענות שנזכרה בדברי חז"ל כאן היא הגרגרנות אשר עלולה להביא על האדם פורענות: אם בזה שיקדים קנה לוושט, ואם בזה שיסגל לעצמו מידה רעה של גרגרנות ותאוות שתיית יין, וזו כבר תוציא אותו מן העולם ואין לך פורענות גדולה מזו. ואמרו בתלמוד על דרך המוסר שאין לברך על כוס שנייה, כלומר, מי ששותה שתי כוסות יחדיו, כי אין ברכה כזו רצויה לפני ה' יתעלה, שהרי העושה כן מזהם את אנושיותו ומעורר מאד את בהמיותו, ועדיף לשתות כוס יין אחת בדרך ארץ ללא ברכה, משתי כוסות יין יחדיו בברכה.


***

בברכות (נג ע"ב) נאמר כך:


"אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן [שהמברך עדיף על מי שרק עונה אמן]; [ומקשים:] והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך! ואמר ליה רבי נהוראי: השמים! כן הוא; תדע, שהרי הגיליורין מתגרין במלחמה, והגיבורים נוצחין! תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה".


וברור שמדובר במדרש ולכן אין בעניין זה הכרעה הלכתית, דהיינו מי גדול ממי: המברך או העונה, וחכמים ביקשו לרומם גם את המברך וגם את העונה כדי שידקדקו בברכות.


מכל מקום, נתמקד בדברי רב חייא ורב הונא לבניהם: "ברי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ", כי רש"י פירש שם כך: "חטוף ובריך – כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך". כלומר, לפי רש"י כאשר מחפשים מישהו שיברך על היין של הקידוש, על האדם "לחזר שיתנוהו לו" דהיינו עליו לדחוף את עצמו כדי שיתנו לו לקדש. וזו סכלות מוחלטת! שהרי איך יעלה על הדעת שחכמים יורו לנהוג בחוסר דרך-ארץ ולרדוף אחר הכבוד? וכי יעלה על הדעת שאדם צריך לרדוף שיתנו לו לקדש על היין? ומי שיודע כמה חכמים היו ענווים מבין עד כמה פירושו של רש"י מנוגד באופן מקומם למוסריהם של חכמים ולמידותיהם.


וכמה פירושו של רש"י מתאים לצאצאי המינים אשר נוהגים לדחוף את עצמם בלי בושה בכל מיני נסיבות, וכאשר הנני מתבונן לעתים בעזות פניהם, הנני משתאה ומשתומם: מאין להם העזות הזו? איך הם מסוגלים לנהוג באופן שמנוגד לחלוטין לשפלות הרוח?


"ר' לויטס איש יבנה אומר: מאד-מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה" (אבות ד, ד).


נחזור לענייננו, מה שהתעה את רש"י הסכל הוא הביטוי: "חֲטוֹף וּבָרֵיךְ", רש"י חשב שהכוונה שהאדם צריך ליזום את חטיפת הברכה, אך הוא לא הבין שכוונת חכמים היא שאם הציעו לך לקדש על היין אל תסרב אלא תקבל את המצוה הזו בשמחה ובחשק. ואיך אני יודע זאת? ובכן, יש לנו מקום נוסף שבו נזכרה חטיפה והוא בחלוקת המצה של מצוה בלילי פסחים, ושם פוסק רבנו לאור דברי חכמים בהלכות חמץ ומצה (ז, ד–ה):


"וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עד שישיב להם ויאמר להם: כך-וכך אירע וכך-וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו".


ורבותינו הורו לנו כיצד חוטפין: לאחר שראש הבית מברך על המצה-של-מצוה ומחלק את המצה למסובין, הוא לא מניח אותה לפניהם כמו שנוהגים תמיד, אלא מגיש לפני כל אחד ואחד מבני ביתו, וכל אחד ואחד בתורו חוטף מידו בזריזות כדי לבטא את חיבת אכילת מצת-מצוה, וכדי לעורר את הילדים לשאול: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?


והנה לנו הלכה נוספת שמבטאת את הבריחה מן הכבוד (סנהדרין ג, י):


"כך היה דרך החכמים הראשונים: בורחין מלהתמנות [לדיינים] ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין, עד שיידעו שאין שם ראוי כמותן, ושאם יימנעו מן הדין תתקלקל השורה. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהם העם והזקנים, ופוצרים בם".


וכמה ההלכה הזו רחוקה מן המציאות האורתודוקסית הפרו-נוצרית בימינו.


