רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לא)

עודכן ב: יונ 25

במסכת ברכות (ב ע"א) דנים במשנה מהו הזמן שבו יש לקרוא את קרית שמע בלילה, וכידוע, רבנו פוסק להלכה (קרית שמע א, י) שזמן קרית שמע בלילה הוא "משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו". וברור שחובה לקרוא את כל פרשיותיה של קרית שמע. ברם, מעניין שרש"י פוסק להלכה שמי שקרא את קרית שמע מבעוד יום, יוצא ידי חובה בקריאת פרשה ראשונה בלבד לאחר שתחשך, וזה לשונו שם: "לפיכך הקורא קודם לכן [=לצאת הכוכבים] לא יצא ידי חובתו [...] ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו – יצא".


ואין לרש"י שום בסיס לקביעתו שמי שקרא קרית שמע לפני צאת הכוכבים פטור מלקרות קרית שמע בלילה ויוצא ידי חובה בקרית פרשה ראשונה בלבד. כמו כן, פסיקתו סותרת את הכלל הידוע, שבדינים שנצטווינו בהם מן התורה הולכים להחמיר ולא להקל.


***


במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם-הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". ורש"י פירש שם כך: "זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה [...] ואמרינן בברכות ירושלמי [א, א]: 'מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג'. אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".


ובירושלמי שם נאמר כך: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". כלומר, כאשר המלך יצא לראות מה אוהבו מבקש מצא שאוהבו הרחיק נפשו ממנו, וכאשר ראה המלך שכך הוא הדבר, התרחק המלך מאוהבו ולא מילא את רצונו. וכל מטרת הירושלמי לעיל היא ללמד את האדם, שיתפלל לה' באמת ובלבב שלם, מתוך הכנעה ויראה ואהבה להקדוש-ברוך-הוא. ולשם כך, על האדם להזכיר את הגאולה הגדולה שה' עשה לנו במצרים והוציאנו מבית עבדים, כדי שייזכר בימי העבדות ויכניע את לבו.


זאת ועוד, ישנה חשיבות מיוחדת לזכירת יציאת מצרים, מפני שהיא מעוררת את האדם למידת הענווה ושפלות הרוח אשר מובילות להכנעת הלב לפני בורא-עולם, וכֹה דברי במורה (ג, מג) בעניין הלקח המוסרי והמידותי של זכירת יציאת מצרים אשר מובילה למידת הענווה ולשפלות הרוח ולהכנעת הלב: "והמידות [הנלמדות מחג הפסח], הם, שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושׂג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו". ודברים דומים רבנו כותב במורה במקום אחֵר (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה: 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' [דב' ה, יד; טז, יב]".


וזו מטרת סמיכת הגאולה לתפילה, כדי שייכנע לבנו ותשפל רוחנו מגבהותה, ואז נצליח לעמוד לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה אך שלם וטהור, ולא חלילה מתוך גסות רוח ותביעת צרכים, כאילו מגיע לנו בצדקתנו לקבל את השפע מאת ה' יתברך. והנה דברי רס"ג בפירושו לתורה (כה, א) על אופני התפילה הרצויה לפני ה' יתעלה: "ויעתר [יצחק], ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם" וכו'. ודברים דומים כתב בהקדמתו לתהלים (עמ' כג–כד): "וכיוון שהמטרה המכוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם [=לבני האדם] חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו".


נמצא אפוא, כי מטרתה המרכזית של התפילה היא, שנזכור את חולשתנו ומיעוט יכולתנו ושאנחנו זקוקים כל העת לה' יתעלה, וכל זאת כדי שהזכירה הזו תעורר אותנו להיכנע ולהשפיל עצמנו לפניו, ואז נקבל עלינו לקיים את ציווייו ואזהרותיו. ובמלים אחרות, תכלית התפילה אינה בקשת צרכים ומילוי תביעות אלא קיום הציוויים והאזהרות!


ברם, בניגוד לתפישתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית אנוכית ואינטרסנטית, שהרי רש"י מפרש את המשל שבירושלמי באופן שונה לחלוטין ממה שהסברנו לעיל, וזה לשונו: "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". כלומר, על האדם "לשחד" את הקב"ה בתפילתו – "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו", ואז, כאשר הקב"ה מתפתה לשמוע את התושבחות והקילוסין, אז לפי רש"י על האדם להכות על הברזל בעודו חם: "ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".


