אהבת האמת בתנורו של עכנאי

"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח) – בתחינה זו עלינו לפתוח את לימודן של אגדות חז"ל, וחובה להתחנן בה לפני בורא-עולם מתוך הכנעת הלב וסילוק סיגי הגאווה. תחינה זו נחוצה מאד, מפני שבדרך-כלל קשה להבין את מטרות חכמים באגדותיהם, וזאת בשל הריחוק הגדול בין התקופות, אשר בא לידי ביטוי בנורמות מוסריות, אורחות חיים, שלל אמונות ומנהגים, וכמובן מציאות חברתית ומדעית, השונים לחלוטין מתקופתנו.

ואולי יתרה מזאת, רבנו מלמד אותנו בסוף הקדמתו למורה ש"אין מקשין בהגדה". כלומר, לא רק שתקופתם של חז"ל רחוקה מאד מתקופתנו בהרבה מאד תחומי חיים ומוסר, ריאליה ואקטואליה – חז"ל גם הסתירו הכמינו וכיסו את המסרים בפשטי אגדות ציוריות וצבעוניות, אשר אין להתבונן בפרטיהן, ולכן גם אין להקשות על מי שמבארן מִפְּרט כזה או אחר, שהרי אין לדרוש אותן כמו שדורשין יתרות וחסרות בתורה... אלא, להיפך, לעתים קרובות מאד יש להתעלם לחלוטין מפרטי האגדה הצבעוניים ולזקק ממנה רק את הרעיון הנשגב (ולעיון נרחב בענייני אגדות חז"ל ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").

א. עיון ביסוד האגדה

לאחר דברי הקדמה קצרים, אשר יהי רצון שיובנו ויתקבלו, נגיע לשאלה המרכזית של מאמר זה: מה הרעיון אשר מסתתר מאחורי האגדה המפורסמת על תנורו של עכנאי? נלמד תחילה את המשנה במסכת כלים (ה, י) שהיא יסוד האגדה, וכך נאמר במשנה: "חיתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה: רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין – זה הוא תנורו של עכנאי".

ושם פירש רבנו: "נתן חול בין חוליה לחוליה, הוא שנותן חוליה ואחר כך נותן עליה חול מסביב ומרכיב חוליה שניה על החול, ועל דרך זו עד שישלים צורת התנור וְגָבהוֹ, ואחר כך יטוח עליו מבחוץ בטיט עד שמתחבר כולו; אומר ר' אליעזר: כיון שהחול מבדיל בין חוליותיו הרי הוא כשבור המפורק תמיד, ולפיכך הוא טהור לעולם ואינו מתטמא. וחכמים אומרים: כיון שהטיט דבוק בכל חוליותיו מבחוץ כבר נתחבר ונעשה תנור שלם. והיה בין ר' אליעזר וחכמים עליו משא ומתן גדול וארוך והוכחות מרובות, עד ששרף באותו היום רבן גמליאל ובית דינו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר, ופירשו ממנו אז עליו השלום, ולפיכך נקרא תנורו של עכנאי מיוחס אל עכנא והוא הנחש הגדול, אמרו שהקיפוהו תשובות כעכנא [...] ואין הלכה כר' אליעזר".

נשים לב, שאין כל זכר בדברי רבנו לאגדה הדמיונית שמסופרת בגמרא בעניין זה, רבנו העתיק מכל האגדה הארוכה ההיא אך ורק את העניינים הקרובים להיגיון, ובזה רבנו לימד אותנו דבר גדול, והוא, שכל הראיות שהביא ר' אליעזר באגדה הינן הוכחות וטענות ולא נסים דמיוניים, וכמו שאומר רבנו בפירושו לעיל: "והיה בין ר' אליעזר וחכמים עליו משא ומתן גדול וארוך והוכחות מרובות". זאת ועוד, מדברי רבנו: "שהקיפוהו תשובות כעכנא" עולה, שר' אליעזר התעקש על דעתו אף שהיו בידי חכמים תשובות-אמת רבות כנגדו. ובמלים אחרות, ר' אליעזר לא קיבל את סמכותם של חכמים בפסיקת ההלכה, אף שהיו בידיהם ראיות הלכתיות צודקות רבות! ואכן, דברי חכמים הגיוניים מאד, כי תנור שֶׁטָּחוֹ בטיט מבחוץ וחיבר את כל חוליותיו בטיט, הוא למעשה כלי חרס מחובר אחד אשר ראוי לקבל טומאה.

לפיכך נראה ברור, כי כל התשובות שהשיב ר' אליעזר לא היו תשובות שיש להביא מהן ראיה לענייני הלכה, והוא בחר אפוא להפליג לעניינים אחֵרים. כדי לבטא את ריחוקו של ר' אליעזר מראיות הלכתיות משכנעות, חז"ל תיארו את תשובותיו כעניינים אשר לקוחים מעולם הנסים והמופתים, וזאת כדי לחזק את היסוד הגדול: שההלכה נקבעת אך ורק באמצעות כללי הלכה וחכמי ההלכה וראיות הלכתיות, ולא באמצעות נסים ואותות ומופתים עלומים.

ואין צורך לומר שכל הנסים וההתרחשויות הדמיוניות שנאמרו באגדה כלל לא התרחשו במציאות, אלא שמטרת חז"ל הייתה לחזק את היסוד הגדול שאמרנו לעיל, עד שאפילו אם ר' אליעזר היה עושה כביכול אותות ומופתים, לא היו מקבלים את דבריו. מסר חשוב נוסף אשר נלמד מאגדה זו, נוגע לשרלטנים ולהוזי ההזיות אשר הקיפו את עם-ישראל כעכנא באלף השנים האחרונות וטענו את רוח הקודש או הנבואה וכיו"ב. חכמים מלמדים, כי אפילו חכם באמת אשר יטען בענייני הלכה טענות כנגד כללי ההלכה – דבריו נדחים, כל-שכן וקל-וחומר הוזי ההזיות למיניהם אשר טענו שדיברו עם מלאכים שמימיים (כמו מגיד עקומים), או ראו בחלומם את התשובה לשאלה ההלכתית שנשאלו, וכיו"ב מן ההזיות.

