רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כו)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בבראשית (ב, ז) נאמר כך: "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". רש"י פירש שם: "וַיִּיצֶר – שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יו"דין". מקור דברי רש"י הוא במדרש בראשית רבה (יד, ה), אך הבנתו של רש"י את המדרש כפשוטו גרמה לו לסבור שהעולם-הבא הוא תחיית-המתים, שהרי אם נפרש את המדרש שנביא לקמן כפשוטו – חיי העולם-הבא הם שם נרדף לתחיית-המתים!


זאת ועוד, רש"י קושר בין תחיית-המתים לבין דינו של האדם לאחר מותו, הוי אומר, לפי רש"י האדם לאחר מותו נידון אם לשוב בתחיית-המתים או להיכרת מהם, כאילו תמצית דינו של האדם על מעשיו בעולם-הזה הינו: האם הוא יקום בתחיית המתים או לא יקום, בעוד שלפי חז"ל ורבנו תחיית-המתים היא עניין שולי ביחס לרוממות חיי העולם-הבא, ועיקר דינו של האדם אינו על תחיית-המתים כלל, אלא על קיום נפשו בחיי העולם-הבא, ותחיית-המתים היא עניין שולי ואגבי. כלומר, רש"י קובע שעיקר דינו של האדם הוא האם הוא יקום בתחיית-המתים, ומזאת עולה שהוא היה סבור שתחיית-המתים הינה חיי העולם-הבא!


והנה דברי מדרש בראשית רבה (יד, ה):


"וַיִּיצֶר – שתי יצירות, יצירה בעולם-הזה, ויצירה לעולם-הבא: בית-שמאי ובית-הלל, בית-שמאי אומרים: לא כשם שיצירתו בעולם-הזה, כך יצירתו לעולם-הבא, בעולם-הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, אבל לעתיד-לבוא מתחיל בגידים ובעצמות וגומר בעור ובבשר, שכך הוא אומר במתי יחזקאל [לז, ח]: 'וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה'. אמר רבי יונתן: אין למדין ממתי יחזקאל, ולמה היו מתי יחזקאל דומים? לזה שהוא נכנס למרחץ מה שהוא פושט ראשון הוא לובש אחרון. בית-הלל אומרים: כשם שיצירתו בעולם-הזה, כך יצירתו בעולם-הבא, בעולם-הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, כך אף לעתיד-לבוא מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות" וכו'.


וברור שאין ללמוד את המדרש הזה כפשוטו, שהרי כבר אמרו חז"ל (ברכות יז ע"א): "העולם-הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה". וכבר הרחבתי בעניין חיי העולם-הבא במאמרי: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" (חלק א, חלק ב), והנה קטע קצר ממנו:


עובדת היותנו שרויים בתוך גוף חומרי ומצויים בתוך עולם חומרי, כובלת אותנו להבין אך ורק את התענוגות הגופניים, ולכן "בעלי התורה" וההמונים שגו בהבנת השׂכר בעבור קיום המצוות. כלומר, בגלל שכל ישותם סובבת סביב גופותיהם ותענוגותיהם, הם אינם מכירים אלא את התענוגות הגופניים, ולכן הם אינם מצליחים להתרומם ולהבין שישנו שׂכר נצחי שאינו גופני. ברם, אם הם היו מתנתקים מתאוותיהם ופונים ללמוד מדעים והשקפות ישרות ונכונות, הם בהחלט היו מצליחים בכך, שהרי רבנו קובע מפורשות שניתן אחרי "חקירה מרובה" להבין את היסוד החשוב הזה: להבין שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות נפשיים נעלים! אך רק מי שמצליח להיות אדם ולהביא לידי ביטוי את אנושיותו, את הצלם האלהי שבו, רק אדם כזה יצליח לשאוף לכסוף ולערוג לאותם חיים נצחיים.


מכל מקום למדנו, כי סכלותו של רש"י גרמה לו לסבור שחיי העולם-הבא הם חיי תענוגות גופניים, ואף גררה אותו לעוות ולשבש את המדרש בהתאם לדמיונו! שהרי במדרש לא נזכר הביטוי "תחיית המתים" בשום מקום! ואילו רש"י החליף את חיי העולם-הבא שנזכרו במדרש בתחיית-המתים, שהרי כאמור, תפישת המדרש כפשוטו הובילה אותו למחשבה שהינם שמות נרדפים. תפישת הסכלים את חיי העולם-הבא כתחיית-המתים כבר נזכרה על-ידי רבנו בפרק חלק ודנתי בכל הנושא במאמרי שנזכר לעיל, ואוסיף להביא משם עוד שתי פסקות, הראשונה שבהן פותחת בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו:


"וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל הוא תחיית-המתים, והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו". נמצא, כי הכת הזו שגתה לחשוב, שהאושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תחיית-המתים, והנקמה, כלומר העונש על אי קיום המצוות, הוא שהחוטא לא יקום בתחיית-המתים.


העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם.


ונצרף לנקודה זו את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה):


"ובארנו עוד שם [בהלכות תשובה, פרק ח], כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרוּ: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכמו שרבנו מבאר במורה (ג, כה)], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט ["כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?'" (מָרי)]. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל] שיש עליהם ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".


נשים לב, כי רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה אותן מיניה וביה וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות שכליות. וכלל זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נדחה את פשטי הדרשות מפני הראיות השכליות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות אשר מחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה", וזאת בעקבות הנהייה אחר הסכלים והמינים – תופשי דרשות חז"ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.


ונחתום בהערה על ביאור המדרש לפי הבנתנו. לפי דעתי היסוד להבין את המדרש הזה הוא הפסוק שמובא בו מספר יחזקאל. כלומר, בהפניית המחשבה לחזון העצמות היבשות חז"ל רומזים לנו שלא מדובר בתחיית-המתים ולא בחיי העולם-הבא, וחיי העולם-הבא שנזכרו בדברי חז"ל במדרש הם משל לתקומתו המדינית והרוחנית של עם-ישראל, וכדברי חז"ל בהמשך דבריהם שם: "לעתיד לבוא" ואין חיי העולם-הבא עתידים-לבוא אלא אנחנו מזומנים להם. ובמלים אחרות, נבואת יחזקאל בפרק לז אינה מדברת על תחיית-המתים ולא על חיי העולם-הבא, אלא על תקומתו הרוחנית והמדינית לאחר גלות בבל, והנה לפניכם סוף דברי הנבואה, ומהם עולה בבירור שהם נסובים על גאולתו המדינית של עם-ישראל מן הגלות, ועל גאולתו הרוחנית משפלותו המחשבתית (לז, יא–יד):


"וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם! הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְיָ".


כלומר, דברי הקב"ה ליחזקאל הנביא נאמרו באותה התקופה לבני-ישראל אשר איבדו תקווה ואמרו: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ", ובמלים אחרות, העצמות היבשות הן משל למצבו הרוחני והנפשי של עם-ישראל בגלות, ומכאן שכל המשל הזה אינו עוסק בתחיית-המתים, אלא בתקומתו הרוחנית של עם-ישראל! כמו כן, בנבואה נאמר במפורש: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל", כלומר ברור שמדובר בשיבת עם-ישראל לארץ-ישראל מן הגלות, כך שהעלאתם מהקברים הינה משל להוצאתם מן הגלות המשולה לבית-הקברות, והפחת רוח חדשה בגופותיהם המתים משולה להתעוררותם הרוחנית אל ה' יתעלה.


לפיכך, דברי חז"ל במדרש עוסקים אפוא בגאולתו המדינית והרוחנית של עם-ישראל לעתיד-לבוא. לדעת בית-שמאי, הגאולה תחל מן המהות (גידים ועצמות) ותמשיך לבניין פיזי של ארץ-ישראל ובית-המקדש (עור ובשר), וכמו שהתרחשו הגאולות ממצרים ומבבל, ששתיהן נבעו מתוך שאיפות דתיות מובהקות. ברם, לדעת בית-הלל, הגאולה תחל מן הבניין הפיזי, כלומר משאיפות לאומיות נעדרות מהות דתית ואמונית, ולאט-לאט עם הבניין הפיזי והלאומי, המהות הדתית המחשבתית וההשקפתית תתגבש ותתממש. וכמו שאנחנו רואים בימינו, שתקומתו של עם-ישראל החלה בשאיפות לאומיות וחומרניות, ולאט-לאט היא מתקדמת גם לקראת שאיפות מהותיות רוחניות נשגבות, בשאיפה העזה לידע את האמת.


***

אנחנו עדיין עוסקים באותו פסוק מבראשית (ב, ז): "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". רש"י הוסיף ופירש שם: "עָפָר מִן הָאֲדָמָה – צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה".


