top of page

על סכין של מילה ומגמת ההחמרה

זכורני שנערכה בבית-הכנסת שבו אני מתפלל ברית-מילה בשבת. בבואי לבית-הכנסת לפני כניסת השבת פגש אותי סב הנימול בכניסה לבית-הכנסת. הוא שאל אותי האם יש צורך להביא את תיקו של המוהל, שבו יש את סכין המילה ושאר צורכי המילה, לפני כניסת השבת דווקא, או שמא מותר לו להביא את תיקו של המוהל גם בשבת עצמה?


חככתי בדעתי לרגע, ושאלתי את עצמי: מדוע שיהיה אסור? והלא יש צורך בתיק בשבת, וכל דבר שיש לו צורך בשבת אינו בגדר מוקצה, כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במצוה חשובה כמו מילה! לפיכך, השבתי לו כי לפי דעתי מותר להביא את התיק בשבת ללא שום חשש.


בעודנו מדברים, עבר אחד לבוש שחורים, אשכנזי ממוצא תימני, בנו של אחד ממתפללי בית-הכנסת אשר שמע את שיחתנו, הוא מיהר לצאת מבית-הכנסת, כנראה להביא דבר-מה ששכח בביתו. בעודו יוצא הספיק לשמוע מעט מהשיחה, ותוך כדי הליכתו הוא הפטיר כלפינו שהדבר אסור, ויש להביא את תיקו של המוהל לבית-הכנסת לפני כניסת השבת.


א. כל הדברים בחזקת היתר


לצערנו, הכלל שכל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, לא קיים בימינו, במקומו המציאו פוסקי ההלכה הפרו-נוצריים כלל חדש: כל הדברים בחזקת איסור עד שיוודע היתרן. כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם ודרך האמת, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא אסור נהג בו היתר. והנה לפניכם תשובת רבנו בעניין זה, שהובאה בתוך דבריו של קאפח לפירושו בהלכות חמץ ומצה, שם קאפח זועק על החומרה לאסוֹר תיבול מצת מצוה, וזה לשונו של קאפח ולאחריו תשובת רבנו (עמ' שנט):


"והדברים מפליאים שמחפשים ראיות להיתר מה שאינו אסור כלל ואין בו שום נדנוד של איסור, והטוען איסורו צריך להוכיח את האיסור, ולא שהמתיר צריך להוכיח את ההיתר, כי כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, וכפי שכלל לנו רבנו בתשובתו הגדולה בעניין תחומין הובאה לעיל בהלכות שבת פרק כז, והיא בתשובותיו סימן שי, וזה לשונו [של רבנו]:


'ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שיימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר ביארנו בכלל העיקרים שביארנום, שהדברים כולם מותרים מהתורה זולתי מה שנתברר איסורו' וכו' ע"ש". עד כאן.


בנוסף לכל זאת, רבנו פוסק בהלכות איסורי ביאה (טו, יט), וכֹה דבריו: "דין תורה, שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר: 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְיָ" [דב' כג, ג] – ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק". ומוסיף ואומר שם קאפח באות כט (עמ' רמג–רמד):


"בקידושין [עג ע"א] נאמר: 'ממזר ודאי הוא דלא יבוא – הא ספק יבוא'. ולדעת רבנו זה בנין אב לכל התורה כולה, שאין אָסור מן התורה אלא מה שנתברר איסורו, אבל כל ספק מותר מן התורה. וכך כתב [רבנו] בתשובה לעניין תחום שבת:


'וכבר בארנו בכלל העיקרים שביארנום, שכל הדברים מותרים מן התורה זולתי מה שנתברר איסורו. ומה שאמרו חז"ל: 'ספקא דאורייתא לחומרא' – אינו אלא מדברי סופרים ולא מן התורה. וּבַפֵּירוש [=בתלמוד] אמרו: 'ממזר ודאי אסרה תורה' – והוא הדין בכל איסורי לאווין, וכיוון שספק איסורא דאורייתא אסור מדרבנן' וכו' [עד כאן דברי רבנו].


