מגמת ההחמרה בעולם הדתי

עודכן ב: 10 ינו 2019

לאחרונה נערכה בבית-הכנסת שבו אני מתפלל ברית-מילה בשבת. בבואי לבית-הכנסת לפני כניסת השבת פגש אותי סב הנימול בכניסה לבית-הכנסת. הוא שאל אותי האם יש צורך להביא את תיקו של המוהל, שבו יש את סכין המילה ושאר צורכי המילה, לפני כניסת השבת דווקא, או שמא מותר להביא את תיקו גם בשבת עצמה?

חככתי בדעתי לרגע, ושאלתי את עצמי: מדוע שיהיה אסור? והלא יש צורך בתיק בשבת, וכל דבר שיש לו צורך בשבת אינו בגדר מוקצה. ויתרה מזאת, אם כלי מלאכתו של המוהל הם בגדר מוקצה, כיצד התירו חכמים לעבור על איסור של דבריהם כדי לקיים מצות מילה? והלא כפי שנראה בהמשך, חכמים אסרו לעבור על דבריהם כדי לקיים מילה בזמנה. לאחר מחשבה מעטה השבתי לו כי לפי דעתי מותר להביא את התיק בשבת.

בעודנו מדברים, עבר אברך חרדי נעים הליכות ממתפללי בית-הכנסת ושמע את שיחתנו, הוא מיהר בדרכו החוצה מבית-הכנסת, כנראה להביא דבר מה ששכח, בעודו יוצא הספיק לשמוע מעט מהשיחה והוא הפטיר כלפינו שהדבר אסור, ויש להביא את תיקו של המוהל לפני כניסת השבת.

כל הדברים בחזקת היתר

לצערנו, הכלל שכל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, לא קיים בימינו, במקומו המציאו פוסקי ההלכה כלל חדש: כל הדברים בחזקת איסור עד שיוודע היתרן. כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם והאמת, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא אסור נהג בו היתר. וזה לשון מָרי יוסף קאפח בהלכות חמץ ומצה, שם הוא זועק על החומרה לאסור תיבול מצת מצוה, וזה לשונו (עמ' שנט):

"והדברים מפליאים שמחפשים ראיות להיתר מה שאינו אסור כלל ואין בו שום נדנוד של איסור, והטוען איסורו צריך להוכיח את האיסור, ולא שהמתיר צריך להוכיח את ההיתר, כי כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, וכפי שכלל לנו רבנו בתשובתו הגדולה בענין תחומין הובאה לעיל בהלכות שבת פכ"ז, והיא בתשובתיו סי' שי, וז"ל:

'ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שיימצא בסוג אותו הודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר ביארנו בכלל העיקרים שבארנום, שהדברים כולם מותרים מהתורה זולתי מה שנתברר איסורו' וכו' ע"ש".

תפישת ההלכה בימינו ומגמתה להחמיר ולהגביל, שיבשה את הכלל ההלכתי החשוב הזה, וכל מי שמבקש היום להתיר דבר מה, מראש נתפס כטועה. שיבוש זה גרם לכך, שבימינו מי שרוצה להתיר דבר מה זקוק לשני דברים: האחד, להוכיח שהוא צודק לפי ההלכה; והאחר, לזהות את טעות האוסרים ולבארהּ. כל עוד הוא לא יוכיח את שני הדברים הללו, תרבץ מעל המתיר עננה של ספקות, שמא אינו בקי בהלכה, שמא אינו מן המהדרין, ואפילו שמא הוא קל דעת שמקל בעניינים חמורים.

בהמשך נבאר מהו יסוד מגמת ההחמרה הזו, ומהו מקורה הנרפש, אך קודם לכן נעיין בהלכות ונמלא את שני הדברים ההכרחיים שהזכרנו, וזאת כדי לקבוע שמותר להביא את תיקו של המוהל לבית-הכנסת בשבת.

סכין של מילה – מוקצה מחמת חסרון כיס?

ראשית בדקנו מבחינת מוקצה, האם יש איסור לטלטל סכין של מילה, כלומר האם סכין של מילה הוא בגדר "מוקצה מחמת חסרון כיס". וכך פוסק רבנו בהלכות שבת (כה, ט):

"כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצין לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו, אסור לטלטלם בשבת, וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב שלאשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן".

שבע דוגמאות הרמב"ם פירט כאן, היעלה על הדעת שסכין של מילה נשמט סתם מרשימת הדוגמאות? ויתרה מזאת, כל הכלים שנזכרו בדברי רבנו אין להם צורך בשבת, ואילו סכין של המילה יש בו צורך בשבת לעתים מזומנות שבהן המילה חלה בשבת. ואיך יעלה על הדעת שהוא יהיה בגדר מוקצה כאשר יש בו תועלת לקיום מצוה בשבת?

