אהבת האמת בתנורו של עכנאי

עודכן ב: אוק 26

"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח) – בתחינה זו עלינו לפתוח את לימודן של אגדות חז"ל, וחובה להתחנן בה לפני בורא-עולם מתוך הכנעת הלב וסילוק סיגי הגאווה. תחינה זו נחוצה מאד, מפני שבדרך-כלל קשה להבין את מטרות חכמים באגדותיהם, וזאת בשל הריחוק הגדול בין התקופות, אשר בא לידי ביטוי בנורמות מוסריות, אורחות חיים, שלל אמונות ומנהגים, וכמובן מציאות חברתית ומדעית, השונים לחלוטין מתקופתנו.


ואולי יתרה מזאת, רבנו מלמד אותנו בסוף הקדמתו למורה ש"אין מקשין בהגדה". כלומר, לא רק שתקופתם של חז"ל רחוקה מאד מתקופתנו בהרבה מאד תחומי חיים ומוסר, ריאליה ואקטואליה – חז"ל גם הסתירו הכמינו וכיסו את המסרים בפשטי אגדות ציוריות וצבעוניות, אשר אין להתבונן בפרטיהן, ולכן גם אין להקשות על מי שמבארן מִפְּרט כזה או אחר, שהרי אין לדרוש אותן כמו שדורשין יתרות וחסרות בתורה... אלא, להיפך, לעתים קרובות מאד יש להתעלם לחלוטין מפרטי האגדה הצבעוניים ולזקק ממנה רק את הרעיון הנשגב (ולעיון נרחב בענייני אגדות חז"ל ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


א. עיון ביסוד האגדה


לאחר דברי הקדמה קצרים, אשר יהי רצון שיובנו ויתקבלו, נגיע לשאלה המרכזית של מאמר זה: מה הרעיון אשר מסתתר מאחורי האגדה המפורסמת על תנורו של עכנאי? נלמד תחילה את המשנה במסכת כלים (ה, י) שהיא יסוד האגדה, וכך נאמר במשנה: "חיתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה: רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין – זה הוא תנורו של עכנאי".


ושם פירש רבנו: "נתן חול בין חוליה לחוליה, הוא שנותן חוליה ואחר כך נותן עליה חול מסביב ומרכיב חוליה שניה על החול, ועל דרך זו עד שישלים צורת התנור וְגָבהוֹ, ואחר כך יטוח עליו מבחוץ בטיט עד שמתחבר כולו; אומר ר' אליעזר: כיון שהחול מבדיל בין חוליותיו הרי הוא כשבור המפורק תמיד, ולפיכך הוא טהור לעולם ואינו מתטמא. וחכמים אומרים: כיון שהטיט דבוק בכל חוליותיו מבחוץ כבר נתחבר ונעשה תנור שלם. והיה בין ר' אליעזר וחכמים עליו משא ומתן גדול וארוך והוכחות מרובות, עד ששרף באותו היום רבן גמליאל ובית דינו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר, ופירשו ממנו אז עליו השלום, ולפיכך נקרא תנורו של עכנאי מיוחס אל עכנא והוא הנחש הגדול, אמרו שהקיפוהו תשובות כעכנא [...] ואין הלכה כר' אליעזר".


נשים לב, שאין כל זכר בדברי רבנו לאגדה הדמיונית שמסופרת בגמרא בעניין זה, רבנו העתיק מכל האגדה הארוכה ההיא אך ורק את העניינים הקרובים להיגיון, ובזה רבנו לימד אותנו דבר גדול, והוא, שכל הראיות שהביא ר' אליעזר באגדה הינן הוכחות וטענות ולא נסים דמיוניים, וכמו שאומר רבנו בפירושו לעיל: "והיה בין ר' אליעזר וחכמים עליו משא ומתן גדול וארוך והוכחות מרובות". זאת ועוד, מדברי רבנו: "שהקיפוהו תשובות כעכנא" עולה, שר' אליעזר התעקש על דעתו אף שהיו בידי חכמים תשובות-אמת רבות כנגדו. ובמלים אחרות, ר' אליעזר לא קיבל את סמכותם של חכמים בפסיקת ההלכה, אף שהיו בידיהם ראיות הלכתיות צודקות רבות! ואכן, דברי חכמים הגיוניים מאד, כי תנור שֶׁטָּחוֹ בטיט מבחוץ וחיבר את כל חוליותיו בטיט, הוא למעשה כלי חרס מחובר אחד אשר ראוי לקבל טומאה.


