רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כא)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בבראשית (א, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". רש"י האריך יחסית בפירושו לפסוק זה, וכדי להבין היטב את דבריו ראינו לנכון לחלק את פירושו לפסוק זה לשישה חלקים:


פירוש ראשון


רש"י פירש שם כך: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".


מקור דברי רש"י הוא בירושלמי ובבבלי, בירושלמי תענית (ד, ג) נאמר כך:


"תני, אנשי משמר היו מתענים בכל יום: בשני היו מתענין על מפרשי ימים – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' [בר' א, ו]; בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם' [שם, ט]; ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת', 'מְאֹרֹת' כתיב [שם, יד]; בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו ועל המיניקות שלא ימותו בניהן – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה' [שם, כ]".


בתלמוד הבבלי תענית (כז ע"ב) נאמר כך:


"תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית-הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי: בשני – על יורדי הים; בשלישי – על הולכי מדברות; ברביעי – על אַסכְּרָא שלא תיפול על התינוקות; בחמישי – על עוּברוֹת וּמנִיקוֹת".


נשים לב, כי גם בתלמוד הבבלי וגם בתלמוד הירושלמי נאמר שהיו מתענין בימי השבוע כדי להסיר מעל עם-ישראל פורעניות מסוימות באופן כללי (לדעת הירושלמי אנשי המשמר היו מתענין, ולדעת הבבלי אנשי המעמד היו מתענין), אבל בשום פנים ואופן לא נאמר שהתענו באחד מימי השבוע משום שהוא "יום אשר מסוגל לפורענות מסוימת", כלומר שהתענו מתוך חשש מפורענות מסוימת שמא היא תחול דווקא באותו היום המסוים.


זאת ועוד, הברייתא הזו לא נפסקה להלכה כלל, וברור שהיא מתארת מנהג שנהגו בו בזמן שבית-המקדש היה קיים ותו לא. כן ברור, שכל הפסוקים שהובאו כראיות בתלמוד הירושלמי הינן בגדר אסמכתות בלבד, כדי לרומם, להטעים ולייפות את המנהג.


ברם, רש"י הבין באופן מעוות לחלוטין את המקורות הללו, והבנתו את הדרשות הללו כפשוטן ובחירתו לפרש בהן את פשט הפסוק גררוהו לעוות את דברי חז"ל, ולשגות במצות לא תעשה מן התורה! ולא סתם מצות לא תעשה, מצות לא תעשה שנוגעת ליסודות התורה, מצוה שנוגעת לציר שכל התורה כולה סובבת עליו: מלחמת חורמה במאגיה ובעבודה-הזרה, מצוה שמטרתה להרחיק אותנו משרשי העבודה-הזרה הקדומה שתעו בה ונטשו כל דרכי האמת בגללה! שהרי רש"י פירש לעיל כך: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".


כלומר, לפי רש"י יום רביעי בשבוע הוא יום מאגי מקולל מפני שהוא יום שבו נופלת מחלה קשה על התינוקות, מחלה אשר בימי קדם גרמה במקרים רבים למוות (ובמילון ספיר ברשת ביארו מחלה זו כך: "מחלה חַיידקית מידַבֶּקֶת הפוגעת בגרון ועלולה לגרום חֶנֶק"), וההזיה הזו לא נזכרה באף לא אחד מן התלמודים והיא פרי יצירת מוחו הבאוש של רש"י.


נמצא אפוא, כי רש"י החדיר לנו למעשה הזיה אשר כופרת בציווי תורה מפורש, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):


"[ט] אי-זה-הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: 'יום פלוני רע ויום פלוני טוב'; 'יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית'; 'שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני'. [י] אסור לעונן, אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת וחכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים – הרי זה לוקה, שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


נמצא לפי רש"י, שכל אנשי המשמר או המעמד לדורותיהם היו עובדי עבודה-זרה, וכולם היו ראויים למלקות מן התורה, שהרי הם התענו והתפללו על התינוקות דווקא ביום רביעי מתוך ההזיה שהוא "יום המסוגל למחלת האסכרה". ובספרי "אפיקים להרמב"ם" הוכחתי כי האסטרולוגיה הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף כלפי שמיא, שהרי האמונה שיש כוחות לגרמי השמים להשפיע על מהלך החיים, הינה אמונה בכוח זר מבלעדי הקב"ה. כך שההזיה שרש"י מנחיל לנו כאן נוגעת לענייני עבודה-זרה מובהקים, ואף מחדירה לנו אמונות שקיימים בעולם כוחות מאגיים. וכבר אמרתי פעמים רבות שאימות כוח מאגי אחד בעולם, פותח פתח רחב לאימוץ אינסוף הזיות מאגיות נוספות, שהרי אם המאגיה קיימת בתחום מסוים בעולמנו, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בתחומים רבים נוספים?


ויתרה מזאת, אימוץ הזיה מאגית מכל סוג שהוא מטמטם את המוח ומחליש מאד את כוח ההיגיון והמחשבה; ובאימוצה וקבלתה, ההזיה שהוחדרה אף מכשירה את הקרקע לחדירתן של הזיות מאגיות נוספות, עד שמחשבתו של האדם מזדהמת ומיטנפת לחלוטין, והפנייה של התועה השוגה בהן אחר עבודה-זרה במעשה ובמחשבה הינה בלתי נמנעת.