העניין החמור יותר שיש בפירוש זה הינו הגשמה, שהרי אם הקב"ה "צבר עפרו [של אדם] מכל האדמה מארבע רוחות", סימן הוא שיש אצל הקב"ה רוחות כלומר צדדים, ואם יש לו צדדים הרי שהוא בהכרח גוף! ורש"י העתיק את דברי מדרש תנחומא אשר הוא מדרש מאוחר ברובו הגדול (מאמצע המאה התשיעית), ומלא בהזיות ובהבלים באופן כללי, והעתיק את שיבושיו לתוך פירוש פשטני מוצהר! כלומר אם דברים אלה היו נשארים במדרש מאוחר ומשובש, מילא, שהרי אז היינו יכולים לומר היזהרו ממדרש זה כי משליו לא תמיד מוצלחים בלשון המעטה, אך כאשר מחדירים את הזיותיו לתוך פירוש פשטני מוצהר, והופכים את שיבושי המדרש המאוחר והזיותיו לפשט פסוקי התורה, מגיעים להגשמה קל מהרה.


והתלבטתי אם להביא את דברי המדרש הזה, אך החלטתי להביאו כי ראיתי שיש כמה מן המפרשים שמנסים לדון את רש"י לכף זכות, ומביאים כל מיני פרשנויות אשר מתעלמות ממקורו של רש"י, והעיון במקורו מסלק גם את פרשנויותיהם, וזה לשונו (פקודי, ג):


"כשרצה הקדוש-ברוך-הוא לעשות את האדם אמר לתורה: 'נַעֲשֶׂה אָדָם' וגו' [בר' א, כו], אמרה לפניו: ריבון העולמים, האדם שאתה רוצה לעשות קצר-ימים ושבע-רוגז יבוא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי שלא בא לעולם. אמר, ועל חינם נקראתי: 'אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד'? [שמ' לד, ו; ועוד] והתחיל מקבץ את גופו של אדם הראשון מארבע רוחות העולם כדי שלא תאמר הארץ: אין עפר גופך משלי [...] לא אקבלך, ולפיכך נטלו מארבע רוחות העולם כדי שבכל מקום שייפטר שיקבלו הארץ".


העניין השני שיש בפירוש רש"י הוא סכלות, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה נאלץ לצבור את עפרו של אדם מארבע רוחות כדי שהאדמה תהיה קולטת אותו? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? ואם הקב"ה לא היה לוקח את עפרו של האדם מארבע רוחות השמים אז לא היה בכוחו לפקוד על האדמה לקלוט את המתים? ובכלל, האם יש להבין את בריאת האדם כפשוטה? האם הקב"ה לקח עפר ויצר עמו את אדם הראשון, כמו שהקדר לוקח טיט ומעצבוֹ לכלי חרס? ותפישותיו הפשטניות והמגשימות של רש"י מבחילות ביותר.


לגבי המפרשים שהזכרנו לעיל, הם אמנם תמהים: "וקשה, והלא גם הבהמה נקברת אף-על-פי שלא נצבר עפרה, אלא רוצה לומר קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית-המתים". ולא לחינם הבאתי את המדרש לעיל כדי להראות שאין בו שום רמז לעניין תחיית-המתים, וכוונת המדרש שהאדמה תקלוט את גופת האדם כדי שתירקב ותתפרק. והיה עוד מפרש שניסה את כוחו ודייק בדברי רש"י כאילו הוא נקט במלה "קולטתו" כדי לרמוז לתחיית-המתים, והוא מביא את דברי הגמרא בכתובות (קיא ע"א) כראיה: "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה". ואין אפילו רמז בגמרא לעניין תחיית-המתים, אלא המדרש שם נועד ללמד על חשיבותה ורוממותה של ארץ-ישראל ולעודד אותנו לשאוף אליה, ולכן נאמר במדרש שיש הבדל בין מי שמת עליה ונקבר בה, לבין מי שמת בגלות והובא אליה להיקבר בה.


ולעתים אני משתומם, כמה סכלות אוחזת היום בעם-ישראל, ואיך אוכל ליישר את הדעות כאשר 99.99% ממה שקיים היום ב"ספרות הקודש" הינו הבל מהובל! והלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה... ועוד יותר כאשר אני רואה את כל חבריי היום ולשעבר נמנעים מלקרוא בשם ה' אל עולם... ואז אני נזכר בדברי חז"ל ומעודד את עצמי מעט: "לא עליך המלאכה לגמור", ו"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"...


***

טרם סיימנו את העיסוק בפסוק הנדון בבראשית (ב, ז): "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", כי רש"י הוסיף ופירש שם:


"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו – עשאוֹ מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תיראה היבשה