לפיכך נראה ברור, כי כל התשובות שהשיב ר' אליעזר לא היו תשובות שיש להביא מהן ראיה לענייני הלכה, והוא בחר אפוא להפליג לעניינים אחֵרים. כדי לבטא את ריחוקו של ר' אליעזר מראיות הלכתיות משכנעות, חז"ל תיארו את תשובותיו כעניינים אשר לקוחים מעולם הנסים והמופתים, וזאת כדי לחזק את היסוד הגדול: שההלכה נקבעת אך ורק באמצעות כללי הלכה וחכמי ההלכה וראיות הלכתיות, ולא באמצעות נסים ואותות ומופתים עלומים.


ואין צורך לומר שכל הנסים וההתרחשויות הדמיוניות שנאמרו באגדה כלל לא התרחשו במציאות, אלא שמטרת חז"ל הייתה לחזק את היסוד הגדול שאמרנו לעיל, עד שאפילו אם ר' אליעזר היה עושה כביכול אותות ומופתים, לא היו מקבלים את דבריו. מסר חשוב נוסף אשר נלמד מאגדה זו, נוגע לשרלטנים ולהוזי ההזיות אשר הקיפו את עם-ישראל כעכנא באלף השנים האחרונות וטענו את רוח הקודש או הנבואה וכיו"ב. חכמים מלמדים, כי אפילו חכם באמת אשר יטען בענייני הלכה טענות כנגד כללי ההלכה – דבריו נדחים, כל-שכן וקל-וחומר הוזי ההזיות למיניהם אשר טענו שדיברו עם מלאכים שמימיים (כמו מגיד עקומים), או ראו בחלומם את התשובה לשאלה ההלכתית שנשאלו, וכיו"ב מן ההזיות.


קצרו של דבר, אין לנו בענייני הלכה אלא כללי הלכה, והיגיון, ושכל ישר! ואין לשום אדם, גדול ככל שיהיה באמת, וכל שכן בעיני עצמו או בעיני ההמון, לומר "קבלו דעתי", וכמו שאמר ר' ישמעאל במשנת אבות (ד, י): "ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה".


וכך פירש שם רבנו: "ואמר, אם יחלקו עליך חבריך בסברה, אל תחייבם לקבל את סברתך, מפני שהברירה בידם לקבל את דבריך , ואין הברירה בידך לחייבֵם בדבריך [כלומר, אל תדרוש מהם לקבל את דעתך, אלא עליך לשכנעם בראיות והוכחות ולא בתביעה וכפיה]".


ב. עיון בלשון האגדה


נעבור עתה לעיין בגמרא שם (בבא מציעא נט ע"ב):


"מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפוהו תשובות כעכנא זו, וטימאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין".


נראה לי שאגדה זו כופרת כפירה גדולה בטענת הסמכות, כלומר, נראה מן הראיות שר' אליעזר מביא, שהטענות שהוא טען להוכחת שיטתו היו מתחום הסמכות האישית. ובמלים אחרות, ר' אליעזר ביקש לשכנע ולכפות את דעתו על חכמים, תוך שהוא מביא להם ראיות מכוחו וגדולתו המידותית המוסרית והתורנית, ואסביר את הדברים: החרוב הינו משל להסתפקות במועט ולהתגברות מוחלטת על התאוות, כמו ר' חנינא אשר דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. אמר ר' אליעזר לחכמים, קבלו דעתי מפני שהגעתי לדרגה גבוהה מאד בשכלול המידות ובהסתפקות במועט ובהרחקת החומר והתאוות – השיבו לו חכמים, אין מביאין ראיה מן החרוב, כלומר אין להביא ראיה ממידותיך לצדקתך ההלכתית.


חזר ואמר ר' אליעזר לחכמים: "אמת המים תוכיח", דהיינו חוכמתי וגדולתי בתורה הן אלה שיוכיחו את צדקתי ההלכתית. אמרו לו חכמים: אין ראיה מאמת המים, גדולתך בתורה אינה מעידה על צדקתך באופן הכרחי בכל הדברים, אלא לעולם יש לבחון את הנושא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, גדול באמת ככל שיהיה. ודומָה לזה גם טענתו הנוספת: "כותלי בית המדרש יוכיחו", כלומר, הַתמדתי והשקעתי העצומה בבית המדרש היא זו שתוכיח את צדקתי ההלכתית, אמרו לו חכמים: אין ראיה מכותלי בית המדרש, התמדתך והשקעתך בבית המדרש ושימוש תלמידי החכמים, אינם ראיה לצדקת טענותיך ההלכתיות! אלא, קבל האמת ממי שאמרו, ובמלים אחרות, האמת נקבעת לפי ראיות העניין ולא לפי גדולת אומרה.


