האם יש עת רצון לפני ה' יתעלה? נעיין במסכת ברכות (ז ע"ב), שם נאמר כך:
"אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אַתֵּי מר לבי כְּנִישְׁתָּא לְצַלַּוְיֵי? אמר ליה: לא יְכֵילְנָא. אמר ליה: לִכַּנְּפֵי למר עשרה וְלִיצַלֵּי! אמר ליה: טריחא לי מילתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דִּמְצַלֵּי צבורא ליתי וְלוֹדְעֵיהּ למר! אמר ליה: מאי כולי האי?".
מסופר בתלמוד על רבי יצחק, אשר שאל את רב נחמן מדוע הוא לא הגיע להתפלל בבית-הכנסת? השיב לו רב נחמן שהוא לא היה יכול מסיבה שאינה ידועה. הקשה עליו רבי יצחק: מדוע הוא לא כינס עשרה מתפללים בביתו כדי להתפלל במניין? השיב לו רב נחמן שזו טרחה גדולה בשבילו. עוד הקשה עליו רבי יצחק: מדוע לא ביקשת משליח הציבור שיודיע לך כאשר הציבור מתפללים, כדי שלכל הפחות תתפלל יחד עמם באותה השעה? רב נחמן לא השיב על השאלה האחרונה, ובמקום זאת הוא עונה בשאלה: לשם מה כל החרדה הזאת?
כלומר, ברור לרב נחמן שאין עניין מאגי להתפלל עם הציבור או בזמן שהציבור מתפללים, ואין דבר כזה "שעת רצון" במובן המאגי של המילה! אלא, הוא לא הבין את מטרתו של רבי יצחק, וזו לא הייתה מטרה מאגית אלא מטרה חברתית, והיא, לעודד את בני-האדם להתפלל וללמוד תורה יחד בבית-הכנסת, מעין דברי חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יד): "אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית-הכנסת, לא במהרה הוא משכח".
וכן מעין פסק חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ח, א): "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטָּאים, אין הקדוש-ברוך-הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית-הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת. וכל מי שיש לו בית-הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל – נקרא שכן רע".
נמצא, שכל מטרתו של רבי יצחק הייתה, להנחיל לבני אדם את ההשקפה בעניין חשיבות התפילה בבית-הכנסת, כי בציבור מתקדש שם שמים: פועלים יחדיו לפרסום שמו בעולם, מלמדים איש את רעהו את התורה, ומעודדים איש את רעהו ללכת בדרך האמת – וזו, וזו בלבד, הייתה מטרתו של רבי יצחק, עד שהוא גער ברב נחמן על שלא כיוון את זמן תפילתו לזמן תפילת הציבור – כדי להזכיר לרב נחמן ולהזכיר לכל אדם ואדם בעם-ישראל אשר יושב בביתו, שיש להשתדל מאד להתפלל עם הציבור (בתנאי שאינם תועים באלילות).
ואותו רבי יצחק אשר דחק ברב נחמן לבוא ולהתפלל בבית-הכנסת, דרש בדף הקודם (ו ע"א) דרשה שתכליתה דומה (וכבר ביארנו אותה בחלק לו), וזה לשונה: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש-ברוך-הוא מצוי בבית-הכנסת? שנאמר: 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' [תה' פב, א]". כלומר, הייתה לרבי יצחק מגמה לחזק את הלימוד והתפילה בבית-הכנסת, וחז"ל כנראה הסכימו עמו, ולכן נפסקו להלכה ההלכות שראינו לעיל במשנה תורה.
אולם, אם נתבונן בתלמוד כפשוטו (וכמו שנראה לקמן), ונגיע למסקנה שיש שעות "טובות" שהן שעות רצון, ושעות "רעות" שאינן שעות רצון, הננו עוברים על מצות לא תעשה מפורשת בתורה אשר נוגעת לעבודה-זרה! וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):
"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".
נשים לב, כי הוברי השמים שנזכרו בהלכה, נזכרו רק כדוגמה והמחשה, מכיוון שהם היו אלה אשר הנחילו את ההשקפות הרעות הללו. ברם, ברור שכל מי שקובע עתים, בין אם על-ידי חישוב מערכי-הכוכבים ובין אם על-ידי חישובים ודמיונות אחרים – עובר על מצות לא תעשה מן התורה, אשר קשורה בקשר הדוק מאד לעבודה-זרה ולהתפתחותה, ויש ראיה גדולה לדברינו מדברי התורה, מדברי חז"ל, ומדברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ולשון סִפְרָא: 'לא תעוננו, אלו נותני הָעִתִּים', לפי שהוא נגזר מן עונה [=זמן]. כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים האומר: 'עת פלונית טובה ועת פלונית רעה'. וגם העובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר המודיע את העונות. [...] והמכוון מעשיו לזמן מסוים, מתוך חישוב כדי שיהא מאושר או יצליח באותה המלאכה, הרי גם זה סופג מלקות, לפי שעשה מעשה".
נמצא, שהתורה וחז"ל פסקו את פסקם בלשון כללי: "לא תעוננו – אלו נותני הָעִתִּים", כלומר כל מי שמדמיין ומורה שיש עת טובה ועת רעה; וגם רבנו מסביר את דבריהם באופנים כלליים: "כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה". וכך הייתה דרכם של עובדי האלילים הקדמונים אשר כיוונו את מעשיהם לשעות ולזמנים מסוימים כדי להצליח בפולחני העבודה-הזרה, וכמו שרבנו מלמד במורה (ג, לז):
"ויש שם מעשי כשפים שלא יִשְׁלְמוּ כי אם בכל המעשים הללו כולן, כגון שאומרים: לוקחים כך וכך עלים מצמח פלוני, ותהיה לקיחתן כשהירח במזל פלוני, והוא ביתד מזרח או בזולתו מן היתדות, ולוקחים מקרני בעל חיים פלוני או מצואתו או משׂערו או מדמו שיעור כך, כשהשמש באמצע השמים דרך משל, או במקום מוגדר, ולוקחים ממתכת פלונית או כמה מתכות, ומתיכין אותן בצומח כך ["בעלייתו של כוכב מסוים בפאת מזרח" (מָרי)] והכוכבים במצב כך, ואחר כך תדבר ותאמר כך, כשאתה מקטר באותם העלים וכיוצא בהן לאותה הצורה המותכת, ויארע כך". וכל זה רק מקצת מן ההזיות שמתוארות שם.
