אהבת האמת בתנורו של עכנאי
- אדיר דחוח-הלוי
- 17 במרץ
- זמן קריאה 14 דקות
"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח) – בתחינה זו עלינו לפתוח את לימודן של אגדות חז"ל, וחובה להתחנן בה לפני בורא-עולם מתוך הכנעת הלב וסילוק סיגי הגאווה. תחינה זו נחוצה מאד, מפני שבדרך-כלל קשה להבין את מטרות חכמים באגדותיהם, וזאת בשל הריחוק הגדול בין התקופות, אשר בא לידי ביטוי בנורמות מוסריות, אורחות חיים, שלל אמונות ומנהגים, וכמובן מציאות חברתית ומדעית, השונים לחלוטין מתקופתנו.
ואולי יתרה מזאת, רבנו מלמד אותנו בסוף הקדמתו למורה ש"אין מקשין בהגדה". כלומר, לא רק שתקופתם של חז"ל רחוקה מאד מתקופתנו בהרבה מאד תחומי חיים ומוסר, ריאליה ואקטואליה – חז"ל גם הסתירו הכמינו וכיסו את המסרים בפשטי אגדות ציוריות וצבעוניות, אשר אין להתבונן בפרטיהן, ולכן גם אין להקשות על מי שמבארן מִפְּרט כזה או אחר, שהרי אין לדרוש אותן כמו שדורשין יתרות וחסרות בתורה... אלא, להיפך, לעתים קרובות מאד יש להתעלם לחלוטין מפרטי האגדה הצבעוניים ולזקק מתפאורת האגדה רק את הרעיון הנשגב (ולעיון בסיסי בענייני אגדות חז"ל ראו: 'משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם').
א. עיון ביסוד האגדה
לאחר דברי הקדמה קצרים, אשר יהי רצון שיובנו ויתקבלו, נגיע לשאלה המרכזית של מאמר זה: מה הרעיון אשר מסתתר מאחורי האגדה המפורסמת על תנורו של עכנאי? נלמד תחילה את המשנה במסכת כלים (ה, י) שהיא יסוד האגדה, וכך נאמר במשנה: "חיתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה: רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין – זה הוא תנורו של עכנאי".
ושם פירש רבנו: "נתן חול בין חוליה לחוליה, הוא שנותן חוליה ואחר כך נותן עליה חול מסביב ומרכיב חוליה שניה על החול, ועל דרך זו עד שישלים צורת התנור וְגָבהוֹ, ואחר כך יטוח עליו מבחוץ בטיט עד שמתחבר כולו; אומר ר' אליעזר: כיון שהחול מבדיל בין חוליותיו הרי הוא כשבור המפורק תמיד, ולפיכך הוא טהור לעולם ואינו מתטמא. וחכמים אומרים: כיון שהטיט דבוק בכל חוליותיו מבחוץ כבר נתחבר ונעשה תנור שלם. והיה בין ר' אליעזר וחכמים עליו משא ומתן גדול וארוך והוכחות מרובות, עד ששרף באותו היום רבן גמליאל ובית דינו את כל הטהרות שטיהר ר' אליעזר, ופירשו ממנו אז עליו השלום. ולפיכך נקרא תנורו של עכנאי, מיוחס אל עכנא והוא הנחש הגדול, אמרוּ, שהקיפוהו תשובות כעכנא. [...] ואין הלכה כר' אליעזר".
נשים לב, שאין כל זכר בדברי רבנו לאגדה הדמיונית שמסופרת בגמרא בעניין זה, רבנו העתיק מכל האגדה הארוכה ההיא אך ורק את העניינים הקרובים להיגיון, ובזה רבנו לימד אותנו דבר גדול, והוא, שכל הראיות שהביא ר' אליעזר באגדה הינן הוכחות וטענות ולא נסים דמיוניים, וכמו שאומר רבנו בפירושו לעיל: "והיה בין ר' אליעזר וחכמים עליו משא ומתן גדול וארוך והוכחות מרובות". זאת ועוד, מדברי רבנו: "שהקיפוהו תשובות כעכנא" עולה, שר' אליעזר התעקש על דעתו אף שהיו בידי חכמים תשובות-אמת רבות כנגדו. ובמלים אחרות, ר' אליעזר לא קיבל את סמכותם של חכמים בפסיקת ההלכה, אף שהיו בידי החכמים ראיות הלכתיות צודקות רבות! ואכן, דברי חכמים במחלוקת הזו הגיוניים מאד, כי תנור שֶׁטָּחוֹ בטיט מבחוץ עד שכל חוליותיו חוברו בטיט, הוא למעשה כלי חרס מחובר אחד אשר ראוי לקבל טומאה.