והוראותיו בפירושו מתאימות לשנוררים למיניהם אשר מכרכרים סביב הגבירים, כיצד עליהם להתקרב ולרצות את הגביר בשירים ובתשבחות וקילוסין, וכאשר הגביר מתפתה להתקרב למבקש התרומה, רק אז עליו לבקש את צרכיו, ולפי רש"י אף עליו לתבוע אותם!


ופירושו זה מבטא סכלות, טמטום, גאווה, עזות מצח, אנוכיות, ואף הגשמה: סכלות – מפני שהוא סבור שתכלית התפילה היא השגת הצרכים, בעוד שמטרתה המרכזית היא הכנעת הלב לפני ה' יתעלה; טמטום – מפני שהוא לא הבין ולא ידע את מטרת זכירת יציאת מצרים, וסבר שהינה ככל סוגי השבחים והקילוסין, ואין מטרתה אלא הכנעת הלב והשפלת הרוח; גאווה – מפני שהוא סבר שיש בכוחו של אדם לפתות את הקב"ה בתפילה; עזות מצח – מפני שהוא סבר שיש לאדם הצדקה לתבוע את צרכיו מהקב"ה; אנוכיות – מפני שכל מחשבתו סובבת סביב צרכיו וכיצד הוא משיג את מאווייו; והגשמה – מפני שהוא סבר שהקב"ה דומה לבשר ודם שניתן לפתות אותו בדברים ולערער כביכול את שיקול דעתו.


וראוי הוא רש"י להיתולו של אליהו הנביא אשר היתל בנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז). וכמו שאליהו היתל בנביאי הבעל כך ראוי להתל ברש"י, כי כמו שנביאי הבעל סברו שניתן לעורר את הבעל, כך רש"י היה סבור שניתן לעורר להשפיע ולפתות את בורא-עולם בדברי חלקות... והעבודה-הזרה שבידי רש"י אף חמורה יותר, כי נביאי הבעל סברו שניתן לעורר אליל משוקץ, ואילו רש"י התפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם וסבר שניתן לעורר אל אמת.


כמו כן, פיתוי הבורא בדברי חלקות, יוחד בכתבי-הקודש לאנשים הרשעים והצבועים ביותר! וכך נאמר בתהלים (עח, לו–לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ", והנה דברי רס"ג על-כך בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא):


"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד, כלומר, [העוזב את] האחד הכולל הכל [הוא ה'] יתברך ויתעלה. ועזיבתו אותו [=את בורא-עולם] תהיה על שלושה יסודות [=אופנים]: [1] או שהוא עבד זולתו איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרוֹ: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי' [שמ' כ, ג; דב' ה, ז]; [...] [3] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם 'דתי', וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ', והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו".


ורש"י מתאים לשתי הקטגוריות שרס"ג מתאר, שהרי הוא עבד מוצר דמיוני-גשמי כוזב שאינו קיים במציאות, ואף דימה לחשוב שמדובר באל-אחד שאין-כיוצא-בו. וכבר ביארתי בחלקים הקודמים במאמר זה, כי ההגשמה לדעת רבנו חמורה מן העבודה-הזרה הקדומה, כי ההגשמה מזהמת מעוותת ומסלפת את המחשבה ביחס לבורא-עולם, בעוד שהעבודה-הזרה הקדומה לא התפרצה במחשבתה כלפי בורא-עולם, אלא פנתה לאלילים דמיוניים שישמשו כמתווכים לבורא-עולם – וכל מי שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם.


וברור שרש"י מתאים גם לקטגוריה השנייה, שהרי הוא נקרא בשם "דתי" (ואף "קדוש עליון") והתפלל והתחנן בחיצוניותו, אך בפנימיותו לבו רָקַב וְנָמַק מן ההגשמה והשקפות המינים, והוא גם שיקר וכיזב בדבריו, ואף חילל שם שמים בפירושיו הרעים שהנחילוּ לעם-ישראל הוא וממשיכי דרכו הזייפנים. כמו כן, לקטגוריה זו מתאימים גם צאצאי המינים, אשר מרשים לעצמם לשקר לרמות ולעשוק "לשם שמים", ומתחננים וזועקים לה' כביכול בתפילותיהם, אך נפשם העשוקה רחוקה ממנו מאד, ופנייתם האמיתית היא לאליליהם ולתאוותיהם, ואין צריך לומר שהם מחללים שם שמים כדברי רס"ג באופנים החמורים ביותר.