ויתרה מזאת, מי שנדמה לו שיש "עת רצון" שבה הקב"ה "נוח" לשמוע את תפילתו, מחדיר למחשבתו הזיה מאגית אשר נוגעת למינות, כי המחשבה שניתן להשפיע על הקב"ה בזמנים מסוימים מובילה בהכרח להשקפה שהקב"ה משתנה: יש עתים שבהם הוא "נוח לרצות" ויש עתים שבהם הוא "קשה לרצות", ולא רק שהוא משתנה, הוא גם דומה לבני האדם! "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ"; "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ, יח-כה).
כמו כן, מי שנדמה לו שיש "עת רצון" לפני הקב"ה, יתרשל בתפילתו ולא יכניע את לבו לפני בורא-עולם, אף שזוהי מטרתה המרכזית של התפילה! ולא רק זאת, הוא גם יתרשל מלשוב בתשובה לפני בורא-עולם ויתעצל מלעזוב את דרך העוונות, שהרי הקב"ה מקבל או דוחה את תפילתו, לא בגלל הכנעת לבו לפניו או בגלל שיבתו אליו בתשובה שלמה וכנה, אלא, לפי דמיונו, אם הוא יצליח "לכוון" את העת שבה הקב"ה "נוח לרצות"... כאילו התפילה היא כישוף אלילי, ועשרת המתפללים הם מרכיבי הפולחן אשר פותחים שערי שמים...
וכך בדיוק מבינים ותופשים צאצאי המינים את התפילה, מהותה ותכליתה, ותפישתם הרעה הזו נובעת לדעתי בעיקר מהבנת הסוגיה המדרשית הזאת, שלמדנו עד עתה רק את חצייה הראשון. נעבור עתה ללמוד את חצייה השני, ותבינו ביתר-שׂאת את דבריי:
לאחר שרב נחמן תמה על רבי יצחק: לשם מה כל החרדה הזאת? משיב לו רבי יצחק בציטוט דרשה של רבי שמעון בן יוחאי, ולאחריה מוסיפים לצטט שם דרשות דומות, וכך הם המשך דברי התלמוד במסכת ברכות שם (ח ע"א), וחילקנו את הדרשות לארבע פסקות:
"אמר ליה [רבי יצחק לרב נחמן]: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב: 'וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן' [תה' סט, יד] – אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: 'כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ' [יש' מט, ח]. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא: 'הֶן אֵל כַּבִּיר [=לפי הדרש הכוונה לציבור גדול] וְלֹא יִמְאָס' [איוב לו, ה], וכתיב: 'פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי' [תה' נה, יט]. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים? שנאמר: 'הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס' [איוב לו, ה], וכתיב: 'פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי' [תה' נה, יט]. [...]
אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית-הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל' [יר' יב, יד]. ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר [בהמשך הפסוק שם]: 'הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם' [יר' יב, יד].
אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סָבֵי בבבל [=יש יהודים שהאריכו ימים בגלות בבל]. תמה ואמר [דב' יא, כא]: 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה' כתיב, אבל בחוצה לארץ, לא! כיוון דאמרי ליה: מַקְדְּמֵי וּמַחְשְׁכֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אמר: היינו דקא מְהַנְּיָא לְהוּ, כדאמר רבי יהושע בן לוי לבנוהי: קְדִימוּ וַחֲשִׁיכוּ וְעַיְילוּ לבי כנישתא, כי הֵיכֵי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי. אמר רבי אחא ברבי חנינא: מאי קְרַאָה? 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי' [מש' ח, לד], וכתיב בתריה: 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ' [מש' ח, לה]".
וברור לכל מעיין בר-דעת כי כל מטרת המדרשים הללו היא לחזק את חיי הקהילה היהודיים; לחזק את עבודת ה' בבתי-הכנסיות; לחזק את אהבת הרעים ודיבוק החברים; לחזק את לימוד התורה אשר פורח בדרך-כלל במסגרות של בתי המדרשות; לחזק ולעודד את בני האדם לעבוד את ה', כי רוב בני האדם זקוקים כל העת לחיזוקים חברתיים כדי לעבוד את ה'; וכן לקרוא יחדיו בשם ה' אל עולם, כי רק בקהל גדול מתפרסם שמו של ה' יתעלה ויתרומם.
זאת ועוד, עת הרצון האמיתית היא כאשר הציבור מתכנס לבית-הכנסת, מתפעל מקיבוץ בני האדם יחדיו לעבודת ה', וקורא בעוז בשם ה' אל עולם! כי רוב בני האדם עשויים להכניע את לבם לפני בורא-עולם רק לאחר שהם יטרחו לבוא לבית-הכנסת, ושם הם ישמעו דברי חכמה וכיבושין, ויתבוננו באנשי האמונה הישרים אשר בוכים זועקים ומתחננים לה' יתעלה – "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויק' כו, מא). כך לפי דעתי יש להבין את דברי רשב"י בתלמוד, וכך יש להבין את דברי דוד המלך, אשר במקורם כלל אינם עוסקים בתפילה במניין, אלא, דוד המלך התכוון לומר בפסוקו: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן", שאנשי העלייה, הקרובים לפני ה' יתעלה, תפילתם תמיד רצויה לפניו כי לבם טהור ורוחם שפלה.
