top of page

מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י

עודכן: 15 באוג׳ 2023

מהי מטרת המזוזה? האם מטרתה לשמש כסגולה לשמירת הבית מפני אסונות וגניבות ומפני נזקי שריפות ואינסטלציה? או שהיא נועדה לבטא רעיון נעלה ונשׂגב? נחל את הדיון בבדיקת מהותה של מצות המזוזה, בעיון בפסק רבנו בהלכות תפילין ומזוזה (ספ"ו), וכֹה דבריו:


"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. ובכל עת שיכנס וייצא [מביתו] יפגע [=יתבונן במזוזה וייזכר] בייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם-ולעולמי-עולמים אלא ידיעת צור-העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים: 'כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו – מוחזק לו שלא יחטא. שהרי יש לו מזכירין רבים, והן-הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם' [תה' לד, ח]".


תכלית המזוזה היא להזכיר לאדם את ייחוד ה', ידיעתו ואהבתו בכל עת שייכנס וייצא מביתו. תזכורת זו נועדה לחזק את עמידתו הרוחנית של האדם כנגד סערות היום-יום ותהפוכות הזמן המתרגשות ובאות על האדם והאומה. זכירת בורא-עולם מחזקת את הקשר עמו, ומחדשת בקרב האדם כוחות-נפש אשר מרוממים ומשׂגבים אותו מפני הסכנות, המשברים והפיתויים האורבים לו-לאדם מדי יום ביומו, ואף מסייעים לו לקשור את נפשו בידיעת צור עולמים.


רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכה, כי המלאכים-השומרים הם המזכירים אשר מזכירים לאדם את מי-שאמר-והיה-העולם, ומי הם המזכירים? המזכירים הם המצוות בכלל ומצות מזוזה בפרט, שבעשייתן האדם נזכר בבורא-עולם "ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". ברם, ללא מחשבה וזכירה בפועל של בורא-עולם, גם אם יהיו אלף מזוזות בביתו, האדם יהיה כעלה נידף בסערת החיים, מעורטל מהשגחת ה' יתעלה, וחשוף לפגעי-הזמן ואסונותיו. רק כאשר האדם מטפח את הקשר השכלי בינו לבין ה' יתעלה שמו, הוא יהיה מוגן מפגעי-הזמן ומִשבריו, ולא על-ידי המלאכים הנבדלים עושי דברו של היוצר, אלא על-ידי בָּרוּת שכלו וטוהר מחשבתו.


למדנו אפוא, כי מהות הקשר של האדם עם בורא-עולם תלויה ועומדת בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו בספרו מורה-הנבוכים (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – כאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה". כלומר, אם האדם מעסיק את מחשבתו ופונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם מעסיק את מחשבתו בתֹּהו ופונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכפי שמוסיף ומלמד רבנו הרמב"ם במורה (ג, נא):


"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע [המחשבתי] הזה מתחזק אלא בהפעלתו [דהיינו בהפעלת המחשבה] באהבתו [יתעלה] ובהליכה בכיוון זה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו. [...] ודע, כי כל מעשי העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [...] וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך, כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק-שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבויָם והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ, הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


א. האם מצוות התורה נועדו לתועלת גשמית?


"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְיָ" (ויק' יח, ה), ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה" וכו' – "דְּאִם יַעֲבֵיד יָתְהוֹן אֲנָשָׁא יֵיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא".


"וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (יח' כ, יא), ושם תרגם יונתן: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה" וכו' – "דְּאִם יַעֲבֵיד יָתְהוֹן אֱנָשָׁא יֵיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא".


אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות-דמיוניות לתועליות גשמיות שונות, אלא, מצוות התורה נועדו לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא – וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


והוא הדין בעניין המזוזה, מי שרואה במזוזה סגולה מאגית שפועלת לשמירת ביתו ושכיות חמדתו הדמיוניות, חוטא חטא גדול לאלהים. כמו כן, מי שמאמין שנישוק המזוזה עשוי להועיל לו בדרך זו, שוגה מאד, ועליו לחדול מנישוק המזוזה ולהתמקד בתכליתה הרעיונית הנשׂגבה.


וכאמור, לא רק בעניין המזוזה, כל מי שמתייחס לכל מצוה מן המצוות כאל תיקון או מתכון סגולי מאגי-פגאני דמיוני, להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר – אינו אלא כופר בתורה. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [=שביטלו את מצות המזוזה ותכליתה המחשבתית הנעלה], אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן [=להנאות גופניות], כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


למדנו מדבריו, כי שתיים רעות עשו בכתבם שמות מלאכים בתוך המזוזות:


א) מחקו את האמת – ביטלו את מצות המזוזה אשר נועדה לרומם את האדם לייחוד שמו, לאהבתו ולעבודתו; ב) החדירו את השקר – עיוותו את מצות המזוזה שנועדה לייחוד שמו של הקב"ה והפכוה לקמיע אלילי, שפועל להוריד שפע וטובות הנאה חומריות בעולם ההבל.


