מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק א)

עודכן ב: 30 אוג 2019

ידועה דעתו של הרמב"ם שאסור באיסור חמור לקחת כסף בעבור לימוד התורה. הרמב"ם היה בדעה שבבסיס איסור זה ישנן שתי רעות חולות: האחת, כאמור, עצם לקיחת כסף בעבור לימוד התורה; והאחרת, התרשלותו של האדם מאחד מיסודותיה החשובים ביותר של דת משה והוא: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), וכמו שאומר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא במסכת אבות (ב, ב): "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", וכבר קדם לו שמעיה אשר אמר שם (א, ט): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", וכן אומר שם (ג, יב) ר' חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת".


כלומר, לפי דת האמת עבודת האדם לפרנסתו ביושר ובכבוד, היא הערובּה היחידה לסור מן הרע ולעשות טוב, כלומר להתרחקות מן התאוות וההזיות ולשמחה אמיתית בעבודת ה'. חיי המעשה קשורים קשר הדוק ובל יינתק לחיי הרוח, ויישור הדרך בחיי המעשה עשוי להביא ליישור חיי הרוח בקניית דעות והשקפות נכונות אשר מביאות לאדם אושר אמיתי, וכמו שאומר ר' אלעזר בן עזריה באבות (ג, כא): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו".


א. פסיקת הרמב"ם במשנה תורה


נחל בדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תלמוד תורה (ג, ט):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".


דברי הרמב"ם מטלטלים. נשים לב לשתי הרעות החולות שהזכרנו בפתיחת דברינו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה", שתי רעות אלה קשורות והדוקות זו בזו, וכפי שאסור באופן ברור וחד-משמעי לקחת כסף בעבור לימוד התורה, כך יש חובה חד-משמעית על האדם לפרנס את עצמו ובני ביתו ביושר ובכבוד.


הרמב"ם מציין כמה וכמה עבירות חמורות שיש בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה: "הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". העבירה החמורה ביותר מכולן היא כמובן חילול השם, והוא העוון שאין לו כפרה עד המוות, וכפי שפוסק הרמב"ם בסוף פרק א מהלכות תשובה:


"אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה ויום הכפורים וייסורין שלושתן תולין [כלומר, אם שב בתשובה הוא כבר אינו במצב של חוֹטֵא, אלא דינו תלוי ועומד עד לכפרה הסופית במיתתו] ומיתה מכפרת, שנאמר 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".


ב. הפקת טובות הנאה מדברי תורה


מדברי הרמב"ם לעיל עולה, כי הסיבה שאסור לקחת כסף בעבור לימוד התורה היא: "לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה". כלומר, תכלית התורה היא להביא אותנו לחיי העולם הבא באמצעות יישור דרכינו והשקפותינו, כדי שנזכה לרומם את נפשנו לאותו מעמד נשׂגב בתום חיינו בעולם הזה. כל שימוש אחֵר בתורה הוא פסול, הואיל ויש בו חילול הקודש, מפני שאסור לעשות שימוש בדבר נעלה וקדוש שניתן מאת ה' יתעלה, ככלי למילוי צרכי האדם החומריים, ולעתים אף למילוי התאוות. ויתרה מזו, יש בזה ביזיון לתורה, הואיל ונושאי התורה צריכים להיות דוגמה ומופת לאנשי אמת יִשׁרי דרך וטהורי מחשבה.


