תגובה למאמר "כך היה הלל אומר" – ותשובתי

לאחרונה קיבלתי תגובה למאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", הנה לשון התגובה וההערות המצורפות אליה, ולאחריהן תשובתי:


שלום אדיר, קראתי היום את שלושת מאמריך בנושא: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", ולהלן הערותיי:


1) כללית, כמי שרואה עצמו כרמבמיסט, השואף שפסיקת הרמב"ם (שהיא פסיקת חז"ל לפי הבנת הרמב"ם את ספרי חז"ל) תהא הפסיקה השלטת בכל ישראל (לפחות עד הקמת סנהדרין בימינו), אני סבור כי התייחסות עניינית לפסיקת הרמב"ם, לעומת המצב הקיים בימינו, תתרום יותר לקידום מטרה זו, לעומת שימוש במלים בוטות כלפי קבוצת אנשים או כלפי רבנים מסוימים, כפי שעשית במאמריך הנ"ל. אני ממליץ לך כי תהיה ענייני וקר במאמרים שאתה מפרסם, והם מאמרים חשובים לציבור הרחב, כדי לא להרחיק את הציבור מלקרוא את דעותיך, אם הם חולקים עליך. אתה נוהג לתקוף את הדרדעים, אך לזכותם ייאמר, כי בניגוד לכל שומרי המצוות בישראל, הם משתדלים לנהוג ולפסוק לפי הרמב"ם, אמנם בתנאי שהדבר אינו נוגד מנהגי אבותיהם. מוטב כך, מאשר בכלל לא.


2) חסר היה לי במאמריך הנ"ל, אי התייחסות למצב בימינו שבו דיינים ורבנים בכל הרמות: רבנים ראשיים, רבני ערים ושכונות, נבחרים על-ידי מדינה ואנשים חילוניים, דבר העלול לעוות את פסיקותיהם, עקב היותם ניזונים מכספי המדינה הבוחרת אותם, כך שפרנסתם תלויה ברשות חילונית.


3) אינני מתמצא בהגדרות תפקיד רבני ערים או חברי מועצת הרבנות הראשית, האם יש להם רק תפקיד אדמיניסטרטיבי, כמו ניהול הכשרות במדינה ובערים השונות, על זה אין מניעה, לדעתי, שיקבלו שכר, או שמא גם תפקיד כדיינים בבתי-הדין הרבניים במדינה, לרמותיהם השונות, תפקיד שיש לגביו מגבלות רבות בקבלת שכר.


4) בתקופת חז"ל, כפי שהדגים גם רבנו, היו בעלי הדין משלמים לדיין שכר, בהתאם למה שנקבע מפורשות בהלכה, וציינת זאת במאמריך. בימינו, בתי הדין הרבניים מוסמכים לעסוק רק בנושאי נישואין וגירושין. הואיל ועל-ידי החוק במדינה, אין בעלי הדין משלמים שכר לדיינים, אלא הם משלמים מיסים למדינה, והמדינה משלמת שכר טרחת הדיינים, אזי במסגרת מגבלה זו של המדינה, נאלצים הדיינים לקבל שכרם מהמדינה. אני מסכים שגובה השכר אינו תואם את הנאמר בהלכה. לגבי בתי דין לממונות, איני יודע מי ממנה דיינים אלה, ומי ואיך וכמה משולם שכרם.


5) לגבי הנאמר בהלכות שקלים פרק ד, שם דובר על מטרות תרומת הלשכה. אחת ממטרותיה היה לשלם לדיינים הדנים את הגזלנים. אם בדרך כלל ברוב התביעות הרגילות, יש אינטרס לשני בעלי הדין בקיום המשפט, ולכן הם נכונים לשלם את שכר הדיין, יתכן שבדיני גזלנים, לא ירצה הגזלן לשלם, ואולי הנאמר בהלכות שקלים הנ"ל דובר במצב בו לא יתנו שני בעלי הדין שכר הדיין, לפי ההלכה כמובן, אלא אולי רק התובע את הגזלן, ולכן כאן ממומן שכר הדיין כדי פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, מתרומת הלשכה. ואין חובה לפרש שמדובר רק בזמן בית המקדש, ובהלכתא למשיחא, כפי שפירשת. בהחלט ניתן להבין כי מדובר במצב בו בעלי הדין לא ישלמו שכר הדיין, וזה מיעוט המקרים, ולכן הציבור, אם באמצעות תרומת הלשכה, או באמצעות המיסים שהציבור משלם לרשות השלטת, משלם שכר הדיינים. כמה משלם? כפי שצוין בהלכה, כדי פרנסתם ופרנסת בני משפחתם, במידה והם עוסקים בדיינות כל היום, כך שאינם מסוגלים לעבוד ולהתפרנס ממקור אחר.


עד כאן לשון התגובה, להלן תשובתי להערות שנאמרו בה:


שלום וברכה,

יישר כוחך על שקראת את שלושת מאמריי בנושא: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", והנני מודה לך מקרב לב על תגובתך החשובה. להלן תשובותיי להערותיך:


1.א) ראשית טענת שלא "התייחסתי באופן ענייני לפסיקת הרמב"ם", ובכן, אני שומע ולא אבין, וכי לא פרשׂתי עשרות ראיות והוכחות במאמריי הללו? וכי אתה חושב שכתבתי את המאמרים הללו כלאחר-יד וללא עיון ממושך מקיף ומעמיק בפסיקות רבנו בכל רחבי כתביו? והנני דן אותך לכף זכות שלא הבנת כלל מה שאתה טוען, כי למעשה אתה טוען שמדבריי משתמע (וכמו שאומרים ב-Subtext), שרוב דבריי הינם לא ענייניים מוּטים ומסולפים אשר נכתבו במטרה אחת ויחידה – לתקוף את הדרדעים שאליהם אתייחס בהמשך.


