מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ג)

עודכן ב: 30 אוג 2019

בחלקו הקודם של המאמר למדנו כיצד הממון משעבד את דעת האדם, נבון ככל שיהיה, להשקפות משובשות ועכורות. ואם התורה הזהירה את החכמים הגדולים שלא יקחו שוחד, שמא הוא יעוור את עיניהם ויסלף את דבריהם, קל וחומר תלמידים צעירים שעדיין מגבשים ומעצבים את אופיים ואישיותם.


עוד למדנו על מעלתם הגדולה של חכמי המשנה והתלמוד, שרוממו את נפשם לנקודת מבט אמיתית על הכסף ותפקידו בחיי האדם. כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות.


כמו כן למדנו על איסור לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, וראינו את פסיקת הרמב"ם החד-משמעית בעניין, שאסור בשום פנים ואופן לקחת כסף בעבור פסיקת דין, וכל דיין שנוטל ממון לדון – דיניו בטלים. עד כדי כך האיסור חמור, שחכמים הורו לנו: ש"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה [וכמובן יזכה לשׂררה ולמשכורת שמנה], אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


נמשיך עתה לדון באיסור לקיחת כסף בעבור לימוד התורה, ונעסוק בשאלת הרמב"ם: מדוע לא נתנו צדקה בשפע לאותם חכמים גדולים מחכמי התלמוד שהיו עניים מרודים? מדוע לא "סידרו" להם מכוניות יוקרה? מדוע לא קנו להם פנטהאוז קומתי בבניין פאר או וילה בשכונה יוקרתית? מדוע לא קנו דירות לילדיהם ונכדיהם? ומדוע לא חילקו להם מעטפות מרשרשים ושאר טובות הנאה כנהוג בימינו?


א. מַאמיני האמת לשם האמת


בהמשך דבריו במסכת אבות (ד, ז) הרמב"ם משיב לשאלות שהצבנו: "ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה [=של חכמי התלמוד העניים שהזכיר] וזולתם [=שאר חכמי התלמוד שהיו עניים], לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבו דחוק, מגנה את אנשי דורו על שלא הֵטיבו לו, חלילה להם, אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [=לקיחת כסף], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל [מלשון זלזול, והכוונה תתבזה] בעיניהם, ויהיה העושה כן [כל מי שלוקח כסף] 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה' [במ' טו, לא]".


חכמי התלמוד ראו בקבלת כסף או כל טובת הנאה בעבור לימוד התורה חילול ה', שמא יראו המון העם את לומדי התורה, הנחשבים כקרובים אל ה', לוקחים ממון בעבור תלמודם והתורה תיראה בעיניהם כמלאכה ככל המלאכות, וחלילה לתורה מלהיות כן. התורה נועדה להביאנו לחיי העולם הבא, "חיי עולם נטעהּ בתוכנו", ה' נטע בנו את התורה כדי להביאנו לחיי עולם, הם חיי העולם-הבא. וזהו סוד מוסריותם וערכיותם של חכמי התלמוד, שהבינו את תכליתה האמיתית של התורה – והאמת הזו שזרמה בעורקיהם, רוממה אותם לזלזל בכל הנאות העולם הזה, ולנהוג בתורה בכבוד הראוי לה.


ב. מכחישי האמת


לאחר תיאור שאיפותיהם הטהורות של חכמי התלמוד והערכים הנאצלים שהם רוממו, רבנו הרמב"ם מביע את דעתו ביחס לשיטה שנהגה כבר בימיו: להפוך את תורת ה' – תורת-חיים לקרדום חוצבים, וכֹה דברי הרמב"ם וביקורתו כלפי הממסד הרבני שהיה בימיו, ודומני שביקורת זו נכונה לא פחות ביחס לממסד הרבנים השכירים בימינו לכל שלוחותיו, שבימינו הדברים פרצו כל גדר, ולצערנו האמת נעדרת, והתורה משמשת ככלי להפקת טובות הנאה בידי אנשי הדת ונושאיה, וכֹה דברי רבנו המאלפים:


"וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כורחם, במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקֵנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבֵּל, ומה יעשו? הימותו? זה לא חייבה תורה [...] אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך [=אין היתר למי שיש לו יכולת לעבוד לקחת כסף בעבור לימוד התורה]. רב יוסף עליו השלום היה סַבָּל קורות, ואמר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגֵעים איבריו במשא הקורות הכבדים היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שבע רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".


