מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ב)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בחלק הקודם למדנו, שהרמב"ם התנגד בחריפות ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה. שיטתו של הרמב"ם נשענת על השקפת עולמו המחשבתית ודעתו ההלכתית, שיסודן בתפישת עולמם של חכמי התלמוד, בהנהגתם ובאורח חייהם. בפירושו למשנה, הרמב"ם מביא ראיות מחכמי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ומוכיח באופן חד-משמעי שחכמי המשנה והתלמוד התרחקו התרחקות גמורה ומוחלטת, לא רק מקבלת כסף בעבור לימוד התורה, אלא מִקבלת כל טובת הנאה שהיא בעבור לימוד התורה. מתיאורי הרמב"ם להלן עולה וניצבת התנגדותו ללקיחת כסף במלוא בהירותה, עוזה ואמיתתה.


א. האם ראוי לשלם ליושבים בישיבה?


כאמור, הרמב"ם מוכיח מחכמי התלמוד שאסור לקחת כסף בעבור לימוד התורה. חכמי התלמוד היו דוגמה ומופת ללימוד תורה לשם שמים, ולאישים בעלי התנהלות מוסרית מהדרגה הנעלה ביותר, וזה לשון הרמב"ם בביאורו למסכת אבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. אלא מצאנו את כולם, יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית, ויש שהיה עשיר גדול בתכלית. וחלילה לי מה' לומר, שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק, אילו פשׁט ידו לקבל, היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך".


כלומר, אישי חכמי התלמוד, היו מהם עשירים והיו מהם עניים, ואלה מהם שמצבם היה דחוק היו עוסקים במלאכה כדי שיתפרנסו ממנה; ובשל רוממות מעלתם המוסרית והרוחנית, הם לא היו מחשיבים את הממון ולא היו רודפים אותו, אלא הוא היה בעיניהם ככל שאר האמצעים להחיות בהם את נפש האדם לידע את ה' יתעלה ולעבדו בלבב שלם.


נשׂים לב במיוחד למשפט האחרון שבדברי הרמב"ם לעיל: "והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מנעתו מכך". כלומר, לקיחת כסף או קבלת טובת הנאה בעבור לימוד התורה – אסורים מהתורה! והאיסור הוא משום חילול ה'; אך לא רק חילול השם – בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה האדם מתרחק מהאמת, עוזב את מעלת המלאכה "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), ומכניס צלם מתועב אל היכל הדעת והאמת שבנפשו.


מרגע לקיחת הממון, דעתו של האדם איננה חופשיה לקבל את האמת, כמו כל שוחד, הממון בעבור לימוד התורה או השררה הרבנית משעבד את מקבל הממון אל נותני הממון, והוא משועבד לדעותיהם ולהשקפותיהם. ואם על קבלת שוחד קטן שבקטנים הקפידו חכמים וקבעו שעל הדיין לפסול את עצמו: כגון שאחד מבעלי הדין הקדים את פניו לברכוֹ או הרים את כובעו של הדיין שנפל, וכיוצא בזה בדברים פעוטים לכאורה. קל וחומר למשכורת חודשית במשך שנים רבות, שֶׁמַטָּה לחלוטין את שיקול דעתו ומשעבדת כליל את נפשו של "העילוי" או "הרב הגאון" לכל הבל שילעיטו ויזהמו בו את שכלו, עד ששׂכלו כבר איננו מסוגל לראות עוד את האמת. ואפילו אם תעמוד לפניו האמת בהירה ומזהירה כשמש בשחקים, נוטל השוחד לא יקבל אותה: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא), והוא אף יקיים במרץ ובדבקות את מצוַת רבותיו ומעסיקיו להשתלח בכל מי שמערער על סמכותם – כי דעתו כבר שועבדה ונרצעה להשקפות משובשות, וזוהמה קשות בעבותות הממון הכבדות מנשוא: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (יש' ה, יח).


ב. הלל הזקן – חוטב עצים היה