על סכין של מילה ומגמת ההחמרה

זכורני שנערכה בבית-הכנסת שבו אני מתפלל ברית-מילה בשבת. בבואי לבית-הכנסת לפני כניסת השבת פגש אותי סב הנימול בכניסה לבית-הכנסת. הוא שאל אותי האם יש צורך להביא את תיקו של המוהל, שבו יש את סכין המילה ושאר צורכי המילה, לפני כניסת השבת דווקא, או שמא מותר לו להביא את תיקו של המוהל גם בשבת עצמה?


חככתי בדעתי לרגע, ושאלתי את עצמי: מדוע שיהיה אסור? והלא יש צורך בתיק בשבת, וכל דבר שיש לו צורך בשבת אינו בגדר מוקצה, כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במצוה חשובה כמו מילה! לפיכך, השבתי לו כי לפי דעתי מותר להביא את התיק בשבת ללא שום חשש.


בעודנו מדברים, עבר אחד לבוש שחורים, אשכנזי ממוצא תימני, בנו של אחד ממתפללי בית-הכנסת אשר שמע את שיחתנו, הוא מיהר לצאת מבית-הכנסת, כנראה להביא דבר-מה ששכח בביתו. בעודו יוצא הספיק לשמוע מעט מהשיחה, ותוך כדי הליכתו הוא הפטיר כלפינו שהדבר אסור, ויש להביא את תיקו של המוהל לבית-הכנסת לפני כניסת השבת.


א. כל הדברים בחזקת היתר


לצערנו, הכלל שכל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, לא קיים בימינו, במקומו המציאו פוסקי ההלכה הפרו-נוצריים כלל חדש: כל הדברים בחזקת איסור עד שיוודע היתרן. כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם ודרך האמת, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא אסור נהג בו היתר. והנה לפניכם תשובת רבנו בעניין זה, שהובאה בתוך דבריו של קאפח לפירושו בהלכות חמץ ומצה, שם קאפח זועק על החומרה לאסוֹר תיבול מצת מצוה, וזה לשונו של קאפח ולאחריו תשובת רבנו (עמ' שנט):


"והדברים מפליאים שמחפשים ראיות להיתר מה שאינו אסור כלל ואין בו שום נדנוד של איסור, והטוען איסורו צריך להוכיח את האיסור, ולא שהמתיר צריך להוכיח את ההיתר, כי כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, וכפי שכלל לנו רבנו בתשובתו הגדולה בעניין תחומין הובאה לעיל בהלכות שבת פרק כז, והיא בתשובותיו סימן שי, וזה לשונו [של רבנו]:


'ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שיימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר ביארנו בכלל העיקרים שביארנום, שהדברים כולם מותרים מהתורה זולתי מה שנתברר איסורו' וכו' ע"ש". עד כאן.


בנוסף לכל זאת, רבנו פוסק בהלכות איסורי ביאה (טו, יט), וכֹה דבריו: "דין תורה, שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר: 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְיָ" [דב' כג, ג] – ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק". ומוסיף ואומר שם קאפח באות כט (עמ' רמג–רמד):


"בקידושין [עג ע"א] נאמר: 'ממזר ודאי הוא דלא יבוא – הא ספק יבוא'. ולדעת רבנו זה בנין אב לכל התורה כולה, שאין אָסור מן התורה אלא מה שנתברר איסורו, אבל כל ספק מותר מן התורה. וכך כתב [רבנו] בתשובה לעניין תחום שבת:


'וכבר בארנו בכלל העיקרים שביארנום, שכל הדברים מותרים מן התורה זולתי מה שנתברר איסורו. ומה שאמרו חז"ל: 'ספקא דאורייתא לחומרא' – אינו אלא מדברי סופרים ולא מן התורה. וּבַפֵּירוש [=בתלמוד] אמרו: 'ממזר ודאי אסרה תורה' – והוא הדין בכל איסורי לאווין, וכיוון שספק איסורא דאורייתא אסור מדרבנן' וכו' [עד כאן דברי רבנו].


ועל-פי עיקר זה כתב גם בהלכות כלאים (י, כז): 'וכבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסורי ספקות מדברי סופרים'. ובהלכות איסורי ביאה (יח, יח): 'הואיל ואיסור כל הספקות כולן מדברי סופרים'. ובסוף פרק ט טומאת מת: 'דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי. אבל כל הספקות, בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות, הרי אין להן אלא מדברי סופרים' – הרי ברור שבניין אב לכולן הוא הממזר". עד כאן דברי קאפח.