ועל-פי עיקר זה כתב גם בהלכות כלאים (י, כז): 'וכבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסורי ספקות מדברי סופרים'. ובהלכות איסורי ביאה (יח, יח): 'הואיל ואיסור כל הספקות כולן מדברי סופרים'. ובסוף פרק ט טומאת מת: 'דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי. אבל כל הספקות, בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות, הרי אין להן אלא מדברי סופרים' – הרי ברור שבניין אב לכולן הוא הממזר". עד כאן דברי קאפח.


נמצא, כי רק דבר שאסור במפורש מן התורה ספקו אסור מדברי סופרים, ברם, דבר שאין בו שום חשש לאיסור תורה, וחכמים לא אסרוהו באופנים מפורשים, אין לאוסרו כלל ועיקר. ובמלים אחרות: "כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן".


אולם, תפישת ההלכה בימינו והמגמה להחמיר ולהגביל כאמור, שיבשה את הכלל ההלכתי החשוב הזה, וכל מי שמבקש היום להתיר דבר-מה, מראש נתפס כטועה ואף כמזלזל וקל-דעת. שיבוש זה גרם לכך, שבימינו מי שרוצה להתיר דבר-מה זקוק בהכרח לשני עדים:


האחד, להוכיח שהוא צודק לפי ההלכה; והאחֵר, לזהות את טעות האוסרים ולבארהּ (ולרבים גם זה לא יספיק, כי הסגידה להבל כבר השתלטה על כל חלקה טובה). כל עוד הוא לא יוכיח את שני הדברים הללו באותות ובמופתים, תִּרבץ מעל המתיר עננה של ספקות, שמא אינו בקי בהלכה, שמא אינו מן "המהדרין", ואפילו שמא הוא קל דעת שמקל בעניינים חמורים.


בהמשך נבאר מהו יסוד מגמת ההחמרה הזו ומהו מקורה הנרפשׂ, אך קודם לכן נעיין בהלכות רבנו ונציג את שני העדים ההכרחיים שהזכרנו (הוכחת הצדק וזיהוי טעות האוסרים), וכל זאת רק כדי לקבוע את המובן מאליו: שמותר להביא את תיקו של המוהל לבית-הכנסת בשבת.


ב. סכין של מילה – מוקצה מחמת חסרון כיס?


ראשית בדקנו מבחינת מוקצה האם יש איסור לטלטל סכין של מילה? כלומר, האם סכין של מילה הוא בגדר "מוקצה מחמת חסרון כיס"? נעיין אפוא בפסק רבנו בהלכות שבת (כה, ט):


"כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצין לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא ייפָּסדו, אסור לטלטלם בשבת, וזה הוא הנקרא: 'מוקצה מחמת חסרון כיס'. כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב שלאשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן".


רבנו לא מקמץ בדוגמאות: שבע דוגמאות הרמב"ם מביא לכלים שונים שהאדם מקפיד עליהם. והואיל וסכין של מילה הוא בגדר כלי שהמוהלים היו מקפידים עליו, קשה להניח שרבנו ישמיטו מרשימת הדוגמאות אלא-אם-כן חז"ל לא הגדירו את הסכין הזה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס". ויתרה מזאת, כל הכלים שנזכרו בדברי רבנו אין להם צורך בשבת, לעומת זאת, סכין של מילה יש בו צורך גדול בשבת, שהרי לעתים מזומנות המילה חלה בשבת. איך אפוא יעלה על הדעת שהוא יהיה בגדר מוקצה כאשר יש בו תועלת הכרחית לקיום מצוה כל-כך חשובה בשבת?


לפיכך ברור, כי לסכין של מילה כלל אין דין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", וכאילו הוא מוכן ומזומן תמיד לקיים בו את המצוה הגדולה והחשובה הזו וגם בשבת. עוד נראה לי, כי בגלל שיש לו צורך בשבת שיש בה מצות מילה, נעקר ממנו דין מוקצה מחמת חסרון כיס לחלוטין.


