רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לט)

עודכן: 13 בינו׳ 2021

האם יש עת רצון לפני ה' יתעלה? נעיין במסכת ברכות (ז ע"ב), שם נאמר כך:


"אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אַתֵּי מר לבי כְּנִישְׁתָּא לְצַלַּוְיֵי? אמר ליה: לא יְכֵילְנָא. אמר ליה: לִכַּנְּפֵי למר עשרה וְלִיצַלֵּי! אמר ליה: טריחא לי מילתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דִּמְצַלֵּי צבורא ליתי וְלוֹדְעֵיהּ למר! אמר ליה: מאי כולי האי?".


מסופר בתלמוד על רבי יצחק, אשר שאל את רב נחמן מדוע הוא לא הגיע להתפלל בבית-הכנסת? השיב לו רב נחמן שהוא לא היה יכול מסיבה שאינה ידועה. הקשה עליו רבי יצחק: מדוע הוא לא כינס עשרה מתפללים בביתו כדי להתפלל במניין? השיב לו רב נחמן שזו טרחה גדולה בשבילו. עוד הקשה עליו רבי יצחק: מדוע לא ביקשת משליח הציבור שיודיע לך כאשר הציבור מתפללים, כדי שלכל הפחות תתפלל יחד עמם באותה השעה? רב נחמן לא השיב על השאלה האחרונה, ובמקום זאת הוא עונה בשאלה: לשם מה כל החרדה הזאת?


כלומר, ברור לרב נחמן שאין עניין מאגי להתפלל עם הציבור או בזמן שהציבור מתפללים, ואין דבר כזה "שעת רצון" במובן המאגי של המילה! אלא, הוא לא הבין את מטרתו של רבי יצחק, וזו לא הייתה מטרה מאגית אלא מטרה חברתית, והיא, לעודד את בני-האדם להתפלל וללמוד תורה יחד בבית-הכנסת, מעין דברי חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יד): "אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית-הכנסת, לא במהרה הוא משכח".


וכן מעין פסק חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ח, א): "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטָּאים, אין הקדוש-ברוך-הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית-הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת. וכל מי שיש לו בית-הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל – נקרא שכן רע".


נמצא, שכל מטרתו של רבי יצחק הייתה, להנחיל לבני אדם את ההשקפה בעניין חשיבות התפילה בבית-הכנסת, כי בציבור מתקדש שם שמים: פועלים יחדיו לפרסום שמו בעולם, מלמדים איש את רעהו את התורה, ומעודדים איש את רעהו ללכת בדרך האמת – וזו, וזו בלבד, הייתה מטרתו של רבי יצחק, עד שהוא גער ברב נחמן על שלא כיוון את זמן תפילתו לזמן תפילת הציבור – כדי להזכיר לרב נחמן ולהזכיר לכל אדם ואדם בעם-ישראל אשר יושב בביתו, שיש להשתדל מאד להתפלל עם הציבור (בתנאי שאינם תועים באלילות).


ואותו רבי יצחק אשר דחק ברב נחמן לבוא ולהתפלל בבית-הכנסת, דרש בדף הקודם (ו ע"א) דרשה שתכליתה דומה (וכבר ביארנו אותה בחלק לו), וזה לשונה: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש-ברוך-הוא מצוי בבית-הכנסת? שנאמר: 'אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' [תה' פב, א]". כלומר, הייתה לרבי יצחק מגמה לחזק את הלימוד והתפילה בבית-הכנסת, וחז"ל כנראה הסכימו עמו, ולכן נפסקו להלכה ההלכות שראינו לעיל במשנה תורה.


אולם, אם נתבונן בתלמוד כפשוטו (וכמו שנראה לקמן), ונגיע למסקנה שיש שעות "טובות" שהן שעות רצון, ושעות "רעות" שאינן שעות רצון, הננו עוברים על מצות לא תעשה מפורשת בתורה אשר נוגעת לעבודה-זרה! וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):


"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


נשים לב, כי הוברי השמים שנזכרו בהלכה, נזכרו רק כדוגמה והמחשה, מכיוון שהם היו אלה אשר הנחילו את ההשקפות הרעות הללו. ברם, ברור שכל מי שקובע עתים, בין אם על-ידי חישוב מערכי-הכוכבים ובין אם על-ידי חישובים ודמיונות אחרים – עובר על מצות לא תעשה מן התורה, אשר קשורה בקשר הדוק מאד לעבודה-זרה ולהתפתחותה, ויש ראיה גדולה לדברינו מדברי התורה, מדברי חז"ל, ומדברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ולשון סִפְרָא: 'לא תעוננו, אלו נותני הָעִתִּים', לפי שהוא נגזר מן עונה [=זמן]. כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים האומר: 'עת פלונית טובה ועת פלונית רעה'. וגם העובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר המודיע את העונות. [...] והמכוון מעשיו לזמן מסוים, מתוך חישוב כדי שיהא מאושר או יצליח באותה המלאכה, הרי גם זה סופג מלקות, לפי שעשה מעשה".