וראיה גדולה יש לנו מתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בישעיה (מט, ח): "כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ", וכך הוא מתרגם שם: "כִּדנָן אֲמַר יְיָ, בְּעִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא מְקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן, וּביוֹם עָקָא אֲנָא מְקִים פֻּרקָן וּסעֵיד לְכוֹן". הראינו לדעת, כי "עת הרצון" היא ההליכה במשמעתו של ה', ובמלים אחרות, הכנעת הלב ותשובה שלמה לפניו.
וכך גם יש להבין את פסק רבנו: "שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת". כלומר, דווקא בבית-הכנסת: כאשר האדם מתחזק בעבודת ה', כאשר הוא מתחזק בלימוד התורה וידיעת ה' יתעלה, כאשר הוא מחזק את נפשו לדבוק באהבה בה' יתברך, כאשר הוא פועל יחד עם חבריו לקדש שם שמים, וכאשר הוא מכניע את לבו לה' יתעלה לאור הידיעות והרשמים שהוא לומד וחוֹוֶה – אז, קרוב לוודאי, שהצמא לעבוד את ה' באמת, אכן יצליח בשאיפתו הטהורה, לבו ייכנע לפני בורא-עולם, ותפילתו תתקבל.
כדי להוסיף ולהבין לעומק את טיב מגמתם החברתית והדתית של חז"ל, נעיין בדברי רבנו במורה (א, נד), אשר מבאר את בקשתו של משה רבנו מאת ה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו:
"[ומשה רבנו ב]אמרוֹ: 'לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' [שמ' לג, יג], מלמד, כי מי שיידע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שידעוֹ – הוא הרצוי המקורב, ומי שֶׁסָּכַל ידיעתו – הוא הַזָּעוּם [שיש כלפיו זעם מלפני ה' יתעלה] המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק [מאת ה' ומלפני ה' כלפי בני האדם]".
כלומר, התפילה, במניין או שלא במניין, אינה קובעת מאומה! היא עשויה לשמש כאמצעי חשוב לידיעת ה' ולאהבתו, אך כאשר היא ריקה וחלולה ומנותקת מהכנעת הלב ומידיעת ה', לא רק שהיא אינה כלום, במניין או שלא במניין, חמור מכך! היא עשויה להיות מכשלה גדולה, כי האדם סבור שהוא מתרומם לפסגת פסגות הקִּרבה לה' יתעלה, בעוד שהוא למעשה רחוק מבוראו כרחוק מזרח ממערב, ושוגה בהשקפות זרות ואליליות ובדמיונות שווא ומדוחים.
מָרי מוסיף ומעיר שם על המשפט שהדגשתי לעיל:
"כוונת רבנו לתפילה של אמירת מלים ללא השכלת מציאות ה' וייחודו באמת, ומכל מקום אם הייתה יציאתו של אדם זה מבית-הכנסת כביאתו, והיה זה שכרו שנמנע מרכילות ולשון הרע בחוץ, אך אותו הבא בדרישות שׂררה וריב ומצה – טובה קבירתו חי מתפילתו".
מכל מקום, ברור שמי שעובד אלהים אחרים, תפילתו היא תועבה חמורה לפני ה' יתעלה, כמו צאצאי המינים הארורים, אשר אינם יודעים את ה' יתעלה, וכבר החדירו למחשבתם הזיות ודמיונות נגעלות שזיהמו בהן את דת משה, ואף ציירו להם אלהים אחרים במחשבתם הרקובה. לפיכך, אסור באיסור חמור להתפלל עמהם בתעשיות השטעטל והשטיבל היהיר והגלותי, כי הם עובדים אלהים אחרים: "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" (מש' ה, ח), ואף מתעקשים ללכת בשרירות לבם הרע גם לאחר מכת אויב ומוסר אכזרי: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
כמו כן, בעניין הצומות מָרי מעיר שם: "ידוע הוא יחסו של רבנו לצומות של רשות ועינויי הגוף כדי לקבל שכר לפי דמיונם [...] אלא-אם-כן היו על דרך הריפוי לסילוק מידות רעות". ובעניין זה ראו מאמריי: "סגפנות כומרי אדום", "על סכין של מילה ומגמת ההחמרה", ועוד.
לאחר שהסברנו את ענייני המדרשים והעמדנו את ההשקפה הנכונה, נעיין בדברי רש"י בגמרא שם על דרשת רבי שמעון בן יוחאי, וזה לשונו: "עת רצון – אלמא: יש שעה שהיא של רצון". רש"י מסיק אפוא מן המדרש מסקנה חמורה מאד: "אלמא: יש שעה שהיא של רצון", ובמלים אחרות, יש שעות שבהן הקב"ה נוח לרצות ויש שעות שהוא קשה לרצות...
כלומר, רש"י הבין את כל מדרשי חז"ל לעיל כפשוטם, סָכַל מלהבין את מטרות המדרש ומגמות חז"ל הברורות לכל מי שיש בו אפילו רק מעט דעת, ובסכלותו, אף החדיר לעם-ישראל הזיה מאגית, אשר מובילה קל-מהרה למינות, לאלילות, לדימוי ולהגשמה, ואף מרחיקה את האדם מהכנעת הלב לפני בורא-עולם, ומהרהורי תשובה וחשבון נפש.
ואין זו הפעם הראשונה שמצאנו שרש"י שוגה בהזיה שישנן שעות "טובות" ו"רעות", מסית את דברי חז"ל לכיוונים מאגיים אליליים, ומעוות ומזהם את תורת משה, שהרי בפירושו לתורה (בר' א, יד), הוא אומר כך: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".