ויתרה מזאת, ה"אור שמח" מפרש בהלכה שם, שהסיבה שנאסר מוקצה מחמת חסרון כיס היא בגלל "דמסח דעתיה מיניה לגמרי ומקפיד עליו". היעלה על הדעת שהמוהל מסיח את דעתו מסכין המילה? והלא הוא זקוק להשתמש בו כדי לקיים את מצות המילה?! ואם הוא לא מסיח את דעתו ממנו, אין שום ספק שאין לו דין מוקצה כלל.

מדוע החמירו בדין זה?

ועדיין יש להבין מדוע החמירו בדין זה, מהו יסוד שגיאתם? לפי דעתי שיבושם נובע מאי הבחנה בין שני מושגים נפרדים בהלכות שבת: הלכות מוקצה והלכות עירוב. לפי ההלכה יש מקומות שבהם המילה נדחית בשבת, כגון שאין סכין של מילה או שהסכין נמצא ברשות אחרת כגון רשות הרבים, ואפילו בבית אחר במקום שלא עשו עירובי חצרות.

כלומר, אסור לפי ההלכה לקיים מצות מילה בזמנה, במקומות שיש לעבור על איסור תורה או אפילו על מצוה דרבנן, כדי לקיים מצות מילה, וזה לשון רבנו בהלכות מילה (ב, ז):

"עושין כל צרכי מילה בשבת [...]. אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת. כיצד, הרי שלא מצאו סכין אין עושין סכין בשבת, ולא מביאין אותו ממקום למקום. ואפילו במבוי שאינו מעורב אין מביאין אותו מחצר לחצר. ואין ערוב דדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו מערב שבת".

כאמור, אי הבחנה בין עניין מוקצה לעניין הוצאה מרשות לרשות, יחד עם מגמת ההחמרה המופקרת, הפכה את סכין המילה ושאר כליו של המוהל למוקצים. חומרה זו לא תעלה על הדעת מהסיבות הבאות:

א) אם היה אסור לטלטל את סכין המילה, חז"ל לא היו אוסרים רק להביאו מרשות לרשות, והיו מדגישים שלא רק להביאו מרשות לרשות בשבת אסור, אלא אף לטלטל את הסכין עצמו אסור בשבת. ממה שאסרו חז"ל רק להביאו מרשות אחרת נלמד שאין לסכין דין מוקצה כלל.

ב) מָרי יוסף אומר שם (אות יב), שכל איסור הבאת הסכין בעירוב של דבריהם, הוא רק כאשר הסכין נמצאת בתוך אחד מבתי החצר, ואז אסור להוציאו ולהביאו לבית אחר. אך כאשר הסכין נמצאת בחצר מותר להביאה לתוך הבית ולהשתמש בה למצות מילה, וזה לשונו: "וכי היכן צריך עירוב דדבריהם? כפי שפסק הוא [=הרמב"ם] בעירובין, הרי רק בשבת בתוך הבית, אבל בשבת בחצר ודאי שמביאין אותו".

כלומר, לדעת מָרי ברור ופשוט שמותר להביא את סכין המילה בשבת במקום שיש עירוב, ואין לסכין המילה דין מוקצה כלל. ויתרה מזאת, גם אם נניח שסכין המילה הוא בגדר מוקצה מחמת חסרון כיס, והלא הסכין נמצא בתוך תיק שבו חפצים רבים, מדוע אפוא נאסור להביא את התיק בשבת? והלא בסיס לדבר האסור והמותר מותר בטלטול בשבת?!

יסודות מגמת ההחמרה

מדוע אפוא ישנה מגמת החמרה בעולם הדתי במשך אלף השנים האחרונות? מדוע היא לעולם לא שבעה? מדוע היא רק הולכת ומתעצמת? יש לכך שתי סיבות לפי דעתי:

א) השפעה נוצרית – הולדתה של מגמת ההחמרה היא בארצות אירופה, שם פשׂתה הדת הנוצרית אשר מקדשת את הסגפנות ואת ההחמרה. בדת הנוצרית מעלתו של אדם וקרבתו לאל כביכול נקבעת לפי מידת סגפנותו מהנאות העולם הזה. הדת הנוצרית רואה בכומריה "בני האלהים" ובזכות סגפנותם כלפי חוץ, הם זוכים למעמד של מעין אלהים עלי אדמות, וכל שלל טובות ההנאה המפליגות הנלוות לכך.

