רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לא)

דוגמה קצט

בבראשית (כט, א) נאמר כך: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם", ושם פירש רש"י: "משנתבשר בשורה טובה שהוּבטח בשמירה, נשא ליבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה". וכבר הוּסבר במבוא לחלק יז (ובעיקר בפרק: 'תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא חורבן הדת!'), כי אין להתייחס לדברי האגדה כדברים "מפורשים". ולצערנו תפישׂתו של שר"י וחבר מרעיו את אגדות חז"ל כפשוטן החריבה את תורת משה – וזכורני ששמעתי יושב אחד בישיבה שמתרברב ומתפלפל עם חברו, וכך שמעתיו שואל: אם בני ישראל שעמדו לרגלי הר סיני פרחה נשמתם והקב"ה החזירהּ להם, כלומר הם מתו וקמו לתחייה (שיה"ש רבה, ו), כיצד המשיכו לחיות עם נשותיהם לאחר-מכן? והלא הם היו צריכים לקדש אותן מחדש?!

וניסיתי להסביר לו שמדובר בדברי אגדה, אך הוא לא היה מוכן לקבל זאת בשום פנים ואופן, כאילו אמרתי לו שתורת משה לא ניתנה מפי הגבורה. כלומר, שׂכלו כל-כך נאטם מלהבין דברי אמת עד ששלילת פשטי מדרשי חז"ל נדמתה בעיניו לכפירה בתורה! ואת הסכלות הגדולה הזו החדירו לעמֵּנו רש"י וצאצאי המינים ממשיכי דרכו, אשר דורשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ובזה מחדירים לתורתנו אינסוף הזיות הבלים ודמיונות, אשר חלקם אף נוגע בעבודה-זרה.

ונראה שמדרש זה נועד ללמֵּד בעיקר על עוצמת מעמד הר סיני וחשיבותו (וראו על-כך במאמר: 'זכרו מעמד הר סיני!'), וכיצד הקב"ה נהג עמנו בחסד וברחמים גדולים, בחַזְּקוֹ את גופנו ורוחנו ובסייעוֹ לנו לעמוד על רגלנו ולשׂאת את אותו מעמד קדוש נשׂגב ומרומם – והיינו זקוקים מאד לסיועו יתברך, שהרי רק לפני זמן קצר היינו עבדים שפלים ומשועבדים לכל תועבות מצרים.

דוגמה ר

בבראשית (כט, ב) נאמר כך: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר", ושם פירש רש"י: "יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים – משקים הרועים את העדרים, והמקרא דיבר בלשון קצרה". ובמקומות רבים פירושו מיותר לחלוטין כי המקרא ברור גם בלי פירושו, והוספת פרשנויות מיותרות הינה סכלות. וגם בפסוק שלאחריו שר"י מלהג לחינם: "וְנֶאֶסְפוּ – רגילים היו להיאסף לפי שהייתה האבן גדולה", וכל פירושי העילגים של שר"י או מיותרים או נגעלים או מגשימים או מטַמטמים או משׁמימים.

דוגמה רא

בבראשית (כט, י) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ". ושם פירש רש"י: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל – כזה שמעביר את הפקק מעל-פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול". מקור דברי רש"י הינו במדרש בראשית רבה (ע, יב), ושם נאמר כך: "אמר רבי יוחנן: כזה שהוא מעביר פקק מעל-פי צלוחית", ורש"י הצרפתי הוסיף מעצמו את המלים "להודיעך שכוחו גדול".

כלומר, לפי ר' יוחנן במדרש, יעקב אבינו הרים את האבן מעל הבאר כמו שמרימים מכסה מעל צלוחית, ולא גלל אותה בדחיפה מאומצת כמו שנוהגים כאשר מסירים אבן גדולה וכבדה. וברור שדברי ר' יוחנן הם דברי גוזמה כמנהגם של חז"ל במדרשיהם, שהרי בתורה נאמר במפורש שיעקב אבינו גלל את האבן ולא הרים אותה. לפיכך ברור כשמש שאין להבין את דברי ר' יוחנן כפשוטם, אלא, מטרתו ללמד על עוצמת התרגשותו ואהבתו של יעקב לרחל ועד כמה העצימה אהבה זו את כוחו, וכן על העזר האלהי שהיה עמו לבצע את הפעולה המופלאה הזו לבדו.