ג. מדוע אפוא החמירו בדין זה?


עדיין יש להבין מדוע החמירו צאצאי המינים בדין זה? מהו יסוד שגיאתם? לפי דעתי שיבושם נובע מאי-הבחנה בין שני מושגים נפרדים בהלכות שבת: הלכות מוקצה והלכות עירוב. לפי ההלכה יש מקומות שבהם המילה נדחית ליום ראשון, כגון שאין סכין של מילה או שהסכין נמצא ברשות אחרת כגון רשות הרבים, ואפילו בבית אחֵר במקום שלא עשו עירובי חצרות.


כלומר, במקומות שיש לעבור על איסור תורה או אפילו על עירוב דרבנן, אסור לפי ההלכה לקיים מצות מילה בזמנה, וכֹה דברי רבנו בהלכות מילה (ב, ז):


"עושין כל צרכי מילה בשבת [...]. אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת. כיצד? הרי שלא מצאו סכין אין עושין סכין בשבת, ולא מביאין אותו ממקום למקום. ואפילו במבוי שאינו מעורב אין מביאין אותו מחצר לחצר [=והוא הדין מבית לבית במקום שלא עירבו עירובי חצרות]. ואין עירוב דדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו מערב שבת".


כאמור, אי הבנה ואי הבחנה בין עניין מוקצה לעניין הוצאה מרשות לרשות וערבובן, יחד עם מגמת ההחמרה המופקרת, הפכו את סכין המילה ושאר כליו של המוהל למוקצים.


אולם, חומרה זו לא תעלה על הדעת מהסיבות הבאות:


א) אם היה לסכין דין מוקצה והיה אסור לטלטלו אפילו במקום שיש עירוב, חז"ל לא היו אוסרים להביאו מרשות לרשות, ולא היו מוסיפים ואוסרים אף להביאו מחצר לחצר במבוי משותף. כלומר, חז"ל פירטו כיצד ובאלו נסיבות אסור להביא סכין של מילה, ללמדנו, שבכל שאר האופנים אין שום איסור, ובמלים אחרות, אין לסכין של מילה דין של מוקצה כלל.


ב) קאפח מוסיף ואומר שם (אות יב), שאיסור הבאת הסכין במקום שלא עשו עירוב חצרות, הוא רק כאשר הסכין נמצאת בתוך אחד מבתי החצר, ואז אסור להוציאו ולהביאו לבית אחר. אך כאשר הסכין נמצאת בחצר מותר להביאה לתוך הבית ולהשתמש בה למצות מילה, וז"ל: "וכי היכן צריך עירוב דדבריהם? כפי שפסק הוא [=הרמב"ם] בעירובין, הרי רק בשבת בתוך הבית, אבל בשבת בחצר ודאי שמביאין אותו". כלומר, גם לפי קאפח ברור ופשוט שמותר להביא את סכין המילה בשבת במקום שיש עירוב, ואין לסכין המילה דין מוקצה כלל. ויתרה מזאת, גם אם נניח שסכין המילה הוא בגדר "מוקצה מחמת חסרון כיס" – הלא הסכין נמצא בתוך תיק המוהל שבו יש חפצים רבים, ובסיס לדבר האסור והמותר מותר בטלטול בשבת.


אולם, אין בדברי המחמירים הללו שום היגיון, שהרי איך יעלה על הדעת שיהיה אסור לטלטל את סכין המילה בשבת לצורך המילה משום "מוקצה מחמת חסרון כיס", אך כן יהיה מותר להשתמש בו לעצם מצות המילה? מוקצה או לא מוקצה? מותר לטלטלו או אסור לטלטלו?