דת משה באשכנז פשטה צורה ולבשה צורה חדשה שהושפעה מאד מן הנצרות, ולכן הם רואים בסגפנות ככלי להערצת ההמון לגדוליהם, וככלי להערכת גדולתו של אדם. השפעות נוספות היו לנצרות על הדת באירופה, ואוסיף שתי דוגמאות:

1) ההיתר ליהנות מכבוד תורה שלפי דעתי נלמד מן הנצרות שהפכה את הפקת טובות ההנאה ועושק ההמון לאמנות; 2) ביטול כל עולם המחשבה של דת האמת ומחיקתו מספרי הדת לחלוטין, עד שמצוות כמו ידיעת השם וייחוד השם הפכו להיות בגדר כפירה בעולם הדתי האשכנזי. ביטול עולם המחשבה הפך את דת משה הנפלאה ומלאת החיים לאפורה חולה ועכורה, בהיותה עתה כלי הלכתי-טכני חסר מעוף ונעדר רוממות המחשבה של דת האמת.

ב) ביטול עולם המחשבה של דת האמת הוא גם הסיבה השנייה לנגע מגמת ההחמרה ההולך וגובר. דת משה נשענת על שתי רגליים: רגל המחשבה ורגל ההלכה, רגל ההלכה היא אף המבוא והשער לתכלית האדם היהודי בעולם הזה – לידע את ה' יתעלה ככל יכולתו.

פוסקי ופרשני אשכנז וההולכים בעקבותיהם, מאז ביטולם את עולם המחשבה היהודי לחלוטין וקטיעת רגל המחשבה מדמותם הרוחנית, עומדים רק על רגל אחת היא רגל ההלכה. וכמו אדם שעומד על רגל אחת עמידתם איננה יציבה, ובסתר ליבם חשים הם היטב את עמידתם הרוחנית הרעועה. בשל עמידתם הרוחנית הרעועה, הם הרגישו ומרגישים צורך עז שהולך ומתעצם, למלא את ריקנות נפשם מדעת ומהשקפות נכונות, בחומרות על גבי חומרות, כאותו אדם שמבקש לחזק את עמידתו על רגל אחת בעבּותה ובהשמנתה.

ברם, כל נסיונותיהם לעבות את רגלם היחידה שנותרה ולחזק את עמידתם הרוחנית, משיגה את המטרה ההפוכה, ועמידתם לא רק שאיננה מתחזקת היא מתערערת עוד ועוד. מפני שגם הרגל ההלכתית הבריאה שהיתה להם, איננה אותה רגל, והיא חולה עתה מרוב ניפוחה ונפיחותה.

כל עוד לא יעקרו את כבודם וכבוד אבותם ויודו כי מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותם, ימשיכו בדרכם הסכלה, וימשיכו לעבות ולהחליש את הרגל היחידה שנותרה להם. עד יבוא יום שגם זו תקרוס כליל והם יעמדו חסרי אונים למול שוקת שבורה, ללא דעת וללא מדע אמתי, רק חומרות הזויות ודמיונות מחליאים.

ונצרף את התקפתו של רס"ג על הקראים שערכו רפורמות קשות בדת משה, ודבריו מתאימים באופן מפליא גם למגמת ההחמרה בעולם החרדי, וזה לשונו בפירושו למשלי (עמ' לח) על הפסוק "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (ב, יב):

"והנה ממה שבאר החכם, שזה יהיה מפירות החכמה שבעליה ישנא את אנשי הרע [...], אמר בהם [באנשי הרע]: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת', [...]. והנה ראשית מה שיתעב ממעשיהם אם הנהיגו מנהג רע או קבעו שיטה רעה שהשכל מתנגד לו, וכל שכן אם עם זאת רבה יגיעתו, שהם מייגעים את הנוהים אחריהם ומענים אותם בלי תועלת ואף גורמים בכך נזק, ובשני הדברים יחד אמר ה' על הגויים 'וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק' [ירמיה נא, נח], זו השיטה רבת היגיעה שאין בה רוע. ואחר כך אמר, 'וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ' [שם], זו השיטה רבת היגיעה המוזרה בשכל [שיש בה רוע]. וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות אמר בזה 'מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [...]".

ונסיים בנבואתו של ירמיה על הגויים (טז, יט), שלא תיתכן קיומה במעגלים החיצוניים טרם קיומה במעגלים הפנימיים בעם-ישראל: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל".


#מנהג #הלכה #אמת #חברה

32 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!