ברם, רש"י לא ידע ולא יבין את ההבדל שבין "פשט" ל"דרש", ודימה שתיאורו המדרשי של ר' יוחנן הוא תיאור היסטורי ולכן הוא הוסיף את המלים: "להודיעך שכוחו גדול" – ומתוספתו זו של רש"י הטיפש עולות שתי מסקנות: א) התורה מציינת לשבח את כוחו הפיסי הגדול של יעקב אבינו; ב) יעקב אבינו ביקש להודיע את "כוחו הגדול", כלומר יעקב לא הסתפק בגלילת האבן, אלא ביקש להרשים את רחל ולכן הוא התרברב בהרימוֹ את האבן מעל פי הבאר.

ואיך ייתכן שהתורה תציין לשבח מעשה של התרברבות? וכי כוחו של אדם הינו מקור לגאווה? והלא תורתנו מנחילה את ההשקפה שהתשועה וההצלחה אינן מגיעות בזכות כוח פיזי אלא בזכות יראת ה' וידיעתו! והנה כמה דוגמות מספרי הנבואה וכתבי הקודש: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (ש"א ב, ט), "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (זכ' ד, ו), "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ, שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט, הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תה' לג, טז–יח), "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה, רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תה' קמז, י–יא), ועוד.

נמצא, כי פרשנותו זו של רש"י מנוגדת להשקפת היהדות אשר מרוממת את הענווה וכן את כוחן של הרוח וההכנעה המוחלטת לפני בורא-עולם, שבהן זוכה האדם לתשועה ולהצלחה: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יט). ויתרה מזאת, פרשנותו של רש"י מרוממת את ההשקפה המגונה שהתורה מרחיקה ממנה בספר דברים (ח, יז): "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", וכאילו יעקב אבינו עשה חיל בזכות כוחו הפיסי הגדול.

זאת ועוד, מפירושו של רש"י עולה כאמור, שיעקב אבינו ביקש להרשים את רחל בכוחו הגדול, וגם הנחה זו מנוגדת לתורתנו, וכֹה דברי ירמיה הנביא (ט, כב–כג): "כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ". ובפירושו הזה רש"י משפיל את יעקב אבינו – שהרי הוא מתאר את יעקב אבינו כמי שהתרברב ונפנף לפני רחל בכוחו הפיסי, כאילו יעקב אבינו הנביא היה ממרימי המשקולות השוטים והבהמיים. וכבר עמד על עניין זה רבנו כאשר הוא מתאר את תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן בפירושו למסכת סנהדרין (י, א): "והכת הזו המסכנה [=תופשי אגדות חז"ל כפשוטן] רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות".

ולא אתפלא אם יקום איזה כסיל תימני ליטאי שרצע את אוזנו לאשכנזים ולשפתם הגרמנית, והוא יתעתע ויטען כך: והלא כתוב במשלי: "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (כ, כט), ולכאורה יש מפסוק זה ראיה שראוי לו לאדם להשתבח בכוחו הפיזי בעת בחרותו! ולתעתועו אשיב בתַרתֵּי: כאשר יעקב אבינו פגש את רחל על הבאר הוא היה כבר למעלה משישים וקרוב לשבעים; ויתרה וגדולה מזאת, פסוק זה נועד ללמד שבזמן הבחרות נויו של האדם בכוחו, אך חלילה לו לַבָּחוּר להתגאות ולהתרברב בכוחו, ולא יעלה על הדעת שהתורה תציין לשבח מעשה של רהב, או אפילו תרמוז לכך שיעקב אבינו היה בעל רוח גבוהה: "וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דב' ח, יח).

דוגמה רב

בבראשית (כט, יב) נאמר כך: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ". ושם פירש רש"י: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא – קרוב לאביה, כמו 'אנשים אחים אנחנו' [בר' יג, ח]. ומדרשו: אם לרמאות הוא בא – גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה". מקור פירושו זה במדרש בראשית רבה (ע, יג), ושם נאמר כך: "אם לרמאות – כי אחי אביה הוא, ואם לצדיק – וכי בן רבקה הוא", ונראה שכוונת המדרש לרמוז לכך שלא ראוי להזכיר את שמות הרשעים, ואסביר: "אם לרמאות" דהיינו כאשר מדובר ברשע אין להזכיר את שמו, ולכן נאמר: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא"; ו"אם אדם כשר הוא" דהיינו כאשר מדובר בצדיק יש להזכיר את שמו, ולכן נאמר שמה של רבקה: "וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא". ובקיצור, מדרש זה נועד ללמד שלעתים יש להימנע מלהזכיר את הרשעים בשמותם כדי לבטא את מאיסותם, כלומר זכרם כֹּה מאוס ורקוב עד שאפילו הזכרת שמם מעוררת בנו תחושת קבס ומאיסות.