כלומר, לפי רש"י יום רביעי בשבוע הוא יום מאגי מקולל, מפני שהוא יום שבו נופלת מחלה קשה על התינוקות, מחלה אשר בימי קדם גרמה במקרים רבים למוות (ובמילון ספיר ברשת ביארו מחלה זו כך: "מחלה חַיידקית מידַבֶּקֶת הפוגעת בגרון ועלולה לגרום חֶנֶק"), וההזיה הזו לא נאמרה באף לא אחד מן התלמודים והיא פרי יצירת מוחו הבאוש של רש"י. וכבר הרחבנו בביאור הברייתות בתלמודים בעניין זה וכן בניתוח פירושו הרע של רש"י לעיל (בר' א, יד) בראש חלק כא של מאמר זה, ואף הסברנו שם כיצד רש"י מעוות את דברי חז"ל.
וזכורני כאשר הייתי בחברת רב תימני אחד, ממסדי שכיר ובכיר מאד, ושמעתי שמסכן אחד ניגש אליו וביקש שיתפלל עליו או על אחד ממשפחתו לרפואה שלמה. אותו ר"ב גדול גלגל עיניו לשמים ואמר לאותו אדם: אני אתפלל בל"נ, אך איני יודע אם זו תהיה שעת רצון...
לסיום, נעיין בפירוש רס"ג לתהלים (סט, יד): "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן", שם הוא מפרש "עת רצון" – זמן התפילה, ובפירושו הארוך הוא מוסיף: "ופירשתי עת רצון, זמן התפילה, לפי שהיא שעת הרצון". כוונתו לומר, ששעת רצון היא השעה הרצויה לתפילה מבחינת הזמנים שקבעו לנו חכמים לתפילה, ולכן לשיטתו כל זמני התפילה מוגדרים כ"עת רצון". פירושו של רס"ג קרוב מאד לדרשת רשב"י לעיל: "מאי דכתיב: 'וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן' [תה' סט, יד] – אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין". אולם, לעומת רשב"י ורס"ג, רש"י פירש: "עת רצון – אלמא: יש שעה שהיא של רצון", כלומר, יש שעה שבה הקב"ה נוח לרצות...
***
נחזור עתה לדברי הגמרא לעיל (ברכות ח ע"א): "תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים? שנאמר: 'הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס' [איוב לו, ה], וכתיב: 'פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי' [תה' נה, יט]".
ושם פירש רש"י: "פדה בשלום – [...] וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחברו הוא מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי אחוה ושלום". וקשה לי להבין, מדוע רש"י אומר שרק באמצעות גמילות חסד בגופו, חברו "מכיר שהוא אוהבו"? מדוע הוא מוחק את חשיבותה של גמילות חסד לחברו בממונו? ואם אדם נתן לחברו הלוואה או מענק והצילוֹ וסייעוֹ לעמוד על רגליו, וכי החבר הזה לא יכיר בכך שמֵּיטיבוֹ אוהבו אהבה גדולה?
והנני מכיר ר"ב ממסדי שכיר ובכיר מאד, אשר פעם נתן הרצאה על "גמילות חסדים בגופו", והתפלאתי עליו בזמנו, מדוע במשך הרצאה שארכה למעלה משעה, הוא לא הזכיר ולו פעם אחת את גמילות החסד שבממונו? מדוע הוא התעלם ממנה לחלוטין? ולימים הבנתי מדוע, כי מי שאוכל ומתדשן ומתפטם מן התורה, והופך תורת חיים לקורדום חוצבים, ונוטל כספי דמים מופלגים אשר גורמים לחילול שם שמים עצום, ולהנצחת דת משה כדת פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אדם כזה ייענש שהוא יהיה גם מאותם העלובים אשר נבהלים להון.
כלומר, הקב"ה מעניש את רודפי ההון בשקיעה הולכת ומתגברת בצייקנות ובצרות העין, ולכן הם לעולם אינם שׂבעים, וכדברי קהלת (ה, ט): "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף". וכבר רמז לנו רבנו בצוואתו למורה, שהקב"ה מעניש את הפושעים ומחללי שם שמים באותן המידות הרעות שבהן הם שוגים, ודווקא מהן אף תצמח החרפה והפורענות שלהם, וכֹה דבריו:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים [...] הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מן המורה], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהיא סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
עתה גם יובן מדוע רש"י הזכיר אך ורק את גמילות החסדים שבגופו, כי הוא קרוב לוודאי היה אוכל מן התורה, ככומרי הנוצרים המגשימים והמתועבים, ועונשו היה ללקות בצייקנות, בצרות-עין ובבהלה-להון, עד שהוא "שכח" שבכלל קיימת גמילות חסדים בממונו...
כמו כן, מצאנו בפירוש נוסף של רש"י למסכת ברכות (ו ע"א), אותו ניתחתי במבוא לחלק לה, רמז עבה נוסף לכך שרש"י היה אוכל מן התורה, וכך הוא מפרש שם: "הני מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר, והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם".
וכך כתבתי כאמור בתוך ניתוח דבריו שם (בחלק לה של מאמר זה):
ופירושו הזה מגלה לנו טפחיים על רדיפת הבצע של רש"י, שהרי רק רודף בצע ונבהל להון מסוגל לשקר בעזות פנים ובמצח נחושה שכל החכמים ותלמידיהם: "אינם בני מלאכה", אף שהמציאות הייתה הפוכה לחלוטין, וכולם, למעט חולים וזקנים, היו עובדים למלאכתם! רש"י בפירושו הזה חושף אפוא את השקפתו שראוי להפיק רווחים וטובות הנאה מדת משה, שהרי לפי רש"י "בני תורה" אינם צריכים לעבוד! ואם תשאלו, ואיך יתקיימו? הימותו? ובכן, ברור לפי רש"י שיש לקיים אותם על חשבון הציבור והצדקה! ובמלים אחרות, רש"י בפירושו הזה מכשיר מייסד ומעודד הפיכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים, וכאמור, רק רודף בצע מסוגל לשקר שקר כל-כך גלוי בענייני בצע כסף, כי השוחד והתאוות כבר סימאו את עיניו.