והאמת שונה לחלוטין מדבריך, כי 90% ממאמריי כוללים התייחסות ישירה ועניינית לעצם הנושא, תוך ניתוח שלל מקורות מדברי רבנו. ומה שהוספתי עקיצות כלפי ההולכים בדרכי חתחתים ונדמה להם שהם הולכים בדרכי ישרים, כל זה זניח מאד ביחס לכללות המאמרים. ויתרה מזאת, חלה עלינו חובה גדולה ועצומה להוכיח ולזעוק כאשר אנחנו רואים עוולה, וכל-שכן כאשר אנחנו רואים עוולה שנוגעת לחילול ה' ולעיוות האמת ולהנצחת השקר.


1.ב) עוד טענת, כי סגנון כתיבתי ואופני התייחסותי אינם משרתים כלל את המטרה, והמטרה לפי דעתך היא: ש"פסיקת הרמב"ם תהיה הפסיקה השלטת בכל ישראל". ובכן, המטרה שלי אינה זהה לגמרי למטרה שלך, כי המטרה שלי היא חשיפת האמת! כי אין לי ספק, שללא אהבת האמת והכרה בדרך האמת, לעולם לא נכונן כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש בהתאם לפסיקת חז"ל והרמב"ם. כמו כן, אשמח לשמוע איך אתה חושב שיש לקדם את פסיקת הרמב"ם מבלי ללכת בדרכו! שהרי הרמב"ם קידש מלחמה ותקף בחריפות גדולה מאד את תאבי הבצע אשר הופכים תורת חיים לקרדום חוצבים, ושמא כאשר קראת את המאמר השלישי כבר שכחת את דברי רבנו שהבאתי במאמר הראשון?


1.ג) אגב, דבריך הינם ראיה חיה וחזקה לצדקת דבריי, שהרי הגדרת את עצמך כ"רמבמיסט" ("לשון נקיה" לדרדעי) ואף-על-פי-כן אינך מבין את חומרת לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ונראה שאף לא הבנת כלל רבות מראיותיי. בנוסף לכך, העלית טיעונים קלושים להצדיק את אלה שהורסים ומחריבים את דת משה, ואף תקפת אותי באופן אישי ומדבריך משתמעים טענות והאשמות קשות כלפיי – כלפי הדרדעי היחיד אשר משתדל בכל מאודו שלא לחשוש מהממסד האשכנזי, ולפרסם את האמת אף במחירים כואבים מאד! ולמרות זאת, הנך מגונן על אלה אשר לקחו ולוקחים מיליונים על גבה של דת משה, ומציגים את משנת רבנו באופנים מעוותים, תוך שימור והנצחת שעבודנו וכפיפותנו לאדונים האשכנזים.


1.ד) השימוש במלים בוטות הוא לעתים הכרחי, וכבר האשימו אותי רבים בלשון בוטה, וכבר השבתי אלף פעמים להאשמה זו בשלל מאמרים (ראה לדוגמה: "תלונות על אור הרמב"ם ביחס לסגנון הכתיבה"; "טענות קשות כלפי אתר אור הרמב"ם ותשובותיי" – חלק א, חלק ב, ועוד רבים). אוסיף כאן, כי כאשר השימוש במלים בוטות נעשה ללא תשתית ראייתית חזקה ומוצקה ייתכן והיה מקום לטענתך, אך כאשר השימוש במלים בוטות נעשה על גבי תשתית ראייתית חזקה ומוצקה, ובעניינים שנוגעים באופן ישיר לחילול ה' או לעבודה-זרה – אין לי כל ספק שהשימוש במלים בוטות נחוץ הכרחי ואף חובה אלהית. שהרי אנחנו למדים מהסגנון שבו נכתבו ספר-התורה וספרי הנביאים ושאר כתבי הקודש, כי בעניינים שקשורים לחילול ה' ועבודה-זרה ועיוות דת האמת אין שום הנחות, וספר התורה ונבואות הנביאים מלאים וגדושים בלשונות קשים וחריפים אלף מונים ממה שהנני משלב במאמריי.


1.ה) הִמלצת שאהיה "ענייני וקר" במאמרים שאני מפרסם, ובכן, כפי שכתבתי לעיל, הנני הולך בדרך התורה ובדרכם של הנביאים וכל שאר מחברֵי כתבי-הקודש: האם ספר התורה וספרי הנבואה ושאר כתבי-הקודש נכתבו באופן "ענייני וקר"? האם רבנו כותב באופן כזה? האם חז"ל כתבו באופן "ענייני וקר"? וכמו שאנו מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה "מה הוא רחום, מה הוא חנון" וכו', כך אנחנו מצווים ללכת בדרכו ובדרכם של הנביאים ובדרכם של החכמים, ולומר את האמת כמות שהיא מבלי לפחד משום אדם, וזו מהותו וייעודו של האדם העברי – לקרוא בשם ה' אל עולם, מתוך תחושה פנימית עמוקה של אהבת האמת והצדק, ולא כמו איזה פרופ' מפוזר ממגדל השן שמציג באופן יבש תוצאות ניסוי במעבדה.


