רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לט)

דוגמה רנג

בבראשית (לד, א) נאמר כך: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "בַּת לֵאָה – ולא בת יעקב, אלא על-שם יציאתה נקראת: 'בת לאה', שאף היא יצאנית הייתה, שנאמר: 'וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ' [ל, טז]". כלומר, לפי רש"י הצרפתי לאה ודינה היו יצאניות! וכל זאת בפירוש פשטני אשר נועד לכל תינוק ודרדק בעם-ישראל! "לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ" (הושע ה, ד).

כמו כן, שוב אנחנו עדים לסכלותו המחרידה של רש"י-שר"י, אשר כתב בפירושו רק לפני ארבעה פרקים שהאימהות היו נביאות! וכאן הוא כותב שלאה אימנו הייתה יצאנית! כלומר, לא רק שהוא מוציא-שם-רע על לאה אמנו, הוא גם מוציא-שם-רע על הנבואה, כביכול מי שהגיע לדרגת הנבואה יכול להיות זונֶה אחרי בהמיוּת תאוות המין; ולא רק שהוא מוציא-שם-רע על הנבואה, הוא מוציא-שם-רע על הקב"ה יתרומם ויתעלה שמו, כביכול מי שהגיע לדרגת הנבואה ויודע את בוראו מסוגל להפנות עורף לאמת האלהית שנגלתה לו ולהתפלש בבהמיוּת החומר – ולדעת רבנו אי אפשר להתנבא טרם השבתת התשוקות הבהמיות (ב, לו): "וכבר השבית מחשבותיו וביטל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש [...] ושלמות המידות בביטול המחשבה בכל התענוגות הגופניות" וכו'.

והנה דברי רש"י בעניין נביאות האימהות (בר' כט, לד): "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי – לפי שהאימהות נביאות היו ויודעות ששנים-עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים יישא" וכו', וכבר ניתחתי את פירושו המשובש הזה בחלק לא דוגמה רה, ואין צורך לומר שרחל ולאה לא היו נביאות.

ועוד, בפירושו לעיל רש"י שוב מוכיח את סכלותו בהבנת מדרשי חז"ל, כי יסוד פרשנותו לקוח מפשט מדרש בראשית רבה (פ, א), ושם נאמר כך (לפי כתבי יד): "לית איתא זניא עד דברתה זניא, אמר לו: אם כן לאה אמנו זונה הייתה? אמר להם: אין, לפי שכתוב: 'וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ' [ל, טז] – יצאת מקושטת לקראתו כזונה, לפיכך כתוב: 'וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה' [לד, א]".

וברור כשמש במדבר צִיָּה וערבה שאין ללמוד מפרטי ופשטי מדרש זה מאומה! וכמו שהוּסבר במאמר: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", אלא יש להתבונן לעומק המדרש, ולהבין שיש רעיונות שמסתתרים מאחורי הפשט, כגון: אזהרה לבנות ישראל שלא לשגות בייצר הרע, היציאה מן הבית לשוטטות היא הפתח לעוררות הייצר ולשחיתות מוסרית, וכן שגם ביחסי האישות שבין האיש לאשתו יש לשמור על צניעות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ה, ז): "אמרו חכמים: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין".

כמו כן, יש מסר נוסף, עמוק יותר, אשר נוגע ליעקב אבינו. חז"ל לדעתי רומזים שיעקב אבינו חטא בהעדפתו הגלויה לרחל אמנו, עד שהוא גרם ללאה אמנו לנהוג שלא כהוגן מתוך תקווה שמא הוא יֹאהב אותה כמו שהוא אוהב את רחל. ובמלים אחרות, חז"ל מלמדים את האדם על-ידי העברת מסר דק מאד, שאסור לו לאדם להזניח את האשה מבחינה רגשית, שמא מצוקתה הרגשית תוביל אותה לצער וליגון אשר עלול להתפתח למעשים שאינם הגונים וראויים.

זאת ועוד, ניתן להבין מדברי חז"ל, כי התנהגותו השגויה של יעקב אבינו ע"ה כלפי לאה, היא זו שגרמה לתקלה הגדולה והחמורה, דהיינו לחטיפתה ולעינויה של דינה. ובמלים אחרות, יש לפנינו החטא ועונשו: חטאו של יעקב אבינו ועונשו באמצעות עינויה של בתו על ידי שכם בן חמור. עינוי אשר ללא ספק גרם ליעקב אבינו ע"ה, אולי אפילו יותר מאשר ללאה אמנו, לייסורי נפש עצומים ולתחושת אשמה קשה מאד, כי הוא נכשל בחינוכה של בתו ובהגנה עליה.

