רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לה)

עודכן: 26 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ו ע"א) נאמר כך: "תניא, אבא בנימין אומר: אלמלי ניתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי: אינהו נפישי מינן וקיימי עלן כי כִסְלֵי לְאַגְיָא [כתלוליות שמקיפות את התלמים]. אמר רב הונא: כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה וְרִבָּוְתָא מימיניה. אמר רבא: האי דוחקא דהוי בַּכַּלָּה [הדוחק בדרשות בחודשי אדר ואלול בבבל שבהן היו מתכנסים המוני העם] – מנייהו הוי; הני ברכי דְּשָׁלְהֵי [הברכיים העייפות] – מנייהו; הני מָאנֵי דִּבְלוֹ [=הבגדים המתבלים] – מֵחוּפְיָא דידהו [=מההתחככות בהם]; הני כרעי דְּמִנַּקְּפִין [=הרגליים שנפצעות במכשולים] – מנייהו".


נעבור עתה לעיין עניין-עניין בפירוש רש"י, וזה לשונו: "[אלמלי ניתנה רשות לעין] לראות – כל השדים העומדים לפניו". מפירושו הזה עולה בבירור, כי השדים קיימים במציאות! אלא שלפי פירושו הזה הם רואים ואינם נראים! ואף שבהמשך פירושו נראה שיש להם ממשות ומוחשות גופנית, עדיין, לפי רש"י הם רואים ואינם נראים. כלומר, מדובר ביצורים מאגיים מובהקים, שהרי הם יצורים בעלי מודעות אשר נבראו מגוף וחומר דמיוני שלא ניתן לראותו, וכבר הרחבתי בעניין השדים בסדרת מאמריי על השדים (חלקים א, ב, ג, ד), והוכחתי שעצם האמונה בקיומם הינה עבודה-זרה, וחירוף וגידוף השם הגדול הנכבד והנורא.


רש"י ממשיך: "[אינהו נפישי מינן וקיימי עלן] כי כִסְלֵי לְאַגְיָא – כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים, כמו ששנינו: אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן [מ"ק ב ע"א]. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא, והגפן נטוע בתל, ובריש נדרים הדין אוגיא להוי פאה [ו ע"ב]". כדי להבין את שגיאותיו של רש"י בפרשנותו העילגת הזו, נעיין תחילה בפירוש רבנו למשנה במועד קטן שם: "ואין עושין עוגיות לגפנים – ועוגיות, הוא שיחפור סביב גזעי האילנות גומות שבהן מתקבץ המים. וכבר נתבאר לך בתעניות עג עוגה". וכן כותב רבנו בפירושו לכלים (כט, ז).


נמצא, כי אגיא או אוגיא הן חפירות עגולות שהיו נוהגים לעשות סביב לגפנים כדי שהמים יתקבצו לתוכן. ברם, שימו לב כיצד רש"י מפרש: מצד אחד הוא מודה שמדובר בחפירה שהרי הוא אומר: "אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן", אך בהמשך פירושו הוא אומר פעמיים שהאגיא או האוגיא היא תל! דהיינו מקום גבוה! "תל האוגיא והגפן נטוע בתל", וזה מלמד אותי כי צדקו חבריי ממלחמת תורה, ורש"י לא היה סוחר יין ובוודאי שלא היה יצרן יין כי הוא לא הבין מאומה ביסודות החקלאות! וכי יעלה על הדעת שמַים מתקבצים במקום גבוה? וכי יעלה על הדעת שעושים תלים סביב לגפנים? ואם הוא היה חקלאי הוא היה כותב בפירושו דברים ברורים כיאה ונאה לחקלאי אשר מומחה בגידול גפנים. וסכלות פירושו הזה מובילה למסקנה שהוא הושפע רבות מן היין, כי דבריו הם דברי שכרות.