ויתרה מזאת, דע לך, כי בתחילת דרכי לא נהגתי לשלב את דעותיי האישיות אלא רק לצטט את דברי רבנו ברחבי כתביו, וגם על זה אמרו עלי בדיוק את אותם הדברים: כאילו אני הוא זה שאומר את הדברים הקשים, וכאילו אני הוא זה אשר מדבר בלשון בוטה וחריפה, ואז הבנתי כי זה לא משנה, בין אם אציג ואנתח את הדברים שאומֵר רבנו בתוספת נופך אישי ובין אם אמנע מלהביא נופך אישי, בין כך ובין כך יתקפו אותי. ואספר לך סיפור, פעם נסעתי עם אחד מגדולי הדרדעים ברכב, והייתה שיחה בין כל יושבי הרכב, אותו דרדעי סמכותי טען כנגדי שאסור לי להשתמש בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" כנגד חכמי אשכנז, כי אז אני גורר לפולמוס... ולאחר שנים הבנתי את מניעיו, הוא פשוט מעוניין לשמֵּר את משכורותיו ויוקרתו ומעמדו וכוחו הפוליטי, ולכן הוא נמנע מלומר דברי אמת, ואף מכנה אותם "פולמוס"!


ואתה מוזמן לעיין בלשונותיו של רבנו במאמרי: "מלחמתו של הרמב"ם ב'גדולי הדור'" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד), ובעוד מאמרים רבים אחרים שבהם אני מעתיק את לשונו החריפה והקשה מאד, ודי לך לראות את לשונו בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה.


1.ו) להזכירך, הננו מחויבים לאהוב את ה', ואהבת ה' איננה באה לידי ביטוי בקריאה "עניינית וקרה" לכל באי עולם להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. אלא להיפך, אהבת ה' באה לידי ביטוי בקריאה נרגשת מעומק הלב והנשמה, בקריאה שיש בה מן הכאב לנגד העוולות והשחיתות, בקריאה נוקבת ומוכיחה לשוב אל דרך האמת, וכמו שנהגו כל גדולי האומה. "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (יר' כ, ט) – האם גם לירמיה הנביא היית אומר לנהוג באופן "ענייני וקר" כדי לשרת את המטרה הדמיונית שלך שכולם יפסקו לפי רבנו מבלי להבין את דרך האמת?


1.ז) המלצתך שאשיב באופן "ענייני וקר" נובעת בדיוק מאחת הסיבות המרכזיות שאני תוקף את הדרדעים, ושוב הוכחת בעצם האשמתך את צדקת דרכי. שהרי מי שהנחילו לנו את דרך "הענייניוּת והקרוּת" הם אותם אשכנזים קרים ואכזריים אשר הפכו את דת האמת לדת פוליטית שנועדה לחצוב כספים ומשכורות וטובות הנאה: הם אלה אשר מתנגדים לביקורות חריפות, הם אלה אשר מרוממים את שיטת "התקינות הפוליטית", הם אלה אשר מתנגדים לאמירת אמיתות נוקבות כדי שאלה לא יאיימו חלילה על המשך שלטונם ועל המשך רדיפת הבצע שלהם. כלומר, במה שהמלצת לי להיות "ענייני וקר" הנך משתף פעולה עם עולם הכזב הרמייה והצביעות, אשר הנחיל לנו בשקר את ההשקפה שעל ביקורת להיות "עניינית וקרה" (וגם רפה), ושוב, השקפה זו נועדה בראש ובראשונה להגן על הממסד והמערכת השלטונית האשכנזית מפני ביקורת קשה וחשבון נפש אמיתי ונוקב.


ובמלים אחרות, רוב הדרדעים הפכו להיות עבדים נרצעים של האשכנזים, במודע או בתת-המודע, כמו אותו העבד העברי אשר נסתיימו שש שנות עבדותו, והוא ממשיך לזעוק בכל כוחו: אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי! ודע לך, כי המתנגדים הגדולים ביותר לדרכי, אינם מקרב האשכנזים למרות שאני תוקף אותם הרבה יותר מאשר את הדרדעים, אלא הם מקרב הדרדעים! אשר אינם מוכנים לקבל את העובדה שהם תועים בדרכי ההבל, ואינם מוכנים לחדול מלהפוך תורת חיים לקרדום חוצבים, ואינם מוכנים לחדול מלהפוך את מָרי לעבודת אלילים, ואינם מוכנים בשום פנים ואופן לצאת כנגד אדוניהם האשכנזים. וחמור מכל, הם אינם רוצים להבין שכדי לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, יש צורך הכרחי לבער את ההזיות המאגיות ואת העבודה-הזרה שהחדירו לנו חכמי אשכנז, ורק לאחר מכן, לאחר שטיהרנו את בית-המקדש ניתן להדליק את אור המנורה הטהורה אור החכמה.