***

במשנה ברכות (ט, ד) נאמר כך:


"הנכנס לכרך מתפלל שתיים: אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן עזאי אומר ארבע: שתיים בכניסתו ושתיים ביציאתו, ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד-לבוא".


מדברי המשנה עולה באופן ברור כי מדובר בהלכה כללית, דהיינו בכל פעם שאדם נכנס לעיר גדולה עליו לבקש ולהתחנן לה' לפני כניסתו ולפני יציאתו. ומאין אני יודע זאת? מכך שבן עזאי נוקט בלשון כללית מאד: "ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד לבוא", כלומר, לא מדובר בנסיבות מסוימות ומיוחדות אלא בהלכה כללית שתקפה בכל עת.


וכך אכן פוסק רבנו בהלכות ברכות (י, כח–כט), בשתי הפסקות הבאות:


"הנכנס לכרך אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהי, שתכניסני לכרך זה לשלום; ואם נכנס בשלום אומר: מודה אני לפניך ה' אלוהי שהכנסתני לשלום. וכשיבקש לצאת אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא בשלום אומר: מודה אני לפניך ה' אלוהי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני בשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.


כללו של דבר: לעולם יצעק אדם על העתיד-לבוא ויבקש רחמים; וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח".


ברם, רש"י בפירושו לגמרא שם (נד ע"ב), מפרש באופן שעוקר למעשה לחלוטין את ההלכה, וזה לשונו: "הנכנס לכרך – המהלך בדרך וצריך לעבור כרך, ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות". כלומר, לפי רש"י אין לקיים את ההלכה הזו אלא במקום שבו "מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות", דהיינו רק במקום שרודפים את היהודים או את התושבים באופן כללי, רק במקום כזה יש לקיים את ההלכה שנפסקה במשנה.


ולא רק שרש"י מחק את ההלכה, הוא גם מחק כלל יסודי וחשוב מאד בקשר של האדם עם אלהיו, כלל אשר עולה וצומח מדברי המשנה ונפסק להלכה על-ידי בן עזאי ורבנו בעקבותיו, וכֹה דברי בן עזאי: "ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד לבוא", ובדברי רבנו לעיל: "כללו של דבר: לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים; וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח".


נמצא שרש"י דלדל את הקשר של האדם עם אלוהיו, ומדוע הוא עשה כן? ובכן, ראשית הוא היה מין, וזו דרכם של המינים להרחיק את בני האדם מבורא-עולם; ושנית, המינים האירופיים לא קיימו את ההלכה הזו מפני שהיא העיקה עליהם מאד, שהרי לפיה בכל עת יש להיות מחובר לה' ולהודות על שעבר ולהתחנן על מה שעתיד-לבוא, והמינים אינם מסוגלים להתנתק מתאוותיהם ולהיות קשורים באמת לבורא-עולם, ולכן הם פשוט מחקו אותה – וכדי להצדיק את מחיקתה רש"י מפרש באופן שעוקר אותה הלכה למעשה.


ואולי כדאי להוסיף ולהסביר מה ההבדל בין ההלכה הזו לבין כל שאר ההלכות שבהן האדם קושר את עצמו לאלוהיו כגון תפילה וברכות: ובכן, את התפילה ואמירת הברכות ניתן להפוך למצות אנשים מלומדה ולקיים אותן באופן חיצוני מן הפה ולחוץ – שהרי בשלב מסוים האדם מתרגל לעשייתן ולכן ניתן להפוך אותן לטקסים חיצוניים חלולים.


ברם, רק אנשים יראי-שמים מסוגלים לקיים את ההלכה הזו, שהרי כדי לקיימה ולהיקשר לבורא עולם בכל עת ובכל שעה, יש צורך ביראת שמים ובאהבת ה' אמיתית ושורשית, כי לא מדובר בה בעשייה אוטומטית ושגרתית, אלא במאמץ לעורר את הנפש להודות לה' יתעלה שוב ושוב מחדש, ובנסיבות שונות ומגוונות שאנו חווים מדי יום ביומו. ועוררות הנפש שוב-ושוב אינה דבר של מה בכך, והמינים הארורים לא היו מסוגלים לקיים הלכה כזו כי היא מנוגדת לישותם הטמאה, ולכן אמרתי שהלכה זו העיקה עליהם מאד.