ואין זו הפעם הראשונה שרש"י מפרש פירוש כל-כך נגעל מבחינה מחשבתית: בבראשית (כה, כא) נאמר כך: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיֶּעְתַּר – הִרבה והפציר בתפילה; וַיֵּעָתֶר לוֹ – נתפצר ונתפתה לו". וכבר ניתחתי וביארתי את פירושו המבחיל הזה במאמרי זה חלק כה.


וראוי לצרף גם את דברי רבנו במורה (ג, נא) אשר מתאימים להפליא לדרכו של רש"י, שהרי רש"י לא הבין את תכלית מצות התפילה וסבר שהיא נועדה להשגת טובות הנאה, ובכלל, כל תפישת המצוות של רש"י הינה תפישה תועלתנית אגוצנטרית מאד, וכבר ראינו דוגמאות לכך במאמריי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם" (חלק א, חלק ב), "האם התורה מגינה ומצילה?". וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער [וכל-שכן כאשר מטרת העושה הינה מטרה תועלתנית] מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ושמא תחשבו שהעיסוק במצוות באיברים החיצוניים הוא דבר של מה בכך, ובכן שימו לב ללשונות הנביאים החריפים בעניין זה, נחל עם דברי ישעיה: "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר", הנביא מלמד, שעשיית המצוות באיברים החיצוניים ללא ידיעת ה', מובילה לסכלות חכמי ישראל, והפיכת עם חכם ונבון לעם סכל ונבל. וירמיה הנביא אף מגלה לנו מהי התחנה הסופית של "המתעסקים": (יב, א–ג):


"צַדִּיק אַתָּה יְיָ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד, נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (יר' יב, א–ג).


ומשה אמת ותורתו אמת ודברי הנביאים אמת, ולצערנו נבואות הזעם הללו התממשו שוב לאחרונה במלחמת העולם השנייה אשר במהלכה מיליונים מצאצאי המינים, שדבקו בדרכי אבותיהם הרעים, הלכו כצאן לטבחה והוקדשו לימי הריגה ועינויים איומים ונוראים.


יג. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויצא – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (כט, א) נאמר כך: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". ושם פירש רש"י כך: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה". וכבר הסברנו בחלק יז (בפרק: "תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס הדת"), כי אין להתייחס לדברי אגדה כדברים "מפורשים". ולצערנו תפישתו של רש"י וחבר מרעיו את אגדות חז"ל כפשוטן החריבה את דת משה. וזכורני ששמעתי אדם אחד אשר מתהדר ב"פלפול" עם חברו, והוא שאל את חברו כך: אם בני ישראל שעמדו לרגלי הר סיני פרחה נשמתם והקב"ה החזירהּ להם, כלומר הם מתו וקמו לתחייה (שיה"ש רבה, ו), כיצד הם המשיכו לחיות עם נשותיהם לאחר-מכן? והלא הם היו צריכים לקדש אותן מחדש?!


וניסיתי להסביר לו שמדובר בדברי אגדה, אך הוא לא היה מוכן לקבל בשום פנים ואופן, כאילו אמרתי לו שתורת משה לא ניתנה מפי הגבורה. כלומר, שׂכלו כל-כך נאטם מלהבין דברי אמת עד ששלילת פשטי מדרשי חז"ל נדמתה בעיניו לכפירה בתורה! ואת הסכלות הגדולה הזו הנחילו לנו רש"י וצאצאי המינים ממשיכי דרכו, אשר דורשים את דרשות חז"ל כפשוטן, וכך מחדירים לדת משה אינסוף הזיות הבלים ודמיונות, אשר חלקם אף נוגע בעבודה-זרה.


ונראה לי שעיקר מטרת המדרש ללמד על עוצמת מעמד הר סיני וחשיבותו (ראו מאמרי: "זכרו מעמד הר סיני!"), וכיצד הקב"ה נהג עמנו בחסד וברחמים גדולים, כאשר חיזק את גופנו ורוחנו ואִפשר לנו לעמוד על רגלנו ולשׂאת את אותו מעמד קדוש נשׂגב ומרומם, ואף-על-פי שרק לפני זמן קצר היינו עבדים משועבדים לכל תועבות מצרים.