ועל מחיקת האמת והחדרת השקר אומר רס"ג בפירושו למשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", וכֹה דבריו שם:


"ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת, אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ' [מש' ב, יג], לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [להבל], היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה החטא כפול".


נחזור לדברי רבנו, מדבריו עולה, כי אסור באיסור חמור להתייחס למצוות בכלל ולמצות המזוזה בפרט, כאל קמיע שנועד לספק לאדם הנאה או תחושת ביטחון שביתו שמור מפני אסונות ומזיקים אמיתיים או דמיוניים. אלא, תכלית כל המצוות ומצות המזוזה בפרט היא להזכיר לאדם את "ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו". כלומר, לפני כניסתו ויציאתו של האדם מביתו, יתייחד לרגע עם בוראו בהביטו במזוזה שבפתח ביתו, וייזכר שכל הבלי העולם-הזה חולפים כרוח, לעומת נצחיות הנפש הטהורה בחיי העולם-הבא – ויזכור שרק מי שזיכך ורומם את נפשו למעלת ידיעת ה', יזכה שנפשו תהיה קשורה בשגב ידיעת צור העולמים.


ונצרף את דברי קאפח בהלכות מזוזה שם, אשר מוסיף שמצות המזוזה נועדה "לשמור לבעל-הבית בצאתו לרשות-הרבים מלשגות בהרהורים [...] ומזכירה לאדם בצאתו למרחב את ייחוד ה' ואהבתו ולא יבוא לידי חטא אפילו במחשבה. [...] וחלילה-חלילה לעובד ה' באמת לעשות שום מצוה לשם שמירת גופו או ביתו וכיוצא מכל ענייני העולם-הזה".


וחבל שקאפח הִפנה עורף לזכירת שמו יתעלה, ובחר להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, שהרי הוא מטיף לעיל שלא להשתמש במצוות לשם הפקת טובת הנאה או תועלת חומרית, בעוד שהוא הפך את כל התורה כולה להפקת רווחים ומענקים וטובות הנאה בעולם-הזה. כך שדברי קאפח: "וחלילה-חלילה לעובד ה' באמת לעשות שום מצוה לשם שמירת גופו או ביתו וכיוצא מכל ענייני העולם-הזה", הינם דברי התעיה, צביעות, התחסדות, שקר ופלסתר.


וכבר הזהירו חז"ל מן הצבועים יותר מכולם (סוטה כב ע"ב):


"אמר לה ינאי מלכא לדביתהו: אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין ["הרמב"ם של ימינו"], שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".


ב. האם ראוי לנשק את המזוזה?


נראה לדעת רבנו שאין צורך לנשק את המזוזה שהרי מדובר במצוה מחשבתית, דהיינו מטרתה היא להפעיל את כוחות המחשבה לכיווני ידיעת ה' יראתו ואהבתו. ברם, אם המנשק מתייחס למזוזה כאל חיישן של חברת שמירה, הוא וודאי חוטא בנישוקה, הואיל והוא מחזק באמצעות פעולת הנישוק את תעייתו אחר ההבל והכפירה. לעומת זאת, אם האדם מתייחס למצות המזוזה כראוי לה, אין לו כל צורך בנישוקה הואיל והיא נועדה לחזק קשר מחשבתי נעלה.


זאת ועוד, בעצם פעולת נישוק היד יש גנאי, הואיל ומדובר במנהג קדום של עובדי עבודה-זרה, וכֹה דברי רס"ג בפירושו לאיוב (עמ' קנו): "אבל מה שסיפר [איוב] [...] הוא תיאור מה שעושים ה'צאבה' [אומת עובדי העבודה-הזרה שבתוכם נולד אברהם אבינו ע"ה] כאשר הם רואים את השמש או הירח בחצי הראשון של החודש [...] נושקים את ידיהם ומפארים אותו".


וגדולה מכולן, אם האדם רכש מזוזה שנכתבו בה שמות מלאכים בשעות מסוימות בשבוע כדי לשמש כסגולה דמיונית להצלחה, וכפי שנראה בסידור רש"י לקמן, הוא לא עובר רק על עניין שיש בו מנהג ושורש של עבודה-זרה, אלא אף על עבודה-זרה גופה – כי הערצת קמיע ועבודתו הן בגדר עבודה-זרה, ונישוק מזוזה שנכתבה כקמיע היא דרך עבודתה. נמצא, שהאדם שמנשק את המזוזה כדי שזו "תחזיר לו טובה" ותשמור על ביתו וממונו – עובד עבודה-זרה.


ג. מי הם המנחשים, החוברים, הטיפשים והסכלים הכופרים בתורה?