וכבר הרחבתי בעניין חילול ה' הנורא הזה, אשר הפך את דת משה הטהורה לדת פרו-נוצרית טמאה ובזויה, ראו מאמריי: "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה?" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה), וכן: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד). ובמאמרים רבים התייחסתי לאסון הזה, מפני שתיקונו הוא היסוד הראשון לשיבה לדרך האמת, לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולמילוי ייעודנו כעם חכם ונבון.
***
במהלך הסוגיה המדרשית שראינו לעיל, מובא קטע מדרשי מעניין מאד, וכך נאמר שם: "אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם". הבאתי את גרסת גמרא ווילנא כדי ללמוד שהיא סכלות מוחלטת, שהרי לפי גרסת צאצאי המינים, האדם עושה טובה להקב"ה כאשר הוא מתפלל! ובמלים אחרות, יש להקב"ה תועלת עצמית מתפילתם של בני האדם! גרסה זו מבטאת השקפות אליליות נגעלות אשר רווחו בקרב עובדי עבודה-הזרה הקדמונים, והן, שהתפילות וההערצה והיראה מפני וכלפי האלים מועילות לאלים ומחזקות אותם ואף מְחַיּוֹת אותם!
אולם, צאצאי המינים גרועים מעובדי האלילים הקדמונים, כי עובדי האלילים הקדמונים ייחסו את ההזיות הנפשעות הללו לאלים דמיוניים מתועבים אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, והתפרצו במחשבתם כלפי הבל וריק. אך לעומתם, צאצאי המינים ייחסו את ההזיות הללו לה' אלהים אמת שאין כיוצא בו! וזה דומה מאד לדברי רבנו במורה (א, לו), שאמונת ההגשמה חמורה מעבודה-זרה, כי יש בה התפרצות חמורה כלפי בורא-עולם, וכֹה דבריו:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה [כגון אצל המינים וצאצאיהם], והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת כל שהיא [כגון שהוא זקוק לטובתם של בני האדם השפלים, ונהנה מחסדיהם], הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו".
ציור הקב"ה כמי שזקוק ותלוי בטובתם של בני האדם, מובילה קל מהרה להגשמה, כי יש בה דימוי חזק מאד לזקיקותם של בני האדם זה לזה וכמובן לה' יתעלה. וכך ממשיך וכותב רבנו במורה שם (א, לו) על חומרת אמונת ההגשמה: "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כגון שהקב"ה זקוק לזולתו כמו בני האדם], הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש ומעלה-חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
נעבור לעיין עתה בגרסת האמת לפי כתבי-יד תימן: "אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאם לבניי מבין האומות".
קצרו של דבר, לפנינו דוגמה נוספת מתעשיית הזיופים של צאצאי המינים, ובעניין תעשיית הזיופים האשכנזית, ראו: מאמרי זה חלק לו, וכן: "אהבת האמת בתנורו של עכנאי".
יד. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וישלח – המשך
דוגמה ראשונה
בבראשית (לד, א) נאמר כך: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "בַּת לֵאָה – ולא בת יעקב, אלא על-שם יציאתה נקראת: 'בת לאה', שאף היא יצאנית הייתה, שנאמר: 'ותצא לאה לקראתו' [ל, טז]". כלומר, לפי רש"י לאה ודינה היו יצאניות! וכל זאת בפירוש פשטני אשר נועד לכל תינוק ודרדק בעם-ישראל!
ראשית, שוב אנחנו עדים לסכלותו המחרידה של רש"י, אשר כתב בפירושו רק לפני ארבעה פרקים, שהאימהות היו נביאות! וכאן הוא כותב שלאה אימנו הייתה יצאנית! כלומר, לא רק שהוא מוציא-שם-רע על לאה אמנו, הוא גם מוציא-שם-רע על הנבואה, כביכול מי שהגיע לדרגת נבואה יכול להיות זונֶה אחרי בהמיות תאוות המין; ולא רק שהוא מוציא-שם-רע על הנבואה, הוא מוציא-שם-רע על הקב"ה יתרומם ויתעלה, כביכול מי שהגיע לדרגת נבואה וראה אלהים חיים מסוגל להפנות עורף לאמת האלהית שנגלתה לו ולהתפלש בבהמיות – ולדעת רבנו אי אפשר להתנבא טרם השבתת התשוקות הבהמיות (ב, לו): "וכבר השבית מחשבותיו וביטל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש [...] ושלמות המידות בביטול המחשבה בכל התענוגות הגופניות" וכו'.
והנה דברי רש"י לפניכם (בר' כט, לד): "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי – לפי שהאימהות נביאות היו ויודעות ששנים-עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים יישא" וכו'. וכבר ניתחתי את פירושו המשובש הזה בסוף חלק לא, ואין צורך לומר שרחל ולאה לא היו נביאות.
שנית, שוב רש"י מוכיח את סכלותו בהבנת מדרשי חז"ל, כי יסוד דבריו בפשט מדרש בראשית רבה (פ, א), ושם נאמר כך (תיאודור-אלבק): "לית איתא זניא עד דברתה זניא, אמר לו: אם כן לאה אמנו זונה הייתה? אמר להם: אין, לפי שכתוב: 'ותצא לאה לקראתו' – יצאת מקושטת לקראתו כזונה, לפיכך כתוב: 'ותצא דינה בת לאה'".