דוגמה שנייה


בבראשית (כט, ב) נאמר כך: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". ורש"י פירש שם כך: "יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים – משקים הרועים את העדרים, והמקרא דיבר בלשון קצרה". ופירושו מיותר לחלוטין, כי המקרא ברור גם בלי פירוש רש"י, והוספת פרשנויות מיותרות הינה סכלות. זאת ועוד, פירושו של רש"י מוביל למסקנה השגויה שלא ברור מן הפסוק מי הם אלה אשר השקו את העדרים, כאילו יעלה על הדעת שהעדרים השקו את עצמם, ואנו זקוקים לרש"י "הגאון" שילמד אותנו שהרועים הם אלה אשר השקו את העדרים...


דוגמה שלישית


בבראשית (כט, י) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ". ושם פירש רש"י: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל – כזה שמעביר את הפקק מעל-פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול". מקור דברי רש"י הינו במדרש בראשית רבה (ע, יב): "אמר רבי יוחנן: כזה שהוא מעביר פקק מעל-פי צלוחית", ורש"י הוסיף מעצמו את המלים "להודיעך שכוחו גדול".


כלומר, לפי ר' יוחנן במדרש, יעקב אבינו הרים את האבן מעל הבאר כמו שמרימים מכסה מעל צלוחית, ולא גלל אותה בדחיפה מאומצת כמו שנוהגים להזיז אבן גדולה וכבדה. וברור שדברי ר' יוחנן הם דברי גוזמה כמנהגם של חז"ל במדרשיהם, שהרי בתורה נאמר במפורש שיעקב אבינו גלל את האבן ולא הרים אותה. לפיכך אין להבין את דבריו כפשוטם, אלא, מטרתו היא ללמד על עוצמת התרגשותו ואהבתו של יעקב לרחל, ועד כמה העצימה אהבה זו את כוחו, וכן על העזר האלהי שהיה עמו לבצע את הפעולה המופלאה הזו לבדו.


ברם, רש"י לא ידע ולא יבין את ההבדל בין "פשט" לבין "מדרש", ושגה לחשוב שתיאורו המדרשי של ר' יוחנן הוא תיאור היסטורי מדויק, ולכן הוא הוסיף מעצמו את המלים: "להודיעך שכוחו גדול". מתוספתו של רש"י עולות אפוא שתי מסקנות: א) התורה מציינת לשבח את כוחו הגדול של יעקב אבינו; ב) יעקב אבינו לא הסתפק בגלילת האבן, אלא ביקש להרשים את רחל בכוחו הגדול ולכן הוא התרברב והרים את האבן מעל פי הבאר.


ביחס למסקנה הראשונה, וכי יעלה על הדעת שהתורה תציין לשבח מעשה של התרברבות? וכי כוחו של אדם הינו מקור לגאווה? והלא דתנו דת האמת מעודדת ומטפחת את ההשקפה שהתשועה וההצלחה אינן מגיעות בזכות כוח פיזי אלא בזכות יראת ה' וידיעתו! והנה כמה דוגמאות מספרי הנבואה וכתבי הקודש: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (ש"א ב, ט); "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (זכ' ד, ו); "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ, שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט, הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תה' לג, טז–יח); "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה, רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תה' קמז, י–יא); ועוד.


נמצא, כי פרשנותו זו של רש"י מנוגדת להשקפת היהדות אשר מרוממת את הענווה וכן את כוחן של הרוח וההכנעה המוחלטת לפני בורא-עולם, ובזאת יזכה האדם לתשועה ולהצלחה: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יט). ויתרה מזאת, פרשנותו של רש"י מרוממת את ההשקפה המגונה שהתורה מרחיקה ממנה בספר דברים (ח, יז): "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", וכאילו יעקב אבינו עשה חיל בזכות כוחו הגדול.


ביחס למסקנה השניה, מפירושו של רש"י עולה כאמור, כי יעקב אבינו ביקש להרשים את רחל בכוחו הגדול, וגם הנחה זו מנוגדת להשקפות הדת, וכה דברי ירמיה הנביא (ט, כב–כג): "כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ". ורש"י אולי לא שׂם לב, אך הוא משפיל את יעקב אבינו בפירושו כאן, כאילו יעקב אבינו התרברב ונפנף לפני רחל בכוחו הפיסי כאחרון הריקים. וכבר עמד על עניין זה רבנו כאשר הוא מתאר את תופשי אגדות חז"ל כפשוטן בפירושו למסכת סנהדרין (י, א): "והכת הזו המסכנה [=תופשי אגדות חז"ל כפשוטן] רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות".