זאת ועוד, בעניין בית המדרש נאמר: "היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה-את-זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין". כלומר, נראה שחכמים השיבו לר' אליעזר, שגם הם התמידו והשקיעו בבית המדרש, ולא השיבו לו תשובה דומה בעניין מוסריותו וגדולתו התורנית, כי רק אלהים יראה ללבב.


בהמשך הגמרא שם נאמר כך:


"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יָצָאת בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. מאי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כָּתַבְתָּ [כלומר הקב"ה] בתורה: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]".


הטענה האחרונה של ר' אליעזר נוגעת ליושרו למוסריותו וליראת השמים השלֵמה שבו, שהרי הוא אומר: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". כלומר, ר' אליעזר טוען שיש לקבל את דבריו מפני שהוא אדם ירא שמים בתכלית, ומן השמים יוכיחו שהוא זך וישר וסר מרע. ואכן, באגדה מסופר שמן השמים "הוכיחו" שהוא אכן כך, והנמשל הוא שחכמים לא ערערו על עצם טענתו ליושר ולמוסריות, הם הודו לו על-כך, אך טענו שאין לקבל בגלל זאת את טענותיו בענייני הלכה, כי כאמור, בענייני הלכה יש ללכת רק אחר הכללים והשכל הישר.


זאת ועוד, חכמי התלמוד מדגישים בהלכה, כי לא רק שעמדו לצידם ולזכותם טענות ענייניות נכונות וצודקות יותר, עמד לצידם גם הכלל: "אחרי רבים להטות". ובמלים אחרות, פסיקתם וצדקתם של חכמים עמדו על שני אדנים: דבריהם היו גם מבוססים על כללי הלכה וההיגיון, וגם על הכלל "אחרי רבים להטות". כלומר, לא רק בגלל שחכמים גברו על ר' אליעזר בטענותיהם ובראיותיהם ובהוכחותיהם, אלא אפילו אם ראיותיהם וראיותיו של ר' אליעזר היו שוות בחוזקן, כל עוד הוא לא מצליח לשכנע אות הרוב – יש ללכת אחרי הרוב. אך ברור שאם היו לר' אליעזר ראיות חזקות משלהם, חכמים היו מודים על האמת, ומקבלים את דבריו.


ג. מזיופיהם של המינים וצאצאיהם


בהמשך האגדה נאמר כך: "אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא-בריך-הוא בההיא שעתא? [מה עשה הקב"ה באותה שעה שיצאת בת קול ואף-על-פי-כן דחו את דברי ר' אליעזר?] אמר ליה: (קא חייך ואמר) [קאמר] נצחוני בני, נצחוני בני".


נראה לי שהמשך האגדה נועד לחזק את הכלל: "וקבל האמת ממי שאמרו" וכל-שכן שמדובר בבית-הדין-הגדול, אשר אז יש סיבה נוספת לקבל את דבריהם, מכוח הכלל: "אחרי רבים להטות"; והכללים היסודיים הללו כל-כך חזקים ואמיתיים עד שאפילו הקב"ה, אשר כביכול אישר ואישש את יושרו ושלמותו של ר' אליעזר, מודה שהכללים הללו הם מעל הכל.


ביחס לתוספת: "קא חייך" אין לי ספק שקטע זה הוא מסוג העניינים שהרמב"ם היה סבור שעדיף היה שלא ייאמרו, ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם". ויתרה מזאת, מכיוון שמלים אלה נותנות פתחון פה למינים, נראה לי שיש לגרוס: קאמר נצחוני וכו', וכמו שאמרו חכמי האמת בבראשית רבה (ח, ח): "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון-פה למינים?".