ברם, רש"י הרשע הארור למד ממדרש זה עניין שונה לחלוטין, והוא שראוי לנהוג ברמאות עם הרמאים! ובמלים אחרות, מותר לעשוק ולגנוב מן הגנבים והנוכלים! שהרי רש"י כותב כך: "אם לרמאות הוא בא – גם אני אחיו ברמאות", ודברים אלה כלל לא נאמרו במדרש, ואין שום היתר לגנוב או לרמות את הגנב והרמאי מישראל, ואפילו לגנוב מן הגוי הרמאי והנוכל אסור.

ויודע אני שיהיו כאלה אשר יתעקשו לדון את רש"י לכף זכות, ויטענו כנגדי שדבריו מובאים בגמרא מסכת מגילה (יג ע"ב), וינפנפו כנגדי כמוצאֵי שלל רב, ובכן, הבה ונבחן את ראָייתם:

"אמר לה [=יעקב לרחל]: מִנְּסַבתּ לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יְכֵלתּ ליה. אמר לה: אְחוּהּ אנא ברמאותא. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לַסגַויֵי ברמיותא? אמר לה: אין, 'עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' [ש"ב כב, כז]. אמר לה: ומאי רמאותיה? אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מַנסֵיב לי מִקַּמַּהּ, מסר לה סימנים" וכו'.

נמצא אפוא, כי מיד לצד "ההיתר" לנהוג ברמאות מוּסבר בדיוק במה דברים אמורים, כלומר כל שהתירה תורתנו תורת האמת והצדק הוא אך ורק לתחבֵּל תחבולות כיצד להינצל מרמאות הרמאים ותו לא! אולם, רש"י בפירושו לתורה לעיל, ערבב את שני המקורות: המדרש והסוגייה ממסכת מגילה כאילו היו סלט ירקות, וכתב אך ורק את המלים: "גם אני אחיו ברמאות" והשמיט את ביאורן שבהמשך הגמרא שם – וללא צירוף ביאור העניין שמובא בגמרא, עולה מן המילים הללו במפורש שמותר לרמות ולגנוב מן הגנבים והנוכלים, וכל-שכן מן הגויים שאינם בני ברית, והנה דברים שכתבתי בעניין זה במאמר: "הפוליטיזציה של הממסד הדתי":

האם מותר לגנוב ממון מגוי?

אחת ההנחות השגויות שדֵּי רווחות בעולם הדתי ובעיקר בעולם החרדי, היא שמותר לגנוב מהגויים (ומדינת ישראל היא בכלל 'גויים'). תפישׂה קלוקלת זו נובעת מהשקפה כללית שמותר להפיק רווחים וליהנות מן התורה, כלומר, אם מותר לאדם שמקדיש את חייו ל"תורה" (ותורתם תורת מינות היא) להפיק רווחים וטובות הנאה משאר היהודים "בעלי הבתים" הנחותים, מדוע שלא יהיה מותר ליהודים "יראי שמים" לגנוב מן הגויים שהם גרועים מ"בעלי הבתים"? ולאחר שעלינו לארץ-ישראל תודה לאל, נוספו על ההיתר לגזול ולגנוב מן הגויים עוד היתרים: לגזול ולגנוב מן היהודים החילונים, וכן מן המדינה "הציויינית" שנשלטת ברובה על-ידי חילונים.