לפיכך נראה ברור, שכל התשובות שהשיב ר' אליעזר לחכמים לא היו תשובות שיש להביא מהן ראיה לענייני הלכה, כלומר, הוא בחר להפליג לעניינים אחֵרים. כדי לבטא את ריחוקו של ר' אליעזר מראיות הלכתיות משכנעות, חז"ל תיארו את תשובותיו כעניינים אשר לקוחים מעולם הנסים והמופתים, וזאת כדי לחזק את היסוד הגדול: שההלכה נקבעת אך ורק באמצעות כללי הלכה וראיות הלכתיות, ולא באמצעות נסים ואותות ומופתים עלומים.
ואין צורך לומר שכל הנסים וההתרחשויות הדמיוניות שנאמרו באגדה כלל לא התרחשו במציאות, אלא, מטרת חז"ל בכל התיאורים הללו הייתה לחזק את היסוד שנאמר לעיל. כלומר, חכמים ביקשו ללמד, שגם אם ר' אליעזר היה עושה אותות ומופתים, לא היה ראוי לקבל את דבריו. מסר חשוב נוסף אשר נלמד מאגדה זו, נוגע לשרלטנים ולהוזי ההזיות אשר הקיפו את עם-ישראל כעכנא באלף השנים האחרונות וטענו את רוח הקודש או הנבואה וכיו"ב. חכמים מלמדים, כי אפילו חכם אמיתי אשר יטען בענייני הלכה טענות שהן כנגד כללי ההלכה – דבריו נדחים, כל-שכן וקל-וחומר הוזי ההזיות למיניהם אשר טענו שדיברו עם מלאכים שמימיים (כמו מגיד עקומים), או ראו בחלומם את התשובה לשאלה ההלכתית שנשאלו, וכיו"ב מן ההזיות.
קצרו של דבר, אין לנו בענייני הלכה אלא כללי הלכה, היגיון ושכל ישר! ואין רשות לשום אדם, גדול וחכם ככל שיהיה וכל-שכן שוטה חכם בעיניו או בעיני ההמון, לומר "קבלו דעתי", וכמו שאמר ר' ישמעאל במשנת אבות (ד, י): "ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה".
וכך פירש שם רבנו: "ואמר, אם יחלקו עליך חבריך בסברה, אל תחייבם לקבל את סברתך, מפני שהברירה בידם לקבל את דבריך , ואין הברירה בידך לחייבֵם בדבריך [כלומר, אל תדרוש מהם לקבל דעתך, אלא, עליך לשכנעם בראיות ובהוכחות אמיתיות ולא בתביעה וכפיה]".
"לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ" (מש' כב, כא).
ב. עיון בלשון האגדה
נעבור עתה לעיין בגמרא שם (בבא מציעא נט ע"ב):
"מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפוהו תשובות כעכנא זו, וטימאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין".
נראה לי שאגדה זו כופרת כפירה גדולה בטענת הסמכות, כלומר, מן הראיות שר' אליעזר מביא עולה, שהטענות שהוא טען להוכחת שיטתו היו מתחום הסמכות האישית. ובמלים אחרות, ר' אליעזר ביקש לשכנע ולכפות את דעתו על החכמים, תוך שהוא מביא להם ראיות מכוחו וגדולתו המידותית המוסרית והתורנית, ואסביר את הדברים: החרוב הינו משל להסתפקות במועט ולהתגברות מוחלטת על התאוות, כמו ר' חנינא אשר דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. אמר אפוא ר' אליעזר לחכמים, קבלו דעתי מפני שהגעתי לדרגה גבוהה מאד בשכלול המידות ובהסתפקות במועט ובהרחקת החומר והתאוות – השיבו לו חכמים, אין מביאין ראיה מן החרוב, כלומר אין להביא ראיה ממידותיך הנעלות והייחודיות לצדקתך ההלכתית.
