תגובה למאמר "כך היה הלל אומר" – ותשובתי

עודכן: 28 בינו׳ 2021

לאחרונה קיבלתי תגובה למאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", הנה לשון התגובה וההערות המצורפות אליה, ולאחריהן תשובתי:


שלום אדיר, קראתי היום את שלושת מאמריך בנושא: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", ולהלן הערותיי:


1) כללית, כמי שרואה עצמו כרמבמיסט, השואף שפסיקת הרמב"ם (שהיא פסיקת חז"ל לפי הבנת הרמב"ם את ספרי חז"ל) תהא הפסיקה השלטת בכל ישראל (לפחות עד הקמת סנהדרין בימינו), אני סבור כי התייחסות עניינית לפסיקת הרמב"ם, לעומת המצב הקיים בימינו, תתרום יותר לקידום מטרה זו, לעומת שימוש במלים בוטות כלפי קבוצת אנשים או כלפי רבנים מסוימים, כפי שעשית במאמריך הנ"ל. אני ממליץ לך כי תהיה ענייני וקר במאמרים שאתה מפרסם, והם מאמרים חשובים לציבור הרחב, כדי לא להרחיק את הציבור מלקרוא את דעותיך, אם הם חולקים עליך. אתה נוהג לתקוף את הדרדעים, אך לזכותם ייאמר, כי בניגוד לכל שומרי המצוות בישראל, הם משתדלים לנהוג ולפסוק לפי הרמב"ם, אמנם בתנאי שהדבר אינו נוגד מנהגי אבותיהם. מוטב כך, מאשר בכלל לא.


2) חסר היה לי במאמריך הנ"ל, אי התייחסות למצב בימינו שבו דיינים ורבנים בכל הרמות: רבנים ראשיים, רבני ערים ושכונות, נבחרים על-ידי מדינה ואנשים חילוניים, דבר העלול לעוות את פסיקותיהם, עקב היותם ניזונים מכספי המדינה הבוחרת אותם, כך שפרנסתם תלויה ברשות חילונית.


3) אינני מתמצא בהגדרות תפקיד רבני ערים או חברי מועצת הרבנות הראשית, האם יש להם רק תפקיד אדמיניסטרטיבי, כמו ניהול הכשרות במדינה ובערים השונות, על זה אין מניעה, לדעתי, שיקבלו שכר, או שמא גם תפקיד כדיינים בבתי-הדין הרבניים במדינה, לרמותיהם השונות, תפקיד שיש לגביו מגבלות רבות בקבלת שכר.


4) בתקופת חז"ל, כפי שהדגים גם רבנו, היו בעלי הדין משלמים לדיין שכר, בהתאם למה שנקבע מפורשות בהלכה, וציינת זאת במאמריך. בימינו, בתי הדין הרבניים מוסמכים לעסוק רק בנושאי נישואין וגירושין. הואיל ועל-ידי החוק במדינה, אין בעלי הדין משלמים שכר לדיינים, אלא הם משלמים מיסים למדינה, והמדינה משלמת שכר טרחת הדיינים, אזי במסגרת מגבלה זו של המדינה, נאלצים הדיינים לקבל שכרם מהמדינה. אני מסכים שגובה השכר אינו תואם את הנאמר בהלכה. לגבי בתי דין לממונות, איני יודע מי ממנה דיינים אלה, ומי ואיך וכמה משולם שכרם.


5) לגבי הנאמר בהלכות שקלים פרק ד, שם דובר על מטרות תרומת הלשכה. אחת ממטרותיה היה לשלם לדיינים הדנים את הגזלנים. אם בדרך כלל ברוב התביעות הרגילות, יש אינטרס לשני בעלי הדין בקיום המשפט, ולכן הם נכונים לשלם את שכר הדיין, יתכן שבדיני גזלנים, לא ירצה הגזלן לשלם, ואולי הנאמר בהלכות שקלים הנ"ל דובר במצב בו לא יתנו שני בעלי הדין שכר הדיין, לפי ההלכה כמובן, אלא אולי רק התובע את הגזלן, ולכן כאן ממומן שכר הדיין כדי פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, מתרומת הלשכה. ואין חובה לפרש שמדובר רק בזמן בית המקדש, ובהלכתא למשיחא, כפי שפירשת. בהחלט ניתן להבין כי מדובר במצב בו בעלי הדין לא ישלמו שכר הדיין, וזה מיעוט המקרים, ולכן הציבור, אם באמצעות תרומת הלשכה, או באמצעות המיסים שהציבור משלם לרשות השלטת, משלם שכר הדיינים. כמה משלם? כפי שצוין בהלכה, כדי פרנסתם ופרנסת בני משפחתם, במידה והם עוסקים בדיינות כל היום, כך שאינם מסוגלים לעבוד ולהתפרנס ממקור אחר.


