מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ב)

עודכן ב: 30 אוג 2019

בחלק הקודם למדנו, שהרמב"ם התנגד בחריפות ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה. שיטתו של הרמב"ם נשענת על השקפת עולמו המחשבתית ודעתו ההלכתית, שיסודן בתפישת עולמם של חכמי התלמוד, בהנהגתם ובאורח חייהם. בפירושו למשנה, הרמב"ם מביא ראיות מחכמי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ומוכיח באופן חד-משמעי שחכמי המשנה והתלמוד התרחקו התרחקות גמורה ומוחלטת, לא רק מקבלת כסף בעבור לימוד התורה, אלא מִקבלת כל טובת הנאה שהיא בעבור לימוד התורה. מתיאורי הרמב"ם להלן עולה וניצבת התנגדותו ללקיחת כסף במלוא בהירותה, עוזה ואמיתתה.


א. האם ראוי לשלם ליושבים בישיבה?


כאמור, הרמב"ם מוכיח מחכמי התלמוד שאסור לקחת כסף בעבור לימוד התורה. חכמי התלמוד היו דוגמה ומופת ללימוד תורה לשם שמים, ולאישים בעלי התנהלות מוסרית מהדרגה הנעלה ביותר, וזה לשון הרמב"ם בביאורו למסכת אבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. אלא מצאנו את כולם, יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית, ויש שהיה עשיר גדול בתכלית. וחלילה לי מה' לומר, שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק, אילו פשׁט ידו לקבל, היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך".


כלומר, אישי חכמי התלמוד, היו מהם עשירים והיו מהם עניים, ואלה מהם שמצבם היה דחוק היו עוסקים במלאכה כדי שיתפרנסו ממנה; ובשל רוממות מעלתם המוסרית והרוחנית, הם לא היו מחשיבים את הממון ולא היו רודפים אותו, אלא הוא היה בעיניהם ככל שאר האמצעים להחיות בהם את נפש האדם לידע את ה' יתעלה ולעבדו בלבב שלם.


נשׂים לב במיוחד למשפט האחרון שבדברי הרמב"ם לעיל: "והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מנעתו מכך". כלומר, לקיחת כסף או קבלת טובת הנאה בעבור לימוד התורה – אסורים מהתורה! והאיסור הוא משום חילול ה'; אך לא רק חילול השם – בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה האדם מתרחק מהאמת, עוזב את מעלת המלאכה "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), ומכניס צלם מתועב אל היכל הדעת והאמת שבנפשו.


מרגע לקיחת הממון, דעתו של האדם איננה חופשיה לקבל את האמת, כמו כל שוחד, הממון בעבור לימוד התורה או השררה הרבנית משעבד את מקבל הממון אל נותני הממון, והוא משועבד לדעותיהם ולהשקפותיהם. ואם על קבלת שוחד קטן שבקטנים הקפידו חכמים וקבעו שעל הדיין לפסול את עצמו: כגון שאחד מבעלי הדין הקדים את פניו לברכוֹ או הרים את כובעו של הדיין שנפל, וכיוצא בזה בדברים פעוטים לכאורה. קל וחומר למשכורת חודשית במשך שנים רבות, שֶׁמַטָּה לחלוטין את שיקול דעתו ומשעבדת כליל את נפשו של "העילוי" או "הרב הגאון" לכל הבל שילעיטו ויזהמו בו את שכלו, עד ששׂכלו כבר איננו מסוגל לראות עוד את האמת. ואפילו אם תעמוד לפניו האמת בהירה ומזהירה כשמש בשחקים, נוטל השוחד לא יקבל אותה: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא), והוא אף יקיים במרץ ובדבקות את מצוַת רבותיו ומעסיקיו להשתלח בכל מי שמערער על סמכותם – כי דעתו כבר שועבדה ונרצעה להשקפות משובשות, וזוהמה קשות בעבותות הממון הכבדות מנשוא: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (יש' ה, יח).