אגב, נשים לב שרבנו אומר לעיל: "ואין עירוב דדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין", ולא אומר באופן כללי: "ואין איסורי דרבנן נדחים מפני המילה"; ואף נותן טעם מדוע איסור עירובי מבואות וחצרות לא נדחה: "הואיל ואפשר להביאו מערב שבת" – כלומר, חז"ל אסרו לקיים את המילה בזמנה דווקא בגלל שהתרשלו ולא הכינו את הסכין מבעוד יום. נמצא, כי בשאר איסורי דרבנן שאינם דומים לעירובי חצרות ומבואות, אין לדחות את המילה באופן גורף, אלא יש להפעיל שיקול דעת, ודומני שבמקרים לא מעטים יהיה ראוי לקיים בהם את המילה על-כל-פנים.


ד. יסודות מגמת ההחמרה


מדוע אפוא פשטה מגמת החמרה בעולם הדתי באלף השנים האחרונות? מדוע היא לעולם לא יודעת שׂבעה? מדוע היא רק הולכת ומתעצמת? יש לכך שתי סיבות מרכזיות:


א) השפעה נוצרית – הולדתה של מגמת ההחמרה הינה בארצות אירופה, שם פשׂתה הדת הנוצרית אשר מקדשת את ההחמרה, הסגפנות והפרישות מהנאות העולם-הזה, ואף קובעת לפיהן את מעלתו וקרבתו של האדם לאל. ככל שהאדם נתפש כסגפן יותר כך הוא נחשב כקרוב יותר לאלהים – מעין "מלאך" שכל צרכי החומר זרים לו. סגפנותם ופרישותם החיצונית של הכומרים מעוררת בקרב ההמונים הנבערים הערצה כלפיהם, כאילו הם אנשים נשׂגבים ומורמים מעם – "בניו של אלהים". מעמדם כ"אלהים עלי-אדמות" לא נועד רק לפטם את גאוותם ולספק את תאוותיהם השפלות, אלא לא פחות מכך, כדי לשכנע את ההמון בהזיה שהם ראויים לשלל טובות הנאה מפליגות, ולעורר את ההמון לממנם, לפטמם ולהעריצם.


דת משה פשטה צורה ולבשה צורה חדשה בקרב יהדות אשכנז שהושפעה מאד מן הנצרות, ולכן צאצאי המינים רואים בסגפנות כלי מרכזי להערכת גדולתו של אדם, וכלי מרכזי להתעות את ההמון בהזיה שגדוליהם הם "בניו של אלהים", בדיוק כמו כומרי הנצרות, וכל זאת כדי שיעריצום ויישָּׁמעו הישמעות מוחלטת לכל אשר יורו להם, אפילו על שמאל שהוא ימין...


השפעות רבות נוספות היו לנצרות על הדת באירופה, ואוסיף שתי דוגמאות:


א.1) ההיתר ליהנות מכבוד תורה – לפי דעתי היתר זה נלמד מן הנצרות, אשר הפכה את הפקת טובות ההנאה ועושק ההמון לאמנות (ובימינו צאצאי המינים עלו על מוריהם, לדוגמה, הכניסה לכנסייה היא בחינם, ואילו בכנסיות צאצאי המינים קונים כיסא בכסף).


א.2) ביטול כל עולם המחשבה של דת האמת ומחיקתו מספרי הדת לחלוטין, עד שמצוות כמו ידיעת ה' וייחודו הפכו להיות בגדר כפירה לשיטתם של צאצאי המינים. ביטול עולם המחשבה הפך את דת משה הצלולה לאפוֹרה חולה ועכורה, בהיותה עתה כלי הלכתי-טכני חסר מעוף ונעדר רוממות המחשבה של דת האמת. ביטול עולם המחשבה של דת האמת שהזכרנו בסמוך נובע כאמור מהשפעת הכנסייה הנוצרית, אשר התנגדה התנגדות נחרצת ליסודות הדת כמו: ייחוד ה' ומלחמה נחרצת בעבודה-זרה, ואף החדירה דמיונות והזיות מאגיות אליליות לרוב.


ב) וישנה סיבה נוספת לנגע מגמת ההחמרה ההולך וגובר: דת משה נשענת על שתי רגליים: רגל המחשבה ורגל ההלכה. שתי הרגליים הללו אינן זהות בחשיבותן, מפני שרגל ההלכה היא האמצעי, המבוא והשער לתכלית האדם בעולם-הזה – לידע את ה' יתעלה ככל יכולתו.