ולא אתפלא אם יקום איזה אשכנזי זך שכל ממוצא תימני אשר יטען כנגדי, והלא כתוב במשלי (כ, כט): "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה", ולכאורה יש מפסוק זה ראיה שראוי להשתבח בכוח הפיזי של האדם. ולזה אשיב, כי פסוק זה נועד ללמד שבעת הבחרות הנוי של האדם הינו כוחו, אך חלילה לבחור להתגאות ולהתרברב בזה, ולא יעלה על הדעת שהתורה תציין לשבח מעשה של רהב, ושיעקב אבינו היה בעל רוח גבוהה. ואגב, כאשר יעקב אבינו פגש את רחל על הבאר הוא היה כבר למעלה משישים וקרוב לשבעים.


"וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דב' ח, יח).


דוגמה רביעית


בבראשית (כט, יב) נאמר כך: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ". ושם פירש רש"י: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא – קרוב לאביה, כמו 'אנשים אחים אנחנו' [בר' יג, ח]. ומדרשו: אם לרמאות הוא בא – גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה". מקור פירושו זה במדרש בראשית רבה (ע, יג), ושם נאמר כך: "אם לרמאות – כי אחי אביה הוא, ואם לצדיק – וכי בן רבקה הוא", ונראה שכוונת המדרש לרמוז שלא ראוי להזכיר את שמות הצדיקים לצד הרשעים, כלומר, אם לָבָן הוא רשע ראוי שלא להזכיר את שמה של רבקה בתוך הייחוס המשפחתי, ואם הוא צדיק ראוי להזכיר אותה.


ברם, רש"י למד ממדרש זה עניין שונה לחלוטין, והוא, שראוי לנהוג ברמאות עם הרמאים! ובמלים אחרות, מותר לגנוב מן הגנבים והנוכלים! שהרי רש"י כותב כך: "אם לרמאות הוא בא – גם אני אחיו ברמאות", ודברים אלה כלל לא נאמרו במדרש, ואין שום היתר לגנוב או לרמות את הגנב והרמאי, ואפילו לגנוב מן הגוי אסור.


ויודע אני שיהיו כאלה אשר יתעקשו לדון את רש"י לכף זכות, ויטענו כנגדי שדבריו מובאים בגמרא מסכת מגילה (יג ע"ב), וינפנפו כנגדי כמוצאי שלל רב, ובכן, בואו ונבחן את ראייתם:


"אמר לה [=יעקב לרחל]: מִנְּסַבתּ לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יְכֵלתּ ליה. אמר לה: אְחוּהּ אנא ברמאותא. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לַסגַויֵי ברמיותא? אמר לה: אין, 'עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' [ש"ב כב, כז]. אמר לה: ומאי רמאותיה? אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מַנסֵיב לי מִקַּמַּהּ, מסר לה סימנים" וכו'.


נמצא אפוא, כי מיד לצד "ההיתר" לנהוג ברמאות מוסבר בדיוק במה דברים אמורים, כלומר, כל שהותר הוא אך ורק לתחבל תחבולות כיצד להינצל מרמאות הרמאים ותו לא! אולם, רש"י בפירושו לתורה לעיל, ערבב את שני המקורות, המדרש והסוגיה ממסכת מגילה, כאילו היו סלט ירקות, וכתב אך ורק את המלים: "גם אני אחיו ברמאות" והשמיט את ביאורן שבהמשך הסוגיה. וללא צירוף ביאור העניין שמובא בסוגיה, עולה מן המלים הללו במפורש שמותר לרמות ולגנוב מן הגנבים והנוכלים, וכל-שכן מן הגויים שאינם בני ברית. והנה דברים שכתבתי בעניין זה במאמרי: "הפוליטיזציה של הממסד הדתי":


האם מותר לגנוב ממון מגוי?


אחת ההנחות השגויות שדי רווחות בעולם הדתי ובעיקר בעולם החרדי, היא שמותר לגנוב מהגויים (והמדינה היא בכלל "גויים"). תפישה זו נובעת מהשקפה כללית שמותר להפיק רווחים וליהנות מן התורה, כלומר, אם מותר לאדם שמקדיש את חייו ל"תורה" (ואין תורתם באמת תורה) להפיק רווחים וטובות הנאה משאר היהודים "בעלי הבתים" הנחותים, מדוע שלא יהיה מותר ליהודים "יראי שמים" לגנוב מן הגויים שהם גרועים מ"בעלי הבתים"... ולאחר שעלינו תודה לאל לארץ-ישראל, נוספו על ההיתר לגנוב מן הגויים עוד היתרים: לגנוב מן היהודים החילוניים, וכן מן המדינה "הציויינית" שנשלטת ברובה על-ידי חילונים.