קצרו של דבר, אין לנו בענייני הלכה אלא כללי הלכה, והיגיון, ושכל ישר! ואין לשום אדם, גדול ככל שיהיה באמת, וכל שכן בעיני עצמו או בעיני ההמון, לומר "קבלו דעתי", וכמו שאמר ר' ישמעאל במשנת אבות (ד, י): "ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה".

וכך פירש שם רבנו: "ואמר, אם יחלקו עליך חבריך בסברה, אל תחייבם לקבל את סברתך, מפני שהברירה בידם לקבל את דבריך , ואין הברירה בידך לחייבֵם בדבריך [כלומר, אל תדרוש מהם לקבל את דעתך, אלא עליך לשכנעם בראיות והוכחות ולא בתביעה וכפיה]".

ב. עיון בלשון האגדה

נעבור עתה לעיין בגמרא שם (בבא מציעא נט ע"ב):

"מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפוהו תשובות כעכנא זו, וטימאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין".

נראה לי שאגדה זו כופרת כפירה גדולה בטענת הסמכות, כלומר, נראה מן הראיות שר' אליעזר מביא, שהטענות שהוא טען להוכחת שיטתו היו מתחום הסמכות האישית. ובמלים אחרות, ר' אליעזר ביקש לשכנע ולכפות את דעתו על חכמים, תוך שהוא מביא להם ראיות מכוחו וגדולתו המידותית המוסרית והתורנית, ואסביר את הדברים: החרוב הינו משל להסתפקות במועט ולהתגברות מוחלטת על התאוות, כמו ר' חנינא אשר דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. אמר ר' אליעזר לחכמים, קבלו דעתי מפני שהגעתי לדרגה גבוהה מאד בשכלול המידות ובהסתפקות במועט ובהרחקת החומר והתאוות – השיבו לו חכמים, אין מביאין ראיה מן החרוב, כלומר אין להביא ראיה ממידותיך לצדקתך ההלכתית.

חזר ואמר ר' אליעזר לחכמים: "אמת המים תוכיח", דהיינו חוכמתי וגדולתי בתורה הן אלה שיוכיחו את צדקתי ההלכתית. אמרו לו חכמים: אין ראיה מאמת המים, גדולתך בתורה אינה מעידה על צדקתך באופן הכרחי בכל הדברים, אלא לעולם יש לבחון את הנושא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, גדול באמת ככל שיהיה. ודומָה לזה גם טענתו הנוספת: "כותלי בית המדרש יוכיחו", כלומר, הַתמדתי והשקעתי העצומה בבית המדרש היא זו שתוכיח את צדקתי ההלכתית, אמרו לו חכמים: אין ראיה מכותלי בית המדרש, התמדתך והשקעתך בבית המדרש ושימוש תלמידי החכמים, אינם ראיה לצדקת טענותיך ההלכתיות! אלא, קבל האמת ממי שאמרו, ובמלים אחרות, האמת נקבעת לפי ראיות העניין ולא לפי גדולת אומרה.

זאת ועוד, בעניין בית המדרש נאמר: "היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה-את-זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין". כלומר, נראה שחכמים השיבו לר' אליעזר, שגם הם התמידו והשקיעו בבית המדרש, ולא השיבו לו תשובה דומה בעניין מוסריותו וגדולתו התורנית, כי רק אלהים יראה ללבב.

בהמשך הגמרא שם נאמר כך:

"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יָצָאת בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. מאי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כָּתַבְתָּ [כלומר הקב"ה] בתורה: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]".

הטענה האחרונה של ר' אליעזר נוגעת ליושרו למוסריותו וליראת השמים השלֵמה שבו, שהרי הוא אומר: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". כלומר, ר' אליעזר טוען שיש לקבל את דבריו מפני שהוא אדם ירא שמים בתכלית, ומן השמים יוכיחו שהוא זך וישר וסר מרע. ואכן, באגדה מסופר שמן השמים "הוכיחו" שהוא אכן כך, והנמשל הוא שחכמים לא ערערו על עצם טענתו ליושר ולמוסריות, הם הודו לו על-כך, אך טענו שאין לקבל בגלל זאת את טענותיו בענייני הלכה, כי כאמור, בענייני הלכה יש ללכת רק אחר הכללים והשכל הישר.

זאת ועוד, חכמי התלמוד מדגישים בהלכה, כי לא רק שעמדו לצידם ולזכותם טענות ענייניות נכונות וצודקות יותר, עמד לצידם גם הכלל: "אחרי רבים להטות". ובמלים אחרות, פסיקתם וצדקתם של חכמים עמדו על שני אדנים: דבריהם היו גם מבוססים על כללי הלכה וההיגיון, וגם על הכלל "אחרי רבים להטות". כלומר, לא רק בגלל שחכמים גברו על ר' אליעזר בטענותיהם ובראיותיהם ובהוכחותיהם, אלא אפילו אם ראיותיהם וראיותיו של ר' אליעזר היו שוות בחוזקן, כל עוד הוא לא מצליח לשכנע אות הרוב – יש ללכת אחרי הרוב. אך ברור שאם היו לר' אליעזר ראיות חזקות משלהם, חכמים היו מודים על האמת, ומקבלים את דבריו.