באופן כלל לא מפתיע, רבים מקרב הוזי ההזיות המהובלים, אשר נחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, סברו, כי תכלית המזוזה היא לשמור על בית-האדם ואוצרותיו הגלויים והספונים. ובכלל, יחסם לכל המצוות באופן כללי הוא כאל סגולות וקמיעות להפקת רווחים ותועלת חומרית. נציין כאן לדוגמה רק כמה מאותם הוזי ההזיות שהִתעו את עמנו אחרי ההבל – שסברו שמצות המזוזה נועדה לשמש כחיישן של חברת שמירה או כפוליסת ביטוח נכס.


ג.1. ראשון התועים והמתעים


ראשון התועים והמתעים היה כמובן רש"י-שר"י (צרפת, 1040–1105), ואל נא תתפלאו, כי הוא כבר שגה בדברים אשר חמורים מזאת בהרבה: בהגשמת הבורא יתעלה ויתרומם ובהבנת מדרשי התורה כפשוטם. בשתי הרעות החולות הללו הוא החדיר לדת משה את המאגיה והאלילות, והכשיר את הקרקע ואף זרע את הזרעים לדת חדשה ניאו-אלילית פרו-נוצרית, הרחוקה מידיעת ה' כרחוק-מזרח-ממערב (והנני מוכיח זאת במאמרים רבים), וזה לשונו בסידורו (בסימן תנה), שם הוא מתאר את אופן כתיבת המזוזה ותכליתה לפי דמיונו:


"ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי בשבת בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותן השעות מצליחין [...] וצריכה להיכתב בכ"ב שורות. וצריכה מלאכים: בסוף שורות 'הדברים' מיכאל, בסוף שורות 'ובשכבך' גבריאל ובסוף 'מצוה' עזריאל".


לדעת רבנו הרמב"ם, יש בדברי רש"י-שר"י הללו חמישה איסורי תורה חמורים ביותר:


א) "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" – וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י): "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".


ובהלכה הבאה שם פוסק רבנו כך: "אסור לעונן, אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִיםשהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות [האסטרולוגיה], וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


ב) פנייה למלאכים היא בגדר עבודה-זרה – כתיבת המזוזה באותן השעות שהמלאכים "ממונים עליהן", היא פעולה שנועדה להוריד שפע מהמלאכים, ובזאת היא מחזקת את רוממותם ומטשטשת ואף מבטלת את ייחודו ויחידותו של בורא-עולם שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו (ובעניין זה הרחבתי במאמרי: "הפיוט שלום עליכם – שלום שלום ואין שלום").


ג) שיבוש מצות התפילין – רש"י משבש גם את מצות התפילין והופך גם אותה לקמיע אשר מסוגל לפעול ולהועיל בענייני העולם-הזה, ובכך הוא מקנה למעשה למצות המזוזה מעמד של בנין-אב לכל המצוות שבתורה, כלומר שכולן נועדו לתועלת עניינֵי-החומר בעולם-הזה.


ד) הנחלת אמונת ההבל בקמיעות – הקמיעות הם מתשמישי ומכלי פולחנה הקדומים והיסודיים ביותר של העבודה-הזרה. מאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועליות מאגיות לפי הזיותיהם ולפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בה מתפלש בזוהמת עבודה-זרה (ועל עניינים אלה ראו: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה", ועוד).


וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז):


"ואחר כך הרכיבו [הצאבה, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שקר אחֵר על השקר הזה הראשון [=האמונה שיש זמנים "טובים" וזמנים "רעים" הנקבעים לפי מערך הכוכבים בשמים], והוא [=השקר השני הוא] ה"טלאסם" [=הקמיע לכל צורותיו]. ואמרו, שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך".


האמונה בקמיעות היא אפוא השלב השני בהתפתחותה של העבודה-הזרה הקדומה, והיא בגדר שורש עבודה-זרה וכפסע מן העבודה-הזרה גופה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". כלומר, השקר השלישי שהורכב על השני היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני" – וזו עבודה-זרה גופה, וכאמור, מי שמנשק את המזוזה מתוך מחשבה שהיא קמיע לשמירה ולתועלת חומרית, עובד עבודה-זרה, כי זו היא דרך עבודתה.


ה) כתיבת שמות מלאכים במזוזה היא כפירה בתורה, שהרי כותבי שמות המלאכים סוברים שמצות המזוזה נועדה לעורר את המלאכים לשמור על גופנו ונכסינו מכל מיני מרעין בישין, אמיתיים או דמיוניים. ברם, כאמור, מטרת כל מצוות התורה היא להביאנו לחיי העולם-הבא.