ב. הלל הזקן – חוטב עצים היה


בהמשך דבריו שם, הרמב"ם מתאר את הלל הזקן, מגדולי התנאים, שהיה חוטב עצים במקצועו; ולא רק הוא, כל התנאים היו בעלי מלאכה והסתפקו במועט, וזו הייתה מעלתם הגדולה. כלומר, שאיפתם לחכמה ולאמת הביאה אותם למעלה רוחנית נשׂגבה, שרוממה אותם לנקודת-מבט אחרת לגמרי על הכסף ועל כל טובות-ההנאה שבעולמנו השפל. כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות. וכך כותב הרמב"ם שם:


"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק [=ולא יהיה ספק אצל] בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים. וחנניה בן דוסא אשר מכריזין עליו 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דַּיוֹ בקַב חרובין מערב שבת לערב שבת' – ולא ביקש מבני אדם. וקרנא, דיין בכל ארץ-ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי-הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".


ג. לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים


יושם אל לב כי לדעת חז"ל והרמב"ם, גם לדיינים אסור לקחת כסף בעבור פסיקת דיניהם. דבר שרחוק מאוד מהמציאות בימינו, שהדיינים (כמו רבני הערים והרבנים הראשיים) זוכים למשכורת שמנה ולִשלל טובות הנאה, שמבטיחות להם חיי עושר ופינוק מעל ומעבר לדרוש להם, ומעל ומעבר לראוי לדייני ישראל ולרבניהם. והאמת הכואבת היא, שדווקא הם היו אמורים לשמש דוגמה ומופת לשׂנאת הממון, שהרי אחד התנאים החשובים ביותר שקבעה התורה לדיינים הוא שהם יהיו שונאי בצע (שמ' יח, כא): "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", וכך רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות סנהדרין (ב, ו):


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים ומנהיגי הדת] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב".


עוד הוא פוסק שם (ג, ט):


"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים, כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ' [שם טז, כב]. [...]. [כמו כן,] כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


ומה בימינו? גם מחלקים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה לדיינים "שונאי הממון", וגם קבלת משׂרת הדיין (או רב העיר וכל שכן רב ראשי) תלויה אך ורק במידת קרבתו לרבנים הפוליטיקאים שממנים את קרוביהם ומקורביהם אוכלי לחם העצבים. ותודה לאל יתברך שהבדילנו מן התועים, ולא שם חלקנו כחלקם ולא גורלנו ככל המונם...


ומוסיף הרמב"ם ללמדנו כיצד נהגו חכמי התלמוד אנשי האמת (שם, י):


"כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין עד שיידעו שאין שם [דיין אחֵר] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן [=מבקשים מהם שוב ושוב] העם והזקנים, ופוצרין [=ומפצירים] בם".


וכאשר אני קורא את ההלכה הזו ונזכר ברבני ודייני זמננו "שונאי" הממון והכבוד, הנני מודה לאל יתעלה שזיכה אותי לידע את האמת שמלמדים אותנו חז"ל והרמב"ם: שכל גינוני הכבוד והגדולה שלהם מזויפים, ומגבעתם הגבוהה וגלימתם הארוכה אינן אלא מרדעת של חמור...


ונסיים פרק זה בפסיקת הרמב"ם החד-משמעית (שם כג, ו):


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תַּחְתָּי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי', הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר. ויטול משניהם בשווה זה בפני זה, כגון זה מותר".


כלומר, אם הדיין מרוויח לפרנסתו 50 ש"ח לשעה, מותר לשלם לו בעבור השעות שהוא נאלץ להתבטל מעבודתו כדי לדון. ומכל מקום, לפי הרמב"ם פסקי דייני זמננו שמקבלים משכורות מנופחות בטלים ומבוטלים. ואם "גדולי התורה" היו נוהגים כהלכה והיו אנשי אמת באמת, היה נוהג במדינתנו דין תורה, ואז היינו זוכים להתגשמות דבר ה' בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


בפעם הבאה נמשיך לעסוק באיסור לקחת כסף בעבור לימוד התורה.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!