רבנו מוסיף ופוסק בהלכות עבודה-זרה שם (יא, כ–כא):


"[כ] ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]; ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


"[כא] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


ואין צורך לומר שרש"י הינו מראשי וממייסדי מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, מועדון המאגיה והמינות המפוקפק והמטונף, אשר כל באיו לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. צלמו של רש"י הועמד במרכז במת המועדון וסביבו חגים ונעים כשיכורים לקולות ההזיות ולהבזקי הדמיונות, שאר בכירי המועדון, הלא הם חבר מרעיו ומעריציו של רש"י לדורותיהם. בשל הערצתם למאגיה ולהזיות חכמי אשכנז, מעריציו קודמו באדיקות על-ידי צאצאי המינים, ולא חדלו במשך הדורות לשטוף לנו את המוח ב"גדולתם" ו"בקדושתם"; וכמו עבודה-זרה, כל מי שלא כורע ומשתחווה להם, ומסרב לקבל אותם עליו לאלוה ולקרוא להם "קדושי עליון" ו"גדולי עולם", נחשב מיד לכופר ולאפיקורוס... ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה!


ולסיום, איני יכול שלא להעיר על מה שרש"י אומר: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב", מה זה וי"ו? וכי הוא אינו יודע שאומרים וא"ו? ואוי לו לאדם שצריך ללמדו כיצד להגות את האותיות, ואוי לו לעם חכם ונבון שנער קטן מושל בו.


"וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם" (יש' ג, ד).


פירוש שני


בהמשך פירוש רש"י לפסוק הנדון נאמר כך: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה – משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה". וברור שהוא הבין שהאור הגנוז לצדיקים הוא אור שנראה לעיני הבשר, כלומר הוא פירש את אגדת חז"ל כפשוטה, ונראה לי שהאור הגנוז לצדיקים הוא משל לעונג הנצחי שבחיי העולם-הבא שבו דעת הצדיקים והמשכילים תהא קשורה בדעת צור עולמים.


זאת ועוד, איני מבין איך האור והחושך "שימשו יחד בין ביום ובין בלילה"? האם זה אפשרי? וברור שהחושך אינו קיים בעולם בפני עצמו אלא הוא העדר האור, וכמו שמסביר רבנו במורה (ג, י), ולכן לא יעלה על הדעת שהחושך יהיה קיים במקום שיש בו מקור של אור.


פירוש שלישי


בהמשך פירושו לפסוק הוא אומר כך: "וְהָיוּ לְאֹתֹת – כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר: 'וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ' [יר' י, ב], בעשותכם רצון הקדוש-ברוך-הוא אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות". גם מפירושו זה עולה בבירור שהוא האמין שיש אמת בהבלי האסטרולוגיה, והגויים וכן מי שאינו עושה את רצונו של הקב"ה – עלולים להיפגע מאותות ומגרמי השמים. ובעצם האמונה הזו הוא מורד וכופר ברצונו של הקב"ה, שהרי הוא מפיץ את אמיתת הבלי האסטרולוגיה ומחדירם למחשבת עם חכם ונבון.


וכבר ביארתי במאמרי: "בחינת מופעי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", את הסיבה שחז"ל נקטו בגישה של "אין מזל לישראל", וכבר הראיתי שם את האמת שכל אמונות ההבל הללו הן שקר וכזב, והנביא ירמיה אף אומר זאת במפורש (י, ב–ג): "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא". כלומר, כל חוקות הגויים ובעיקר ענייני האסטרולוגיה שנאמרו בסמוך, כולם הבל מהובל ושקר וכזב, ואין מזל לא לישראל ולא לאומות העולם, אלא הכל כפי מעשי ידי האדם לטוב ולמוטב. וכן אומר שמואל הנביא (א, יב) על כל ענייני העבודה-הזרה שבידי הגויים: "וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה".


וברור שמי שמבין את אגדות חז"ל הדמיוניות כפשוטן וכהווייתן, ייכשל להבין את דברי חז"ל בענייני האסטרולוגיה, והכל ייראה בעיניו כפשוטו ובאופן השטחי ביותר; וכך התכוונו חז"ל שיבינו עמי הארצות הנבערים, אשר אינם מסוגלים לקבל את דברי הנביא ירמיה שאותות השמים הבל המה, בין לישראל ובין לאומות העולם, מפני שסכלות האלילות לופתת בחוזקה את מחשבתם. כלומר, בשל שקיעת ההמון בהזיות, חז"ל נאלצו להנחיל להם לכל הפחות את ההשקפה ש"אין מזל לישראל", ורש"י לא ידע ולא יבין את כוונת חז"ל ומטרתם.


פירוש רביעי


בהמשך פירושו שם רש"י אומר כך: "וּלְמוֹעֲדִים – על שם העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה", וכבר העיר ר' דוד פרדו על פירוש זה בספרו "משכיל לדוד", וזה לשונו: "ואף-על-גב דקרא אתרווייהו קאי [=מה שנאמר בפסוק: "וְהָיוּ ל