לדעת הרמב"ם תפישה זו שגויה מיסודה, ולא רק מפני שאסור מבחינה מוסרית והלכתית לגנוב משום אדם יהא אשר יהא, אלא ייתכן שאיסור הגניבה מן הגוי אפילו חמור מהגניבה מן היהודי, כי בגניבה מן הגוי יש חשש לחילול ה' ואף לנזק שיגיע ליהודים אחרים כתוצאה משנאת הגויים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (כלים יב, ז):


"אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר אלא יקוץ, וכל שכן שיתנהו או יטעה בו גוי. כי זה שחושבים המוני בני אדם ואפילו יחידיהם [=אפילו חברי ממסד הרבנים השכירים "הגדולים"], כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגויים אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה [...]: 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ' [ויק' כה, נ], ואמרו עליהם השלום: יכול יגלום עליו? תלמוד לומר 'וְחִשַּׁב' – ידקדק עמו בחשבון, וענין 'יגלום' – יערים עליו ויטעהו. ואמרו, אם כך דיברה תורה בגוי שתחת ידיך קל-וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל-וחומר על גזלו של ישראל. וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים, אמרו עליהם השלום: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם שאז יהיה העוון חמור יותר".


ובימינו, שרבים הם הרחוקים מתורה ומצוות ומבחינה הלכתית נחשבים לגויים (כגון מחללי שבת בפרהסיה), יש להיזהר כפל-כפליים שלא לנהוג עמם שלא ביושר, כי ברגע שאדם דתי וכל-שכן רב גדול ינהג עמם שלא ביושר ויגנוב מהם או ירמה אותם וכיו"ב, או אפילו ייקח משכורות גבוהות מקופת משלמי המיסים הציבורית, הוא יגרום לחילול ה' גדול ונורא, שהרי מבחינת האדם היהודי החילוני, הדתיים בכלל והרבנים הממסדיים בפרט, הם נציגי הדת ומעצבי פניה של דת משה. ולכן, בשל גילויי השחיתות הרבים של הממסד הרבני והפיכתו לגוף פוליטי ועסקי, מצבה של דת משה היום בכי רע, ורבים מקרב היהודים החילוניים רואים באנשי הדת כשליחים של דת זדונית שקרית ונצלנית.


נחזור לענייננו, רבנו חותם את פירושו למשנה בכלים (יב, ז) במלים הבאות:


"ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל' [דב' כה, טז]".


כלומר, בנוסף לאיסורי הגניבה וחילול השם, יש כאן איסור נוסף והוא הרגל למידות רעות, שהרי כאשר האדם גונב מן הגוי הוא מרגיל את עצמו למידה רעה מאד. אגב, מזאת ניתן ללמוד כי אסור בשום פנים ואופן ללמד את הילדים "לגנוב" את האפיקומן בפסח משום שיש בזה הרגל רע מאד לתרבות של שקר, גניבה ותכסיסנות.


כדי לחדד את חומרת העוון שיש בסיגול מידות רעות, נחתום פרק זה בדברי רבנו ב"ספר המצוות" (לאווין שיז) בעניין האיסור לקלל חרש, ובפסק רבנו בהלכות גניבה (א, א–ב):


"והיה עולה בדעתנו שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל דווקא אם היה שומע אותה [=את הקללה], מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר, לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס" (ספר המצוות, שם).


"כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִּגְנֹבוּ' [ויק' יט, יא]. [...] ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד-עבודה-זרה; ואחד הגונב את הגדול או את הקטן; אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם: הכול אסור, שלא ירגיל עצמו בכך" (הלכות גניבה, שם).


עד כאן בעניין הרמאות בפירוש רש"י, ועתה נעבור לסיפא של פירושו: "ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה", ונזכיר שבמדרש נאמר כך: "ואם לצדיק – וכי בן רבקה הוא". כלומר, רש"י בשינויו ממעט את מעמדה של רבקה אמנו ממעמד של אשה צדיקה למעמד של אשה כשרה בלבד. ואיני מזלזל בבני אדם הכשרים, אך ברור שלא ראוי לתאר את רבקה אמנו רק כאשה כשרה, אלא כאשה צדיקה וכפי שנרמז עליה במדרש.