חזר ואמר ר' אליעזר לחכמים: "אמת המים תוכיח", דהיינו חוכמתי וגדולתי בתורה הן אלה שיוכיחו את צדקתי ההלכתית. אמרו לו חכמים: אין מביאין ראיה מאמת המים, כלומר גדולתך בתורה אינה מעידה על צדקתך באופן הכרחי בכל הדברים, אלא לעולם יש לבחון כל עניין לגופו ולא לפי גופו של אדם, גדול באמת ככל שיהיה. ודומָה לזה גם טענתו הנוספת: "כותלי בית המדרש יוכיחו", כלומר, הַתמדתי והשקעתי העצומה בבית המדרש היא זו שתוכיח את צדקתי ההלכתית, אמרו לו חכמים: אין ראיה מכותלי בית המדרש, התמדתך והשקעתך בבית המדרש ושימוש תלמידי החכמים, אינם ראיה לצדקת טענותיך ההלכתיות! אלא, קבל האמת ממי שאמרו, ובמלים אחרות, האמת נקבעת לפי ראיות העניין ולא לפי גדולת אומרה.
זאת ועוד, בעניין בית המדרש נאמר: "היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה-את-זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין". ובכן, בעניין החרוב ואמת-המים חכמים לא השיבו לר' אליעזר אלא רק דחו את דבריו, שהרי לא ניתן להשיב ולהתווכח בעניין השלמות המידותית והגדוּלה התורנית, כי רק אלהים יראה ללבב. אך לעומת זאת, בעניין כותלי בית-המדרש חכמים השיבו לו והתווכחו עמו, שהרי גם הם התמידו והשקיעו בבית-המדרש, וזהו עניין שכן ניתן לבחון ולראות בעיני הבשר, ולכן השיבו והתווכחו עליו.
בהמשך הגמרא שם נאמר כך:
"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יָצַאת בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. מאי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כָּתַבְתָּ [כלומר הקב"ה ציווה] בתורה: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]".
הטענה האחרונה של ר' אליעזר נוגעת ליושרו ולמוסריותו וליראת השמים השלֵמה שבו, שהרי הוא אומר: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". כלומר, ר' אליעזר טוען שיש לקבל את דבריו מפני שהוא אדם ירא שמים בתכלית, ומן השמים יוכיחו שהוא אדם זך וישר וסר מרע. ואכן, באגדה מסופר שמן השמים "הוכיחו" שהוא אכן כך, והנמשל הוא שחכמים לא ערערו על עצם טענתו ליושרו ולמוסריותו, הם הודו לו על-כך, אך טענו שאין לקבל בגלל זאת את טענותיו בענייני הלכה, כי כאמור, בענייני הלכה יש ללכת רק אחרי כללי ההלכה והשכל הישר.
יתר-על-כן, חכמים מבארים בתשובתם, שלא רק שעומדות לצידם ולזכותם טענות ענייניות נכונות וצודקות יותר, עומד לצידם גם הכלל: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". ובמלים אחרות, פסיקתם וצדקתם של חכמים עמדו על שני אדנים: דבריהם היו גם מבוססים על כללי ההלכה וההיגיון, וגם על הכלל לפיו "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". כלומר, לא רק בגלל שחכמים גברו על רבי אליעזר בטענותיהם ובראיותיהם ובהוכחותיהם, אלא אפילו אם ראיותיהם וראיותיו של רבי אליעזר היו שוות בחוזקן, כל עוד הוא לא מצליח לשכנע את הרוב – יש ללכת אחרי הרוב. אך ברור שאם היו לרבי אליעזר ראיות חזקות משלהם, חכמים היו מודים על האמת, ומקבלים את דבריו.