נמצא, שהתורה וחז"ל פסקו את פסקם בלשון כללי: "לא תעוננו – אלו נותני הָעִתִּים", כלומר כל מי שמדמיין ומורה שיש עת טובה ועת רעה; וגם רבנו מסביר את דבריהם באופנים כלליים: "כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה". וכך הייתה דרכם של עובדי האלילים הקדמונים אשר כיוונו את מעשיהם לשעות ולזמנים מסוימים כדי להצליח בפולחני העבודה-הזרה, וכמו שרבנו מלמד במורה (ג, לז):


"ויש שם מעשי כשפים שלא יִשְׁלְמוּ כי אם בכל המעשים הללו כולן, כגון שאומרים: לוקחים כך וכך עלים מצמח פלוני, ותהיה לקיחתן כשהירח במזל פלוני, והוא ביתד מזרח או בזולתו מן היתדות, ולוקחים מקרני בעל חיים פלוני או מצואתו או משׂערו או מדמו שיעור כך, כשהשמש באמצע השמים דרך משל, או במקום מוגדר, ולוקחים ממתכת פלונית או כמה מתכות, ומתיכין אותן בצומח כך ["בעלייתו של כוכב מסוים בפאת מזרח" (מָרי)] והכוכבים במצב כך, ואחר כך תדבר ותאמר כך, כשאתה מקטר באותם העלים וכיוצא בהן לאותה הצורה המותכת, ויארע כך". וכל זה רק מקצת מן ההזיות שמתוארות שם.


ויתרה מזאת, מי שנדמה לו שיש "עת רצון" שבה הקב"ה "נוח" לשמוע את תפילתו, מחדיר למחשבתו הזיה מאגית אשר נוגעת למינות, כי המחשבה שניתן להשפיע על הקב"ה בזמנים מסוימים מובילה בהכרח להשקפה שהקב"ה משתנה: יש עתים שבהם הוא "נוח לרצות" ויש עתים שבהם הוא "קשה לרצות", ולא רק שהוא משתנה, הוא גם דומה לבני האדם! "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ"; "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ, יח-כה).


כמו כן, מי שנדמה לו שיש "עת רצון" לפני הקב"ה, יתרשל בתפילתו ולא יכניע את לבו לפני בורא-עולם, אף שזוהי מטרתה המרכזית של התפילה! ולא רק זאת, הוא גם יתרשל מלשוב בתשובה לפני בורא-עולם ויתעצל מלעזוב את דרך העוונות, שהרי הקב"ה מקבל או דוחה את תפילתו, לא בגלל הכנעת לבו לפניו או בגלל שיבתו אליו בתשובה שלמה וכנה, אלא, לפי דמיונו, אם הוא יצליח "לכוון" את העת שבה הקב"ה "נוח לרצות"... כאילו התפילה היא כישוף אלילי, ועשרת המתפללים הם מרכיבי הפולחן אשר פותחים שערי שמים...


וכך בדיוק מבינים ותופשים צאצאי המינים את התפילה, מהותה ותכליתה, ותפישתם הרעה הזו נובעת לדעתי בעיקר מהבנת הסוגיה המדרשית הזאת, שלמדנו עד עתה רק את חצייה הראשון. נעבור עתה ללמוד את חצייה השני, ותבינו ביתר-שׂאת את דבריי:


לאחר שרב נחמן תמה על רבי יצחק: לשם מה כל החרדה הזאת? משיב לו רבי יצחק בציטוט דרשה של רבי שמעון בן יוחאי, ולאחריה מוסיפים לצטט שם דרשות דומות, וכך הם המשך דברי התלמוד במסכת ברכות שם (ח ע"א), וחילקנו את הדרשות לארבע פסקות:


"אמר ליה [רבי יצחק לרב נחמן]: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב: 'וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן' [תה' סט, יד] – אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין.


רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: 'כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ' [יש' מט, ח]. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא: 'הֶן אֵל כַּבִּיר [=לפי הדרש הכוונה לציבור גדול] וְלֹא יִמְאָס' [איוב לו, ה], וכתיב: 'פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי' [תה' נה, יט]. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים? שנאמר: 'הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס' [איוב לו, ה], וכתיב: 'פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי' [תה' נה, יט]. [...]


אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית-הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל' [יר' יב, יד]. ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר [בהמשך הפסוק שם]: 'הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם' [יר' יב, יד].


אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סָבֵי בבבל [=יש יהודים שהאריכו ימים בגלות בבל]. תמה ואמר [דב' יא, כא]: 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה' כתיב, אבל בחוצה לארץ, לא! כיוון דאמרי ליה: מַקְדְּמֵי וּמַחְשְׁכֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אמר: היינו דקא מְהַנְּיָא לְהוּ, כדאמר רבי יהושע בן לוי לבנוהי: קְדִימוּ וַחֲשִׁיכוּ וְעַיְילוּ לבי כנישתא, כי הֵיכֵי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי. אמר רבי אחא ברבי חנינא: מאי קְרַאָה? 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי' [מש' ח, לד], וכתיב בתריה: 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ' [מש' ח, לה]".