והנה לפניכם ראיה לדבריי מדברי הנביא ישעיה (כט, יג–יד):


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


מדברי הנביא עולה, כי ניתן בהחלט לקיים את המצוות, ובמיוחד את המצוות שנועדו לקשור את האדם לבוראו כגון תפילה וברכות, באופן חיצוני לחלוטין אשר אין לו שום קשר עם בורא-עולם! וכך נוהגים המינים וצאצאיהם מאז רש"י ועד ימינו: מהדרים במצוות כביכול, אך למעשה המצוות נעשות אצלם באיבריהם החיצוניים בלבד, מבלי להבין את מהות המעשה ותכליתו ומבלי לידע את בורא-עולם שציווה אותנו במצוות הללו.


ומה עונשם? עונשם הוא הסכלות והטמטום, וכך תואר עונשם בנבואת ישעיה לעיל: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". ברם, הסכלות והטמטום הינם רק תחילת עונשם כי עבירה גוררת עבירה, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין עשיית המצוות באיברים החיצוניים בלבד:


"ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [דהיינו שתכליתן שתַּפנה את מחשבתך כלפי בורא-עולם].


ולכן, אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך וליבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה ולא ממי בא [מי ציווה באותו המעשה] ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


נשים לב, כי הפסוק שרבנו מזכיר מירמיה קשה בהרבה מן הפסוק שהזכרנו לעיל מספר ישעיה, שהרי בפסוק הבא בנבואת ירמיה נאמר (יב, ג): "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". לסיכום: עשיית המצוות באיברים החיצוניים בלבד ללא ידיעת ה' גרמו למינים ולצאצאיהם לסכלות ולטמטום כאמור, אך דרך הכסילים להמשיך ולהתדרדר במדרון הסכלות, ואכן, הסכלות והטמטום הובילו אותם לשחיתות מוסרית קשה ולסטייה חריפה אחר המינות, ולאחר שהם הגיעו לשחיתות מוסרית קשה ולמינות ששיאה היה תיעוב ארץ-ישראל וכפירה בייעודו של עם-ישראל – נחתם גזר דינם לכליה ולשואה.


וכיצד באה לידי ביטוי התדרדרות הכסילים לשחיתות מוסרית קשה ולסטייה חריפה אחר המינות? ובכן, מהתנתקות מבורא-עולם וקיום המצוות באופן חיצוני ושקרי הם התדרדרו למחיקה ושיבוש ועיוות וסילוף וזיוף מצוות התורה, עד שרק מצוות מקוריות מעטות נותרו בידם, וכך דתם האורתודוקסית הפכה לדת אלילית פרו-נוצרית חדשה ומשובטת.


ונחתום פרק זה בציטוט פסוק ממשלי (ב, יג) המתאר את דרכי המינות של חכמי-יועצי-אשכנז: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", והנה לפניכם גם פירש רס"ג שם:


"ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחר ההבל, ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה החטא כפול".


***

במשנה ברכות (ט, ו) נאמר כך:


לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכֻוון כנגד בית קדש-הקדשים. לא ייכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו" וכו'.


ושם פירש רש"י: "בפונדתו – חגור חלול ונותנין בו מעות". ופירושו סכלות, שהרי איזו סיבה יש לאסור להיכנס לבית-המקדש בחגור חלול? וכי חלילותו היא ביזיון? אדרבה, חגור כזה הוא חשוב ומכובד יותר מסתם חגור של איזה עני מסכן דך מך...


ורבנו פירש במשנה שם: "ואפונדתו – בגד שאדם לובשו על בשרו להזיע בו שלא יתלכלכו בגדיו העליונים בזיעה, ואין דרך שום אדם לצאת בו לבדו, אלא עד שילבש עליו בגד אחר".


***

במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך:


"כל חותם הברכות שהיו במקדש היו 'מן העולם'. משקלקלו המינים ואמרו: אין עולם אלא אחד [דהיינו שאין עולם-הבא], התקינו שיהו אומרין 'מן העולם ועד העולם'".


ושם פירש רבנו:


"מינים – הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו את האמונות [=השקפות ויסודות הדת הנאמנים]".


נעבור עתה לעיין בפירוש רש"י לברכות שם (נד ע"א), וזה לשונו: "משקלקלו הצדוקים – ואמרו אין עולם אלא זה; התקינו – עזרא וסיעתו, שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם', לומר ששני עולמות יש, להוציא מלב הצדוקים הכופרים בתחיית המתים".


