מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י

מהי מטרת המזוזה? האם מטרתה לשמש כסגולה לשמירת הבית? או שמא היא נועדה לבטא רעיון נעלה ונשׂגב? נחל אפוא את דיוננו בבדיקת מהותה של מצות המזוזה, בעיון בפסק רבנו בהלכות תפילין ומזוזה (ספ"ו), וכֹה דבריו:


"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. ובכל עת שיכנס וייצא [מביתו] יפגע [=יתבונן במזוזה וייזכר] בייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם-ולעולמי-עולמים אלא ידיעת צור-העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים: 'כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו – מוחזק לו שלא יחטא. שהרי יש לו מזכירין רבים, והן-הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם' [תה' לד, ח]".


תכלית המזוזה היא להזכיר לאדם את ייחוד ה' ידיעתו ואהבתו בכל עת שייכנס וייצא מביתו. תזכורת זו נועדה לחזק את עמידתו הרוחנית של האדם כנגד סערות היום-יום ותהפוכות הזמן המתרגשות ובאות על האדם והאומה. זכירת בורא-עולם מחזקת את הקשר עמו, ומחדשת בקרב האדם כוחות-נפש אשר מרוממים ומשׂגבים אותו מפני הסכנות המשברים והפיתויים האורבים לו-לאדם מדי יום ביומו, ואף מסייעים לו לקשור את נפשו בידיעת צור עולמים.


רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכה, כי המלאכים-השומרים הם המזכירים אשר מזכירים לאדם את מי-שאמר-והיה-העולם, ומי הם המזכירים? המזכירים הם המצוות בכלל ומצות מזוזה בפרט, שבעשייתן האדם נזכר בבורא-עולם "ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". ברם, ללא מחשבה וזכירה בפועל של בורא-עולם, גם אם יהיו אלף מזוזות בביתו, האדם יהיה כעלה נידף בסערת החיים, מעורטל מהשגחת ה' יתעלה, וחשוף לפגעי-הזמן ואסונותיו. רק כאשר האדם מטפח את הקשר בינו לבין ה' יתעלה, הוא יהיה מוגן מפגעי-הזמן ומִשבריו, ולא על-ידי המלאכים הנבדלים עושי דברו של היוצר, אלא על-ידי בָּרוּת שכלו וטוהר מחשבתו.


למדנו אפוא, כי מהות הקשר של האדם עם בורא-עולם תלויה ועומדת בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו בספרו מורה-הנבוכים (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – כאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה". כלומר, אם האדם מעסיק את מחשבתו ופונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם מעסיק את מחשבתו בתהו ופונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכפי שמוסיף וכותב רבנו הרמב"ם במורה (ג, נא):


"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע [המחשבתי] הזה מתחזק אלא בהפעלתו [דהיינו בהפעלת המחשבה] באהבתו [יתעלה] ובהליכה בכיוון זה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו. [...] ודע, כי כל מעשי העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [...] וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק-שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ, הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


א. האם מצוות התורה נועדו לתועלת גשמית?


אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות-דמיוניות לתועליות גשמיות שונות, אלא, מצוות התורה נועדו לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא – וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


והוא הדין בעניין המזוזה, מי שרואה במזוזה סגולה מאגית שנועדה לשמירת ביתו ושכיות חמדתו הדמיוניות, חוטא חטא גדול לאלהים. כמו כן, מי שמאמין שנישוק המזוזה עשוי להועיל לו מאיזו בחינה גשמית שתהיה, שוגה שגיאה חמורה, עליו לחדול מיד מלנשק את המזוזה ולהתמקד בתכליתה הרעיונית הנשׂגבה.


וכאמור, לא רק בעניין המזוזה, כל מי שמתייחס לכל מצוה מן המצוות כאל תיקון או מתכון סגולי מאגי דמיוני להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר – אינו אלא כופר בתורה. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של רבנו הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [ביטלו את מצות המזוזה ותכליתה הנעלה], אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


למדנו מדבריו, כי שתיים רעות עשו בכתבם שמות מלאכים בתוך המזוזות:


א) מחקו את האמת – ביטלו את מצות המזוזה אשר נועדה לרומם את האדם לייחוד שמו לאהבתו ולעבודתו; ב) החדירו את השקר – עיוותו את מצות המזוזה שנועדה לייחוד שמו של הקב"ה והפכוה לקמיע אלילי, שנועד לספק טובות הנאה חומריות בעולם ההבל.


ועל מחיקת האמת והחדרת השקר אומר רס"ג בפירושו למשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" וכֹה דבריו שם:


"ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת, אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ' [מש' ב, יג], לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [להבל], היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה החטא כפול".


נחזור לדברי רבנו, מדבריו עולה, כי אסור באיסור חמור להתייחס למצוות בכלל ולמצות מזוזה בפרט, כאל קמיע שנועד לספק לאדם הנאה או הרגשת ביטחון שביתו שמור מפני אסונות ומזיקים אמיתיים או דמיוניים. אלא, תכלית כל המצוות ומצות המזוזה בפרט היא להזכיר לאדם את "ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו". כלומר, לפני כניסתו ויציאתו של האדם מביתו, יתייחד לרגע עם בוראו בהביטו במזוזה שבפתח ביתו, וייזכר שכל הבלי העולם-הזה חולפים כרוח, לעומת נצחיות הנפש הטהורה בחיי העולם-הבא – ויזכור שרק מי שזיכך ורומם את נפשו למעלת ידיעת ה', יזכה שנפשו תהיה קשורה בידיעת צור העולמים.


ונצרף את דברי קאפח בהלכות מזוזה שם, אשר מוסיף שמצות המזוזה נועדה "לשמור לבעל-הבית בצאתו לרשות-הרבים מלשגות בהרהורים [...] ומזכירה לאדם בצאתו למרחב את ייחוד ה' ואהבתו ולא יבוא לידי חטא אפילו במחשבה. [...] וחלילה-חלילה לעובד ה' באמת לעשות שום מצוה לשם שמירת גופו או ביתו וכיוצא מכל ענייני העולם הזה".


וחבל שקאפח הִפנה עורף לזכירת שמו יתעלה, ובחר להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, שהרי הוא מטיף לעיל שלא להשתמש במצוות לשם הפקת טובת הנאה או תועלת חומרית, בעוד שהוא הפך את כל התורה כולה להפקת רווחים ומענקים וטובות הנאה בעולם-הזה. כך שדברי קאפח: "וחלילה-חלילה לעובד ה' באמת לעשות שום מצוה לשם שמירת גופו או ביתו וכיוצא מכל ענייני העולם-הזה", הינם דברי התעיה צביעות התחסדות שקר ופלסתר.


וכבר הזהירו חז"ל מן הצבועים יותר מכולם (סוטה כב ע"ב):