יתר-על-כן, רש"י סָכַל בעניין נוסף, מפני שהוא סבר שהפסוק: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה", נועד לגַנות את דינה ולדַמּוֹתהּ לאמהּ ששתיהן יצאניות היו לפי הזיות המינות שרחשו בקרבו. אולם בהמשך הפסוק נאמר במפורש: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב", כלומר ייחוסה של דינה ללאה לא היה בגלל דימויהּ לאמהּ או כדי לעורר מחשבות רעות על לאה, אלא, פשוט ביותר, בגלל שעד עתה לא נודע לנו שהייתה ליעקב בת, והיה צורך לומר בת מי היא.

ונקודה זו גם מתקשרת בקשר חזק מאד לנקודה הקודמת, שהרי אם מטרת התורה הייתה לגנות את לאה אמנו, מדוע נזכר שהיא ילדה את דינה ליעקב אבינו? וכי היה איזה ספק בכך? ודי היה לומר דינה בת לאה ותו לא! אלא, כאמור לעיל, יש בזה מסר על אחריותו של יעקב אבינו ע"ה לתקלה הגדולה הזו שיצאה מיציאתה של לאה ובתה דינה. יציאה אשר נבעה לעניות דעתי, מצורך רגשי ומִצער עמוק שלעולם לא נצליח להבין את עוצמתו – ומכאן כאמור מסר גדול ונורא לכל איש ואיש, למלא את צרכיה הרגשיים של רעייתו ולשמח אותה.

בסכלותו, רש"י-שר"י החריב באִבחת חרב רצחנית וקטלנית את דמותה של לאה אמנו ע"ה, כי לא רק שהוא לא הבין את מטרת המדרש ולא הפעיל את ההיגיון והשכל הישר, אשר היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב – הוא פשוט התנהל בפרשנות התורה ואגדות התלמוד כפיל בחנות חרסינה, אשר מתנועע בגסות מחרידה ומזעזעת והורס כל כלי נאה ויקר ערך.

ולכל זאת אוסיף שלדעתי יש במדרש מסר חבוי נוסף, והוא שלאה שגתה בכך שהתעקשה לסחור בדודאים. כלומר, במקום לתת אותם באהבה חינם אין כסף לאחותה חשׂוּכת הבנים, היא סחרה בהם כאילו אחותה רחל הינה אשה זרה ונכריה, וכך נאמר בבראשית (ל, יד–טו):

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי? וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".

היה על לאה אמנו להתגבר על רגשות הקנאה האדירים שהממו אותה, לשמוח בחלקה שנתן לה ה' יתעלה בריבוי הבנים, ולא להיות צרת-עין באחותה ובאהבת יעקב אבינו לה. זאת ועוד, היה עליה להכיר טובה לאחותה רחל, אשר בזכות שתיקתה יעקב אבינו נשא את לאה לאשה, ועוד לפני רחל! אך משום מה, לאה כשלה לחלוטין בכל הדברים הללו, נתנה לרגשותיה להשתלט עליה כליל, עד שאחותה, בשרה ודמה, הפכה להיות לה לאויבתה ולצרתה.

זהו אפוא חטאו של יעקב אבינו ע"ה אשר בגללו לאה יצאה לקראתו באותו היום, ויציאתה ההיא, אשר נולדה גם מיחסה השגוי מאד כלפי רחל, גרם להתפתחות של מידות רעות, ואלה גרמו בהמשך הדרך לחינוך לקוי של דינה אשר הוביל ליציאתה ולנפילתה בידי שכם בן חמור. ובמלים אחרות, חז"ל רומזים כאן על מידה כנגד מידה בחטא ובעונשו, יציאתה של לאה שנולדה בחטא, גרמה למידות רעות לרחוש ולהתפתח ולהוליד יציאה אחרת קשה עד מאד.

ודרך אגב, בחלק לג דוגמה ריא, הסברתי כיצד יש להבין את כל עניין הדודאים לפי הבנתי.

ולסיום אביא ראיה אחת לכך שלא יעלה על הדעת שיש להבין את המדרש הנדון כפשוטו, ודי בראיה הזו לפי דעתי, במדרש נאמר: "יצאת מקושטת לקראתו כזונה", ולא יעלה על הדעת שלאה אמנו תחרוג מכללי הצניעות בפרהסיה, אולי בצנעה, אך לא בפרהסיה. כי רק אשה חצופה מאד-מאד תצא לקראת יעקב אבינו מקושטת כזונה, ובמיוחד באותם הימים.