עד כאן לשון התגובה, להלן תשובתי להערות שנאמרו בה:


שלום וברכה,

יישר כוחך על שקראת את שלושת מאמריי בנושא: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", והנני מודה לך מקרב לב על תגובתך החשובה. להלן תשובותיי להערותיך:


1.א) ראשית טענת שלא "התייחסתי באופן ענייני לפסיקת הרמב"ם", ובכן, אני שומע ולא אבין, וכי לא פרשׂתי עשרות ראיות והוכחות במאמריי הללו? וכי אתה חושב שכתבתי את המאמרים הללו כלאחר-יד וללא עיון ממושך מקיף ומעמיק בפסיקות רבנו בכל רחבי כתביו? והנני דן אותך לכף זכות שלא הבנת כלל מה שאתה טוען, כי למעשה אתה טוען שמדבריי משתמע (וכמו שאומרים ב-Subtext), שרוב דבריי הינם לא ענייניים מוּטים ומסולפים אשר נכתבו במטרה אחת ויחידה – לתקוף את הדרדעים שאליהם אתייחס בהמשך.


והאמת שונה לחלוטין מדבריך, כי 90% ממאמריי כוללים התייחסות ישירה ועניינית לעצם הנושא, תוך ניתוח שלל מקורות מדברי רבנו. ומה שהוספתי עקיצות כלפי ההולכים בדרכי חתחתים ונדמה להם שהם הולכים בדרכי ישרים, כל זה זניח מאד ביחס לכללות המאמרים. ויתרה מזאת, חלה עלינו חובה גדולה ועצומה להוכיח ולזעוק כאשר אנחנו רואים עוולה, וכל-שכן כאשר אנחנו רואים עוולה שנוגעת לחילול ה' ולעיוות האמת ולהנצחת השקר.


1.ב) עוד טענת, כי סגנון כתיבתי ואופני התייחסותי אינם משרתים כלל את המטרה, והמטרה לפי דעתך היא: ש"פסיקת הרמב"ם תהיה הפסיקה השלטת בכל ישראל". ובכן, המטרה שלי אינה זהה לגמרי למטרה שלך, כי המטרה שלי היא חשיפת האמת! כי אין לי ספק, שללא אהבת האמת והכרה בדרך האמת, לעולם לא נכונן כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש בהתאם לפסיקת חז"ל והרמב"ם. כמו כן, אשמח לשמוע איך אתה חושב שיש לקדם את פסיקת הרמב"ם מבלי ללכת בדרכו! שהרי הרמב"ם קידש מלחמה ותקף בחריפות גדולה מאד את תאבי הבצע אשר הופכים תורת חיים לקרדום חוצבים, ושמא כאשר קראת את המאמר השלישי כבר שכחת את דברי רבנו שהבאתי במאמר הראשון?


1.ג) אגב, דבריך הינם ראיה חיה וחזקה לצדקת דבריי, שהרי הגדרת את עצמך כ"רמבמיסט" ("לשון נקיה" לדרדעי) ואף-על-פי-כן אינך מבין את חומרת לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ונראה שאף לא הבנת כלל רבות מראיותיי. בנוסף לכך, העלית טיעונים קלושים להצדיק את אלה שהורסים ומחריבים את דת משה, ואף תקפת אותי באופן אישי ומדבריך משתמעים טענות והאשמות קשות כלפיי – כלפי הדרדעי היחיד אשר משתדל בכל מאודו שלא לחשוש מהממסד האשכנזי, ולפרסם את האמת אף במחירים כואבים מאד! ולמרות זאת, הנך מגונן על אלה אשר לקחו ולוקחים מיליונים על גבה של דת משה, ומציגים את משנת רבנו באופנים מעוותים, תוך שימור והנצחת שעבודנו וכפיפותנו לאדונים האשכנזים.


1.ד) השימוש במלים בוטות הוא לעתים הכרחי, וכבר האשימו אותי רבים בלשון בוטה, וכבר השבתי אלף פעמים להאשמה זו בשלל מאמרים (ראה לדוגמה: "תלונות על אור הרמב"ם ביחס לסגנון הכתיבה"; "טענות קשות כלפי אתר אור הרמב"ם ותשובותיי" – חלק א, חלק ב, ועוד רבים). אוסיף כאן, כי כאשר השימוש במלים בוטות נעשה ללא תשתית ראייתית חזקה ומוצקה ייתכן והיה מקום לטענתך, אך כאשר השימוש במלים בוטות נעשה על גבי תשתית ראייתית חזקה ומוצקה, ובעניינים שנוגעים באופן ישיר לחילול ה' או לעבודה-זרה – אין לי כל ספק שהשימוש במלים בוטות נחוץ הכרחי ואף חובה אלהית. שהרי אנחנו למדים מהסגנון שבו נכתבו ספר-התורה וספרי הנביאים ושאר כתבי הקודש, כי בעניינים שקשורים לחילול ה' ועבודה-זרה ועיוות דת האמת אין שום הנחות, וספר התורה ונבואות הנביאים מלאים וגדושים בלשונות קשים וחריפים אלף מונים ממה שהנני משלב במאמריי.