ויודע אני כי רבים מאד הם התועים שהמליכו את רש"י-שר"י עליהם לאלוה, והם יתקפו אותי בחמת זעם, ולכן הנני מבקש לצטט שוב את דברי רבנו החריפים על רש"י, וכל מי שמקדש פרשנדתא האגגי מבלי לבדוק את השקפותיו וכתביו, עובד אלהים אחרים, וכֹה דברי רבנו:


"אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן [=להנאות העולם], כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


כתיבת שמות מלאכים או שמות אחרים במזוזה, הופכת את מצות המזוזה, ממצוה שנועדה לרומֵם את הנפש ולטהרהּ מטומאת ההשקפות הנפסדות, לפעולה שמזהמת את הנפש – בהחדירה למחשבה את ההשקפה הרעה שמצוה זו מיועדת לשמירה ולהפקת תועלת חומרית, וכלשון רבנו: "קמיע להנאת עצמן". ולא אתפלא כלל אם תפישתם המחשבתית המעֻוותת של חכמי-יועצי-אשכנז, שהובילה אותם להפוך את התורה לקורדום חוצבים פגאני, מנעה מהם גם להבין שיש למצות המזוזה תכלית שלא מעורבת בה הנאה חומרית ותועלת ממונית.


ג.2. טור האבן המאובן


הדוגמה השנייה היא מהספר ארבעה-טורים (הטור) אותו חיבר ינקל דודל בן הטמבל (1269–1343, נולד בגרמניה, זיהם את ספרד ונפטר שם). מדובר בספר הפסיקה השני בפרסומו ובתפוצתו במה שנקרא "עולם התורה" בימינו. ינקל דודל הגדיל לעשות בתארו בהלכות מזוזה את שמירת הבית ואוצרותיו כמטרה החשובה ביותר של המזוזה! וזה לשונו (בסימן רפה):


"וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה, כמו שדרשו בפסוק: 'יְיָ שֹׁמְרֶךָ' וגומר [תה' קכא, ה]: 'מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, ואתם ישנין על מיטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ'. ועל-כן נתינתה בטפח החיצון, שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה. ומכל מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שציוונו עליה".


ינקל דודל ממשיך את דרכו של רש"י בהתייחסותו הפשטנית למדרשים, ובעיצוב השקפות עולם לפי פשטיהם ואף לפי שיבושיהם (וכבר הוּכח שיש מדרשים לא מעטים שהם משובשים מיסודם לדעת רבנו, ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). כמו כן, ראינו בזה דוגמה נוספת לנזק העצום שגרמה שיטתו הפרשנית של רש"י, ולאופן שבו דרכוֹ עיוותה את דתנו באלף השנים האחרונות – עד שכמעט כל הוזי ההזיות האורתודוקסים באלף השנים האחרונות, התייחסו ומתייחסים בשרבוטיהם העילגים לפשטי המדרשים (ואפילו לפשטי המדרשים המאוחרים שזויפו על-ידי המינים!) כאילו היו פשטי מקראות התורה-שבכתב!


דרך אגב, שימו לב להתעייה שינקל מחדיר בסוף דבריו: "ומכל מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שציוונו עליה", ושמתי לב כי דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז במקומות לא מעטים היא להחדיר את השקר והאלילות ולאחר-מכן לסייג אותה מעט... וברור שהסתייגותם היא מעשה מינות ותעתועים, שהרי מצד אחד הם מחדירים את ההבל והתועבה ומצד אחֵר הם מציגים את טלפיהם כאילו הם טהורים ונברים; והחזיר כידוע הוא סמל הטומאה והתועבה דווקא בגלל שהוא נראה כלפי חוץ כטהור, ועדיף היה לאומתנו אם ינקל דודל לא היה מתחסד להיראות כטהור, ישר ונבר, כי בדרך זו הוא לא היה מפיל חללים רבים מאד.


ג.3. יוסוף ג'וחא קארו


הדוגמה השלישית היא מהספר כסף-משנה שכתב ג'וחא רודף הבצע הידוע (1488–1575 נולד בספרד, ונפטר בצפת האלילית השקועה בתועבות המאגיה והטמטום). הוא גם חיבר את הספר שולחן-ערוך, שהוא ספר הפסיקה המפורסם ביותר כיום ב"עולם התורה" – האורים והתומים של רוב כומרי הדת השכירים בימינו. כדרכו שלא בקודש, גו'חא רודף הבצע פוסח על שתי הסעיפים: מחד גיסא, הוא מתנגד לדברי רש"י האומר שיש לכתוב שמות מלאכים בתוך המזוזה, ומאידך גיסא, עדיין הוא מאמץ אל חיקו את ההשקפה הנפסדת שהמזוזה היא זו ששומרת על הבית, וזה לשונו בהלכות מזוזה (ה, ה): "לכך צריך לומר שהמזוזה שומרת על הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים, וגם אין כוונה בעשייתה לשמור הבית, אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשך שתשמור הבית".