דוגמה רנד

בבראשית (לד, ב) נאמר כך: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ", ושם פירש רש"י: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ – כדרכה; וַיְעַנֶּהָ – שלא כדרכה". ואף שדבריו מופיעים במדרש בראשית רבה (פ, ה), איני מבין, וכי דברי המדרש הינם פירוש פשטני לדברי תורה? והלא כל מטרתם לצייר את רשעותו ואכזריותו של שכם בן חמור, אשר נהג בילדה קטנה אשר לא ידעה איש, כמנהג הבהמות הגסות; וכן רמז לבני האדם להתרחק מבהמיוּת תאוות המין, ולא רק בגלל שמדובר בבהמיוּת, אלא גם בגלל שמדובר בעוול ובעינוי.

האם ראוי אפוא לכרות את דברי המדרש הללו ממקומם ולהחדירם לתוך פירוש פשטני לתורה? האם ראוי לעורר את הילדות והילדים לתהות: מהו כדרכה ומהו שלא כדרכה? איזו תועלת יש אפוא בפירוש זה לעמי הארצות למעט החדרת מחשבות זימה ותועבה?

ואין זו הפעם הראשונה שרש"י-שר"י חופר ומתבוסס בענייני אישות, ונראה שבכל מקום שהוא מוצא במדרש עניינים שהשתיקה יפה להם, ובמיוחד לחינוך הילדים ובני האדם בראשית דרכם, הוא עט עליהם כמוצא-שלל-רב, וברור שרק פרשן זימתי יעוט על עניינים אלה, אשר נועדו אך ורק לחכמים ולתלמידיהם אשר ילמדו מהם את נקודות הצדק והאמת הדקות.

והנה דוגמה נוספת בזה: בבראשית (כד, טז) נאמר כך: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ", ופירש רש"י שם: "בְּתוּלָה – ממקום בתולים; וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ – שלא כדרכה, לפי שבנות הגויים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל". ואף שיסוד פירושו במדרש בראשית רבה (ס, ה), איני מבין מדוע ילדים בתלמוד תורה צריכים ללמוד שזהו פשט הכתוב? מדוע נערה בסמינר צריכה ללמוד שזה פשט הכתוב?! ורס"ג לעומתו פירש שם כך: "לֹא יְדָעָהּ – אין איש מכירהּ", והסביר שם קאפח המתרגם: "אין איש מכירה מרוב צניעותה, ואינו כ'וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ' [ד, כה] אלא כ'הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן' [בר' כט, ה]" – וכמה טהור ונכון פירוש רס"ג וכמה זימתי מקולקל ומקלקל פירוש רש"י.

"הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט).

דוגמה רנה

בבראשית (לד, יא–יב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן, הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה", ושם פירש רש"י: "מֹהַר – כתובה", וברור שפירושו משובש שהרי בתורה לעיל נאמר: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן", כלומר מדובר בסכום שניתן להורי הכלה ונקבע על-ידי משפחת הכלה, בניגוד לכתובה, שהסכום נקבע על-ידי החתן וניתן לאשה לאחר גירושין.

גם מהמשך הפסוקים עולה בבירור שמדובר בסכום שניתן להורי הכלה לפני החתונה: "הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי", והמלים: "מֹהַר וּמַתָּן" נועדו לפרש זו את זו, שהמוהר הוא המתן והמתן הוא המוהר, שהרי על שתיהן נאמר: "וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי", וברור שמדובר בסכום שניתן בפועל לפני החתונה, ולא לאחריה רק במקרה של גירושין.

גם בספר שמות (כב, טו–טז) נזכר המוהר: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה, אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת". כלומר, מוהר הבתולות היה סכום כסף אשר נשקל ומועבר בפועל למשפחת הכלה לפני החתונה, ולא סכום תיאורטי שנכתב בשטר הכתובה ונועד רק לאפשרות שהאיש יחליט לגרש את האשה. כמו כן, גם בפסוקים אלה שר"י אינו יודע מוהר מה הוא, וכך הוא מפרש: "מָהֹר יִמְהָרֶנָּה – יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה [=וכי המוהר הוא הכתובה?]; כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת – שהוא קצוב, חמישים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר: 'וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף' [דב' כב, כט]". ואיך שר"י השתבש בזה כשיש פסוק מפורש אשר קובע שמוהר הבתולות קצוב והוא חמישים כסף? וכי הוא לא למד בגמרא שכתובת הבתולה מאתיים זוז? עד-כדי-כך הוא שרבט את פירושו כלאחר-יד?