1.ח) עוד טענת, שעלי להיות "ענייני וקר", "כדי לא להרחיק את הציבור מלקרוא את דעותיי, אם הם חולקים עלי", ובכן, גם טענתך זו נובעת מחוסר באהבת האמת ובידיעתה, כי מי ששוקל שיקולי פופולריות כאשר הוא כותב מאמר או מורה הוראה לציבור, יגיע מהר מאד לאותו המקום של רוב מנהיגי הדרדעים בימינו אשר נהנים מכבוד תורה (וחלקם אף הגדילו לעשות ברוב תחכומם וחלקת לשונם והפכו את דת משה הטהורה לקונגו מפלצתי) – וסופו של אותו אדם ששוקל שיקולי פופולריות לעוות את דת האמת ואת משנת רבנו הגדול בדיוק כמו רוב גדולי הדרדעים בימינו. וכבר הבאתי במאמרי את הדוגמה המפורסמת משאול המלך אשר נתיירא מהעם, וסופו היה שהקב"ה מאס בו מהיות מלך על ישראל.


1.ט) לימדת זכות על הדרדעים, "שהם משתדלים לנהוג ולפסוק לפי הרמב"ם, בתנאי שהדבר אינו נוהג את מנהגי אבותיהם, ומוטב כך מאשר בכלל לא". ובכן, בדיוק מהסיבה הזו אני תוקף אותם, דווקא בגלל שהם נחשבים כמי שמייצגים את דרכו של הרמב"ם ודרך האמת, כי כאשר הם סוטים ממנה יש לדבר השלכות חמורות מאד, הרבה יותר מאשר אם איזה טיפש ממסדי ישגה בדרכי ההבל. והבאתי דוגמה באחד ממאמריי על מרדכי אליהו ומָרי יוסף קאפח: אליהו שיבח את מָרי ואמר עליו ש"מי שרוצה לראות את הרמב"ם בימינו ילך ויראה את הרב יוסף קאפח", ובכן, זהו שקר חמור מאד! ואסביר מדוע:


רבנו הרמב"ם לעולם לא היה מרשה לעצמו לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, ואילו מָרי התיר לעצמו לקחת משכורות שחיתות בעבור פסיקת דינים במשך חמישים שנים! עצם השוואתו של מָרי לרמב"ם נועדה בעיקר לטשטש את האיסור החמור ליהנות מכבוד תורה, שהרי אם "הרמב"ם של ימינו" מתיר לעצמו ליהנות כך מכבוד תורה – הרי שלמעשה אין כל איסור ליהנות מכבוד תורה, וכל דברי רבנו וחז"ל הקשים והחריפים בטלים ומבוטלים! ולכן אליהו אמר כך, לא מאהבת מרדכי אלא מאהבת עצמו שררתו ומנעמי הרבנות.


ולכן אני תוקף את הדרדעים, כי מי שנדמה לו ומציג את עצמו כמי שהולך בדרך האמת, עליו לבדוק היטב-היטב את דרכיו ואת מעשיו, שמא הוא רק מתיימר ללכת בדרך האמת הטהורה של דת משה, אך בפועל הוא נותן דוגמה אישית שלילית לרבים אשר בסתר מתבוננים עליו ועל מעשיו (כמו אליהו שלקח דוגמה אישית ממָרי, כדי להצדיק את הקונגו האישי שלו). ובמלים אחרות, מי שמציג את עצמו כמי שהולך בדרכו של רבנו הגדול, ומשבש ומעוות את דרך האמת באופנים מזעזעים ושקריים ביותר – עליו להבין את חומרת מעשיו.


ואיני תוקף אותם מתוך שנאה, חלילה, אלא מתוך אהבה, כי כואב לי שדווקא הם, אשר רוממות האמת בגרונם, כאשר הדבר נוגע לממונם, נעלמת האמת, ואת מקומה תופשים שיטות האשכנזים יראתם והערצתם. ואם הם היו אנשי אמת היה עליהם לנהוג עמי כמו שמורה להם רס"ג בפירושו למשלי (כד, כה): "ראוי שיהיו דברי אומר האמת בעיני שומעו ואף-על-פי שהוא מכאיב לו כמי שמנשק פיו מאהבה".


ולא אשכח כאשר החילותי למתוח ביקורת על מָרי יוסף קאפח, הגיעו אליי מסרים מהחלונות הגבוהים של הדרדעים לחדול מלתקוף אותו "כי בזאת אני משרת את המתנגדים לדרך הרמב"ם", ובכן, המסרים הללו אף הם היו שקריים לחלוטין! שהרי דרכו של הרמב"ם היא אהבת האמת ורדיפת הצדק, ואם מָרי שגה וטעה אני לא אמתח עליו ביקורת חריפה רק כדי שלא אתן חומר למתנגדיו? וכי אני מתייחס אליהם בכלל? וכי הם שיקול בכלל במערכת השיקולים שלי? וכי אני אשתף פעולה עם הטעות המזעזעת של מָרי רק כדי שלא יתקפו את הדרדעים? אדרבה, כאשר המתנגדים הללו יראו שאנחנו הדרדעים הולכים בדרך האמת, ומותחים ביקורת אפילו על מָרי כאשר הוא טעה ושגה, מיד הם יאמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! אשר אינו מחפש טובות הנאה אלא אך ורק את דרך האמת!


וזו היא דרכה של תורה, כאשר משה רבנו חטא ושגה הקב"ה לא כיסה ולא הסתיר את חטאו, וזו היא דרכה של תורה בכל מקום וכלפי האנשים הגדולים ביותר, וגם בספרי הנבואה יש ביקורת על גדולי האומה כאשר הם חטאו ושגו.