בראש דבריו הוא אומר שהמזוזה שומרת על הבית גם בלי המלאכים שכתובים בה, אך המכשף הטמבל הזה לא הבין שגם זאת מגרעת גדולה מאד לדעת רבנו, כי המצוות לא נועדו לתועלת גשמית. לאחר-מכן הוא מתחרט ומודה שאסור לכוון בעשייתה שתשמור את הבית, אבל לבסוף הוא שוב מתהפך וחוזר לסורו ולטענתו שתפקיד המזוזה הוא לשמור על הבית. והפכפכותו מעידה על דרכי מינות: "אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מ"א יח, כא).


וברור כשמש שהוא אימץ את דרך החזירות של חכמי-יועצי-אשכנז, דהיינו להחדיר מעט מן האמת לצד השקר האלילות והתועבה, כך שגם הוא כמותם מתראה כצדיק וחסיד אך בפועל הוא שטוף בהשקפות רעות ונפסדות ומתעה את הרבים אחרי ההבל וההזיות. כמו כן, אין לי ספק שהייתה לג'וחא גם מטרה פוליטית, שהרי הוא היה רודף בצע, לפיכך הוא אמר שהמזוזה שומרת, ולא שומרת, וכן שומרת על הבית, וזאת כדי ליישר קו עם שיבושי פוסקי אשכנז, כדי שיתנו את "הסכמתם" לספרו ולקורדום החוצבים אשר בידו, ולא חלילה ישרפו את ספריו... וריחוקו מה' יתעלה-שמו גרם לו לגור מבשר ודם, ולשאוף למטרות הזרות לדרך האמת.


וכדי להבין את חומרת מינותו של ג'וחא רודף הבצע, נעיין בפרשנותו של רס"ג למשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב), ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות", ובפירושו הארוך הוסיף:


"וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [מש' ב, י], לפי שאומֵר לך 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך 'לא' ולא תסמוך על-כך, אמר החכם בזה שהוא [=איש התהפוכות המחליק בלשונו] ייפול ברעתו, כאמרוֹ: 'וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' [מש' יז, כ]. [...] ועוד ממעשיהם: 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם' [מש' ב, טו] [...] ואם נתעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".


כמו כן, ינקל וג'וחא אמנם פושטים את טלפיהם וממליצים לקיים את מצות המזוזה לִשמה תוך התעלמות ממטרתה המוצהרת לשמור על הבית. אך הם ידעו היטב שההמון לא יצליח לקיים את המצוה הזו מבלי שתִּכָּנֵס בהם מחשבה תועלתנית נפסדת בשמירת נכסיהם ואוצרותיהם, שהרי ידוע כמה רודפים ההמון אחרי ההבל. לכן, עצם הזכרת ההשקפה הנפסדת הזו, וכל שכן ההודאה בה בפה מלא, די בה כדי להדיח את לב ההמון מן האמת לכיווני מחשבה עכורים, לדרדרם לשגיאה חמורה בהבנת מצות המזוזה, ולסטייה מוחלטת בהבנת מהות מצוות התורה כולן! וכל סטייה מחשבתית בהבנת יסוד מיסודות התורה תגרום בוודאות להתרחקות מה' יתעלה, ולשקיעה מתמשכת באלילות וברפש הסגולות ושאר השקפות ההבל הנפסדות.


לצערנו הרב, פני הדת בימינו אינם פני דת האמת שראו משה רבנו ותלמידו רבנו הרמב"ם בעומק תפישתם והשגתם את בורא-עולם, וכפי שראה אברהם אבינו ע"ה, שנלחם בעבודה-הזרה בכל כוחו, וראה בביעורה ובהקניית השקפות נכונות את מטרתו המרכזית בעולם.


מדוע רש"י-שר"י, ינקל-דודל וג'וחא הטיפשים בחרו אפוא דווקא בבצע, בכפירה ובתועבה? מדוע הם מתעים את העם אחרי ההבל? מדוע הם פושטים את טלפיהם כחזירים ויחד עם זאת מחדירים טומאה וזוהמה ללב ליבה של דת משה הטהורה? ובכן, ייתכנו לכך תשובות רבות, אך דומני שהתשובה הקולעת ביותר היא תשובתו של רבנו בפירושו לחולין (א, ב):


"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן הם רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ולעומתם, רבנו הרמב"ם היה יחיד ומיוחד, ממשה עד משה לא קם כמשה, מיחידי חכמי ישראל לדורותיהם שהיה יקר בעיניו להקנות השקפות אמיתיות יותר מכל דבר אחר, וכדבריו בסוף פירושו לברכות (ספ"ט): "אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".


ובסיבות נוספות לתעלולי המינים ראו: "מדוע חכמי-יועצי-אשכנז סילפו את דתנו?".