דוגמה רנו

בבראשית (לד, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ", ושם פירש רש"י: "חֶרְפָּה הִוא – שמץ פסול הוא אצלנו; הבא לחרף את חברו היה אומר לו: ערל אתה, או בן ערל; חרפה בכל מקום, גידוף". ובכן, ראשית, יש בתוך דבריו סתירה ברורה, תחילה הוא אומר שהערלה היא "שמץ פסול", אך מיד לאחר-מכן הוא אומר שמדובר בחרפה גדולה עד שהיו נוהגים לחרף זה-את-זה בקללות של "ערל אתה" או "בן ערל"... כמו כן, איך הוא יכול לומר שהערלה היא רק "שמץ פסול", כאשר בני יעקב אומרים במפורש שמדובר בחרפה גדולה מאד עד שהם לא יוכלו לתת את אחותם לאדם ערל, ואין שום היגיון ודעת בדברי רש"י, פשוט בלבולת נחותה וסכלות מוחלטת.

שנית, איני מבין, מה הועיל לנו רש"י בפירושו כאן? וכי יש איזו תועלת בלימוד קללות וחרפות לתלמידים, כגון: "ערל אתה, או בן ערל", וכי זו דרך חינוך ראויה? ובכלל, וכי יעלה על הדעת שבני יעקב היו מחרפים ומגדפים זה-את-זה? ועוד היו אומרים זה-לזה: "ערל" או "בן ערל"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! ופירושו הלזה הוא פשוט תת-רמה מכל הבחינות: פרשנית, חינוכית, מוסרית, ספרותית, סגנונית, תחבירית, מחשבתית, הלכתית – פירוש רחוֹבִי מובהק.

שלישית, רש"י "הבלשן הדגול" קובע, כי חרפה בכל מקום היא "גידוף" דהיינו קללה, ורש"י מתבלבל כאן בין הסיבה לתוצאה, כי הגידוף הוא קללה אשר גורמת לחרפה ולכלימה. ויתרה מזאת, הגידוף והקללה לא תמיד גורמים לחרפה ולביזיון, לדוגמה, רשע שמחרף ומגדף בדברי הבל ושקר את האדם העניו ירא האלהים, דברי המקלל לא יעשו על הצדיק שום רושם בנפשו, והוא לא ירגיש מושפל ובזוי מאותו סכל אשר פער כנגדו את פיו, כאילו כלב נבח עליו.

זאת ועוד, החרפה הגדולה ביותר לאדם, כלל איננה שיקללוהו ויאררוהו, אלא שהוא ייכשל במעשיו או שהקב"ה יגלה לעין כֹּל את סכלותו ונבלותו. לדוגמה, רבים הם לדוגמה אשר מקללים את ראש הממשלה או נשיא המדינה, ואף שדבריהם מציקים להם אם הם קיבלו הד-תקשורתי, אין להם השפעה ממשית. לעומת זאת, כאשר מגלים שהאדם מעל בכספי ציבור או לקח שוחד או אנס אשה באכזריות או התעלל בחסרי ישע וכיו"ב, ומעשיו הרעים נחשפים לעין כֹּל בסרט או בצילום – זו החרפה הגדולה ביותר שעלולה או עשויה לחול על האדם...

ודומה הדבר למלחמה שקידשתי כנגד רש"י-שר"י, כלומר אם הייתי רק עומד ומקלל אותו מן הבוקר ועד הערב, לא הייתה לקללותיי השפעה רבה, אך כאשר אני מוכיח את נבלותו וסכלותו, זו היא החרפה הגדולה ביותר, אשר תכליתה להסיר את השקפות המינות מעם-ישראל.

דוגמה נוספת, כאשר עם-ישראל גלה מאדמתו הייתה הגלות הזו חרפה גדולה מאד לעם-ישראל, ולא בגלל שמישהו קילל את עם-ישראל, אלא בגלל שכל אומות העולם יודעות עתה שעם-ישראל סטה מדרכי מישרים, שהקב"ה אינו חפץ בעמו ובנחלתו ובבית הבחירה, ושעם ישראל הינו עתה נזוף ומטולטל בעוונו בינות הגויים הרשעים בארצות העמים הטמאות.

לאור התובנות הללו נעיין בכמה פסוקים בכתבי הקודש בעניין החרפה, כדי להבין עוד שחרפה איננה גידוף אלא ביזיון וכלימה חמורה, ונראה ששר"י הכסיל התבלבל בין חרפה לחירוף:

1) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (ש"א יא, ב) – מדובר כאן בביזיון ובכלימה חמורה, ולא בגידוף.