ג. מזיופיהם של המינים וצאצאיהם
בהמשך האגדה נאמר כך: "אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא-בריך-הוא בההיא שעתא? [=מה עשה הקב"ה באותה שעה שיצאת בת קול ואף-על-פי-כן דחו את דברי רבי אליעזר?] אמר ליה [אליהו לר' נתן]: (קא חייך ואמר) [קאמר] נצחוני בָּנַי, נצחוני בָּנַי".
ונראה לי שהמשך האגדה נועד לחזק את הכלל: "קבל האמת ממי שאמרו" וכל-שכן כשמדובר בבית-הדין-הגדול, מפני שיש סיבה נוספת לקבל את דברי החכמים, מכוח הכלל: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" – והכללים היסודיים הללו כל-כך חזקים ואמיתיים עד שאפילו הקב"ה, אשר כביכול אישר ואישש את יושרו ושלמותו של רבי אליעזר, מודה שהכללים הללו הם מעל הכל.
ביחס לתוספת: "קא חייך" אין לי ספק שקטע זה הוא מסוג העניינים שהרמב"ם היה סבור שעדיף היה שלא ייאמרו, ראו על-כך במאמר: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם". ויתרה מזאת, מכיוון שמלים אלה נותנות פתחון פה למינים, נראה לי שיש לגרוס: קאמר נצחוני וכו', וכמו שאמרו חכמי האמת בבראשית רבה (ח, ח): "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון-פה למינים?".
יתר-על-כן, בדקתי בכל ספרות חז"ל, ההלכתית והמדרשית, ובשום מקום לא מופיע הביטוי "קא חייך" או "חייך" במשמעות של שׂחוק, ביחס לה'-אלהים-אמת! לפיכך, קרוב לוודאי שמדובר בעוד זיוף אחד מני רבים, שהוּחדר על-ידי המינים וצאצאיהם כדי להחדיר את השקפות המינות אשר בידם, שהרי הם זייפו את התלמוד בברוטאליות באלפי מקומות, הוסיפו וגרעו שינו ומחקו: וכמו שרש"י הודה שהוא הגיה את הטקסט התלמודי כ-1500 פעמים. כמו כן, הראיתי בסדרת המאמרים על רש"י, שישנם עוד מקומות רבים מאד אשר בהם הוא מסלף ומזייף את ספרות חז"ל, התלמודית והמדרשית, ולהערכתי חכמי-יועצי-אדום ועבדיהם הנרצעים זייפו את התלמוד הבבלי באלפי מקומות, חלקם אמנם אין להם משמעות רבה, אך חלק ניכר מהם גוררים להגשמה, למאגיה, להשקפות רעות או לסתם סכלות וביזוי התורה.
תופעה נוספת שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.
ואגב, לדעתי כל המדרשים הללו וכיו"ב מאוחרים יותר מהערכות החוקרים לדורותיהם, מפני שמגמת חוקרי היהדות האוכלין מן התורה היא לפאר את יהדות המינות האירופית, וליצור הילת-הערצה סביב מוצאם ותרבותם. ולכן, הערכותיהם הן הערכות-חסר שנובעות משאיפות שחץ ומינות לטשטש ולזייף את תורת-האמת. יתר-על-כן, אין ספק שגם במשך מאות השנים לאחר חיבורי המדרשים הללו חלו בהם ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת.
ועוד בעניין זה ראו: "מאסף לזיופי ספרות הגאונים", "מסכת סופרי המינים", "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", ועוד. ועל פרקי דר' אליעזר ראו: "פרקי דחרטא ברטא".
ד. אזור המינות האשכנזי
כדי להוסיף ולאשש את דבריי לעיל, אביא לפניכם ראיה מתוך ההקדמה לספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "מנהג אשכנז הקדמון". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וז"ל שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):
"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם. [...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות האירופיים הפרו-נוצריים המעֻוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולזיוף התורה-שבעל-פה הוא קורא הארמוניה! ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הוּרחב השימוש בטכניקה זו [=לזיוף ולסילוף הוא קורא 'טכניקה', כאילו מדובר במדע ובחכמה] גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".
עד כאן דברי תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת! כללו של דבר, מדברי תא-שמע עולה שיהדות אשכנז זייפה תורה חדשה, תורה של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.