לדעת רבנו הרמב"ם תפישׂה רעה זו שגויה מיסודה, ולא רק מפני שאסור באיסור חמור מבחינה מוסרית והלכתית לגנוב משום אדם יהא אשר יהא, אלא גם מפני שאיסור הגניבה מן הגוי אפילו חמור מן הגניבה מהאדם היהודי, כי בגניבה מן הגוי יש חשש לחילול הַשֵּׁם ואף לנזק שיגיע ליהודים אחרים כתוצאה משנאת הגויים, וכֹה דברי רבנו בפיהמ"ש (כלים יב, ז):

"אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר אלא יקוץ, וכל שכן שיתנהו [לגוי] או יַטְעֶה בו גוי, כי זה שחושבים המונֵי בני אדם ואפילו יחידיהם [=אפילו ראשי ממסד הרבנים השׂכירים, גדולי האסלה] כי הַטְעָיוֹת שכאלה מותרות עם הגויים, אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה [...]: 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ' [ויק' כה, נ], ואמרו [חכמים] עליהם השלום: יכול יגלום עליו? תלמוד לומר 'וְחִשַּׁב' – ידקדק עמו בחשבון, וענין 'יגלום' – יערים עליו וְיַטְעֵהוּ. ואמרוּ, אם כך דיברה תורה בגוי שתחת ידיך קל-וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל-וחומר על גזלו של ישראל. וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים, אמרו עליהם השלום: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חילול הַשֵּׁם שאז יהיה העוון חמור יותר".

ובימינו, שרבים הם הרחוקים מתורה ומצוות, ומבחינה הלכתית נחשבים לגויים (כגון מחללי שבת בפרהסיה), יש להיזהר כפל-כפליים שלא לנהוג עמהם שלא ביושר, כי ברגע שאדם דתי וכל-שכן רב גדול ינהג עמם שלא ביושר ויגנוב מהם או ירמה אותם או יגזול מהם תקציבים לתורת מינותו וכיו"ב, או אפילו ייקח משכורות גבוהות מקופת משלמֵי המיסים הציבורית, הוא יגרום לחילול הַשֵּׁם גדול ונורא – שהרי מבחינת האדם היהודי החילוני, הדתיים בכלל והרבנים הממסדיים בפרט, הם נציגי הדת ומעצבי פניה של דת משה. ולכן, בשל גילויי השחיתות הרבים של הממסד הרבני והפיכתו לגוף פוליטי ועסקי, מצבה של דת משה היום בכי רע, ורבים מקרב היהודים החילוניים רואים באנשי הדת כשליחים של דת זדונית שקרית ונצלנית.

נחזור לדברי רבנו, וכך הוא חותם את פירושו למשנה שם: "ויושׂגו לאדם תכונות רעות על-ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרוֹ: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל' [דב' כה, טז]".

כלומר, בנוסף לאיסורי הגניבה וחילול הַשֵּׁם, יש כאן איסור נוסף והוא הרגל למידות רעות, שהרי כאשר האדם גונב מן הגוי או מן החילוני או מקופת המדינה, הוא מרגיל את עצמו למידה רעה מאד. אגב, מזאת ניתן ללמוד כי אסור בשום פנים ואופן ללמֵּד את הילדים "לגנוב" את האפיקומן בפסח משום שיש בזה הרגל רע מאד לתרבות של שקר, גניבה ותכסיסנות.

כדי לחדד את חומרת העוון שיש בסיגול מידות רעות, אצרף לפרק זה את דברי רבנו ב"ספר המצוות" (לאווין שיז) בעניין האיסור לקלל חרש, ובפסק רבנו בהלכות גניבה (א, א–ב):

"והיה עולה בדעתנו שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל דווקא אם היה שומע אותה [=את אותה הקללה], מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר, לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס" (ספר המצוות, שם).

"כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִּגְנֹבוּ' [ויק' יט, יא]. [...] ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד-עבודה-זרה; ואחד הגונב את הגדול או את הקטן; אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שׂחוק, או לגנוב על-מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם: הכול אסור, שלא ירגיל עצמו בכך" (הלכות גניבה, שם).

ואגב ראינו שאפילו גוי עובד עבודה-זרה אסור באיסור תורה חמור לגנוב ממנו, עד-כדי-כך! זאת ועוד, מהלכות דעות (ב, יב) עולה, כי לא רק גניבת ממון אסורה, אלא גם גניבת דעת אסורה, וכך נאמר בהלכה האמורה: "ואסור לגנוב את דעת הבריות ואפילו את דעת הגוי". כלומר, משום קלקול המידות שמזכיר רבנו בפירוש המשנה לעיל, אסר עלינו ה' יתעלה את הגניבה מכל סוג שהוא, בין בממון ובין בדבר שאינו ממון, וכך מעיר גם קאפח בהלכות דעות שם.