נמצא, כי רק דבר שאסור במפורש מן התורה ספקו אסור מדברי סופרים, ברם, דבר שאין בו שום חשש לאיסור תורה, וחכמים לא אסרוהו באופנים מפורשים, אין לאוסרו כלל ועיקר. ובמלים אחרות: "כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן".


אולם, תפישת ההלכה בימינו והמגמה להחמיר ולהגביל כאמור, שיבשה את הכלל ההלכתי החשוב הזה, וכל מי שמבקש היום להתיר דבר-מה, מראש נתפס כטועה ואף כמזלזל וקל-דעת. שיבוש זה גרם לכך, שבימינו מי שרוצה להתיר דבר-מה זקוק בהכרח לשני עדים:


האחד, להוכיח שהוא צודק לפי ההלכה; והאחֵר, לזהות את טעות האוסרים ולבארהּ (ולרבים גם זה לא יספיק, כי הסגידה להבל כבר השתלטה על כל חלקה טובה). כל עוד הוא לא יוכיח את שני הדברים הללו באותות ובמופתים, תִּרבץ מעל המתיר עננה של ספקות, שמא אינו בקי בהלכה, שמא אינו מן "המהדרין", ואפילו שמא הוא קל דעת שמקל בעניינים חמורים.


בהמשך נבאר מהו יסוד מגמת ההחמרה הזו ומהו מקורה הנרפשׂ, אך קודם לכן נעיין בהלכות רבנו ונציג את שני העדים ההכרחיים שהזכרנו (הוכחת הצדק וזיהוי טעות האוסרים), וכל זאת רק כדי לקבוע את המובן מאליו: שמותר להביא את תיקו של המוהל לבית-הכנסת בשבת.


ב. סכין של מילה – מוקצה מחמת חסרון כיס?


ראשית בדקנו מבחינת מוקצה האם יש איסור לטלטל סכין של מילה? כלומר, האם סכין של מילה הוא בגדר "מוקצה מחמת חסרון כיס"? נעיין אפוא בפסק רבנו בהלכות שבת (כה, ט):


"כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצין לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא ייפָּסדו, אסור לטלטלם בשבת, וזה הוא הנקרא: 'מוקצה מחמת חסרון כיס'. כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב שלאשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן".


רבנו לא מקמץ בדוגמאות: שבע דוגמאות הרמב"ם מביא לכלים שונים שהאדם מקפיד עליהם. והואיל וסכין של מילה הוא בגדר כלי שהמוהלים היו מקפידים עליו, קשה להניח שרבנו ישמיטו מרשימת הדוגמאות אלא-אם-כן חז"ל לא הגדירו את הסכין הזה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס". ויתרה מזאת, כל הכלים שנזכרו בדברי רבנו אין להם צורך בשבת, לעומת זאת, סכין של מילה יש בו צורך גדול בשבת, שהרי לעתים מזומנות המילה חלה בשבת. איך אפוא יעלה על הדעת שהוא יהיה בגדר מוקצה כאשר יש בו תועלת הכרחית לקיום מצוה כל-כך חשובה בשבת?


לפיכך ברור, כי לסכין של מילה כלל אין דין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", וכאילו הוא מוכן ומזומן תמיד לקיים בו את המצוה הגדולה והחשובה הזו וגם בשבת. עוד נראה לי, כי בגלל שיש לו צורך בשבת שיש בה מצות מילה, נעקר ממנו דין מוקצה מחמת חסרון כיס לחלוטין.


ג. מדוע אפוא החמירו בדין זה?


עדיין יש להבין מדוע החמירו צאצאי המינים בדין זה? מהו יסוד שגיאתם? לפי דעתי שיבושם נובע מאי-הבחנה בין שני מושגים נפרדים בהלכות שבת: הלכות מוקצה והלכות עירוב. לפי ההלכה יש מקומות שבהם המילה נדחית ליום ראשון, כגון שאין סכין של מילה או שהסכין נמצא ברשות אחרת כגון רשות הרבים, ואפילו בבית אחֵר במקום שלא עשו עירובי חצרות.


כלומר, במקומות שיש לעבור על איסור תורה או אפילו על עירוב דרבנן, אסור לפי ההלכה לקיים מצות מילה בזמנה, וכֹה דברי רבנו בהלכות מילה (ב, ז):


"עושין כל צרכי מילה ב