רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לא)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ב ע"א) דנים במשנה מהו הזמן שבו יש לקרוא את קרית שמע בלילה, וכידוע, רבנו פוסק להלכה (קרית שמע א, י) שזמן קרית שמע בלילה הוא "משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו". וברור שחובה לקרוא את כל פרשיותיה של קרית שמע. ברם, מעניין שרש"י פוסק להלכה שמי שקרא את קרית שמע מבעוד יום, יוצא ידי חובה בקריאת פרשה ראשונה בלבד לאחר שתחשך, וזה לשונו שם: "לפיכך הקורא קודם לכן [=לצאת הכוכבים] לא יצא ידי חובתו [...] ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו – יצא".


ואין לרש"י שום בסיס לקביעתו שמי שקרא קרית שמע לפני צאת הכוכבים פטור מלקרות קרית שמע בלילה ויוצא ידי חובה בקרית פרשה ראשונה בלבד. כמו כן, פסיקתו סותרת את הכלל הידוע, שבדינים שנצטווינו בהם מן התורה הולכים להחמיר ולא להקל.


***

במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם-הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". ורש"י פירש שם כך: "זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה [...] ואמרינן בברכות ירושלמי [א, א]: 'מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג'. אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".


ובירושלמי שם נאמר כך: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". כלומר, כאשר המלך יצא לראות מה אוהבו מבקש מצא שאוהבו הרחיק נפשו ממנו, וכאשר ראה המלך שכך הוא הדבר, התרחק המלך מאוהבו ולא מילא את רצונו. וכל מטרת הירושלמי לעיל היא ללמד את האדם, שיתפלל לה' באמת ובלבב שלם, מתוך הכנעה ויראה ואהבה להקדוש-ברוך-הוא. ולשם כך, על האדם להזכיר את הגאולה הגדולה שה' עשה לנו במצרים והוציאנו מבית עבדים, כדי שייזכר בימי העבדות ויכניע את לבו.


זאת ועוד, ישנה חשיבות מיוחדת לזכירת יציאת מצרים, מפני שהיא מעוררת את האדם למידת הענווה ושפלות הרוח אשר מובילות להכנעת הלב לפני בורא-עולם, וכֹה דברי במורה (ג, מג) בעניין הלקח המוסרי והמידותי של זכירת יציאת מצרים אשר מובילה למידת הענווה ולשפלות הרוח ולהכנעת הלב: "והמידות [הנלמדות מחג הפסח], הם, שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושׂג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו". ודברים דומים רבנו כותב במורה במקום אחֵר (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה: 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' [דב' ה, יד; טז, יב]".


וזו מטרת סמיכת הגאולה לתפילה, כדי שייכנע לבנו ותשפל רוחנו מגבהותה, ואז נצליח לעמוד לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה אך שלם וטהור, ולא חלילה מתוך גסות רוח ותביעת צרכים, כאילו מגיע לנו בצדקתנו לקבל את השפע מאת ה' יתברך. והנה דברי רס"ג בפירושו לתורה (כה, א) על אופני התפילה הרצויה לפני ה' יתעלה: "ויעתר [יצחק], ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם" וכו'. ודברים דומים כתב בהקדמתו לתהלים (עמ' כג–כד): "וכיוון שהמטרה המכוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם [=לבני האדם] חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו".


נמצא אפוא, כי מטרתה המרכזית של התפילה היא, שנזכור את חולשתנו ומיעוט יכולתנו ושאנחנו זקוקים כל העת לה' יתעלה, וכל זאת כדי שהזכירה הזו תעורר אותנו להיכנע ולהשפיל עצמנו לפניו, ואז נקבל עלינו לקיים את ציווייו ואזהרותיו. ובמלים אחרות, תכלית התפילה אינה בקשת צרכים ומילוי תביעות אלא קיום הציוויים והאזהרות!


ברם, בניגוד לתפישתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית אנוכית ואינטרסנטית, שהרי רש"י מפ