וברור כשמש במדבר צִיָּה שאין ללמוד מפרטי מדרש זה מאומה! וכמו שכתבתי במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", אלא, יש להתבונן לעומק המדרש, ולהבין שיש רעיונות שמסתתרים מאחורי המדרש, כגון: אזהרה לבנות ישראל שלא לשגות בייצר הרע, היציאה מן הבית לשוטטות היא הפתח לעוררות הייצר ולשחיתות מוסרית, וכן שגם ביחסי האישות שבין האיש לאשתו יש לשמור על צניעות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ה, ז): "אמרו חכמים: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין".
כמו כן, יש מסר נוסף, עמוק יותר, אשר נוגע ליעקב אבינו. חז"ל לדעתי רומזים שיעקב אבינו חטא בהעדפתו הגלויה לרחל אמנו, עד שהוא גרם ללאה אמנו לנהוג שלא כהוגן מתוך תקווה שמא הוא יאהב אותה כמו שהוא אוהב את רחל. ובמלים אחרות, חז"ל מלמדים את האדם במסר דק מאד, שאסור לאדם להזניח את האשה מבחינה רגשית, שמא מצוקתה הרגשית תוביל אותה לצער וליגון אשר עלול להתפתח למעשים שאינם הגונים וראויים.
זאת ועוד, ניתן להבין מדברי חז"ל, כי התנהגותו השגויה של יעקב אבינו כלפי לאה, היא זו שגרמה לתקלה הגדולה והחמורה, דהיינו לחטיפתה ולעינויה של דינה. ובמלים אחרות, יש לפנינו החטא ועונשו: חטאו של יעקב אבינו ועונשו באמצעות עינויה של בתו על ידי שכם בן חמור. עינוי אשר ללא ספק גרם ליעקב אבינו, אולי אפילו יותר מאשר ללאה אמנו, לייסורי נפש עצומים ולתחושת אשמה קשה מאד, כי הוא נכשל בחינוכה של בתו ובהגנה עליה.
שלישית, רש"י סָכַל בעניין נוסף, מפני שהוא סבר שהפסוק: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה", נועד לגַנות את דינה ולדמותהּ לאמהּ ששתיהן יצאניות היו לפי הזיות המינות שרחשו בקרבו. אולם בהמשך הפסוק נאמר במפורש: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב", כלומר, ייחוסה של דינה ללאה לא היה בגלל דימויהּ לאמהּ או כדי לעורר מחשבות רעות על לאה, אלא, פשוט ביותר, בגלל שעד עתה לא נודע לנו שהייתה ליעקב בת, והיה צורך לומר בת מי היא.
ויתרה מזאת, נקודה זו אף מתקשרת בקשר חזק מאד לנקודה הקודמת, שהרי אם מטרת התורה הייתה לגנות את לאה, מדוע נזכר שהיא ילדה את דינה ליעקב אבינו? וכי היה איזה ספק בכך? ודי היה לומר דינה בת לאה ותו לא! אלא, כאמור לעיל, יש כאן מסר על אחריותו של יעקב אבינו לתקלה הגדולה הזו שיצאה מיציאתה של לאה ובתה דינה. יציאה אשר נבעה לעניות דעתי, מצורך רגשי ומִצער עמוק שלעולם לא נצליח להבין את עוצמתו – ומכאן כאמור מסר גדול ונורא לכל איש, למלא את צרכיה הרגשיים של רעייתו ולשמח אותה.
בסכלותו, רש"י החריב באִבחת חרב רצחנית וקטלנית את דמותה של לאה אמנו, כי לא רק שהוא לא הבין את מטרת המדרש ולא הפעיל את ההיגיון והשכל הישר, אשר היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב – הוא פשוט התנהל בפרשנות התורה ואגדות התלמוד כפיל בחנות חרסינה, אשר מתנועע בגסות מחרידה ומזעזעת והורס כל כלי נאה ויקר ערך.
רביעית, לדעתי יש במדרש מסר חבוי נוסף, והוא, שלאה אמנו שגתה כאשר היא התעקשה לסחור בדודאים, כלומר, במקום לתת אותם באהבה חינם אין כסף לאחותה חשׂוּכת הבנים, היא סחרה בהם כאילו אחותה רחל הינה אשה זרה, וכך נאמר בבראשית (ל, יד–טו):
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי? וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".
היה על לאה אמנו להתגבר על רגשות הקנאה שהממו אותה, לשמוח בחלקה שנתן לה ה' יתעלה בריבוי הבנים, ולא להיות צרת-עין באחותה ובאהבת יעקב אבינו לה. זאת ועוד, היה עליה להכיר טובה לאחותה רחל, אשר בזכות שתיקתה יעקב אבינו נשא את לאה לאשה, ועוד לפני רחל! אך משום מה, לאה כשלה לחלוטין בכל הדברים הללו, נתנה לרגשותיה להשתלט עליה כליל, עד שאחותה, בשרה ודמה, הפכה להיות לה לאויבתה ולצרתה.
זהו אפוא החטא, אשר כאמור בגללו היא יצאה לקראת יעקב אבינו באותו היום, ויציאתה ההיא, אשר נולדה מיחסה השגוי מאד כלפי רחל, גרם להתפתחות של מידות רעות, ואלה גרמו בהמשך הדרך לחינוך לקוי של דינה אשר גרם ליציאתה ולנפילתה בידי שכם בן חמור. ובמלים אחרות, חז"ל רומזים כאן על מידה כנגד מידה בחטא ובעונשו, יציאתה של לאה שנולדה בחטא, גרמה למידות רעות לרחוש ולהתפתח ולהוליד יציאה אחרת קשה מאד.
אגב, בחלק לג (דוגמה א), הסברתי כיצד יש להבין את כל עניין הדודאים לפי הבנתי.