וחשוב להבין כי המסרים הללו שקיבלתי מהחלונות הגבוהים של הדרדעים, לא נבעו מאהבה למָרי, ולא מדאגה לדרדעים, ולא משום מחשבה טובה כזאת. אלא מתוך אהבת עצמם ותו לא, כי ברגע שאני מוכיח שמָרי שגה וטעה ותעה והתעה בעניין זה, איני מותח ביקורת רק על מָרי יוסף קאפח, הנני מותח ביקורת על ממשיכי דרכו, אשר נסמכים וסומכים ידיהם על הוראתו שמותר ליהנות מכבוד תורה! ובזאת הנני מעיב על יוקרתם ועל גדולתם המדומה, ואף מעלה שאלות קשות כנגד היקר להם מכל – חשבון הבנק המנופח שלהם. וכאשר הדבר נוגע לממון ולשררה – נעלמת יראת שמים כמו שאומר רבנו באיגרתו לר' יוסף.


2) אמרת שהיה חסר לך במאמריי התייחסות למצב בימינו שבו רבנים בכל הרמות נבחרים על-ידי המדינה ואנשים חילוניים, מצב אשר עלול "לעוות את פסיקותיהם, עקב היותם ניזונים מכספי המדינה הבוחרת אותם". ובכן, האמת שלפי ההלכה אין זה משנה מי בוחר ברבנים ומי משלם את הכסף, כי לפי ההלכה אסור לדיין או רב ליהנות מכבוד תורה ואסור לדיין לקחת כסף בעבור פסיקת דינים מבעלי הדין, ומשום ממסד, ומי שלוקח כסף מכל ממסד הוא בגדר "ארור לוקח שוחד", וכפי שהוכחתי במאמריי.


ברם, אם כבר נגעת בנושא הזה, ובכן, למיטב ידיעתי מי שבוחר את הרבנים הינם הרבנים עצמם, כלומר כדי שהרב הראשי לישראל ייבחר לדוגמה, יש צורך בתמיכה של גוף שכולל כמאה רבני ערים, כך שהם למעשה בוחרים את עצמם, והכל נעשה מתוך שיקולים פוליטיים וכלכליים שפלים ושום דבר לא נעשה באופן "ענייני וקר"...


אמנם, בדבריך יש נקודת אמת חשובה מאד, כי מי שמקבל את משכורותיו מהמדינה, דהיינו מכספי משלמי המיסים, מי שמעסיק אותו הלכה למעשה הם האזרחים בתיווך משרד האוצר ומשרד הדתות. כלומר, הרבנים הראשיים וכן רבני הערים ורבני השכונות, מועסקים למעשה על-ידי האזרחים שאותם הם משרתים. ומכיוון שכך, הם מחויבים לפסוק להם הלכות באופן "ענייני וקר", ובנושאים שלא יטרידו אותם או יגרמו להם להפסדים, שהרי הם עובדים אצלם! וברור שהם אינם יכולים להוכיח את הציבור, אלא כל מטרתם היא למצוא חן בעיניו כדי לשמֵּר את משכורותיהם שררתם כבודם יוקרתם ושלל טובות ההנאה שלהם.


בהמשך דבריך הסבת את תשומת לבי לעוד נקודה חשובה, והיא שהם לא מחויבים רק כלפי הציבור, אלא גם כלפי המדינה החילונית, ולכן הם מחויבים להצהיר שיש לשרת בצה"ל לדוגמה, אף-על-פי שהם מורים לבניהם ולמקורביהם להשתמט ושולחים אותם לכוייללים אשר מטמטמים אותם ומרחיקים אותם מדרך האמת. ובמלים אחרות, כל פסיקה שלהם עוברת את שני מבחני המעסיקים: מבחן הציבור ומבחן המדינה, ורק אם הפסיקה עוברת את שני המבחנים הללו ואינה גורמת לאי-נוחות ולוּ הקלה ביותר לציבור או לממסד, רק אז הם יפסקו לפיה ויוציאו אותה מפיהם (וכמובן שיש רבנים ממסדיים שוטים לא מעטים אשר פולטים לעתים לא רחוקות שטויות והבלים, אך העסקנים ממהרים "ליישר" אותם).


ועל כל מי שבוחר ללכת בדרך זו לידע, כי בתחילה מה שבפיו לא יהיה מה שבליבו, אך לאט-לאט במשך הזמן ועם קבלת שוחד המשכורות וטובות ההנאה, מה שבפיו יהפוך להיות גם מה שבליבו, והשקר שהיה חיצוני בתחילה יהפוך להיות עתה פנימי ויכה שורש פורה ראש ולענה לעמקי וסתרי לבו ונפשו. ולאחר עשרות שנים של צביעות ושיתוף פעולה עם עולם השקר, יתעוורו עיני שכלו והסכלות תתקבע במחשבתו. ועתה, גם אם הוא ירצה לראות את האמת בכל מאודו, הוא לא יצליח, כי התאוות והשוחד כבר ריסקו את נפשו הטהורה והחיים בשקר כבר הפכו לטבע ולדרך חיים שאין בלתם.