ואם תשאלו ומהי גניבת דעת? ובכן, על שאלה זו רבנו עונה בהמשך ההלכות שם (ב, יג):

"כיצד [היא גניבת הדעת?] לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של [בהמה או חיה] מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב [=יפציר] בחברו שיֹּאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ויַרבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפתוח אותן למכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח, וכן כל כיוצא בזה. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות".

ויתרה מכולן! אפילו לגנוב מן הגנב אסור! והנה לפניכם הסיפור המפורסם על רב הונא בברכות (ה ע"ב) וממנו ניתן ללמוד שאסור לגנוב אפילו מן הגנב, ואפילו מן הגנב שגונב ממך באופן קבוע! ורב הונא נענש בעונש חמור מאד על חטאוֹ בזה, והנה האמור בגמרא שם לפניכם:

"רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה [...] רבנן [...] ואמרו ליה: לעיין מר במילֵּיהּ. אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה: מי חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו: אי איכא מאן דִּשְׁמַע עלי מילתא, לימא. אמרו ליה: הכי שמיע לן דלא יהיב מר שיבשֵׁי לאריסיה. אמר להו: מי קא שביק לי מידֵּי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה! אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי: 'בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים'. אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא, ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא".

ביאור הדברים: רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות יין, נכנס אצל החכמים והם אמרו לו שעליו לפשפש במעשיו. השיב להם רב הונא: האם אני חשוד בעיניכם על דבר עבירה? השיבו לו החכמים: האם הקב"ה חשוד בכך שהוא עושה משפט בלא דין? אמר להם: אם יש מישהו ששמע עלי דבר-מה שיֹאמר אותו. אמרו לו: שמענו שאינך נותן לאריסך את חלקו בזמורות הגפנים של הכרם שהוא מעבד בעבורך. השיב להם רב הונא: וכי הוא משאיר לי משהו מיבול הכרם? והלא הוא גונב לי את כולו! אמרו לו חכמים: הוא אשר אומרים האנשים: לאחר הגנב גנוב וטעם הגניבה אתה טועם. כלומר, גם מי שגונב מן הגנב חוטא בגניבה האסורה בתורה. אמר להם רב הונא: מקבל אני עלי שאתן לאריסי את חלקו ביבול זמורות הגפנים. ולאחר שרב הונא שב בתשובה נאמר שהקב"ה מחל לו: יש אומרים שהחומץ הפך ליין, ויש אומרים ששער החומץ עלה עד שמחירו היה כמחירו של היין, כך או כך הקב"ה השיב לרב הונא את ממונו (וברור שהטעם המציאותי הוא הפרשנות הפשטנית והטעם הניסִּי האמור הוא דברי גוזמא).

ואגב הדברים למדנו שדעת החכמים והשקפת האמת היא ש"אין ייסורין בלא עוון". זאת ועוד, לאחר שראינו את כל הדברים האלה ועד כמה חמורה הרמָּאות והגניבה, יובן עד כמה חמורים הם דברי שר"י אשר למעשה מצדיק לגנוב מן הגנב: "אם לרמאות הוא בא – גם אני אחיו ברמאות", ובעקבות פירושו זה כאמור, צאצאי המינים האירופים ועבדיהם הנרצעים מתירים לעצמם לגנוב מקופת המדינה, וכן מהחילוניים והציונים-הדתיים ואף רואים בכך מצוה רבה.

עד כאן בעניין הרמאות בפירושו של רש"י, ועתה נעבור לסיפא של פירושו: "ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה", ונזכיר שבמדרש שראינו נאמר כך: "ואם לצדיק – וכי בן רבקה הוא". כלומר, רש"י בשינויו ממעט את מעמדה של רבקה אמנו ממעמד של אשה צדיקה למעמד של אשה כשרה בלבד. ואיני מזלזל בבני אדם הכשרים, אך ברור שלא ראוי לתאר את רבקה אמנו רק כאשה כשרה, אלא כאשה צדיקה וכפי שנרמז עליה במדרש.

דוגמה רג

בבראשית (כט, יז) נאמר כך: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה", ושם פירש רש"י: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת – שהייתה [לאה] סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול [=לאה לעשו] והקטנה לקטן [=ורחל ליעקב]" – ומקור דברי רש"י הללו הם במדרש בראשית רבה (ע, טז), וכך נאמר שם:

"'וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת' [...] ומהו רכות? רכות מבִּכייה, שהיו אומרים: כך היו התְּנאים: הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והייתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. אמר רב הונא: קשה [=מה חשובה ונעלה] היא התפילה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה".