ד. "אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו"


לעיל הצבענו על אחד המאפיינים המבחילים ביותר בספרות הרבנית, והוא פסיחה על שתי הסעיפים, אינספור הלכות מתחילות בדרך מסוימת ועד שהן מגיעות אל סופן הן עוברות כמה וכמה פניות פרסה. כלומר, מצד אחד הן מלאות וגדושות במאגיה ובטומאה, ומצד אחר הן נזהרות לפשוט את טלפיהן ולצווח: "טהורות אנו". כך היא דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז וכל המתדמים להם. מדובר ברעה חולה ביותר שמוצאה בדרכי המינים המתעתעים, אך בימינו ניתן למצאה גם בבית-הועד של הפוליטיקאים ואנשי ההטעיה, אשר השקר שירת חייהם.


ומה היה אומר רס"ג על גישת ה"תקינות הפוליטית" שזיהמה את דת משה? הנה שוב דבריו המכוננים לפניכם בפירושו למשלי (ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם":


"ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים', עניין העקשות והנלוזות והוא [...] ואם אמרוּ מלה אמרוהָ שקולה, כדי שלא יהיה בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶך' [שם יא, כ]".


וכך בדיוק שיטת כותבי ההלכות בימינו, ממשיכים בדרכו של ינקל וג'וחא ורבים אחרים: כותבים הלכות עמומות ומטושטשות עליהן מעמיסים את כל הדעות העקושות, ובאמנות ההתפתלות והלוליינות מחדירים הבלים רבים לעם-ישראל ומזהמים קשות את דרך האמת. וכידוע, כתיבת הלכות שמטרתן לרַצות ולהחניף לבני-אדם, נועדה בעיקר לפרסם, לרומֵם ולהאדיר את שם כותבן, כי הוא כבר עשה את התורה קורדום לחפור בו, והוא זקוק נואשות להערצת ההמונים ולתמיכת הגדולים ב"הסכמותיהם" כדי להפיק טובות הנאה מדת משה.


ונצרף גם את פירושו של רס"ג למשלי (ח, יג): "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי", בפירושו הקצר הוא אומר כך: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר, החכמה שנזכרה לעיל דרך משל, שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם.


ובפירושו הארוך שם מוסיף רס"ג: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשנוא אותו, כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו, וגאון – גאוותו על עמו, ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד, ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים".


"וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת" (מש' י, לא), "וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" (שם, לב).


וכמה רחוקה דרך התהפוכות של המינים וצאצאיהם העילגים מנתיבו הסלול והצלול של רבנו הרמב"ם, שרק אהבת האמת הניעה אותו לפעול את פעולותיו האדירות, וכֹה דבריו בפתיחת פירושו למסכת אבות (ד, ז), בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).


"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


ה. כוזו במוכסז כוזו


רבים נוהגים באלף השנים האחרונות לכתוב על קלף המזוזה מבחוץ את המלים "כוזו במוכסז כוזו", וכפי שכותב מוסא איסרלֵץ בעקבות ינקל-דודל בהלכות מזוזה (ס"ס רפח): "עוד נוהגין לכתוב מבחוץ: כוז"ו במוכס"ז כוז"ו נגד ה' אלהינו ה' [דב' ו, ד] (טור)". ויש לברר, האם לדעת הרמב"ם ודרך האמת מותר לעשות כן לכתחילה, או שמא רק בדיעבד? ושמא גם בדיעבד רבנו יאסור זאת? כאמור, רבנו פוסק בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ה, ה), וכֹה דבריו:


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [=וכמו שעשה ג'וחא רודף הבצע לעיל], אלא שעושין מצוה גדולה היא ייחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן [=וכפי שעשה רש"י-שר"י לעיל], כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


מדברי רבנו עולה, שאם נכתב השם "שדי" על קלף המזוזה מבחוץ – כשרה. מבפנים – פסולה. ברם, לגבי "כוזו במוכסז כוזו", אף שמדובר כאן מבחוץ, לפי דעתי רבנו יאסור לכתחילה וקרוב לוודאי גם בדיעבד מזוזות כאלה, משום הגנאי הגדול שבדבר. כי כיתוב זה משמעו: "יהוה אלהינו יהוה" באיחור אותיות (כ"ף במקום יו"ד, וא"ו במקום ה"א, וכו'), כלומר, יש כאן שיבוש של שלושה משמותיו של הקב"ה, ושניים מהם הם השם המפורש עצמו! ואסור באיסור חמור לעשות כן לה' אלהינו, שהרי רק עבודה-זרה משבשים ומכערים ומשחיתים את שמה לגנאי ולתיעוב (ובמאמר "שבעת השמות שאסור למחקם – חלק ג", הרחבתי בעניין זה).


"וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַייָ אֱלֹהֵיכֶם" (דב' יב, ג–ד).