3) לגבי הגדרת תפקידי רבני הערים, טענת שאם יש להם רק תפקיד אדמיניסטרטיבי כגון ניהול הכשרות בעיר, על זה אין מניעה לפי דעתך שיקבלו שכר. ובכן, רבני הערים אינם עוסקים בפועל בניהול הכשרות, בכל רבנות יש אחראי כשרות והוא זה אשר מנהל בפועל את מערך הכשרות, והוא אכן מקבל משכורת מהרבנות. ואם המשכורת שלו היא משכורת ממוצעת וסבירה אשר תואמת את שעות העבודה בפועל אין לי כל טענה כלפיו (אף שיש לי טענה קשה מאד כנגד השיטה, שהרי איך יעלה על הדעת שהמשגיח יפקח על הגוף שמעביר תשלום לרבנות בעבור הפיקוח? וכי המשגיח מסוגל להשגיח באופן זך ונקי?).


ברם, רבני הערים עצמם, גם אם הם היו עוסקים בניהול הכשרות בפועל, ומקדישים לכך עשר שעות ביום, עדיין אין בזה להצדיק את המשכורות שהם מקבלים, כי מי שמקבל למעלה מחמישים אלף ש"ח בחודש ושלל טובות הנאה רק כדי לנהל מערך של כשרות, מחלל את ה' ובוזה את התורה ונהנה מכבוד התורה, ומרחיק אותנו מדרך האמת.


זאת ועוד, יש להבחין בין משגיחי הכשרות לבין רבני הערים, משגיחי הכשרות אינם פוסקים הלכה, אלא מבצעים הוראות ופקודות שניתנות להם בלבד, ועובדים בשטח בפיקוח על הכשרות ובקשר עם בעלי העסקים. אולם, רבני הערים פוסקים הלכה, ולכן גם אם רבני הערים היו מקבלים משכורת ממוצעת, עדיין הם היו מחללים את ה' ובוזים את התורה, כי הם מקבלים את משכורותיהם מן הקופה הציבורית בעבור פסיקת הלכה, ועובדה זו מחייבת אותם ליישר את פסיקותיהם לפי קו המשכורות והשררה ולא לפי קו האמת והצדק, ומחויבותם זו תגרור בהכרח לעיוות דת האמת ולחילול ה' חמור ביותר.


4) הזכרת את העניין שהמדינה משלמת לדיינים את שכרם. ובכן, כבר הוכחתי במאמרי שאסור לדיין לקבל כסף משום צד שלישי והוא בגדר "ארור לוקח שוחד", והדברים ברורים ומפורשים בהלכה, ואיני יודע איך אפשר לנטות מהם ימין ושמאל. כמו כן, בתקופת חז"ל בעלי הדין לא היו משלמים לדיינים שכר בטלה, אלא במקרים יוצאי דופן שמתאימים לארבעה כללים נוקשים ביותר, וכפי שציינתי במאמרי, אך הדיינים בימינו אין להם מלאכה ולכן כל הכללים הללו לא נוגעים להם, ואין אפילו הֲוָא אַמֵינָא להתיר להם לקבל שכר בטלה.


ואוסיף, שהדת החדשה יצרה מצב שהדיינים יצטרכו להשקיע עשרות רבות של שעות בפסיקת דין אחד. כלומר, כתוצאה מהתרחבות הפסיקה ההלכתית יש להתייחס לעשרות רבות של דעות ושיטות בכל פסיקה, ולמצוא דרך להלֵּך בין כל השיטות המאוסות הללו. ברם, כל הדרך הזאת נועדה לחצוב רווחים וטובות הנאה מדת משה, שהרי ברגע שהדיינים צריכים ללמוד כל-כך הרבה, ולעיין בכל-כך הרבה שיטות ופסיקות, הדיין כבר לא יכול לעבוד למחייתו ולפסוק דינים כמו בימי חכמי התלמוד. הוא חייב להתפרנס מן הצדקה, רק כדי שיוכל להקיף את כל פסיקות הדת החדשה הפרו-נוצרית שהתרגשה עלינו באלף השנים האחרונות. ואין צורך לומר שלא יישאר לדיין הזה זמן ללמוד את החכמות שבהן הוא יכיר ויידע את בוראו.


וכמו שעבירה גוררת עבירה, כך גם כאן, העבירה החמורה של יצירת דת חדשה ועיוות דת האמת, יצרה את הצורך לפרנס ולכלכל את הדיינים כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בכל הבלי השיטות והפסיקות ההזויות, ולעתים אף האליליות, של כל הטיפשים שקדמו להם. וככל שהדיינים מרבים להתייחס לשרבוטי השוטים שלא ידעו את ה', כך מתגדלת מעלתם כדיינים "מומחים" ו"גדולים", עד שבימינו דיין חייב להתייחס לעשרות שיטות בפסיקתו אחרת הוא ייחשב לעם הארץ או לשוטה, וחמור כך, הוא לא יצדיק את משכורתו! כלומר, הם חוסמים את הדרך לפתרונות קלים ופשוטים, שהרי יש צורך גדול בפלפולים ובאריכות דברים מייגעים ומיותרים, כדי ליצור הילה של "גאונות" וכדי להצדיק את משכורותיהם.


5.א) טענת שאין חובה לפרש שההלכה מהלכות שקלים היא "הלכתא למשיחא", אך עשית דבר שלא ייעשה, כי הנך טוען שאני טועה תוך התעלמות משלל ראיותיי במאמריי שמדובר בהלכתא למשיחא, ובנוסף לכך לא הבאת שום ראיה לחזק ולבסס את טענתך! וכדי לסתור את דבריי באופן "רמבמיסטי" כראוי לך, היה עליך להתייחס ולסתור את ראיותיי אחת-אחת, ולאחר מכן להביא שלל ראיות משלך כדי להעמיד ולייצב את טענתך.