ובכן, שתי הערות יש לנו על פירושו: הראשונה, וודאי שמתם לב לזיוף של רש"י, דהיינו במקום לשון המשנה המקורי: "משקלקלו המינים" הוא כותב: "משקלקלו הצדוקים [...] להוציא מלב הצדוקים" וכו'. וזו מגמה נרחבת מאד בכל ספרות המינות באלף השנים האחרונות אשר זייפה את ספרות חז"ל ויסודות הדת הנאמנים בכלל, ומחקה כל זכר למינים ולחומרת מעשיהם בפרט – והפכה אותם ל"צדוקים" או ל"אפיקורוסים", וברור שכוונת המינים היא גם להסתיר את מעשיהם ומעלליהם וגם למחוק כליל את עצם האיסורים החמורים אשר נכללים בקטגוריה של המינים, שכידוע מורידין ולא מעלין.


ולעיון בסילופיהם ובזיופיהם של המינים ראו פרק יא במאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו", וכן: "מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?"; "כתר או נקדישך?" ועוד.


***

ועתה להערה השנייה על פירושו הנדון של רש"י:


מפירושו עולה באופן ברור כי רש"י היה סבור שחיי העולם-הבא הם תחיית המתים! ובמלים אחרות, רש"י היה כופר בחיי העולם-הבא! והנה לפניכם שוב פירושו:


"משקלקלו הצדוקים – ואמרו אין עולם אלא זה; התקינו [...] שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם', לומר ששני עולמות יש, להוציא מלב הצדוקים הכופרים בתחיית-המתים".


נמצא, שהעולם-הבא לפי רש"י הוא תחיית-המתים! ודבריו הם כפירה בחיי העולם-הבא, כי אם חיי העולם-הבא הינם חיים גופניים בתחיית המתים, הרי שאין למעשה חיים נצחיים בחיי העולם-הבא, ולא קיים עולם-הבא שבו הנפשות זוכות לשכר בעבור המצוות! ובזה רש"י נכלל בכלל המינים הכופרים בחיי העולם-הבא שנזכרו בדברי רבנו לעיל:


"מינים – הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו את האמונות [=השקפות ויסודות הדת הנאמנים]".


זאת ועוד, לפי רש"י העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי. כלומר, רש"י הבהמי לא היה מסוגל להבין את רוממות חיי העולם-הבא אשר הינם עונג נפשי נצחי נשגב, והוא נכלל אפוא בקבוצת בעלי-החיים ההולכים על שתיים, אשר אינם מסוגלים להעלות על דעתם שחיי העולם-הבא הינם חיים בלא הנאות גופניות וחושניות! וכבר ביארתי את סכלותם זו של "חכמי ישראל" התועים והמינים הללו במאמרי: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" (חלק א, חלק ב), ואצרף שתי פסקות מן האמור שם בחלק ב:


בחלק הראשון למדנו, כי רובם המכריע והמוחץ של "בעלי התורה" סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. העדר ידיעת ה' גרמה להבל ולריק להשתלט על ישותם, וככל ריק, אף מוחם המרוקן משך אליו הכל-בכל-מכל-כל...


כך נתמלאו מוחותיהם בהזיות ובדמיונות ובהשקפות רעועות מכל הסוגים והמינים, ומכל הדתות והכיתות האליליות. העדר יסוד היסודות ועמוד החכמות החשיך באפלה סמיכה את נפשם העשוקה, וליקוי המאורות הזה גרר אותם לנטייה לנהייה ולעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות, מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.


העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם לכומרי-הדת להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של מינות הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם.


עד כאן מתוך מאמרי האמור.


והוא הדין לרש"י – ראש הוזי ההזיות, אשר ערבב בין חיי העולם-הבא לתחיית-המתים, כך שחיי העולם-הבא לשיטתו הינם חיים גופניים ומוחשיים. ובמלים אחרות, ניתן ללמוד מהשקפתו זו על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת-ישראל, ועל רדיפתו אחר התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולי הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".


דרך אגב, אין זה המקום הראשון שמצאנו שבו רש"י סבור שחיי העולם-הבא הינם חיי חומר וגופניות. כבר ראינו בפירושו לבראשית (ב, ז), שהוא סבור שחיי העולם-הבא הינם תחיית-המתים, כלומר חיים גופניים וחושניים של הנאות ועינוגים בעולם-הזה (ראו במבוא לחלק כו); וכן ראינו בפירושו לברכות (ט ע"ב) כיצד הוא ערבב בין חיי העולם-הבא לשיבת מלכות-ישראל (ראו במבוא לחלק מא), והיין ערבבו והממו וטמטמו.


יח. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת שמות – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (ג, ז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו", ושם פירש רש"י: "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – כמו 'וַיֵּדַע אֱלֹהִים' [שמ' ב, כה], כלומר, כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם".