לפיכך, קרוב לוודאי שמדובר בזיוף שהוחדר על-ידי המינים וצאצאיהם כדי לחזק את השקפות המינות אשר בידם, שהרי הם זייפו את התלמוד בברוטאליות באלפי מקומות, הוסיפו וגרעו שינו ומחקו: וכמו שרש"י הודה שהוא הגיה את הטקסט התלמודי כ-1500 פעמים – כך הראיתי בסדרת מאמריי על רש"י, שישנם עוד מקומות רבים מאד אשר בהם הוא מסלף את ספרות חז"ל, התלמודית והמדרשית, ולהערכתי מדובר באלפי זיופים נוספים שהוא לא הצהיר עליהם, אשר גוררים להגשמה, להשקפות רעות או לסתם סכלות וביזוי התורה.


תופעה נוספת שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.


ד. אזור המינות האשכנזי


כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):


"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...].


גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.


עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.


[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".


עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!


מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.


ה. מדוע נידו את ר' אליעזר?


רבים מתעסקים בתיאורי האגדה הדמיוניים אשר מטבעם מושכים את חושי החומר וההזיה, ברם, לדעתי השאלה המעניינת ביותר שעולה מן האגדה היא: מדוע נידו את ר' אליעזר? ורק בדרך שבה פירשנו ניתן להשיב באופן הגיוני ומושכל על שאלה זו, וכמו שנראה להלן; כי אם מדובר אך ורק במחלוקת עניינית, אין שום סיבה להעניש את ר' אליעזר בעונש כל-כך חמור! כמו כן, לא יעלה על הדעת שהעניין שעמד ביסוד האגדה הזו הוא סמכות הנבואה לעומת סמכותם של החכמים פוסקי ההלכה, כי באותה התקופה כבר לא הייתה נבואה בעם-ישראל, ולכן בלתי-סביר לחלוטין שחז"ל ינדו את ר' אליעזר על מחלוקת שאין לה השפעה על המציאות וההלכה למעשה, וחלילה מלחשוד בר' אליעזר שהוא טען את הנבואה...


נעיין אפוא בהמשך הגמרא שם נאמר כך:


"אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו [כלומר נידוהו]. ואמרו: מי ילך ויודיעוֹ? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה היום מימים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע".


וכאמור, קשה מאד להבין מדוע נידו את ר' אליעזר? ואם היה מדובר רק במחלוקת הלכתית, מדוע יש לנדותו? והלא היו פשוט מתעלמים מדעתו ופוסקים לפי כללי ההלכה והדעת. אלא, לאור דברינו לעיל מתברר, שר' אליעזר כפר בתוך המחלוקת הזו בשני כללי תורה ומחשבה יסודיים מאד: 1) ר' אליעזר לא הסכים לקבל את האמת הנכון והצודק, ולא הסכים לשלל תשובותיהם של החכמים אשר הוכיחו וביססו את פסיקתם; 2) הוא לא קיבל את הכלל של התורה: "אחרי רבים להטות", כלומר, אפילו אם ר' אליעזר היה מביא שלל ראיות וטענות הלכתיות, אם הוא לא היה משכנע את חכמים בצדקתו, עדיין ההלכה הייתה נפסקת כנגדו לפי רוב חברי בית-הדין-הגדול אשר היה מוסכם אז על כלל חכמי ישראל. כל שכן כפי שראינו לעיל, שטענותיו הפליגו לענייני כוחה של סמכות ולא לעניין כוחם של ההיגיון והראיות.


כמו כן, ראינו בקטע שהובא לעיל דברי אגדה לכאורה תמוהים: "שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעוֹ, ונמצא מחריב את כל העולם כולו", וברור שאין בכוחו של ר' אליעזר להחריב את העולם, ואף אם היה בכוחו הוא לא היה עושה-כן כי הוא לא היה רשע מרושע חם מזג. אלא, הכוונה שר' עקיבה חרד על נפשו העדינה של ר' אליעזר, שמא הבשורה הקשה על-כך שנידוהו תגרום לו לצער כל-כך גדול עד שנפשו תפרח ממנו, והעדר צדיק כל-כך גדול, עלול לגרום באופן תיאורטי להחרבת העולם, שהרי הכל הולך אחר הזכויות והחובות. ומטרת הדברים היא לרומם את מעלתו ודמותו של ר' אליעזר, ולקמן נפרט כמה מהסיבות לכך.