למדנו בחלק הקודם של מאמר זה על הלל הזקן ועוד, ועתה הננו רואים דוגמה נוספת מרב יוסף שהיה סבל קורות, והיה שמח בחלקו מֵרוב אהבתו לאמת, וזכה לשמחת הלב והנפש בזכות אהבת ה' ואהבת האמת אשר רוממו את נפשו להסתפק במועט שהיה בעיניו עולם ומלואו. ההסתפקות במועט החומרי, לצד הכמיהה להתרוממות רוחנית, היא-היא שהביאה לו את האושר הגדול ואת "מנוחת הלב בחלקו". נמשיך לעיין בלשון הרמב"ם:


"וכבר שמעתי אותם הפתאים נִתלים באָמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [=מהאמור באלישע], כיון שהוא ברור ואינו מקום טעות [=אין באמת מקום לטעות בזה], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיִגבה מהם ויקבע עליהם חיובים [=תקציבים], חלילה לו מזה. אלא היה מקבל את הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו".


נעיין עתה מעט באישיותו ופעלו של אלישע הנביא שעליו נאמר "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", ונלמד במה דברים אמורים.


ג. אלישע הנביא ונעמן שר צבא ארם


ידוע ומפורסם הסיפור בספר מלכים על נעמן שר צבא ארם שהיה "גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע" (מ"ב ה, א). להלן תמציתו: במהלך מלחמות ארם בישראל, שָׁבוּ גדודי ארם נערה יהודיה והיא הובאה לעבוד כמשרתת לפני אשת נעמן. אותה נערה סיפרה לגבירתה על אלישע הנביא, והיא גם גילתה לה שאלישע יכול לרפא את נעמן מצרעתו.


הדברים הוּבאו לפני מלך ארם, והוא שולח אגרת למלך ישראל, ומצווה עליו לרפא את שר צבאו נעמן מצרעתו. בהגיע האגרת למלך ישראל הוא נחרד ומתחלחל, וברוב דאגתו שמא מלך ארם מחפש תואנה להילחם בו, מלך ישראל קורע את בגדיו מרוב ייאוש. אלישע הנביא שומע שמלך ישראל קרע את בגדיו והוא שולח לו: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ה, ח).


נעמן מגיע לשער ביתו של אלישע, ואלישע מורה לנעמן לטבול שבע פעמים בנהר הירדן והוא יתרפא מצרעתו. בתחילה, נעמן מתרגז מאוד על עצת אלישע התמוהה, ועל כך שאלישע אפילו לא טורח לצאת לקראתו לברכו ולומר לו זאת הוא בעצמו, אלא שולח שליח להורות לנעמן מה לעשות. וזו תגובת נעמן: "וַיִּקְצֹף נַעֲמָן [...] הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי, וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה" (שם יא–יב).


לאחר שעבדיו מרגיעים אותו ומשכנעים אותו שאין לו מה להפסיד, נעמן טובל בירדן שבע פעמים ומתרפא מצרעתו כדבר הנביא. נעמן חוזר לאלישע הנביא בהתרגשות עצומה וחדור ביראת אלהים, וכֹה דבריו לאלישע: "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ" (שם ה, טו). נעמן מציע לאלישע הנביא תשלום נדיב בעבור ריפויו מצרעתו. ברם, אלישע מסרב בתוקף: "וַיֹּאמֶר חַי ה' [=לשון שבועה] אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח, וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן", למרות ניסיונות השכנוע של נעמן, אלישע עומד בסירובו ומסרב בתוקף לקחת מאומה מנעמן.


מטרתו של אלישע הנביא הייתה להעצים ככל שניתן את יראת השם בליבו של נעמן, "וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל", שהרי בסירובו לקחת, הגביר אלישע הנביא את התפעלותו של נעמן ממעלתו ומאישיותו של אלישע נביא ה', שבידיעתו את ה' יתברך אינו חפץ בשום טובת הנאה, וכל מטרתו היא להדריך את בני האדם לעבודת ה' ולידיעתו. ואכן, נעמן פונה לאלישע בהתפעלות ואומר לו אחרי כן: "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן [...] כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'" (שם ה, יז).


ד. אלישע ונעמן – דוגמה ומופת


זהו אלישע וזהו נעמן, אלישע הנביא, שעליו נאמר: "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", לא לקח כסף אפילו מגוי, ואפילו שנעמן הציע בלב שלם מתוך רגשות תודה והכרת הטוב. למרות זאת אלישע סירב, כדי שלא לחלל את שם ה', שמא יאמרו הגויים שנביאי ה' אוהבי ממון הם. וזהו נעמן, שר צבא ארם, שהכיר בָּאֶמֶת, ולאחר שראה כי ה' הוא האלהים, חזר בו מגאוותו ומרוּם לבבו, שב בתשובה, נכנע לפני בורא עולם, ונשבע שלא יעבוד שום אֵל זולת אֵל אמת – הוא ה' אלהי ישראל שאין בלתו ואין זולתו ואין כיוצא בו.


בפעם הבאה אי"ה נמשיך לעסוק בנושא זה, ונציג שתי מעשיות מן התלמוד אשר משתיקות כל מתווכח בעניין זה. כמו כן נעסוק בהרחבה בשאלה: מדוע נתעוורו בעלי התורה?

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!