נשים לב, כי במקרא נאמר אך ורק: "רָאֹה רָאִיתִי [...] שָׁמַעְתִּי" ותו לא, ואילו רש"י מפרש: "שמתי לב [...] ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני", והיכן נזכרו בפסוק לב או עין או אוזן? וזו פרשנות מגשימה מובהקת, אשר נועדה למעשה "להסביר" לקורא הפרשנות, כי הראייה שנזכרה בפשט הפסוק היא ראיית עין, והשמיעה שנזכרה בפשט הפסוק היא שמיעת אוזן!


וכנגד שלוש ההגשמות של רש"י בפירושו לעיל, אונקלוס מרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה בפסוק הנדון, והנה לפניכם תרגומו בשמות שם (ג, ז): "וַאֲמַר יְיָ, מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי שִׁעְבּוּד עַמִּי דִּבְמִצְרַיִם, וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן, אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן". כלומר, אונקלוס תרגם כך את ענייני ההגשמה: 1) "רָאֹה רָאִיתִי – מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי"; 2) "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי – וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי"; 3) "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן".


דוגמה שנייה


בשמות (ג, טז) נאמר כך: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. ושם פירש רש"י: "מיוחדים לישיבה [דהיינו הזקנים החכמים היושבים והוגים בתורה]. ואם תאמר זקנים סתם, היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ששים רבוא?".


ופירושו הזה סכלות מוחלטת! וברור כשמש שלא מדובר בכל הזקנים שבישראל! אלא אך ורק בזקני ישראל החכמים והנבונים אשר מנהיגים את העדה, שהרי שני פסוקים לאחר מכן נאמר (ג, יח): "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו" וכו', ואיך יעלה על הדעת שמדובר בכל זקני ישראל? כולל כל השוטים שבהם? אלא ברור שמדובר בזקני החכמים, ופירושו של רש"י כל-כך מיותר עד שהוא בגדר עלבון לאינטלקט האנושי! כי רק שיכור מתנודד יחשוב שיש כאן צורך בפירוש.


דוגמה שלישית


בשמות (ג, יח) נאמר כך: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַייָ אֱלֹהֵינוּ". ושם פירש רש"י: "נִקְרָה עָלֵינוּ – לשון מקרה; וכן: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים' [במ' כג, ד], 'וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה' [במ' כג, טו], אהא נקרה מאתו הלום".


כלומר, לפי רש"י הטמבל, הקב"ה מורה למשה רבנו לבוא יחד עם זקני ישראל אל פרעה, ולומר לו שה' יתעלה ויתרומם נגלה עליהם במקרה! ואיך יעלה על הדעת שה' ישתבח שמו ינסח דרישה שהיא מהובלת מיסודה? דהיינו בגלל שהקב"ה נגלה עלינו במקרה אנו תובעים שתשחרר אותנו שחרור מוחלט ותאפשר לנו לצאת ממצרים? והלא על דרישה כזו פרעה יכול להשיב מיניה וביה: על התגלות מקרית ויחידה אתם באים בתביעות? ושמא דמיינתם?


ושימו לב כיצד אונקלוס מתרגם שם (שמ' ג, יח): "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ – אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי אִתְקְרִי עֲלַנָא", דהיינו ששם ה' יתברך ויתעלה שמו נקרא עלינו – על עם-ישראל, ועתה הננו נקראים לקיים את מצוותו, וכך פירש רס"ג שם: "נִקְרָה עָלֵינוּ – באה אלינו מצוותו".


עד כאן סכלותו של רש"י ומכאן לרשעותו ולנבלותו של שר"י, שימו לב להמשך פירושו לעיל: "נִקְרָה עָלֵינוּ – [...] וכן: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים' [במ' כג, ד], 'וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה' [במ' כג, טו]".


רש"י משווה אפוא בין התגלותו של ה' יתעלה למשה רבנו לבין החלום שנתן הקב"ה בדמיונו של בלעם! לעומת רש"י, אונקלוס עורך הבחנה ברורה בין שני העניינים: בעניין משה רבנו אונקלוס מתרגם כאמור: "אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי אִתְקְרִי עֲלַנָא", ובעניין בלעם (במ' כג, ד) הוא מתרגם באופן שונה לחלוטין: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם – וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם". כלומר, אונקלוס נזהר שלא להשוות בין התגלות ה' יתעלה למשה רבנו ע"ה, לבין דבר ה' לבלעם בן בעור, ולכן הוא מתרגם את הגעת דבר ה' לבלעם באופן שונה לחלוטין מאשר האופן שבו הוא מתרגם את התגלות ה' למשה רבנו, וזאת כדי שלא תעלה על הדעת איזו השוואה ביניהם.