חמישית, נביא רק ראיה אחת לכך שלא יעלה על הדעת שהמדרש הזה כפשוטו, ודי בראיה הזו לפי דעתי, במדרש נאמר: "יצאת מקושטת לקראתו כזונה", ולא יעלה על הדעת שלאה אמנו תחרוג מכללי הצניעות בפרהסיה, אולי בצנעה, אך לא בפרהסיה. כי רק אשה חצופה מאד-מאד תצא לקראת יעקב אבינו מקושטת כזונה, ובמיוחד באותם הימים.
דוגמה שנייה
בבראשית (לד, ב) נאמר כך: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ", ושם פירש רש"י: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ – כדרכה; וַיְעַנֶּהָ – שלא כדרכה". ואף שדבריו מופיעים במדרש בראשית רבה (פ, ה), איני מבין, וכי דברי המדרש הינם פירוש פשטני לדברי תורה? והלא כל מטרתם לצייר את רשעותו ואכזריותו של שכם בן חמור, אשר נהג בילדה קטנה אשר לא ידעה איש, כמנהג הבהמות הגסות; וכן רמז לבני האדם להתרחק מבהמיות תאוות המין, ולא רק בגלל שמדובר בבהמיות, אלא גם בגלל שמדובר בעוול ובעינוי.
האם ראוי אפוא לכרות את דברי המדרש הללו ממקומם ולהחדירם לתוך פירוש פשטני לתורה? האם ראוי לעורר את הילדות והילדים לתהות: מהו כדרכה ומהו שלא כדרכה? איזו תועלת יש בפירוש זה לעמי הארצות למעט החדרת מחשבות זימה ותועבה?
ואין זו הפעם הראשונה שרש"י מתמקד בענייני אישות, ונראה שבכל מקום שהוא מוצא במדרש עניינים שהשתיקה יפה להם, ובמיוחד לחינוך הילדים ובני האדם בראשית דרכם, הוא עט עליהם כמוצא-שלל-רב, וברור שרק פרשן זימתי יעוט על עניינים אלה, אשר נועדו אך ורק לחכמים ולתלמידיהם אשר ילמדו מהם את נקודות הצדק והאמת הדקות.
והנה הדוגמה הנוספת: בבראשית (כד, טז) נאמר כך: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ", ופירש רש"י שם: "בְּתוּלָה – ממקום בתולים; וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ – שלא כדרכה, לפי שבנות הגויים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל". ואף שיסוד פירושו במדרש בראשית רבה (ס, ה), איני מבין מדוע ילדים בתלמוד תורה צריכים ללמוד שזה פשט הכתוב? מדוע נערה בסמינר צריכה ללמוד שזה פשט הכתוב?! ורס"ג לעומתו פירש שם כך: "לֹא יְדָעָהּ – אין איש מכירהּ", והסביר שם מָרי: "אין איש מכירה מרוב צניעותה, ואינו כ'וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ' [ד, כה] אלא כ'הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן' [בר' כט, ה]" – וכמה טהור ונכון פירוש רס"ג וכמה זימתי מקולקל ומקלקל פירוש רש"י.
דוגמה שלישית
בבראשית (לד, יא–יב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן, הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה". רש"י פירש שם: "מֹהַר – כתובה", וברור שפירושו משובש, שהרי בתורה לעיל נאמר: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן", כלומר, מדובר בסכום שניתן להורי הכלה ונקבע על-ידי משפחת הכלה, בניגוד לכתובה, אשר הסכום נקבע על-ידי החתן.
גם מהמשך הפסוקים עולה בבירור שמדובר בסכום שניתן להורי הכלה לפני החתונה: "הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי", והמלים: "מֹהַר וּמַתָּן" נועדו לפרש זו את זו, שהמוהר הוא המתן והמתן הוא המוהר, שהרי על שתיהן נאמר: "וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי", וברור שמדובר בסכום שניתן בפועל לפני החתונה, ולא לאחריה רק במקרה של גירושין.
גם בספר שמות (כב, טו–טז) נזכר המוהר: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה, אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת". כלומר, מוהר הבתולות היה סכום כסף אשר נשקל ומועבר בפועל למשפחת הכלה לפני החתונה, ולא סכום תיאורטי שנכתב בשטר רק לאפשרות שהאיש יחליט לגרש את האשה.
דוגמה רביעית
בבראשית (לד, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ", ורש"י פירש שם: "חֶרְפָּה הִוא – שמץ פסול הוא אצלנו; הבא לחרף את חברו היה אומר לו: ערל אתה, או בן ערל; חרפה בכל מקום, גידוף". ויש בפירושו של רש"י כאן שלוש נקודות סכלות וטמטום:
ראשית, יש בתוך דבריו סתירה ברורה, תחילה הוא אומר שהערלה היא "שמץ פסול", אך מיד לאחר-מכן הוא אומר שמדובר בחרפה גדולה עד שהיו נוהגים לחרף זה-את-זה בקללות של "ערל אתה" או "בן ערל"... כמו כן, איך הוא יכול לומר שהערלה היא רק "שמץ פסול", כאשר בני יעקב אומרים במפורש שמדובר בחרפה גדולה מאד עד שהם לא יוכלו לתת את אחותם לאדם ערל, ואין שום היגיון ודעת בדברי רש"י, פשוט סכלות מוחלטת.
שנית, איני מבין, מה הועיל לנו רש"י בפירושו כאן? וכי יש איזו תועלת בלימוד קללות וחרפות לתלמידים, כגון: "ערל אתה, או בן ערל", וכי זו דרך חינוך ראויה? ובכלל, וכי יעלה על הדעת שבני יעקב היו מחרפים ומגדפים זה-את-זה? ועוד היו אומרים זה-לזה: "ערל" או "בן ערל"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! ופירושו הוא פשוט תת-רמה מכל הבחינות: פרשנית, חינוכית, מוסרית, ספרותית, סגנונית, תחבירית, מחשבתית, הלכתית – פירוש רחוֹבִי מובהק.
