רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לט)

עודכן: 13 בינו׳ 2021

האם יש עת רצון לפני ה' יתעלה? נעיין במסכת ברכות (ז ע"ב), שם נאמר כך:


"אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אַתֵּי מר לבי כְּנִישְׁתָּא לְצַלַּוְיֵי? אמר ליה: לא יְכֵילְנָא. אמר ליה: לִכַּנְּפֵי למר עשרה וְלִיצַלֵּי! אמר ליה: טריחא לי מילתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דִּמְצַלֵּי צבורא ליתי וְלוֹדְעֵיהּ למר! אמר ליה: מאי כולי האי?".


מסופר בתלמוד על רבי יצחק, אשר שאל את רב נחמן מדוע הוא לא הגיע להתפלל בבית-הכנסת? השיב לו רב נחמן שהוא לא היה יכול מסיבה שאינה ידועה. הקשה עליו רבי יצחק: מדוע הוא לא כינס עשרה מתפללים בביתו כדי להתפלל במניין? השיב לו רב נחמן שזו טרחה גדולה בשבילו. עוד הקשה עליו רבי יצחק: מדוע לא ביקשת משליח הציבור שיודיע לך כאשר הציבור מתפללים, כדי שלכל הפחות תתפלל יחד עמם באותה השעה? רב נחמן לא השיב על השאלה האחרונה, ובמקום זאת הוא עונה בשאלה: לשם מה כל החרדה הזאת?


כלומר, ברור לרב נחמן שאין עניין מאגי להתפלל עם הציבור או בזמן שהציבור מתפללים, ואין דבר כזה "שעת רצון" במובן המאגי של המילה! אלא, הוא לא הבין את מטרתו של רבי יצחק, וזו לא הייתה מטרה מאגית אלא מטרה חברתית, והיא, לעודד את בני-האדם להתפלל וללמוד תורה יחד בבית-הכנסת, מעין דברי חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יד): "אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית-הכנסת, לא במהרה הוא משכח".


וכן מעין פסק חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ח, א): "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטָּאים, אין הקדוש-ברוך-הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית-הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת. וכל מי שיש לו בית-הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל – נקרא שכן רע".


נמצא, שכל מטרתו של רבי יצחק הייתה, להנחיל לבני אדם את ההשקפה בעניין חשיבות התפילה בבית-הכנסת, כי בציבור מתקדש שם שמים: פועלים יחדיו לפרסום שמו בעולם, מלמדים איש את רעהו את התורה, ומעודדים איש את רעהו ללכת בדרך האמת – וזו, וזו בלבד, הייתה מטרתו של רבי יצחק, עד שהוא גער ברב נחמן על שלא כיוון את זמן תפילתו לזמן תפילת הציבור – כדי להזכיר לרב נחמן ולהזכיר לכל אדם ואדם בעם-ישראל אשר יושב בביתו, שיש להשתדל מאד להתפלל עם הציבור (בתנאי שאינם תועים באלילות).


ואותו רבי יצחק אשר דחק ברב נחמן לבוא ולהתפלל בבית-הכנסת, דרש בדף הקודם (ו ע"א) דרשה שתכליתה דומה (וכבר ביארנו אותה בחלק לו), וזה לשונה: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש-ברוך-הוא מצוי בבית-הכנסת? שנאמר: 'אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' [תה' פב, א]". כלומר, הייתה לרבי יצחק מגמה לחזק את הלימוד והתפילה בבית-הכנסת, וחז"ל כנראה הסכימו עמו, ולכן נפסקו להלכה ההלכות שראינו לעיל במשנה תורה.


אולם, אם נתבונן בתלמוד כפשוטו (וכמו שנראה לקמן), ונגיע למסקנה שיש שעות "טובות" שהן שעות רצון, ושעות "רעות" שאינן שעות רצון, הננו עוברים על מצות לא תעשה מפורשת בתורה אשר נוגעת לעבודה-זרה! וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):


"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


נשים