רש"י ממשיך לפרש שם: "האי דוחקא דהוי בכלה – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה, ודומה להם כיושבים דחוקים". ושוב הוא מפרש פירוש שנובע מבוּרות ומחוסר הבנה, שהרי "הכלה" האמורה היא לא יום השבת, אלא מסורת מיוחדת שהייתה בבבל, אשר התרחשה בחודשים אדר ואלול, ובהם היו מתכנסים תלמידי החכמים יחד עם המוני העם ללמוד תורה, לכינוסים הללו היו קוראים: "ירחי כלה".


ויתרה מזאת, רש"י מפרש שמדובר בדוחק דמיוני, כאילו חכמי התלמוד היו הוזי הזיות! כלומר, מדובר לפי רש"י בחכמים ותלמידיהם אשר היו מתכנסים בבתי-הכנסת בשבת לשמוע דרשה או ללמוד תורה, ואף-על-פי שהם היו יושבים במרווח, היה נדמה להם שהם יושבים בצפיפות, וכלשונו: "ודומה להם כיושבים דחוקים". ומדוע להניח שהמקום היה צר לתלמידי החכמים? וכי התורה אינה מקור נובע של מים חיים אשר מגמד את כל התנאים הפיסיים הקשים? כל-שכן שהם היו יושבים במרווח! מדוע אפוא שירגישו שלא בנוח בעת שהם לומדים תורה? ודומני שפירושו הזה מעיד על מידות רעות של אדם אשר עינו צרה בזולתו עד שהוא אינו יכול לחלוק מקום במזרח עם זולתו, וכן על הזיות שונות ומשונות שהוא הזה וקדח בעת שהותו בבית-הכנסת או בעת לימוד התורה הדמיוני שלו.


בהמשך פירושו הוא אומר כך: "הני מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר, והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם". ופירושו הזה מגלה לנו משהו על רדיפת הבצע של רש"י, שהרי איך הוא העז לשקר ולומר שחכמי התלמוד ותלמידי החכמים "אינם בני מלאכה"? והלא כולם ללא יוצא מן הכלל היו עובדים למלאכתם למעט חולים וזקנים! מדוע אפוא הוא מפרש שתלמידי החכמים בתקופת התלמוד לא עסקו במלאכה? והתשובה ברורה, רש"י בפירושו השקרי הזה חושף את השקפתו שראוי להפיק רווחים וטובות הנאה מדת משה, שהרי לפי רש"י, "בני תורה" אינם צריכים לעבוד! ואם תשאלו, ואיך יתקיימו? הימותו? ובכן, ברור שיש לקיים אותם על חשבון הציבור והצדקה! ובמלים אחרות, רש"י בפירושו השקרי הברור הזה מכשיר ומעודד הפיכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים, ורק רודף בצע מסוגל לשקר שקר כל-כך גלוי בענייני בצע כסף, כי השוחד והתאוות כבר סימאו את עיניו.


וכבר הרחבתי בעניין חילול ה' הנורא הזה, אשר הפך את דת משה הטהורה לדת פרו-נוצרית טמאה ובזויה, ראו מאמריי: "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה?" (חלקים א, ב, ג, ד, ה), וכן: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד). ובמאמרים רבים התייחסתי לאסון הזה, מפני שתיקונו הוא היסוד הראשון לשיבה לדרך האמת, לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולמילוי ייעודנו כעם חכם ונבון.


רש"י חותם את פירושו לקטע הגמרא הנדון, ואומר כך: מחופיא דידהו – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם, חופיא – לשון חופף ומפספס [שבת נ ע"ב]". ונראה שרש"י מערבב כהרגלו, שהרי רבנו מדייק לפרש (נזיר ו, ג): "ופירוש חופף, השפשוף ביד; ומפספס, הוא השפשוף בציפורנים או בכלי". מכל מקום, רש"י מחזיר אותנו שוב לשדים ובניהם, כלומר, לפי רש"י, השדים הדמיוניים הללו, אשר כאמור הינם רואים ואינם נראים, היו יושבים בבתי-הכנסת בירחי הכלה, והיו גורמים לבגדי החכמים להתבלות: אולי הם היו מתחככים בהם, אולי הם היו עושים פעולה אחרת, ואולי הייתה סביבם איזו חופה מאגית דמיונית אשר הייתה מזיקה לבגדיהם של תלמידי החכמים, ואין זה משנה הרבה, כי מדובר באגדה כמובן, אף שהנני מכיר לא מעט שדים אשר מגיעים באופן קבוע לבתי כנסיות ולבתי מדרשות...