1.ה) הִמלצת שאהיה "ענייני וקר" במאמרים שאני מפרסם, ובכן, כפי שכתבתי לעיל, הנני הולך בדרך התורה ובדרכם של הנביאים וכל שאר מחברֵי כתבי-הקודש: האם ספר התורה וספרי הנבואה ושאר כתבי-הקודש נכתבו באופן "ענייני וקר"? האם רבנו כותב באופן כזה? האם חז"ל כתבו באופן "ענייני וקר"? וכמו שאנו מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה "מה הוא רחום, מה הוא חנון" וכו', כך אנחנו מצווים ללכת בדרכו ובדרכם של הנביאים ובדרכם של החכמים, ולומר את האמת כמות שהיא מבלי לפחד משום אדם, וזו מהותו וייעודו של האדם העברי – לקרוא בשם ה' אל עולם, מתוך תחושה פנימית עמוקה של אהבת האמת והצדק, ולא כמו איזה פרופ' מפוזר ממגדל השן שמציג באופן יבש תוצאות ניסוי במעבדה.


ויתרה מזאת, דע לך, כי בתחילת דרכי לא נהגתי לשלב את דעותיי האישיות אלא רק לצטט את דברי רבנו ברחבי כתביו, וגם על זה אמרו עלי בדיוק את אותם הדברים: כאילו אני הוא זה שאומר את הדברים הקשים, וכאילו אני הוא זה אשר מדבר בלשון בוטה וחריפה, ואז הבנתי כי זה לא משנה, בין אם אציג ואנתח את הדברים שאומֵר רבנו בתוספת נופך אישי ובין אם אמנע מלהביא נופך אישי, בין כך ובין כך יתקפו אותי. ואספר לך סיפור, פעם נסעתי עם אחד מגדולי הדרדעים ברכב, והייתה שיחה בין כל יושבי הרכב, אותו דרדעי סמכותי טען כנגדי שאסור לי להשתמש בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" כנגד חכמי אשכנז, כי אז אני גורר לפולמוס... ולאחר שנים הבנתי את מניעיו, הוא פשוט מעוניין לשמֵּר את משכורותיו ויוקרתו ומעמדו וכוחו הפוליטי, ולכן הוא נמנע מלומר דברי אמת, ואף מכנה אותם "פולמוס"!


ואתה מוזמן לעיין בלשונותיו של רבנו במאמרי: "מלחמתו של הרמב"ם ב'גדולי הדור'" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד), ובעוד מאמרים רבים אחרים שבהם אני מעתיק את לשונו החריפה והקשה מאד, ודי לך לראות את לשונו בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה.


1.ו) להזכירך, הננו מחויבים לאהוב את ה', ואהבת ה' איננה באה לידי ביטוי בקריאה "עניינית וקרה" לכל באי עולם להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. אלא להיפך, אהבת ה' באה לידי ביטוי בקריאה נרגשת מעומק הלב והנשמה, בקריאה שיש בה מן הכאב לנגד העוולות והשחיתות, בקריאה נוקבת ומוכיחה לשוב אל דרך האמת, וכמו שנהגו כל גדולי האומה. "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (יר' כ, ט) – האם גם לירמיה הנביא היית אומר לנהוג באופן "ענייני וקר" כדי לשרת את המטרה הדמיונית שלך שכולם יפסקו לפי רבנו מבלי להבין את דרך האמת?


1.ז) המלצתך שאשיב באופן "ענייני וקר" נובעת בדיוק מאחת הסיבות המרכזיות שאני תוקף את הדרדעים, ושוב הוכחת בעצם האשמתך את צדקת דרכי. שהרי מי שהנחילו לנו את דרך "הענייניוּת והקרוּת" הם אותם אשכנזים קרים ואכזריים אשר הפכו את דת האמת לדת פוליטית שנועדה לחצוב כספים ומשכורות וטובות הנאה: הם אלה אשר מתנגדים לביקורות חריפות, הם אלה אשר מרוממים את שיטת "התקינות הפוליטית", הם אלה אשר מתנגדים לאמירת אמיתות נוקבות כדי שאלה לא יאיימו חלילה על המשך שלטונם ועל המשך רדיפת הבצע שלהם. כלומר, במה שהמלצת לי להיות "ענייני וקר" הנך משתף פעולה עם עולם הכזב הרמייה והצביעות, אשר הנחיל לנו בשקר את ההשקפה שעל ביקורת להיות "עניינית וקרה" (וגם רפה), ושוב, השקפה זו נועדה בראש ובראשונה להגן על הממסד והמערכת השלטונית האשכנזית מפני ביקורת קשה וחשבון נפש אמיתי ונוקב.