ונראה לי ברור שכל כוונת המדרש הינה לרומם את מעלתה וכוחה של התפילה שנאמרת בלב נשבר ונדכה ובעיניים שותתות דמעות, ותו לא! כלומר, אף-לא-אחד מבעלי המדרש התכוון ללמד משהו על טיב עיניה של לאה. זאת ועוד, וכי חז"ל ראו את לאה? וכי הדמעות מרכּכות את העיניים? ואוי ואבוי לעיניים שהדמעות מרכּכות אותן כי יכולת הראות וודאי תיפגע, אלא כאמור, כל המדרש אינו אלא משל לרוממות התפילה הזכה והטהורה מלב נשבר ונדכה.

ואולי יתרה מזאת, והלא לבן הארמי בעצמו כאשר נתן את רבקה לאליעזר עבד אברהם, קרא לרבקה ושאל את פיה: "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ, וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בר' כד, נז–נח). כלומר, מנהגו של לבן ומנהג המקום היה לשאול את האשה האם היא מעוניינת להינשא, ולא השׂיאוּ את האשה בניגוד לרצונה, ורש"י אף פירש שם: "מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה". לפיכך, לאה לא הייתה צריכה לחשוש ולפחד שמא ישיאו אותה נגד רצונה לעשו, ולכן ברור שהיא גם לא בכתה כמתואר. נמצא אפוא, שכל המדרש הזה אינו כפשוטו ולא נועד ללמד מאומה על טיב עיניה של לאה.

אונקלוס ורס"ג הבינו את מעמדם ותכליתם של המדרשים, ולכן הם מפרשים שעיני לאה רכות – משמעו יפות, והנה דברי אונקלוס ורס"ג: "וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָין"; "רַכּוֹת – נאות עדינות". וכמה נאים ויאים פירושיהם, וכמה משובש הוא פירוש רש"י הצרפתי אשר פעם נוספת נכשל ונחבל באפֵלת המינות והסכלות, שהרי הוא הבין את המדרש כפשוטו והוציא בזה שם רע על עיניה של לאה אמנו ע"ה, שכל המספר בגנותו ובמומו של חברו בדבר שקר הינו מוציא שם רע.

דוגמה רד

בבראשית (כט, כז) נאמר כך: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת", ושם פירש רש"י: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת – דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף, שבוע של 'זאת'". ואיני מבין, האם יש חטף מסוג כלשהו במלים "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת"? ואולי רש"י לא הבחין בין שווא לבין חטף? ובקיצור, הזהו ה"בלשן הגדול" שהשיכנז מרבים להלל?

דוגמה רה

בבראשית (כט, לד) נאמר כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי". ושם פירש רש"י: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי – לפי שהאימהות נביאות היו ויודעות ששנים-עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים יישא" וכו'. ואיני מצליח להבין, אם כל האימהות הקדושות והטהורות היו בגדר נביאות ויודעות "ששנים-עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים יישא" – מדוע בדוגמה רג לעיל לאה אימנו בכתה שמא תינתן לעשו לאשה, והלא היא ידעה בנבואה שגורלה עם יעקב אבינו? ואיך יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן נביאה וצדיקה כזאת גדולה בחיק רשע? כמו כן, מדוע רש"י-שר"י בדוגמה רב לעיל אומר על רבקה אימנו שהיא רק בגדר "כשרה": "ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה אחותו הכשרה", וכי ראוי לומר על אמותינו הנביאות, לשיטתו של רש"י, שהן רק בגדר "כשרות"? ואגב, לפי חז"ל במגילה (יד ע"א) מִבֵּין ארבע האימהות ע"ה אך ורק שרה הייתה נביאה.

ואחתום בפירוש רס"ג לתהלים (מט, יד), מפני שהפסוק שם מיטיב לתאר את דרכי המינים וצאצאיהם שבכל דור ודור: "זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה", וכֹה דברי רס"ג: "וכך כל מי שהולך אחריהם מִבְּנֵיהֶם" סופו לתעות בדרכי הסכלות, כלומר הוא הדין לממשיכי דרכי המינים האירופים שבכל דור ודור, שסופם לתעות ולהיכשל באפלת התֹּהו והסכלות.

"וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קה' י, ג).