ה. מדוע נידו את רבי אליעזר?
רבים מתעסקים בתיאורי האגדה הדמיוניים אשר מטבעם מושכים את חושי החומר ותשוקותיו הדמיוניות, ברם, לדעתי השאלה המעניינת ביותר שעולה מן האגדה היא: מדוע נידו את רבי אליעזר? ורק בדרך שבה פירשתי ניתן להשיב באופן הגיוני ומושׂכל על שאלה זו, וכמו שנראה להלן – כי אם מדובר אך ורק במחלוקת עניינית, אין שום סיבה להעניש את ר' אליעזר בעונש כל-כך חמור! כמו כן, לא יעלה על הדעת שהעניין שעמד ביסוד האגדה הזו הוא סמכות הנבואה לעומת סמכותם של החכמים פוסקי ההלכה, כי באותה התקופה כבר לא הייתה נבואה בעם-ישראל, ולכן בלתי-סביר לחלוטין שחז"ל ינדו את ר' אליעזר על-סמך מחלוקת שאין לה השפעה על המציאות וההלכה למעשה, ואף חלילה מלחשוד בר' אליעזר שהוא טען את הנבואה...
נעיין אפוא בהמשך האגדה, וכך נאמר שם: "אמרו: אותו היום הביאו [חכמים] כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושׂרפום באש, ונמנו עליו [חכמים] וברכוהו [כלומר נידוהו]. ואמרוּ: מי ילך ויודיעוֹ? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעוֹ, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה היום מימים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע".
וכאמור, קשה מאד להבין מדוע נידו את רבי אליעזר? ואם היה מדובר רק במחלוקת הלכתית, מדוע יש לנדותו? והלא היו פשוט מתעלמים מדעתו ופוסקים לפי כללי ההלכה והדעת. אלא, לאור דברינו לעיל מתברר, שרבי אליעזר כפר במהלך המחלוקת הזו בשני כללי תורה ומחשבה יסודיים מאד: 1) רבי אליעזר לא הסכים לקבל את האמת הנכון והצודק, ולא הסכים לשלל תשובותיהם של החכמים ע"ה אשר הוכיחו וביססו את פסיקתם; 2) הוא לא קיבל את הכלל של התורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", כלומר, אפילו אם רבי אליעזר היה מביא שלל ראיות וטענות הלכתיות, אם הוא לא היה משכנע את חכמים בצדקתו, עדיין ההלכה הייתה נפסקת כנגדו לפי רוב חברי בית-הדין-הגדול אשר היה מוסכם אז על כלל חכמי ישראל. כל שכן וכפי שראינו לעיל, שטענותיו הפליגו לענייני כוחה של סמכות ולא לעניין כוחם של ההיגיון והראיות.
כמו כן, ראינו בקטע שהובא לעיל דברי אגדה לכאורה תמוהים: "שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעוֹ, ונמצא מחריב את כל העולם כולו", וברור שאין בכוחו של ר' אליעזר להחריב את העולם, ואף אם היה בכוחו הוא לא היה עושה-כן כי הוא לא היה רשע מרושע שמשחית את העולם בחרונו. אלא, הכוונה שר' עקיבה חרד על נפשו העדינה של ר' אליעזר, שמא הבשורה הקשה על-כך שנידוהו תגרום לו לצער כל-כך גדול עד שנפשו תפרח ממנו, והעדר צדיק כל-כך גדול, עלול לגרום באופן תיאורטי להחרבת העולם, שהרי הכל הולך אחר הזכויות והחובות. ומטרת הדברים היא לרומם את מעלתו ודמותו של רבי אליעזר, ולקמן אפרט כמה מהסיבות לכך.