לקיחת כסף בעבור לימוד התורה, ובכלל, הפקת טובות הנאה מן התורה מכל סוג שהוא, גורמים לכל הרעות שנזכרו בדברי הרמב"ם, עד לרעה הסופית שהיא כיבוי מאור הדת. הפיכת דת האמת, דת הצדק והיושר, למכונה משומנת של סחיטת כספים והפקת טובות הנאה באינספור דרכים, היא הגורם הראשון והמרכזי לכיבויה, להפיכתה לדת חשׁוּכה ופרימיטיבית, ולשיבוש יסודותיה והשקפותיה עד שכבר לא ניתן לזהות אותה מבעד למסחור ולעיוות. כיבוי מאור הדת מרחיק רבים מהבנת הדת, וצורב אצל רבים את התודעה שדת משה איננה דת האמת, ונושאיה אינם אנשי אמת. והאמת, שמשה אמת ותורתו אמת, אלא שמרוב רפורמות שעשו בדת כדי להצדיק ולהכשיר את השימוש בה ככלי להפקת טובות הנאה, עוּותה דת האמת והושחתו פניה לבלי היכר.


ג. המלאכה – אור הדת


בהמשך דבריו בהלכות תלמוד תורה (ג, י–יא) רבנו הרמב"ם פוסק כך:


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [שם א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


דברי הרמב"ם הללו לקוחים מדברי חכמי המשנה והתלמוד, הרמב"ם לא המציא את האיסור החמור שיש בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה או בהפקת טובות הנאה מן התורה. כל חכמי התלמוד היו עובדים לפרנסתם ולמחייתם, נצרף כאן כמה דוגמאות ולצד כל דוגמה נצרף את המקור התלמודי:


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירושלמי שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירושלמי ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירושלמי פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד (רשימה זו הובאה מתוך פירושו של מָרי יוסף קאפח ל"משנה תורה" שם).


כל חכמי התלמוד הבינו את החשיבות הרבה שיש למלאכה ביישור דרכי האדם והשקפותיו, הם לא ראו בשום מלאכה "בזויה" או "פחותה", כל מלאכה מכבדת את בעליה, אין מלאכה שיש עמה קלון. ברם, קלון חמור יש באדם שאינו עובד לפרנסתו ולמחייתו ומשליך את צרכיו ופרנסתו על צוואר הציבור, והגרוע מכל, שעושים זאת "בשם התורה" ובשם "לימוד התורה". וכמו שכותב מָרי יוסף קאפח במהדורתו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב): "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'". ואיני יכול שלא לצרף את דברי הש"ך, ר' שבתי כהן (פולין וליטא המאה הי"ז) אשר ממחישים את דבריו של מָרי, וזה לשונו (יו"ד רמו): "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים, [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו".


לצערנו הרב, בדורות האחרונים הצליחו כומרי הדת ועסקניהם ומקורביהם, להטעות את הציבור כי עשיית מלאכה היא דבר בזוי, וִישיבה בישיבה ללא עשיית מלאכה תוך לקיחת כסף בעבור "לימוד תורה" היא האידיאל הנעלה ביותר. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ [...] הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כ–כא). בעקבות זאת, אט אט, כָּבָה מאור הדת, ודת האמת ונושאיה הפכו למוּתגים מסחריים לשם הפקת טובות הנאה ומילוי צרכי האדם ותאוותיו.


ד. "ולא קורדום לחפור בהם"


במסכת אבות אומר ר' צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדּוֹם לחפור בהם" (ד, ז), על משנה מפורסמת זו כתב הרמב"ם ביאור ארוך, ובו הוא מפרט אחת לאחת את מאמרי חז"ל, שאוסרים נחרצות לקחת כסף בעבור לימוד התורה ולהפיק טובת הנאה כלשהי מהתורה, ולוּ הזעירה ביותר. בדבריו אלה הרמב"ם מוכיח את דברי האמת של ר' צדוק, וכך הוא פותח את פירושו שם:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [!], אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים". הרמב"ם ידע ש"עולם התורה" בימיו לא יאהב בלשון המעטה את ביאורו לדברי ר' צדוק, ובמיוחד "גדולי התורה", אבל הוא לא חשש, הרמב"ם לא חשש מאדם כי אם מאלהים, הוא היה נעלה ומרומם מכל מתנגדיו, הוא הנחיל לנו דת אמת, ובזכות זאת, אישיותו נסקה לגבהים שלא ניתן להגיע אליהם ולפגוע בו בשום דרך.