ואצרף כאן רק כמה שאלות, כי אין לי עניין לחזור על כל הדברים שנאמרו במאמריי: אם אתה טוען שמותר לדייני גזלות לקחת שכר בעבור פסיקת דינים, מדוע ההלכה הזאת נפסקה בהלכות שקלי לשכת בית-המקדש? מדוע הלכה זו לא נפסקה בהלכות סנהדרין? מדוע בהלכות סנהדרין נאמרו לשונות חריפים וקשים מאד כנגד נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? מדוע בהלכות סנהדרין לא סייגו את ההלכות האוסרות אפילו ברמז? מדוע חז"ל האריכו כל-כך בדיון על נטילת זוז אחד בעבור פסיקת דינים? מדוע רבנו, במלחמתו כנגד נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, לא הזכיר כלל את ההיתר הזה? מדוע אפילו לדיינים אשר יושבים בסנהדרין לא התירו ליטול כסף בעבור פסיקת דינים?


זאת ועוד, האם ניתן להעלות על הדעת לבטל את כל הלשונות הקשים הגורפים והמכלילים של חז"ל ורבנו בעניין זה, ולטעון שהם לא התכוונו למעשה לכלול בהם גם את דייני הגזלות שבכל דור ודור? וכי חז"ל היו מניחים תקלה כזו בעניין שנוגע באופן ישיר לחילול ה' ולאיסור תורה של "ארור לוקח שוחד"? והלא אם היה היתר כזה ברור כשמש שחז"ל ורבנו היו אומרים אותו באופן מפורש, מיד לצד הדברים הנוראים שהם אמרו על נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, וכמו שהם התירו שכר בטלה והגדירו אותו באופנים ברורים ומפורשים! וממה שהם לא אמרו מאומה בהלכות סנהדרין, ורק העירו בהלכות שקלים בעניינים הנוגעים למקדש ובכפוף לנסיבות מאד מסוימות – מזאת עולה בבירור שמדובר בהלכתא למשיחא.


ועוד, מדוע בהגדרת האזהרה בעניין "ארור לוקח שוחד" ונטילת שכר בעבור פסיקת דינים, בכל המקורות בעניינים אלה בספרות חז"ל ובכתבי רבנו, בשום מקום אפילו לא נרמז ההיתר שהעלית ביחס לדייני הגזלות שבכל דור ודור? וכי חז"ל שפסקו לזלזל בדיינים שמתמנים רק מתוך בקשת הכבוד (וכל-שכן מתוך שאיפה להתעשר) ולראות בגלימתם "מרדעת של חמור", ותקפו קשות את נוטלי השכר – וכי הם היו עושים כן אם היה מותר לדייני גזלות שבכל דור ודור ליטול משכורות בעבור פסיקת דינים? וכי חז"ל ורבנו היו שוטים וסכלים?


אלא ברור שיש כאן עניין מאד עקרוני כנגד נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, ובהתאם לדברי התורה שעל הדיינים להיות "שונאי בצע", כי הכסף משחית את הדיין, ופסיקותיו המשובשות הורסות ומחריבות את החברה והעם, ואף גורמות לכפירה ומינות ביצירת דת חדשה שקרית ופרו-נוצרית אשר מבוססת על הפיכת תורת חיים לקרדום חוצבים.


ועוד, וכי ממסד הדיינות של ימינו עושה הבחנה בין דייני גזלות לדייני משפחה או ממונות וכיו"ב? וכי הם מחלקים משכורות שחיתות אך ורק לדייני הגזלות? והגזלנים אינם מגיעים כלל לבתי-הדין לדיני ממונות אלא לבתי המשפט השלום והמחוזי והעליון (שהרי בתי-הדין אינם עוסקים בענייני פלילים), כך שגם אם נקבל את השערתך הקלושה, אין כל מקום להתיר לדייני ימינו לקבל שכר בעבור פסיקת דינים. וממה שדייני ימינו מקבלים משכורות שחיתות יש ראיה חזקה מאד לצדקת התורה שהכסף משחית, ומעוות ומעוור את עיני החכמים, וכל-שכן וקל-וחומר את עיני יושבי הישיבות שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.


ואסיים נקודה זו בדברי רבנו בפירושו למשנת ר' צדוק והלל הזקן המפורסמת באבות אשר אוסרת באופן חד-משמעי תקיף ובוטה ליהנות מכבוד תורה בשום צורה, ולאחר שרבנו פורש שם בפירושו את שלל ראיותיו הוא אומר, והנני מצטרף לדבריו: "והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו". והנך רואה שבכל הדורות היו מתווכחים ומתעקשים למיניהם, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. נקודה.


5.ב) ביחס להשערתך שמא מדובר במקרים שבהם אחד מבעלי הדינים הוא גזלן, ואז הוא לא ירצה לשלם לדיין שכר בטלה, ולכן הלשכה הייתה מממנת את הדיון ומשלמת לדיינים. עצם טענתך יוצאת מתוך ההנחה שיש לשלם לדיינים כסף בעבור פסיקת דינים, וכאילו זו זכות שיש להם מעצם פסיקת הדין. וזאת טעות גדולה, כי אסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, וכל ההיתר הוא שכר בטלה כדי שהדיין לא יפסיד את פרנסתו. ולא כמו בימינו שרבים מהדיינים הינם עשירים גדולים ומקבלים משכורות שחיתות, אלא דייני התלמוד היו זקוקים לפרנסה הזו כדי שיהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש!