מכל מקום, צאצאי המינים והנוהים אחריהם, מאז ביטולם את עולם המחשבה היהודי וקטיעת רגל המחשבה מדמותם הרוחנית, עומדים רק על רגל אחת היא רגל ההלכה. וככל אדם שעומד על רגל אחת, עמידתם איננה יציבה, ובסתר ליבם חשים הם היטב את עמידתם הרוחנית הרעועה. בשל עמידתם הרוחנית הרעועה, הם הרגישו ומרגישים צורך עז שהולך ומתעצם, למלא את ריקנות נפשם מדעת ומהשקפות נכונות וישרות, בחומרות על גבי חומרות, עוד ועוד, כאדם הנרעד כעלה נידף שמבקש לחזק את עמידתו על רגל אחת בעיבּוייה ובהשמנתה.


ברם, כל ניסיונותיהם לעבּוֹת את רגלם היחידה שנותרה להם ולחזק את עמידתם הרוחנית, משׂיגים דווקא את המטרה ההפוכה, ועמידתם הרעועה לא רק שאיננה מתחזקת היא אף מתערערת עוד ועוד. מפני שגם הרגל ההלכתית הַבְּריאה שאולי הייתה להם לפני למעלה מאלף שנים, כבר איננה אותה רגל, מפני שהיא חולה עתה מאד מרוב ניפוחה ונפיחותה.


כל עוד לא יעקרו את כבודם וכבוד אבותם ויודו כי מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותיהם ואבות-אבותיהם, כל עוד ימשיכו בדרכם העקלקלה, ויוסיפו לעבּוֹת ולהחליש את הרגל היחידה שנותרה להם – כך תוספנה להתערער עמידתם ויציבותם הרוחנית, והצורך שלהם להעמיס עוד ועוד חומרות הזויות כדי לשכך את המיית נפשם העשוקה, יגבר. ברם, בסופו-של-דבר יבוא יום, וגם הרגל היחידה, זו ההלכתית החולה מאד, תקרוס ברעש גדול, והם יעמדו חסרי אונים למול שוקת שבורה, ללא דעת וללא מדע אמיתיים, רק חומרות הזויות ודמיונות מחליאים.


ונצרף את התקפתו של רס"ג על הקראים שערכו רפורמות קשות בדת משה, ודבריו מתאימים באופן מופלא גם לרפורמים החרדים לתאוותיהם המחמירים והסגפנים כלפי חוץ... וזה לשונו בפירושו למשלי (עמ' לח) על הפסוק "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (ב, יב):


"והנה ממה שבאר החכם, שזה יהיה מפירות החכמה, שבעליה ישׂנא את אנשי הרע [...] אמר בהם [באנשי הרע]: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [...] והנה ראשית מה שיתעב [החכם] ממעשיהם: אם הנהיגו מנהג רע או קבעו שיטה רעה שהשֵּׂכל מתנגד לו, וכל-שכן אם עם זאת רבה יגיעתו, שהם מייגעים [=בשיטותיהם בהזיותיהם ובחומרותיהם] את הנוהים אחריהם ומענים אותם בלי תועלת ואף גורמים בכך נזק, ובשני הדברים יחד אמר ה' על הגויים: 'וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק' [יר' נא, נח], זו השיטה רבת היגיעה שאין בה רוע. ואחר-כך אמר: 'וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ' [שם], זו השיטה רבת היגיעה המוזרה בשכל [=שיש בה רוע]. וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות, אמר בזה: 'מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [מש' ב, יב]".


ונחתום בנבואתו של ירמיה על הגויים (טז, יט), שלא תיתכן קיומה במעגלים החיצוניים טרם קיומה במעגלי העדות השיטות והזרמים הפנימיים בעם-ישראל: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל".

על סכין של מילה ומגמת ההחמרה
.pdf
הורידו את PDF • 181KB

498 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page