רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לא)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ב ע"א) דנים במשנה מהו הזמן שבו יש לקרוא את קרית שמע בלילה, וכידוע, רבנו פוסק להלכה (קרית שמע א, י) שזמן קרית שמע בלילה הוא "משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו". וברור שחובה לקרוא את כל פרשיותיה של קרית שמע. ברם, מעניין שרש"י פוסק להלכה שמי שקרא את קרית שמע מבעוד יום, יוצא ידי חובה בקריאת פרשה ראשונה בלבד לאחר שתחשך, וזה לשונו שם: "לפיכך הקורא קודם לכן [=לצאת הכוכבים] לא יצא ידי חובתו [...] ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו – יצא".


ואין לרש"י שום בסיס לקביעתו שמי שקרא קרית שמע לפני צאת הכוכבים פטור מלקרות קרית שמע בלילה ויוצא ידי חובה בקרית פרשה ראשונה בלבד. כמו כן, פסיקתו סותרת את הכלל הידוע, שבדינים שנצטווינו בהם מן התורה הולכים להחמיר ולא להקל.


***

במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם-הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". ורש"י פירש שם כך: "זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה [...] ואמרינן בברכות ירושלמי [א, א]: 'מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג'. אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".


ובירושלמי שם נאמר כך: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". כלומר, כאשר המלך יצא לראות מה אוהבו מבקש מצא שאוהבו הרחיק נפשו ממנו, וכאשר ראה המלך שכך הוא הדבר, התרחק המלך מאוהבו ולא מילא את רצונו. וכל מטרת הירושלמי לעיל היא ללמד את האדם, שיתפלל לה' באמת ובלבב שלם, מתוך הכנעה ויראה ואהבה להקדוש-ברוך-הוא. ולשם כך, על האדם להזכיר את הגאולה הגדולה שה' עשה לנו במצרים והוציאנו מבית עבדים, כדי שייזכר בימי העבדות ויכניע את לבו.


זאת ועוד, ישנה חשיבות מיוחדת לזכירת יציאת מצרים, מפני שהיא מעוררת את האדם למידת הענווה ושפלות הרוח אשר מובילות להכנעת הלב לפני בורא-עולם, וכֹה דברי במורה (ג, מג) בעניין הלקח המוסרי והמידותי של זכירת יציאת מצרים אשר מובילה למידת הענווה ולשפלות הרוח ולהכנעת הלב: "והמידות [הנלמדות מחג הפסח], הם, שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושׂג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו". ודברים דומים רבנו כותב במורה במקום אחֵר (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה: 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' [דב' ה, יד; טז, יב]".


וזו מטרת סמיכת הגאולה לתפילה, כדי שייכנע לבנו ותשפל רוחנו מגבהותה, ואז נצליח לעמוד לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה אך שלם וטהור, ולא חלילה מתוך גסות רוח ותביעת צרכים, כאילו מגיע לנו בצדקתנו לקבל את השפע מאת ה' יתברך. והנה דברי רס"ג בפירושו לתורה (כה, א) על אופני התפילה הרצויה לפני ה' יתעלה: "ויעתר [יצחק], ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם" וכו'. ודברים דומים כתב בהקדמתו לתהלים (עמ' כג–כד): "וכיוון שהמטרה המכוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם [=לבני האדם] חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו".


נמצא אפוא, כי מטרתה המרכזית של התפילה היא, שנזכור את חולשתנו ומיעוט יכולתנו ושאנחנו זקוקים כל העת לה' יתעלה, וכל זאת כדי שהזכירה הזו תעורר אותנו להיכנע ולהשפיל עצמנו לפניו, ואז נקבל עלינו לקיים את ציווייו ואזהרותיו. ובמלים אחרות, תכלית התפילה אינה בקשת צרכים ומילוי תביעות אלא קיום הציוויים והאזהרות!


ברם, בניגוד לתפישתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית אנוכית ואינטרסנטית, שהרי רש"י מפרש את המשל שבירושלמי באופן שונה לחלוטין ממה שהסברנו לעיל, וזה לשונו: "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". כלומר, על האדם "לשחד" את הקב"ה בתפילתו – "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו", ואז, כאשר הקב"ה מתפתה לשמוע את התושבחות והקילוסין, אז לפי רש"י על האדם להכות על הברזל בעודו חם: "ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".