וברור לכל מעיין בר-דעת כי כל מטרת המדרשים הללו היא לחזק את חיי הקהילה היהודיים; לחזק את עבודת ה' בבתי-הכנסיות; לחזק את אהבת הרעים ודיבוק החברים; לחזק את לימוד התורה אשר פורח בדרך-כלל במסגרות של בתי המדרשות; לחזק ולעודד את בני האדם לעבוד את ה', כי רוב בני האדם זקוקים כל העת לחיזוקים חברתיים כדי לעבוד את ה'; וכן לקרוא יחדיו בשם ה' אל עולם, כי רק בקהל גדול מתפרסם שמו של ה' יתעלה ויתרומם.


זאת ועוד, עת הרצון האמיתית היא כאשר הציבור מתכנס לבית-הכנסת, מתפעל מקיבוץ בני האדם יחדיו לעבודת ה', וקורא בעוז בשם ה' אל עולם! כי רוב בני האדם עשויים להכניע את לבם לפני בורא-עולם רק לאחר שהם יטרחו לבוא לבית-הכנסת, ושם הם ישמעו דברי חכמה וכיבושין, ויתבוננו באנשי האמונה הישרים אשר בוכים זועקים ומתחננים לה' יתעלה – "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויק' כו, מא). כך לפי דעתי יש להבין את דברי רשב"י בתלמוד, וכך יש להבין את דברי דוד המלך, אשר במקורם כלל אינם עוסקים בתפילה במניין, אלא, דוד המלך התכוון לומר בפסוקו: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן", שאנשי העלייה, הקרובים לפני ה' יתעלה, תפילתם תמיד רצויה לפניו כי לבם טהור ורוחם שפלה.


וראיה גדולה יש לנו מתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בישעיה (מט, ח): "כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ", וכך הוא מתרגם שם: "כִּדנָן אֲמַר יְיָ, בְּעִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא מְקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן, וּביוֹם עָקָא אֲנָא מְקִים פֻּרקָן וּסעֵיד לְכוֹן". הראינו לדעת, כי "עת הרצון" היא ההליכה במשמעתו של ה', ובמלים אחרות, הכנעת הלב ותשובה שלמה לפניו.


וכך גם יש להבין את פסק רבנו: "שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת". כלומר, דווקא בבית-הכנסת: כאשר האדם מתחזק בעבודת ה', כאשר הוא מתחזק בלימוד התורה וידיעת ה' יתעלה, כאשר הוא מחזק את נפשו לדבוק באהבה בה' יתברך, כאשר הוא פועל יחד עם חבריו לקדש שם שמים, וכאשר הוא מכניע את לבו לה' יתעלה לאור הידיעות והרשמים שהוא לומד וחוֹוֶה – אז, קרוב לוודאי, שהצמא לעבוד את ה' באמת, אכן יצליח בשאיפתו הטהורה, לבו ייכנע לפני בורא-עולם, ותפילתו תתקבל.


כדי להוסיף ולהבין לעומק את טיב מגמתם החברתית והדתית של חז"ל, נעיין בדברי רבנו במורה (א, נד), אשר מבאר את בקשתו של משה רבנו מאת ה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו:


"[ומשה רבנו ב]אמרוֹ: 'לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' [שמ' לג, יג], מלמד, כי מי שיידע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שידעוֹ – הוא הרצוי המקורב, ומי שֶׁסָּכַל ידיעתו – הוא הַזָּעוּם [שיש כלפיו זעם מלפני ה' יתעלה] המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק [מאת ה' ומלפני ה' כלפי בני האדם]".


כלומר, התפילה, במניין או שלא במניין, אינה קובעת מאומה! היא עשויה לשמש כאמצעי חשוב לידיעת ה' ולאהבתו, אך כאשר היא ריקה וחלולה ומנותקת מהכנעת הלב ומידיעת ה', לא רק שהיא אינה כלום, במניין או שלא במניין, חמור מכך! היא עשויה להיות מכשלה גדולה, כי האדם סבור שהוא מתרומם לפסגת פסגות הקִּרבה לה' יתעלה, בעוד שהוא למעשה רחוק מבוראו כרחוק מזרח ממערב, ושוגה בהשקפות זרות ואליליות ובדמיונות שווא ומדוחים.


מָרי מוסיף ומעיר שם על המשפט שהדגשתי לעיל:


"כוונת רבנו לתפילה של אמירת מלים ללא השכלת מציאות ה' וייחודו באמת, ומכל מקום אם הייתה יציאתו של אדם זה מבית-הכנסת כביאתו, והיה זה שכרו שנמנע מרכילות ולשון הרע בחוץ, אך אותו הבא בדרישות שׂררה וריב ומצה – טובה קבירתו חי מתפילתו".