***

ויתרה מזאת, יש בכתיבת "כוזו במוכסז כוזו" השפעה נוצרית מובהקת! שהרי מדובר בשיבוש של שלושת השמות של הקב"ה אשר נכתבו בפסוק בדברים (ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד". כלומר, לא רק שרש"י-שר"י וחבר-מרעיו המינים הפרו-נוצרים מחקו את המלה "אֶחָד" שבסוף הפסוק אשר מבטאת את ייחוד שמו של הבורא יתעלה, משום מה הם גם בחרו דווקא בשלושת השמות אשר מהם למדו הנוצרים על שילושם הטמא: האב והבן ורוח הקודש.


וראו נא את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט):


"כאשר נתכוון רבן של כל הנביאים להודיענו במצוות ה' שהוא יתעלה אחד ואין כיוצא בו, ולסלק מדעתנו אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת, אמר בבארוֹ את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד], והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרוּ: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד', ראיה שהם שלושה [האב הבן ורוח הקודש] ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


***

זאת ועוד, לפי דעתי גנאי גדול הוא לכנות את הקב"ה בכינוי "כוזו", שזה מזכיר "כוזא" שבתלמוד הוא כלי קטן לשתייה. או גרוע מכך, מפני ששם זה גם מזכיר את המלה "עכוז", או אפילו גרוע מן הכל, מפני שכוזו מזכיר את המלה "כומז", ולפי רש"י, הכומז הוא "כלי זהב, הנתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו [במדרש במסכת שבת סד ע"א] פירשו שם כומז: כאן מקום זמה". ומטרת חז"ל במדרש לגנות את זימתם של המדיינים, אשר יצרו תכשיטי זימה בצורות שונות של איברי גוף האשה, וברוב רשעם החטיאו את עם-ישראל בעצת בלעם.


לאחר שראינו את פירוש רש"י וכל משמעויות הלשון הקרובות, המחפירות והנגעלות, ברור שהמינים יעוטו על העניין הזה וינציחו אותו לדורי דורות, ואכן, בסידור שיצא מבית-מדרשו של רש"י-שר"י (מחזור ויטרי, תקנו), נאמר לכתוב מאחורי קלף המזוזה "כוזו במוכסז כוזו". ובעבר תמהתי, אך היום כבר איני תמה, על-כך שרבים מהוזי ההזיות המהובלים סמכו את ידיהם על מנהג מגונה זה, והדבר נובע מסכלותם ומשגייתם אחרי האלילים והאִטּים המבחילים.


ובעניין פירוש רש"י למילה כומז, ראוי לעיין גם בפירושו למילה זו בתלמוד הבבלי:


בברכות (כד ע"א) נאמרה ברייתא: "אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף". ונראים הדברים שהכוונה לפסוק (במ' לא, נ): "אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". ושם פירש רש"י: "וכומז – דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין".


ובמסכת ברכות שם פירש רש"י כך (ולהזכירכם, הוא היה אב לשלוש בנות):


"תכשיטין שבפנים – 'כוּמָז', דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן, ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האוזניים ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים".


כלומר, לפי רש"י האבות היו נוקבין את "כותלי בית הרחם" של בנותיהם הקטנות, כדרך שנוקבין את האוזניים, "ותוחבין אותו", דהיינו תוחבין לתוך בית הרחם את הכומז הזה "כדי שלא יזדקקו להן זכרים"... האם ההזיה הזו אפשרית בכלל? וגם אם זה אפשרי, איזה אבא מסוגל לעשות דבר איום ונורא כזה לבנותיו? ואיזו חברה איומה ונוראה היא החברה שבה צריך לעשות זאת כדי למנוע מהזכרים לאנוס את הבנות? ורק מוח פרו-נוצרי טמא ומתועב רדוף הזיות וזימות מסוגל להעלות פירוש כזה על הכתב, ועוד לחשוב שפירושו הוא תורה.


והנה לפניכם דברי רבנו באבות (ה, יז) ומהן עולה שרש"י היה בהמה זימתית:


"אבל תאוותנותו [של בלעם לזימה ולתועבה] הוא במה שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנוֹת עִם ישראל ולעשותן זונות, ולולי תכונת התאוותנות [לזימה] שהייתה בנפשו ושהדבר רצוי ואהוב אצלו לא היה מצַווה בכך, לפי שציווי האדם לא יהא אלא לפי דעתו [...] ולשון הכתוב בזה: 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם' [במ' לא, טז], ואמרוּ חכמים: 'בלעם בועל אתונו היה' [סנהדרין קה ע"א], ואין ספק כי מי שזו הייתה מחשבתו הרי כך יהיו מעשיו".