ואף שגם כך פירושו של רש"י חמור מאד, הוא לא מסתפק בזה, שימו לב כיצד רש"י מתאר במקום אחֵר את הגעת דבר ה' אל בלעם בחלום הלילה: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במ' כג, ד), ושם פירש רש"י: "וַיִּקָּר – לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובביזיון, ולא היה נגלה עליו [על בלעם] ביום אלא בשביל להראות חיבתן של ישראל". והוא חוזר על דבריו אלה גם בפירושו לויקרא (א, א): "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם' [במ' כג, ד]". והנה לפניכם שוב פירושו של רש"י לעיל: "נִקְרָה עָלֵינוּ – לשון מקרה; וכן: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים' [במ' כג, ד], 'וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה' [במ' כג, טו]". נמצא, שרש"י לא רק משווה בין התגלות ה' למשה רבנו לבין דבר ה' לבלעם, הוא גם אומר בפירוש מה דעתו על אופי ההתגלות לבלעם! ואם שתי ההתגלויות דומות, מה דעתו על משה רבנו?


לאור זאת, שאלה גדולה קמה וזועקת: האם ניתן להשוות במשהו בין משה רבנו לבין בלעם בן בעור? והשוואה כזו היא מינות, סכלות, רשעות ונבלות! כי רק מין מסוגל להשוות בין התגלות ה' למשה רבנו לבין הגעת דבר ה' אל בלעם בן בעור. כמו כן, ברור כשמש שרש"י היה מן הכופרים ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות הדת, לפיו משה רבנו ונבואתו ייחודיים מאד.


וכֹה דברי רבנו ביסוד השביעי:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצֵא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל עניין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים [...] ואחזור לעניין היסוד הזה השביעי ואומַר, שנבואת משה רבנו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים" וכו'.


ומה דינו של רש"י הסכל אשר כפר ביסוד השביעי הזה? הנה המשך דברי רבנו שם בשתי הפְּסקות לקמן:


"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל [ואין לאהבו וכו'].


וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ואצרף גם את פירוש רס"ג לפסוק: "וַיִּקָּר יְיָ אֶל בִּלְעָם" (במ' כג, טז): "וַיִּקָּר יְיָ – ויקר דבר ה' אל בלעם". שימו לב! רס"ג כמו אונקלוס בתרגומו שם, מרחיק מן ההגשמה, שהרי בתוספת המלים "דבר ה'" הוא שולל את האפשרות שהקב"ה בא לבלעם, וקובע שמה שהגיע לבלעם הוא רק דבר ה', כי אין לה' גוף ודמות הגוף אשר הוא יבוא בו לבלעם.


זאת ועוד, בפירושו של רש"י לעיל (במ' כג, ד) מתגלה כפירה נוספת ביסוד השביעי, וזה לשונו: "ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חיבתן של ישראל". כלומר, לפי רש"י אין שום הבדל מהותי בין נבואת משה רבנו ושאר נביאי ישראל, לבין חלומות הלילה של בלעם בן בעור! אלא, ההבדל בין סוגי ההתגלויות והחלומות הוא רק חיצוני ושטחי בלבד, דהיינו רק כדי לבטא את חיבתן של ישראל ביחס לאומות העולם! ודבריו אלה הם דברי מינות, כפירה וסכלות.


ולעומת סכלותו של רש"י ראו נא את דברי רבנו במורה (ב, מא), בשתי הפְּסקות לקמן:


"אבל מה שנאמר בו 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל, ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, וביאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום. כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו, הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך, 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. [...] ולפיכך תרגמוֹ אונקלוס: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'.


וממה שהקדמנו [...] תדע, כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה".


אך לשיכורים אין שום קשיים, כי העקוב יהיה תמיד בעיניהם כמישור... אגב, מהי המשמעות של דברי רש"י לעיל: "אהא נקרה מאתו הלום"? ודומני שרש"י היה הלום-יין בשעה ששרבט את הגיגיו; ובכל פעם מחדש הוא שובר את שיאי העילגות העמוקים והתהומיים ביותר.


"הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן [...] בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם" (יש' כח, א–ג).


רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נה)
.pdf
Download PDF • 294KB

173 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page