נעיין מעט בתוכן הדברים שהרמב"ם ידע שלא ימצאו חן בעיני "גדולי התורה", וכך הוא כותב בהמשך הדברים שם: "דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".


וזכורני לפני כמה שנים, כאשר יאיר לפיד היה שר האוצר וקיצץ בתקציבי הישיבות, אחד מבכירי האדמו"רים ציטט ביחס ללפיד את הפסוק שעוסק בגזלן: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויק' ה, כג) או בקיצור "וְהֵעיישִׁיב". כלומר לפי דעתם יאיר לפיד גזל מעולם הישיבות את הכסף שמגיע להם לפי דין! לא בתורת צדקה וחסד הם דורשים ותובעים את תקציביהם, אלא מצד הדין, וכוונתי שהם חושבים שלפי דיני התורה מגיע להם זכויות ותקציבים יתרים, כביכול מי שמקצץ בתקציביהם גוזל כסף מבעליו! והנה ראיה להתממשות דברי הרמב"ם בימינו.


ה. "שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ"


לדעת הרמב"ם, עולם התורה בימיו וכל שכן בימינו שרוי בעיוורון מוחלט, מפני שהוא אימץ לעצמו את דרכיהם ושיטותיהם של כהני פרעה וכומרי הנוצרים, שנהנו ונהנים בעבור "לימוד תורתם" ובעבור אספקת "שירותי דת" להמון העם, שנוהים אחריהם ומגששים באפלתם. כאשר התורה הסבירה מדוע יוסף לא קנה את אדמות כהני פרעה, היא מלמדת אותנו על שיטותיהם: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה [יוסף] כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בר' מז, כב).


כלומר, שיטה זו של תשלום כסף וטובות הנאה בעבור אספקת "שירותי דת", לא הומצאה על ידי הנצרות ולא על-ידי "בעלי התורה", שיטה זו הייתה קיימת מאז ומעולם, וכך נהגו גם בני עלי הכהנים שקדמו לנצרות: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ" (ש"א ב, יב), בני עלי הפכו את התורה לקורדום לחפור בה, נטלו בחוזק יד מקרבנות העם לשם הפקת טובות הנאה, ואף היו פרוצים בתאוות המין וניצלו את הנשים שבאו לבית ה'.


מעניין ששחיתותם של בני עלי נקשרה לאי-ידיעתם את ה' יתעלה, וגם בימינו העולם הדתי ובמיוחד החרדי אינו יודע את ה', שהרי לא רק שהם רואים בלימודי המדעים והמחשבה לימודי כפירה, הם שוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל: בהלכות מחמירות שמפרות את איזון התורה, בפלפולי סרק דמיוניים, באמונות תפלות ובהזיות מאגיות אליליות.


ובמלים אחרות, העדר ידיעת ה' גורר וגורם לשחיתות מוסרית ולהפיכת דת משה הטהורה לקרדום חוצבים פרו-נוצרי ופרו-אלילי. אולם, מי שיודע את ה' קרוב לוודאי שייזהר מלחלל את שם שמים, כי ידיעת ה' שבקרבו תעורר את קול מצפונו וזה לא יאפשר לו לחלל את ה' ולרמוס את יסודות דת משה הטהורים.


ו. עיוורון התאווה


נסיים את דברינו בחלק זה בביקורת נוספת של הרמב"ם על בעלי התורה, דבריו אלה מבטאים את דעתו על כך שעולם התורה שרוי בעיוורון מוחלט עד כדי הכחשת האמת: "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בענין זה במקומו במסכת אבות" (נדרים ד, ג).


בחלקו הבא של המאמר נדון בהמשך דברי הרמב"ם בפירושו למסכת אבות, ונוסיף לנסות ולהבין: מדוע וכיצד התעוורו בעלי התורה, ושגו לחשוב שמותר ואף חובה לתבוע כסף בעבור "לימוד תורה" ואספקת "שירותי דת"?

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!