ו. גדול כוחם של חכמי האמת


לצד נידויו של ר' אליעזר הגדול, הוסיפו חכמי התלמוד אגדות שונות, כדי שלא לערער על גדולתו התורנית והמוסרית. לתוספת האגדות הללו שנראה לקמן, יש שני תפקידים: האחד, כדי להראות ששגיאתו של ר' אליעזר ונידויו לא נבעו ממידות רעות חלילה שהיו בו, או משאיפה זרה ורעה, אלא, כל מעשיו היו לשם שמים לפי הבנתו, ומכיוון ששגה באותה מחלוקת שגיאה מחשבתית גדולה, נידוהו; והשני, היה חשוב לחכמים לרומם את כבודו של ר' אליעזר, כי כבודו של ר' אליעזר הוא למעשה כבודם של כלל חכמי המשנה והתלמוד, לפיכך, אף שלא הייתה ברירה אלא לנדותו, הוסיפו אגדות כדי ללמד על גדולתו ומוסריותו, כדי שלא לערער על סמכותם הכללית של חז"ל, וכך נאמר בהמשך האגדה שם:


"[לאחר ששמע שנידוהו] זלגו עיניו [של ר' אליעזר] דמעות, [ואז] לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחיטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח [=התקלקל]. תנא: אך [נזק] גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו-של-עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל – נח הים מזעפו".


כמו כן, נראה שכוונת חכמים באגדה זו ללמד, שלא למהר לנדות תלמידי חכמים, אלא, רק כאשר אין ברירה ויש לכך סיבות גדולות מאד: גם סיבות ענייניות כפי שראינו לעיל, וגם סיבות רחבות יותר אשר נוגעות לשלמות העם היהודי ולאחדות ההולכים בדרך האמת – רק כאשר מצטרפים עניינים נעלים כאלה יש לפגוע בכבודו של החכם איש האמת. אך גם כאשר עושים זאת, אין המטרה חלילה לפגוע בכבודו, אלא לשמור על שלמות האומה ודרך האמת.


בהמשך האגדה שם הוסיפו לרומם את יושרו וחוכמתו של ר' אליעזר:


"אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובל אני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".


סופר על "אימא שלום", רעייתו של ר' אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, אשר מאותו מעשה ואילך לא הייתה מניחה לר' אליעזר ליפול על פניו. יום אחד התבלבלה בין חודש מלא לחסר, וחשבה שאותו היום היה ראש חודש ולא השגיחה על ר' אליעזר שלא ייפול על פניו. ויש אומרים שהיא לא התבלבלה, אלא שבא עני ודפק על השער ונתנה לו לחם. מכל מקום, מצאה את ר' אליעזר והוא נופל על פניו, אמרה: קום, הרגת את אחי. בינתיים יצא קול שופר מבית רבן גמליאל שמת. אמר לה ר' אליעזר: איך ידעת שמת אחיך? אמרה לו: מסור בידי מבית אבי-אבא, שכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה (=צער), כלומר, צערו של ר' אליעזר על-כך שנידוהו גרם לכך שייפתחו שערי שמים לבכיו ולתחנוניו, ונענש רבן גמליאל.


נראה לי שהמשך האגדה נועד ללמד אותנו עניינים נוספים: 1) אין נפילת פנים בראשי חודשים; 2) מצות נתינת צדקה ואוכל לעניים מסורה בעיקר לנשים, אשר טורחות בהכנת הלחם והמאכלים; 3) נפילת אפיים היא חלק חשוב מאד בתפילה ואין לוותר עליה ולמחוק אותה בקלות (כמו שעשו צאצאי המינים אשר החליטו לבטלהּ ימים רבים בשנה); 4) קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת מלב נשבר ונדכה, כי שמוע ישמע ה' צעקתם ויגונם, ולא ישיב את תפילתם ריקם; 5) היה על רבן גמליאל להתנצל לפנים-משורת-הדין לפני ר' אליעזר על-כך שנידהו, כי אף-על-פי שנידהו בצדק ולכבוד שמים, היה עליו לפייסו; 6) כמו כן, אגדה זו נועדה ללמד את חומרת עוונו של האדם אשר גורם צער לחכמים אנשי האמת והצדק.


סוף דבר


בעניינו של ר' אליעזר ראוי לומר את דברי קהלת (כ, ז): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואחתום בהוראת התורה המפורשת והחד-משמעית לשמוע לבית-הדין-הגדול:


"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (דב' יז, ח–יג).


התמונה מאת: By Virginia State Parks staff - 18th Century Bake Oven at Wilderness Road.

רישיון: CC BY 2.0.

אהבת האמת בתנורו של עכנאי
.pdf
Download PDF • 213KB

92 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!