דוגמה חמישית


בבראשית (כט, יז) נאמר כך: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". ורש"י פירש שם: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת – שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן". ומקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה (ע, טז), וכך נאמר שם:


"ועיני לאה רכות, [...] ומהו רכות? רכות מבכייה, שהיו אומרים: כך היו התְּנאים: הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והייתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. אמר רב הונא: קשה היא התפילה שבטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה".


ונראה לי ברור שכל כוונת המדרש הינה לרומם את מעלתה וכוחה של התפילה שנאמרת בלב נשבר ונדכה ובעיניים שותתות דמעות, ותו לא! כלומר, אף-לא-אחד מבעלי המדרש התכוון ללמד משהו על טיב עיניה של לאה. זאת ועוד, וכי חז"ל ראו את לאה? וכי הדמעות מרככות את העיניים? ואוי ואבוי לעיניים שהדמעות מרככות אותן כי יכולת הראות וודאי תיפגע, אלא כאמור, כל המדרש אינו אלא משל לרוממות התפילה מלב נשבר ונדכה.


ואולי יתרה מזאת, והלא לבן בעצמו כאשר נתן את רבקה לאליעזר עבד אברהם, קרא לרבקה ושאל את פיה: "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ, וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בר' כד, נז–נח). כלומר, מנהגו של לבן ומנהג המקום היה לשאול את האשה האם היא מעוניינת להינשא, ולא השיאו את האשה בניגוד לרצונה, ורש"י אף פירש שם: "מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה". לפיכך, לאה לא הייתה צריכה לחשוש ולפחד שמא ישיאו אותה נגד רצונה לעשו, ולכן ברור שהיא גם לא בכתה. נמצא אפוא, שכל המדרש הזה אינו כפשוטו ולא נועד ללמד מאומה על טיב עיניה של לאה.


אונקלוס ורס"ג הבינו את מעמדם ותכליתם של המדרשים, ולכן הם מפרשים שעיני לאה רכות – משמעו יפות, והנה דברי אונקלוס ורס"ג: "וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָין"; "רַכּוֹת – נאות עדינות". וכמה נאים ויאים פירושיהם, וכמה משובש הוא פירוש רש"י אשר פעם נוספת נכשל ונחבל באפלת המינות והסכלות, שהרי הוא הבין את המדרש כפשוטו והוציא שם רע על עיניה של לאה אמנו, שכל המספר בגנותו של חברו בדבר שקר הינו מוציא שם רע.


דוגמה שישית


בבראשית (כט, כז) נאמר כך: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת". ופירש שם רש"י: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת – דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף, שבוע של 'זאת'". ואיני מבין, האם יש חטף מסוג כלשהו במלים "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת"? ורש"י לא הבחין בין שווא לבין חטף? הזהו ה"בלשן הגדול" שמרבים להלל?


דוגמה שביעית


בבראשית (כט, לד) נאמר כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי". ושם פירש רש"י: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי – לפי שהאימהות נביאות היו ויודעות ששנים-עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים יישא" וכו'. ואיני מצליח להבין, אם האימהות הקדושות והטהורות היו בגדר נביאות ויודעות "ששנים-עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים יישא" – מדוע בדוגמה החמישית לעיל לאה בכתה שמא תינתן לעשו לאשה? וכי היא לא ידעה שגורלה עם יעקב אבינו? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן נביאה וצדיקה כזאת גדולה בחיק רשע? כמו כן, מדוע רש"י בדוגמה הרביעית לעיל אומר על רבקה שהיא רק בגדר "כשרה": "ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה", וכי ראוי לומר על אמותינו הנביאות, לשיטתו של רש"י, שהן רק בגדר "כשרות"?


ונחתום בפירוש רס"ג לתהלים (מט, יד), מפני שהפסוק שם מיטיב לתאר את דרכי המינים וצאצאיהם שבכל דור ודור: "זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה", וכֹה דברי רס"ג: "וכך כל מי שהולך אחריהם מבניהם" סופו לתעות בדרכי הסכלות, כלומר, הוא הדין לממשיכי דרכי המינים שבכל דור ודור, שסופם לתעות ולהיכשל באפלת הסכלות.


"פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ" (מש' יז, יב).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!