ו. גדול כוחם של חכמי האמת
לצד נידויו של רבי אליעזר הגדול, הוסיפו החכמים ע"ה אגדות שונות, כדי שלא לערער על גדולתו התורנית והמוסרית. לתוספת האגדות הללו שנראה לקמן, יש שני תפקידים: האחד, כדי להראות ששגיאתו של ר' אליעזר ונידויו לא נבעו ממידות רעות חלילה שהיו בו, או משאיפה זרה ורעה, אלא, כל מעשיו היו לשם שמים לפי הבנתו, ומכיוון ששגה באותה מחלוקת שגיאה מחשבתית גדולה, נידוהו; והשני, היה חשוב לחכמים לרומם את כבודו של ר' אליעזר, כי כבודו של רבי אליעזר הוא למעשה כבודם של כלל חכמי המשנה והתלמוד, לפיכך, אף שלא הייתה ברירה אלא לנדותו, הוסיפו אגדות כהנה וכהנה כדי ללמד על גדולתו ומוסריותו, כדי שלא לערער על סמכותם הכללית של חז"ל מעתיקי השמועה, וכך נאמר בהמשך האגדה שם:
"[לאחר ששמע שנידוהו] זלגו עיניו [של ר' אליעזר] דמעות, [ואז] לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחיטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח [=התקלקל]. תנא: אך [נזק] גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן רבי אליעזר בו עיניו נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו-של-עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל – נח הים מזעפו".
כמו כן, נראה שכוונת חכמים באגדה זו ללמֵּד, שלא למהר לנדות תלמידי חכמים, אלא, רק כאשר אין ברירה ויש לכך סיבות גדולות מאד: גם סיבות ענייניות כפי שראינו לעיל, וגם סיבות רחבות יותר אשר נוגעות לשלמות העם היהודי ולאחדות ההולכים בדרך האמת – רק כאשר מצטרפים עניינים נעלים כאלה יש לפגוע בכבודו של החכם איש האמת. אך גם כאשר עושים זאת, אין המטרה חלילה לפגוע בכבודו, אלא לשמור על שלמות האומה ודרך האמת.
בהמשך האגדה שם הוסיפו לרומם את יושרו וחוכמתו של רבי אליעזר:
"אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הות שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובל אני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
סופר על "אימא שלום", רעייתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, אשר מאותו המעשה ואילך לא הייתה מניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו. יום אחד התבלבלה בין חודש מלא לחסר, וחשבה שאותו היום היה ראש חודש ולכן היא לא השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול על פניו. ויש אומרים באגדה שהיא לא התבלבלה, אלא שבא עני ודפק על השער ונתנה לו לחם. מכל מקום, מצאה את רבי אליעזר והוא נופל על פניו, אמרה: קום, הרגת את אחי. בינתיים יצא קול שופר מבית רבן גמליאל שמת. אמר לה ר' אליעזר: איך ידעת שמת אחיך? אמרה לו: מסור בידי מבית אבי-אבא, שכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה (=צער), כלומר, צערו של ר' אליעזר על-כך שנידוהו גרם לכך שייפתחו שערי שמים לבכיוֹ ולתחנוניו, ולכן נענש רבן גמליאל.
ונראה לי שהמשך האגדה נועד ללמד אותנו כמה עניינים נוספים: 1) אין נפילת פנים בראשי חודשים; 2) מצות נתינת צדקה ואוכל לעניים מסורה בעיקר לנשים, אשר טורחות בהכנת הלחם והמאכלים; 3) נפילת אפיים היא חלק חשוב מאד בתפילה ואין לוותר עליה ולמחוק אותה בקלות (כמו שעשו המינים וצאצאיהם אשר החליטו לבטלהּ ימים רבים בשנה); 4) קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת מלב נשבר ונדכה, כי שמוע ישמע ה' צעקתם ויגונם, ולא ישיב את תפילתם ריקם; 5) היה על רבן גמליאל להתנצל לפנים-משורת-הדין לפני רבי אליעזר על-כך שנידהו, כי אף-על-פי שנידהו בצדק ולכבוד שמים, היה עליו לפייסו; 6) כמו כן, אגדה זו נועדה ללמד על חומרת עוונו של האדם אשר גורם צער לחכמים אנשי האמת והצדק.
סוף דבר
בעניינוֹ של רבי אליעזר ראוי לומר את דברי קהלת (כ, ז): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואחתום בהוראת התורה המפורשת והחד-משמעית לשמוע לבית-הדין-הגדול:
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (דברים יז, ח–יג).
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).
רישיון: CC BY 2.0.
Comments