והוראותיו בפירושו מתאימות לשנוררים למיניהם אשר מכרכרים סביב הגבירים, כיצד עליהם להתקרב ולרצות את הגביר בשירים ובתשבחות וקילוסין, וכאשר הגביר מתפתה להתקרב למבקש התרומה, רק אז עליו לבקש את צרכיו, ולפי רש"י אף עליו לתבוע אותם!


ופירושו זה מבטא סכלות, טמטום, גאווה, עזות מצח, אנוכיות, ואף הגשמה: סכלות – מפני שהוא סבור שתכלית התפילה היא השגת הצרכים, בעוד שמטרתה המרכזית היא הכנעת הלב לפני ה' יתעלה; טמטום – מפני שהוא לא הבין ולא ידע את מטרת זכירת יציאת מצרים, וסבר שהינה ככל סוגי השבחים והקילוסין, ואין מטרתה אלא הכנעת הלב והשפלת הרוח; גאווה – מפני שהוא סבר שיש בכוחו של אדם לפתות את הקב"ה בתפילה; עזות מצח – מפני שהוא סבר שיש לאדם הצדקה לתבוע את צרכיו מהקב"ה; אנוכיות – מפני שכל מחשבתו סובבת סביב צרכיו וכיצד הוא משיג את מאווייו; והגשמה – מפני שהוא סבר שהקב"ה דומה לבשר ודם שניתן לפתות אותו בדברים ולערער כביכול את שיקול דעתו.


וראוי הוא רש"י להיתולו של אליהו הנביא אשר היתל בנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז). וכמו שאליהו היתל בנביאי הבעל כך ראוי להתל ברש"י, כי כמו שנביאי הבעל סברו שניתן לעורר את הבעל, כך רש"י היה סבור שניתן לעורר להשפיע ולפתות את בורא-עולם בדברי חלקות... והעבודה-הזרה שבידי רש"י אף חמורה יותר, כי נביאי הבעל סברו שניתן לעורר אליל משוקץ, ואילו רש"י התפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם וסבר שניתן לעורר אל אמת.


כמו כן, פיתוי הבורא בדברי חלקות, יוחד בכתבי-הקודש לאנשים הרשעים והצבועים ביותר! וכך נאמר בתהלים (עח, לו–לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ", והנה דברי רס"ג על-כך בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא):


"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד, כלומר, [העוזב את] האחד הכולל הכל [הוא ה'] יתברך ויתעלה. ועזיבתו אותו [=את בורא-עולם] תהיה על שלושה יסודות [=אופנים]: [1] או שהוא עבד זולתו איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרוֹ: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי' [שמ' כ, ג; דב' ה, ז]; [...] [3] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם 'דתי', וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ', והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו".


ורש"י מתאים לשתי הקטגוריות שרס"ג מתאר, שהרי הוא עבד מוצר דמיוני-גשמי כוזב שאינו קיים במציאות, ואף דימה לחשוב שמדובר באל-אחד שאין-כיוצא-בו. וכבר ביארתי בחלקים הקודמים במאמר זה, כי ההגשמה לדעת רבנו חמורה מן העבודה-הזרה הקדומה, כי ההגשמה מזהמת מעוותת ומסלפת את המחשבה ביחס לבורא-עולם, בעוד שהעבודה-הזרה הקדומה לא התפרצה במחשבתה כלפי בורא-עולם, אלא פנתה לאלילים דמיוניים שישמשו כמתווכים לבורא-עולם – וכל מי שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם.


וברור שרש"י מתאים גם לקטגוריה השנייה, שהרי הוא נקרא בשם "דתי" (ואף "קדוש עליון") והתפלל והתחנן בחיצוניותו, אך בפנימיותו לבו רָקַב וְנָמַק מן ההגשמה והשקפות המינים, והוא גם שיקר וכיזב בדבריו, ואף חילל שם שמים בפירושיו הרעים שהנחילוּ לעם-ישראל הוא וממשיכי דרכו הזייפנים. כמו כן, לקטגוריה זו מתאימים גם צאצאי המינים, אשר מרשים לעצמם לשקר לרמות ולעשוק "לשם שמים", ומתחננים וזועקים לה' כביכול בתפילותיהם, אך נפשם העשוקה רחוקה ממנו מאד, ופנייתם האמיתית היא לאליליהם ולתאוותיהם, ואין צריך לומר שהם מחללים שם שמים כדברי רס"ג באופנים החמורים ביותר.