כלומר, לדעת חז"ל ורבנו קרוב לוודאי שהחברה האירופית שבה רש"י היה חי הייתה חברה זימתית אשר מטונפת בעריות, שהרי רק בחברה שכזו עשוי לצמוח פירוש כל-כך נגעל – וכך הם פני יהדות המינות החרדית, שבה מגוננים על פדופילים שמשחיתים נפשות רכות. זאת ועוד, אם מטרת הכומז הדמיוני הזה של רש"י היא "כדי שלא יזדקקו להן זכרים", דהיינו שהוא יהיה נסתר וחבוי, מדוע הוא בגדר תכשיט? והלא תכשיט מטרתו שמישהו ייהנה בו. כמו כן, איך הנערה הזו תעשה את צרכיה? ובכלל, מה תועלת יש ב"תכשיט" הזה? שהרי המינים השחורים ממילא באים על בנותיהם ואחיותיהם גם שלא כדרכן: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים [...] אַחַר אַחַת [ולפי הקרי: אחד, ללמדך שהיו פרוצים גם בשלא כדרכה] בַּתָּוֶךְ" (יש' סו, יז).


ובכן, לאחר שהתאוששתי מעט מהגועל-נפש שאחז בי לאחר שקראתי את פירושו המחריד הזה של רש"י, עברתי לעיין בפירוש רס"ג שם (במ' לא, נ), וכֹה דבריו: "כומז – חגור שהאשה חוגרת על מתניה ותולה בו תכשיטים ומיני חֲלִי שונים". נראה אפוא שבימי קדם נהגו הנשים לחגור תכשיטים על מתניהן ועל בגדיהן – ופירושו נאה ויאה, מטהר ומזכך את המחשבה.


ועדיין נותר להבין, כיצד רס"ג הבין את דברי חכמים בתלמוד: "תכשיטין שבפנים"? ובכן, נראה ברור שרס"ג דחה את פרשנות המדרש לפשט הפסוקים, וסבר שכל מטרתה להרחיק את בני האדם מזימה ותועבה: "שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף". אולם, רש"י, בהעתיקו את פשט המדרש לפירושו ובהרחיבו את דברי חז"ל במדרש באופני זימה מתועבים, החריב למעשה את מטרת חכמים, והִפנה את המחשבה לתעתועי זימה.


ו. האם יש לדון לכף זכות עובדי עבודה-זרה?


בסדרת מאמרים על רש"י הוכחתי שהוא האמין שיש לבורא יד ורגל ועין ומעיים, ולא מעטים טוענים כנגדי כי "רש"י לא התכוון לכך", או "שבסך הכל הייתה לו כוונה טובה", או "שיש לדון אותו לכף זכות מפני שהוא היה חי לפני אלף שנה", או "שהרמב"ם לא באמת התכוון שמי שמגשים את הבורא אין לו חלק לעולם-הבא", או "שאין לעניין זה השלכה מוסרית", ועוד-ועוד תירוצים מתירוצים שונים, וכבר הוכחתי שתפישה נכונה של בורא-עולם הוא שורש המוסריות והיסוד לחיי חברה בריאים, תקינים ומאושרים (ראו: "הציר שעליו סובבת התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה"; "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?").


כל מלמדי הזכות התועים למיניהם ממשיכים למעשה את דרכו של הפוחז הטיפש מפוסקיירא, אשר ייחל לרבנו פולסא דנורא, בהשגתו המפורסמת על רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"ולמה קרא [הרמב"ם] לזה [=למי שאומר שה' הוא גוף ובעל תמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות [=כגון שר"י, וקרוב לוודאי שכוונת הפוחז גם ואולי בעיקר אליו]".


על השגה זו אומר קאפח בפירושו למשנה-תורה שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב במורה-הנבוכים ח"א ס"פ לו", קאפח מוסיף גם הערה במורה-הנבוכים שם, וזה לשונו (הע' 38): "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הפוחז האשמאי] אשר דוחה רבנו כאן [לקמן יובאו דברי רבנו], שהאחת חינוך והרגל, והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה". נעבור אפוא עתה לתשובתו של רבנו הרמב"ם לאותו פוחז צרפתי יהיר במורה שם, וכֹה דברי רבנו:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


מדברי רבנו עולה, כי גם מי שהמקראות והמדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לדון אותו לכף זכות. אלא, על אותו תועה ומתעה לשוב לדרך האמת מיד, לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה שמדרדרת אליה, ולאמץ כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת השם ולמחשבה נכונה ביחס לבורא-עולם. ולא רק שרש"י-שר"י לא עשה כן, הוא התעה דורות רבים אחרי ההבל בהחדירו פירושים שזרים מאד לדת האמת, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהוא היה יכול ללכת בדרך הישרה אם הוא היה רוצה לבחור בדרך האמת, אך הוא וחבר מרעיו בחרו מרצונם לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך.


זאת ועוד, אסור לדון את עכברי-יועצי-אשכנז הללו לכף זכות מצד נוסף, והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים, ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.


אלה לא מסוג המזידים "הרגילים", אלה מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועליהם אמרו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ונצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).


בתמונת שער הרשומה: סלקציה באוושוויץ-בירקנאו, 1944.

מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר''י
.pdf
Download PDF • 289KB

1,059 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page