מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ג)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלקו הקודם של המאמר למדנו כיצד הממון משעבד את דעת האדם, נבון ככל שיהיה, להשקפות משובשות ועכורות. ואם התורה הזהירה את החכמים הגדולים שלא יקחו שוחד, שמא הוא יעוור את עיניהם ויסלף את דבריהם, קל וחומר תלמידים צעירים שעדיין מגבשים ומעצבים את אופיים ואישיותם.


עוד למדנו על מעלתם הגדולה של חכמי המשנה והתלמוד, שרוממו את נפשם לנקודת מבט אמיתית על הכסף ותפקידו בחיי האדם. כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות.


כמו כן למדנו על איסור לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, וראינו את פסיקת הרמב"ם החד-משמעית בעניין, שאסור בשום פנים ואופן לקחת כסף בעבור פסיקת דין, וכל דיין שנוטל ממון לדון – דיניו בטלים. עד כדי כך האיסור חמור, שחכמים הורו לנו: ש"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה [וכמובן יזכה לשׂררה ולמשכורת שמנה], אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


נמשיך עתה לדון באיסור לקיחת כסף בעבור לימוד התורה, ונעסוק בשאלת הרמב"ם: מדוע לא נתנו צדקה בשפע לאותם חכמים גדולים מחכמי התלמוד שהיו עניים מרודים? מדוע לא "סידרו" להם מכוניות יוקרה? מדוע לא קנו להם פנטהאוז קומתי בבניין פאר או וילה בשכונה יוקרתית? מדוע לא קנו דירות לילדיהם ונכדיהם? ומדוע לא חילקו להם מעטפות מרשרשים ושאר טובות הנאה כנהוג בימינו?


א. מַאמיני האמת לשם האמת


בהמשך דבריו במסכת אבות (ד, ז) הרמב"ם משיב לשאלות שהצבנו: "ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה [=של חכמי התלמוד העניים שהזכיר] וזולתם [=שאר חכמי התלמוד שהיו עניים], לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבו דחוק, מגנה את אנשי דורו על שלא הֵטיבו לו, חלילה להם, אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [=לקיחת כסף], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל [מלשון זלזול, והכוונה תתבזה] בעיניהם, ויהיה העושה כן [כל מי שלוקח כסף] 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה' [במ' טו, לא]".


חכמי התלמוד ראו בקבלת כסף או כל טובת הנאה בעבור לימוד התורה חילול ה', שמא יראו המון העם את לומדי התורה, הנחשבים כקרובים אל ה', לוקחים ממון בעבור תלמודם והתורה תיראה בעיניהם כמלאכה ככל המלאכות, וחלילה לתורה מלהיות כן. התורה נועדה להביאנו לחיי העולם הבא, "חיי עולם נטעהּ בתוכנו", ה' נטע בנו את התורה כדי להביאנו לחיי עולם, הם חיי העולם-הבא. וזהו סוד מוסריותם וערכיותם של חכמי התלמוד, שהבינו את תכליתה האמיתית של התורה – והאמת הזו שזרמה בעורקיהם, רוממה אותם לזלזל בכל הנאות העולם הזה, ולנהוג בתורה בכבוד הראוי לה.


ב. מכחישי האמת


לאחר תיאור שאיפותיהם הטהורות של חכמי התלמוד והערכים הנאצלים שהם רוממו, רבנו הרמב"ם מביע את דעתו ביחס לשיטה שנהגה כבר בימיו: להפוך את תורת ה' – תורת-חיים לקרדום חוצבים, וכֹה