ואין זו הפעם הראשונה שרש"י מפרש פירוש כל-כך נגעל מבחינה מחשבתית: בבראשית (כה, כא) נאמר כך: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיֶּעְתַּר – הִרבה והפציר בתפילה; וַיֵּעָתֶר לוֹ – נתפצר ונתפתה לו". וכבר ניתחתי וביארתי את פירושו המבחיל הזה במאמרי זה חלק כה.


וראוי לצרף גם את דברי רבנו במורה (ג, נא) אשר מתאימים להפליא לדרכו של רש"י, שהרי רש"י לא הבין את תכלית מצות התפילה וסבר שהיא נועדה להשגת טובות הנאה, ובכלל, כל תפישת המצוות של רש"י הינה תפישה תועלתנית אגוצנטרית מאד, וכבר ראינו דוגמאות לכך במאמריי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם" (חלק א, חלק ב), "האם התורה מגינה ומצילה?". וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער [וכל-שכן כאשר מטרת העושה הינה מטרה תועלתנית] מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ושמא תחשבו שהעיסוק במצוות באיברים החיצוניים הוא דבר של מה בכך, ובכן שימו לב ללשונות הנביאים החריפים בעניין זה, נחל עם דברי ישעיה: "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר", הנביא מלמד, שעשיית המצוות באיברים החיצוניים ללא ידיעת ה', מובילה לסכלות חכמי ישראל, והפיכת עם חכם ונבון לעם סכל ונבל. וירמיה הנביא אף מגלה לנו מהי התחנה הסופית של "המתעסקים": (יב, א–ג):


"צַדִּיק אַתָּה יְיָ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד, נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (יר' יב, א–ג).


ומשה אמת ותורתו אמת ודברי הנביאים אמת, ולצערנו נבואות הזעם הללו התממשו שוב לאחרונה במלחמת העולם השנייה אשר במהלכה מיליונים מצאצאי המינים, שדבקו בדרכי אבותיהם הרעים, הלכו כצאן לטבחה והוקדשו לימי הריגה ועינויים איומים ונוראים.


יג. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויצא – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (כט, א) נאמר כך: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". ושם פירש רש"י כך: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה". וכבר הסברנו בחלק יז (בפרק: "תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס הדת"), כי אין להתייחס לדברי אגדה כדברים "מפורשים". ולצערנו תפישתו של רש"י וחבר מרעיו את אגדות חז"ל כפשוטן החריבה את דת משה. וזכורני ששמעתי אדם אחד אשר מתהדר ב"פלפול" עם חברו, והוא שאל את חברו כך: אם בני ישראל שעמדו לרגלי הר סיני פרחה נשמתם והקב"ה החזירהּ להם, כלומר הם מתו וקמו לתחייה (שיה"ש רבה, ו), כיצד הם המשיכו לחיות עם נשותיהם לאחר-מכן? והלא הם היו צריכים לקדש אותן מחדש?!


וניסיתי להסביר לו שמדובר בדברי אגדה, אך הוא לא היה מוכן לקבל בשום פנים ואופן, כאילו אמרתי לו שתורת משה לא ניתנה מפי הגבורה. כלומר, שׂכלו כל-כך נאטם מלהבין דברי אמת עד ששלילת פשטי מדרשי חז"ל נדמתה בעיניו לכפירה בתורה! ואת הסכלות הגדולה הזו הנחילו לנו רש"י וצאצאי המינים ממשיכי דרכו, אשר דורשים את דרשות חז"ל כפשוטן, וכך מחדירים לדת משה אינסוף הזיות הבלים ודמיונות, אשר חלקם אף נוגע בעבודה-זרה.


ונראה לי שעיקר מטרת המדרש ללמד על עוצמת מעמד הר סיני וחשיבותו (ראו מאמרי: "זכרו מעמד הר סיני!"), וכיצד הקב"ה נהג עמנו בחסד וברחמים גדולים, כאשר חיזק את גופנו ורוחנו ואִפשר לנו לעמוד על רגלנו ולשׂאת את אותו מעמד קדוש נשׂגב ומרומם, ואף-על-פי שרק לפני