זאת ועוד, אין כל יסוד להשערתך שהסיבה שמימנו את דייני הגזלות היא משום החשש שמא הגזלן לא ירצה לשלם לדיינים! ואם היה חשש כזה הוא לא היה נוגע רק לדייני הגזלות: וכי חסר בעלי דינים שנדמה להם שהדין עמהם, ויסרבו לשלם לדיין שכר בטלה? ואם אכן היה אמת בהשערתך, היה על חז"ל לומר באופן מפורש שכל דיין זכאי לקבל תשלום במקרה שבעלי הדין אינם מעוניינים לשלם לו שכר בטלה. ולא רק שחז"ל לא עשו כן, הם אף הורו לנו כי הדרך העדיפה היא שהדיין לא יקבל כלל שכר מבעלי הדין, ואפילו לא שכר בטלה! וכמו שנהג רב הונא, וכמו שרבנו פוסק בהלכה באפשרות הראשונה.


ויתרה מזאת, התשלום לדיין הוא אינטרס של הגזלן! וכל גזלן מתחיל מבין זאת. כלומר, לגזלן יש אינטרס למצוא חן בעיני הדיין ולא לעצבן אותו, כדי שיפסוק לטובתו! ואיזה גזלן שוטה לא ירצה לשלם לדיין את שכר הבטלה כדי שיפסוק לו דין? ולכן חז"ל אסרו לקבל שכר בטלה רק מבעל דין אחד, כי בקבלת השכר הזה דעתו של הדיין נוטה לכיוונו של אותו בעל דין! ובימינו הגזלנים משלמים סכומי עתֵק שוחד לשופטים כדי שיצדיקו אותם בדין.


5.ג) כאמור טענת, שמותר לדייני גזלות ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, מכיוון שניתן לצייר מצב שבו הגזלן, שהוא אחד מבעלי הדינים, אינו מוכן לשלם לדיין את שכר הבטלה שלו, ולכן יש צורך לממן את הדיין מתרומת הלשכה, או מכל גורם מממן.


ובכן, בוא נוסיף ונתאר מצב כזה שבו הגזלן מגיע עם הנגזל לדיין מומחה, והם מוצאים אותו בעת שהוא עוסק במלאכתו. הדיין אומר להם: תנו לי שכר בטלתי ואדון לכם, ואז הגזלן אומר שהוא אינו רוצה לשלם לדיין בעבור שכר בטלתו. הדיין אומר להם: בסדר, איני יכול לדון לכם כי אני זקוק לעבוד למחייתי, ושני בעלי הדין הולכים לדרכם.


מה לפי דעתך יקרה אז? ובכן, הנגזל יפנה לבית-הדין הקהילתי, ובית-הדין הקהילתי שאינו ממומן משום גורם, יורה להביא את הגזלן לבית-הדין בעל כורחו, ואם לא ניתן לשלוח שוטרים להביאו לבית-הדין, בית-הדין יורה לנדותו עד שישוב בתשובה.


בית-הדין הקהילתי הזה מזמן את הגזלן לבוא לדיון בעת שכל הדיינים פנויים ממלאכתם, ולכן אין צורך לשלם להם מאומה. וכן כל ההוראות והפסיקות שלהם בעניינו נעשות בעת שהם פנויים ממלאכתם, כגון בעת שהם מצויים בבית-המדרש או בבית-הכנסת.


ולכן, איני רואה שום היתר בזה לשלם להם, וגם מה שדובר בהלכה על אותם שלושה דייני גזלות שהיו בירושלים, ברור שמדובר אך ורק בירושלים ובזמן שבית-המקדש קיים, ובעת שהדיינים דנים את בעלי-הדין מן הבוקר ועד הערב ואין להם שום אפשרות להתפרנס ממלאכה. והחשוב ביותר, בעת שיושבת בירושלים סנהדרין אשר מפקחת על הדיינים הללו ועל שכרם, ואין כל חשש לחילול ה' או לעיוות הדת או לשקיעה בתאוות הבצע.


ולא לחינם אמרתי שמדובר בהלכתא למשיחא, בימים שבהם תרבה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, בימים שכל בני האדם יהיו צמאים לדבר ה', בימים שתאוות הבצע לא תהיה חזקה יותר מיראת שמים ומאהבת ה', בימים שלא יחלקו לרבנים ולדיינים משכורות ויחללו שם שמים, בימים שתורת חיים לא תהפוך לקרדום חוצבים, בימים שכל יושבי הסנהדרין יהיו אנשי אמת שונאי בצע, וכל מטרתם תהיה לקדש שם שמים ולקרוא בשם ה' אל עולם!


"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמ' יח, כא), וראוי לשאול, האם דיין שמקבל משכורות שחיתות מתאים לדרישות התורה מן הדיינים? והלא גם אם הוא היה בראשיתו שונא בצע, קבלת משכורות השחיתות ישחיתו בהכרח את נפשו, והוא יקנה מידה רעה מאד של אהבת הממון, ומידה רעה זו היא היסוד לעיוותה ולמסחורה של דת משה.


"וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְיָ. [...] וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי, וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם [...] וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. [...] וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי" (יר' לה, יב –טז).

112 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!