2) "כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם" (יר' כ, ח) – החרפה דומה כאן לקלס, והיא כאמור, ביזיון גדול וכלימה חמורה.

3) "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תה' מד, יד) – החרפה כאן דומה ללעג ולקלס, דהיינו דברי ביזיונות אשר לא בהכרח הם גידופים וקללות.

4) "בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְיָ" (יר' נא, נא), וברור שהחרפה ששמענו היא מה שנאמר בסוף הפסוק: "כִּי בָּאוּ זָרִים" וכו', כלומר כיבוש מקדש ה' על-ידי זרים, וכן חורבנו ושממונו, הינם חרפה גדולה לעם-ישראל.

5) "וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר" (יח' ה, יד), וברור שהחרפה אינה קללה וגידוף, אלא, כאשר יתבוננו העוברים באותם המקומות שחרבו, הם יבינו שעם-ישראל חטאו ופשעו והשליכם ה' יתעלה לארץ אחרת, וזו החרפה הגדולה ביותר.

6) "יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תה' עא, יג) – וברור שדוד המלך מתפלל שהקב"ה ישלח לשונאיו חרפות וביזיונות, לא על-ידי קללות וגידופים סתם, שלעתים אף עשויים לחזק את האדם שקיללוהו מפני שהוא עשוי להיתפשׂ כנרדף או כקדוש מעונה, אלא על-ידי חשיפת רשעותם ומעלליהם לעין כֹּל, שזוהי החרפה הגדולה ביותר.

7) "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְיָ, וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם" (יואל ב, יז), ושוב ברור כי החרפה הגדולה ביותר לעם-ישראל היא שלטון העמים על עַם ה'. ובמלים אחרות, מצבו המדיני הנחות של עם-ישראל הוא החרפה הגדולה ביותר, כי זאת עדות לכך שעם-ישראל עדיין תועה אחרי התוהו וההבל, ובעקבות זאת הוא נזוף מלפני ה' יתעלה שמו ונתון ביד צרים ושוסים.

חרפה גדולה נוספת היא חרפת המסגדים אשר עומדים בהר בית-הבחירה, מפני שהם עדות כואבת ומהדהדת לכך שעם-ישראל עדיין נזוף מלפני ה' יתעלה, ועדיין שוגה ותועה אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל, ולכן שועלים מהלכים בו ומטמאים את נחלתו.

ויש עוד דוגמות רבות, אך כבר השגתי את מטרתי להוכיח שרש"י היה סכל גם בענייני לשון כל-כך פשוטים וברורים, ואחתום בדברי מילון ספיר ברשת למילה "חרפה": "בושה, ביזיון, כלימה, זלזול, לעג, בוז: 'לא נוכל לעשות הדבר הזה... כי חֶרפּה היא לנוּ' [בר' לד, יד]".

"וַיַּעַן יְיָ וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם" (יואל ב, יט).

***

ואחתום בשאלה: האם לרש"י-שר"י הייתה שיטה? ובכן, אחד מן החברים ביקש להסביר שלרש"י הייתה "שיטה" בעניין מסוים שקשור לעונש גופות הרשעים בגיהינום (לפי דמיונו של שר"י, ובעניין זה ראו: 'האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהינום?'). וכך השבתי לו: בשונה מעובדי האלילים הקדמונים ברור לי שלא הייתה לשר"י שום שיטה, הוא פשוט שרבט מכל הבא לידו, והנני אומר זאת לאחר היכרות די מקיפה ומעמיקה עם פירושיו. מדובר אפוא במין חסר שיטה לחלוטין, למעט אחת: לַעֲרוֹם הזיות מכל הבא לידו ללא סדר וללא משטר וללא שיטה. זוהי שיטתו היחידה. שאיפתך ליישב את "הסתירה" שיש בפירושיו של שר"י נובעת להבנתי מכך שטרם הפנמת שמדובר בכסיל, ועדיין הנך סבור בתת-המודע שיש בו דעת. "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים", "מַצְדִּיק רָשָׁע [...] תּוֹעֲבַת יְיָ" (משלי כד, כד; יז, טו).

"אבל המבולבלים [הוזי ההזיות המאגיות למיניהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם" (צוואת רבנו במורה).

רש''י - ראש פרשני ההגשמה (חלק לט).pdf

הורידו את PDF • 202KB