מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק א)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

ידועה דעתו של הרמב"ם שאסור באיסור חמור לקחת כסף בעבור לימוד התורה. הרמב"ם היה בדעה שבבסיס איסור זה ישנן שתי רעות חולות: האחת, כאמור, עצם לקיחת כסף בעבור לימוד התורה; והאחרת, התרשלותו של האדם מאחד מיסודותיה החשובים ביותר של דת משה והוא: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), וכמו שאומר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא במסכת אבות (ב, ב): "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", וכבר קדם לו שמעיה אשר אמר שם (א, ט): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", וכן אומר שם (ג, יב) ר' חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת".


כלומר, לפי דת האמת עבודת האדם לפרנסתו ביושר ובכבוד, היא הערובּה היחידה לסור מן הרע ולעשות טוב, כלומר להתרחקות מן התאוות וההזיות ולשמחה אמיתית בעבודת ה'. חיי המעשה קשורים קשר הדוק ובל יינתק לחיי הרוח, ויישור הדרך בחיי המעשה עשוי להביא ליישור חיי הרוח בקניית דעות והשקפות נכונות אשר מביאות לאדם אושר אמיתי, וכמו שאומר ר' אלעזר בן עזריה באבות (ג, כא): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו".


א. פסיקת הרמב"ם במשנה תורה


נחל בדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תלמוד תורה (ג, ט):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".


דברי הרמב"ם מטלטלים. נשים לב לשתי הרעות החולות שהזכרנו בפתיחת דברינו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה", שתי רעות אלה קשורות והדוקות זו בזו, וכפי שאסור באופן ברור וחד-משמעי לקחת כסף בעבור לימוד התורה, כך יש חובה חד-משמעית על האדם לפרנס את עצמו ובני ביתו ביושר ובכבוד.


הרמב"ם מציין כמה וכמה עבירות חמורות שיש בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה: "הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". העבירה החמורה ביותר מכולן היא כמובן חילול השם, והוא העוון שאין לו כפרה עד המוות, וכפי שפוסק הרמב"ם בסוף פרק א מהלכות תשובה:


"אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה ויום הכפורים וייסורין שלושתן תולין [כלומר, אם שב בתשובה הוא כבר אינו במצב של חוֹטֵא, אלא דינו תלוי ועומד עד לכפרה הסופית במיתתו] ומיתה מכפרת, שנאמר 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".


ב. הפקת טובות הנאה מדברי תורה


מדברי הרמב"ם לעיל עולה, כי הסיבה שאסור לקחת כסף בעב