עד כאן ניתוח פירושו של רש"י, ברם, טרם שנבאר את האגדה הזו לפי הבנתנו, נמשיך עוד לעיין מעט בהמשך דברי הגמרא בברכות (ו ע"א), וכך נאמר שם:


"האי מאן דבעי לְמִידַּע להו, לַייתֵּי קיטמא נהילא וּנְבַדַּר אַפוּרְיֵיהּ, ובצפרא חזי כי כַּרְעֵי דְּתֻרְנְגוֹלָא. האי מאן דבעי לְמִחְזִינְּהוּ, לייתי שִׁלְיְתָא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא בוכרתא בת בוכרתא, וְלִקְלְיַהּ בנורא וְלִשְׁחֲקֵיהּ וְלִימְלִי עיניה מִנֵּיהּ וַחֲזִי להו, וְלִשְׁדְיֵיהּ בְּגּוּבְּתָא דְּפַרְזְלָא וְלִחְתְּמֵיהּ בְּגּוּשְׁפַנְקָא דְּפַרְזְלָא דילמא גָּנְבֵי מיניה, וְלִחְתּוּם פּוּמֵּיהּ כי היכי דלא לִיתְּזַק. רב בֵּיבָּי בר אביי עבד הכי, חזא ואתזק, בעו רבנן רחמי עליה ואתסי".


הקטע הזה אינו שייך לחכם מסוים, ובאופן כללי נראה לי שהוא הוכנס לגמרא כדי ללמדנו מעט על הפולקלור שהיה רווח באותם הימים בבבל, וכמו שמָרי כתב את ספרו "הליכות תימן" וייחד שם פרקים נרחבים להזיות דמיוניות ולאמונות תפלות, אף-על-פי שברור שהוא וכל-שכן סבו לא האמינו בהם כהוא-זה. כך גם הקטע הזה, שאין לו ערך בפני עצמו לדעתי, אלא נועד ללמדנו עד כמה ההמונים בבבל היו שקועים בהזיות, ולא לחינם הם סבלו את עונש הגלות. וכבר הרחבתי בעניין ההשפעות הבבליות הזרות שחדרו לתלמוד הבבלי ועל מקומן האמתי, במאמריי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "האמנם חז"ל היו כסילים?", ועוד.


אמנם, יש לדעתי סיבה נוספת להעתקת הקטע הזה ועליה אדבר בהמשך. מכל מקום, בקטע הזה מובאות שתי עצות כיצד לראות את השדים הרואים ואינם נראים, וכמובן שמדובר בהזיות שאין להן שחר, ואוסיף כמו שאומרים בתוכניות הטלביזיה: "לא לנסות בבית": העצה הראשונה היא לקחת אפר מנופה ויפזר אותו על מיטתו ובבוקר הוא יראה כעין רגלי תרנגול. העצה השניה היא לקחת שליית חתולה, שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, וישרוף אותה וישחק אותה, וימלא את עיניו באפר הזה, ואז הוא יראה את השדים. ברם, מוסיפים ומזהירים, שיש להיזהר באפר הזה, שמא השדים יגנבו ממנו, ולכן צריך לשים אותו בשפופרת ברזל, ולחתום אותה בחותם ברזל, ואם הוא לא יעשה כן הוא עלול להינזק. עוד מוסיפים, שרב ביבי ניסה לעשות כעצה השנייה, וניזק, וחכמים ביקשו עליו רחמים ונרפא.