שלישית, רש"י "הבלשן הדגול" קובע, כי חרפה בכל מקום היא "גידוף" דהיינו קללה, ורש"י מתבלבל כאן בין הסיבה לתוצאה, כי הגידוף הוא קללה אשר גורמת לחרפה ולכלימה. ויתרה מזאת, הגידוף והקללה לא תמיד גורמים לחרפה ולביזיון, לדוגמה, רשע שמחרף ומגדף בדברי הבל ושקר את האדם העניו ירא האלהים, דברי המקלל לא יעשו על הצדיק שום רושם בנפשו, והוא לא ירגיש מושפל ובזוי מאותו סכל אשר פער כנגדו את פיו, כאילו כלב נבח עליו.
זאת ועוד, החרפה הגדולה ביותר לאדם, אינה שיקללוהו ויאררוהו, אלא שהוא ייכשל במעשיו או שהקב"ה יגלה לעין כל את סכלותו ונבלותו. לדוגמה, רבים הם לדוגמה אשר מקללים את ראש הממשלה או נשיא המדינה, ואף שדבריהם מציקים להם אם הם קיבלו הד-תקשורתי, אין להם השפעה ממשית. לעומת זאת, כאשר מגלים שהאדם מעל בכספי ציבור או לקח שוחד או אנס אשה באכזריות או התעלל בחסרי ישע וכיו"ב, ומעשיו הרעים נחשפים לעין כל בסרט או בצילום – זו החרפה הגדולה ביותר שעלולה או עשויה לחול על האדם...
וכמו שהנני עושה לרש"י-שר"י, כי אם הייתי רק עומד ומקלל אותו מן הבוקר ועד הערב, לא הייתה לקללותיי השפעה רבה, אך כאשר אני מוכיח את נבלותו וסכלותו, זו היא החרפה הגדולה ביותר, אשר תכליתה להסיר את השקפות המינות מעם-ישראל.
דוגמה נוספת, כאשר עם-ישראל גלה מאדמתו הייתה הגלות הזו חרפה גדולה מאד לעם-ישראל, ולא בגלל שמישהו קילל את עם-ישראל, אלא בגלל שכל אומות העולם יודעים עתה שעם-ישראל סטה מדרכי מישרים, הקב"ה אינו חפץ בעמו ובנחלתו ובבית הבחירה, ועם ישראל הינו עתה נזוף ומטולטל בעוונו בינות הגויים הרשעים בארצות העמים הטמאות.
לאור התובנות הללו נעיין עתה בכמה פסוקים בכתבי הקודש בעניין החרפה:
1) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (ש"א יא, ב) – מדובר כאן בביזיון ובכלימה חמורה, ולא בגידוף.
2) "כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם" (יר' כ, ח) – החרפה דומה כאן לקלס, והיא כאמור, ביזיון גדול וכלימה חמורה.
3) "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תה' מד, יד) – החרפה כאן דומה ללעג ולקלס, דהיינו דברי ביזיונות אשר לא בהכרח הם גידופים וקללות.
4) "בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְיָ" (יר' נא, נא), וברור שהחרפה ששמענו היא מה שנאמר בסוף הפסוק: "כִּי בָּאוּ זָרִים" וכו', כלומר כיבוש מקדש ה' על-ידי זרים, וכן חורבנו ושממונו, הינם חרפה גדולה לעם-ישראל.
5) "וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר" (יח' ה, יד), וברור שהחרפה אינה קללה וגידוף, אלא, כאשר יתבוננו העוברים באותם המקומות שחרבו, הם יבינו שעם-ישראל חטאו ופשעו והשליכם ה' יתעלה לארץ אחרת, וזו החרפה הגדולה ביותר.
6) "יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תה' עא, יג) – וברור שדוד המלך מתפלל שהקב"ה ישלח לשונאיו חרפות וביזיונות, לא על-ידי קללות וגידופים סתם, שלעתים אף עשויים לחזק את האדם שקיללוהו מפני שהוא עשוי להיתפשׂ כנרדף או כקדוש מעונה, אלא על-ידי חשיפת רשעותם ומעלליהם, שזוהי החרפה הגדולה ביותר.
7) "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְיָ, וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם" (יואל ב, יז), ושוב ברור כי החרפה הגדולה ביותר לעם-ישראל היא שלטון העמים עלינו. ובמלים אחרות, מצבו המדיני הנחות של עם-ישראל הוא החרפה הגדולה ביותר, כי זאת עדות לכך שעם-ישראל עדיין תועה אחרי התוהו וההבל, ובעקבות זאת הוא נזוף מלפני ה' יתעלה ונתון ביד צרים ושוסים.
חרפה גדולה נוספת, היא חרפת המסגדים אשר עומדים בהר בית-הבחירה, מפני שהם עדות כואבת ומהדהדת לכך שעם-ישראל עדיין נזוף מלפני ה' יתעלה, ועדיין שוגה ותועה אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל, ולכן שועלים מהלכים בו ומטמאים את נחלתו.
ויש עוד דוגמאות רבות, אך כבר השגתי את מטרתי להוכיח שרש"י היה סכל גם בענייני לשון כל-כך פשוטים וברורים, ונחתום בדברי מילון ספיר ברשת למילה "חרפה": "בושה, ביזיון, כלימה, זלזול, לעג, בוז: 'לא נוכל לעשות הדבר הזה... כי חֶרפּה היא לנוּ' [בר' לד, יד]".
"וַיַּעַן יְיָ וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם" (יואל ב, יט).