ובמלים אחרות, רוב הדרדעים הפכו להיות עבדים נרצעים של האשכנזים, במודע או בתת-המודע, כמו אותו העבד העברי אשר נסתיימו שש שנות עבדותו, והוא ממשיך לזעוק בכל כוחו: אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי! ודע לך, כי המתנגדים הגדולים ביותר לדרכי, אינם מקרב האשכנזים למרות שאני תוקף אותם הרבה יותר מאשר את הדרדעים, אלא הם מקרב הדרדעים! אשר אינם מוכנים לקבל את העובדה שהם תועים בדרכי ההבל, ואינם מוכנים לחדול מלהפוך תורת חיים לקרדום חוצבים, ואינם מוכנים לחדול מלהפוך את מָרי לעבודת אלילים, ואינם מוכנים בשום פנים ואופן לצאת כנגד אדוניהם האשכנזים. וחמור מכל, הם אינם רוצים להבין שכדי לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, יש צורך הכרחי לבער את ההזיות המאגיות ואת העבודה-הזרה שהחדירו לנו חכמי אשכנז, ורק לאחר מכן, לאחר שטיהרנו את בית-המקדש ניתן להדליק את אור המנורה הטהורה אור החכמה.


1.ח) עוד טענת, שעלי להיות "ענייני וקר", "כדי לא להרחיק את הציבור מלקרוא את דעותיי, אם הם חולקים עלי", ובכן, גם טענתך זו נובעת מחוסר באהבת האמת ובידיעתה, כי מי ששוקל שיקולי פופולריות כאשר הוא כותב מאמר או מורה הוראה לציבור, יגיע מהר מאד לאותו המקום של רוב מנהיגי הדרדעים בימינו אשר נהנים מכבוד תורה (וחלקם אף הגדילו לעשות ברוב תחכומם וחלקת לשונם והפכו את דת משה הטהורה לקונגו מפלצתי) – וסופו של אותו אדם ששוקל שיקולי פופולריות לעוות את דת האמת ואת משנת רבנו הגדול בדיוק כמו רוב גדולי הדרדעים בימינו. וכבר הבאתי במאמרי את הדוגמה המפורסמת משאול המלך אשר נתיירא מהעם, וסופו היה שהקב"ה מאס בו מהיות מלך על ישראל.


1.ט) לימדת זכות על הדרדעים, "שהם משתדלים לנהוג ולפסוק לפי הרמב"ם, בתנאי שהדבר אינו נוהג את מנהגי אבותיהם, ומוטב כך מאשר בכלל לא". ובכן, בדיוק מהסיבה הזו אני תוקף אותם, דווקא בגלל שהם נחשבים כמי שמייצגים את דרכו של הרמב"ם ודרך האמת, כי כאשר הם סוטים ממנה יש לדבר השלכות חמורות מאד, הרבה יותר מאשר אם איזה טיפש ממסדי ישגה בדרכי ההבל. והבאתי דוגמה באחד ממאמריי על מרדכי אליהו ומָרי יוסף קאפח: אליהו שיבח את מָרי ואמר עליו ש"מי שרוצה לראות את הרמב"ם בימינו ילך ויראה את הרב יוסף קאפח", ובכן, זהו שקר חמור מאד! ואסביר מדוע:


רבנו הרמב"ם לעולם לא היה מרשה לעצמו לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, ואילו מָרי התיר לעצמו לקחת משכורות שחיתות בעבור פסיקת דינים במשך חמישים שנים! עצם השוואתו של מָרי לרמב"ם נועדה בעיקר לטשטש את האיסור החמור ליהנות מכבוד תורה, שהרי אם "הרמב"ם של ימינו" מתיר לעצמו ליהנות כך מכבוד תורה – הרי שלמעשה אין כל איסור ליהנות מכבוד תורה, וכל דברי רבנו וחז"ל הקשים והחריפים בטלים ומבוטלים! ולכן אליהו אמר כך, לא מאהבת מרדכי אלא מאהבת עצמו שררתו ומנעמי הרבנות.