דוגמה רו

בהמשך פירושו לפסוק הקודם, אומר שר"י כך: "'עַל כֵּן [קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי]' – כל מי שנאמר בו 'עַל כֵּן' מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי שהארון היה מכלה בהם", ופירושו לפסוק הזה מחריד ומזעזע, שהרי לפי שר"י, היו נופלים מאות ואלפי חללים משבט לוי במהלך עבודת הקודש! ומי הוא זה שהיה מכלה בהם את כל הכליה הגדולה הזו? ארון ה'! והזיה רעה זו הינה הוצאת-שם-רע על ה'-אלהים-אמת שהרי היא מציגה אותו כאל נקם אכזר ופגאני, שמכֶּה ללא רחם בעובדיו – ומי שיודע את דרכֵי ה' המפורשות בתורת-משה יודע, שה' אלהינו הוא אל רחום וחנון, ואינו מעניש אלא לאחר אזהרות רבות ואינו חפץ במיתתן של רשעים כל-שכן הצדיקים – ולכן, לא יעלה על הדעת שהארון היה מכלה בשבט לוי כדברי שר"י, ופרשנותו זו מעידה על העדר ידיעה בסיסי מאד של דרכֵי ה' יתעלה, וכן על התפרצות חמורה קמי שמיא בייחסוֹ לו את הרעה הגדולה הזו, משל היה אל נקם פגאני... ורק לעתים נדירות הקב"ה המית בשל הארון וכולן מפורשות בתורה ובנביאים, ובכל המקרים מדובר על מעל שמעלו בו – כך שדברי שר"י אינם רק הוצאת-שם-רע על ה' יתעלה ויתרומם שמו, אלא גם על שבט לוי בכללותו כאילו הם מעלו בתפקידם, או שכוונתו שהם לא מעלו בתפקידם ובכל זאת הארון היה מכלה בהם, וזה אפילו יותר חמור, שהרי הוא מייחס בזאת לה' יתעלה ענישה באלפי מיתות משונות ללא עוון שקדם להן.

כך או כך מדובר בכסיל נבער אשר לא ידע את ה' אלהים – וברור שמי נכשל בידיעה הפשוטה מאד שה' אינו גוף, ייכשל גם בהבנה הפשוטה מעט-פחות לפיה ה' אלהינו הוא אל צדק ואמת, אשר אינו נוקם ומעניש במיתה אלא לאחר שכלו כל הקיצין, ורק לאחר אזהרות ואיתותים.

ודברי שר"י הללו מופיעים במדרש במדבר רבה המאוחר, אשר נזכר לראשונה אצל המקובלים, ונערך לפי החוקרים ככל הנראה במאות הי"ב או הי"ג בפרובנס הטמאה. כלומר מדובר במדרש שיצא מתחת ידי המינים הארורים, ונולד בערשׂ המינות הלא היא צרפת הממאירה. ונראה לי שהיה מקור מינות אחד לדברי שר"י ולדברים האמורים במדרש, והדברים האמורים במדרש המאוחר הזה הם הקרובים למקור המינות המקורי, ושר"י הוא זה שהוסיף וזיהם את המזוהם, ואסביר: במדרש במדבר רבה (פרשה ג) נאמר כך: "לפי שהיה הארון מכלה בבני קהת והיה ממעטן שהיה מקצר ימיהם", כלומר דברי המינות שמובאים במדרש הזה פחות גסים מאשר דברי רש"י לעיל: "חוץ מלוי שהארון היה מכלה בהם" – שהרי רש"י גם כולל בהזיית המינות הזו את כל שבט לוי, וגם קובע שהארון היה "מכלה בהם" דהיינו הורג אותם בו במקום, ואילו במדרש המינות נאמר שרק שבט קהת "סבלו" מהארון, וסבלם לא היה במיתה משונה מיניה וביה, אלא בקיצור ימיהם. לאור כל זאת הנני סבור שדברי המדרש הללו עמדו לפני שר"י, והוא זה אשר שיבש אותם והפך דברי מינות מעורפלים-מעט לדברי תֹּהו ומינות גסים ומפורשים.

"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [עשו להם שם בארץ] וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [אך אדם שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [זו דרך הכסילות של אנשי השחץ הללו] וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [המוות יִרְעֵם בדרכם כצאן לטבח יובל, וכפי שאירע להם]".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לא).pdf

הורידו את PDF • 221KB