רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לג)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

האם יש ייסורין של אהבה?


במסכת ברכות (ה ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה [=אלא הם ייסורין שנועדו למרק את עוונותיו של האדם]. [...] ובנים לא? היכי דמי? [=באיזה מקרה מות הבנים נועד למרק את עוונותיו של האדם?] אילימא דהוו ליה ומתו, והא אמר רבי יוחנן: דין גרמא דעשיראה ביר! [כלומר, היו שהניחו שלא יעלה על הדעת שר' יוחנן יסבור שמות הבנים נובע מייסורין של עוון, שהרי הוא בעצמו מתו עליו עשרת בניו. ובמלים אחרות, משום מה היו שסברו, שר' יוחנן לא יודה שהוא קיבל את הייסורים בצדק מדוקדק, אלא יטען שהם באו עליו כדי להרבות את שׂכרו, ולכן מסיקים בתלמוד שם כך:] אלא, הא [=ייסורין הממרקין את העוונות] דלא הוו ליה [בנים] כלל, והא [=ייסורין של אהבה] דהוו ליה [בנים] ומתו".


וידועה השקפת רבנו במורה (ג, כד) שאין ייסורין בלא עוון, לפיכך ברור, כי לדעת רבנו ההנחה שהניחו בתלמוד שגויה, ולעולם אין להניח שהייסורין אשר באים על האדם הם ייסורין של אהבה. שהרי עינוי האדם ללא תכלית מהותית, רק בשביל להרבות שׂכרו, הוא עוול גדול, ואסביר את דבריי באמצעות משל: נניח שאדם מסוים רוצה לקנות לבנו מתנה יפה, וכי יעלה על הדעת שהאב יעניש ויכה קשות את בנו, רק כדי לומר לו אחר-כך: תשמע, ייסרתי והכיתי אותך רק כדי להעניק לך מתנה בעבור הייסורין... האם יש היגיון בהתנהגות זו?


ויתרה מזאת, מדוע שהאב לא ייתן לבנו את המתנה ללא ייסורין? אם הבן ראוי למתנה, הרי שהאב יעשה עוול אם הוא יעניש את הבן, שהרי הוא ראוי למתנה! ואם הבן אינו ראוי למתנה, סימן שהוא אינו נוהג כשורה, והייסורין שהאב יביא עליו אינן ייסורין של אהבה, אלא ייסורין שנועדו לחנך ולהדריך את הבן לדרך טובה, כדי שהוא יהיה ראוי לחסד ולהטבה!


נמצא אפוא, שההשקפה שנקראת "ייסורין של אהבה" – היא השקפה שגויה! מדוע אפוא מצאנו לה ביטוי בתלמוד? ובכן, נראה לי, שהשקפה זו הייתה נפוצה מאד בבבל בתקופת התלמוד, כמו השקפות שגויות רבות אחרות, כגון האמונה בשדים ובהשפעת המזלות, וכנראה שגם היושבים בארץ-ישראל הושפעו מהשקפה זו. בשל השתרשותה העמוקה של ההשקפה שהקב"ה מייסר מתוך אהבה, נראה שר' יוחנן העריך שהוא אינו יכול לבטל אותה כליל, ולכן הוא ניסה לבטל אותה ככל יכולתו באופן כמעט מלא, באמרוֹ לעיל: "נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה". כלומר, באמירה זו ר' יוחנן עוקר למעשה מן ההשקפה הזו את הייסורים הקשים ביותר: חולאים רעים ונאמנים ומות הבנים.


וככל שהייסורין גדולים יותר כך העוול שאנחנו עלולים לייחס לה' יתעלה גדול יותר, שהרי מי ירצה לסבול ייסורים כאלו גדולים? ולא משנה מה יהיה השׂכר! כלומר, אדם אשר נתייסר בייסורים כל-כך גדולים "כדי להרבות בשׂכרו", עלול להגיע בקלות לכפירה ולמרידה בה' יתעלה, כמו הבן הטוב והצדיק אשר אם האב יכה אותו קשות רק כדי לתת לו מתנה אחר-כך, הוא כבר לא ירצה את המתנה, ולוּ כדי שהאב לא יכהו וייסרהו לחינם פעם שנייה, ואף יתבונן מעתה ואילך על אביו כעל אדם רע וסדיסט שנפשו חולה מאד.


ומסיבה זו ר' יוחנן בחר לעקור את ההשקפה הזו לכל הפחות בעניינים החמוּרים, אשר עלולים לגרום לאדם הסובל מייסורים קשים לכפירה ולמרידה בה' יתעלה. לעומת זאת, אדם נבון וחכם וירא אלהים אשר סובל ייסורים גדולים, מבין שהוא זה אשר הביא אותם על עצמו בכניעתו ליצרו הרע ולתאוות האדם ותעלוליו – אדם כזה לא יבוא בטענות כלפי ה' יתעלה: מדוע הבאת עלי את הייסורין? כי הוא יודע שהם באו עליו בצדק מדוקדק!


ויש לי חבר יקר אשר סובל מאד בשנים האחרונות ממחלה קשה בריאות, מחלה שגרמה לו להגיע עד שערי מוות. לבסוף נאלצו הרופאים לכרות את ריאותיו, ולהשתיל לו ריאה אחת. ברם, האדם הזה אינו חדֵל להודות להלל ולשבח לבורא-עולם על ייסוריו הגדולים. והוא אומר במפורש: אם אני יודע שהייסורים הללו מגיעים לי בצדק, כיצד אני יכול לבוא בטענות לבורא-עולם? והלא עלי לנהוג בהיפך הגמור: עלי להודות ולהלל לבורא-עולם שמזכֵּך אותי!


נחזור לתלמוד, כל הדיון שמובא לעיל לאחר קביעתו של ר' יוחנן, כל הדיון הזה הינו דיון שגוי ודחוי לדעת רבנו, ואין לו מקום, ולפי דעתי הדיון הזה שגוי ודחוי גם לדעת ר' יוחנן, שהרי הוא התכוון לצמצם את חילול ה' ולעקור השקפות רעות ככל יכולתו (וכפי שהוא ורב אשי נהגו גם בעניין האמונה בהשפעת המזלות, אשר הייתה מאד מושרשת בימים החשוכים ההם בבבל – ועל כל זאת ועוד ראו מאמרי: "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי").


ובמלים אחרות, הדיון שמובא לאחר דברי ר' יוחנן מחליש את קביעתו אשר נועדה לעקור השקפה שגויה: שיש לפני ה' יתעלה ייסורין של אהבה, שהרי פשט דבריו של ר' יוחנן עוקר את ההשקפה הזו בכל מה שקשור לייסורים הקשים ביותר כולל מות הבנים! לעומת זאת, הדיון שמובא לאחר דברי ר' יוחנן עוקר למעשה את כל דבריו מתוכן, כאילו מוות של עשרה בנים יכול להיות ייסורין של אהבה, ואם מוות של עשרה בנים יכול להיות ייסורין של אהבה, מדוע נגעים אינם יכולים להיות ייסורין של אהבה? ואיה ההיגיון והשׂכל הישר?!


ובכלל, איזה אדם, ואפילו ירא שמים אמיתי, יהיה מסוגל לאבד עשרה בנים, ולקבל שהקב"ה אמלֵל אותו בצורה כל-כך קשה מתוך אהבה? הזאת אהבה? האם כך נוהג אוהב? ולא לחינם דווקא ר' יוחנן, שאיבד את עשרת בניו, הוא זה אשר קובע לעיל ש"נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה". לפיכך נראה לי ברור, כי גם לדעת רבנו וגם לדעת ר' יוחנן עצמו לאור פשט דבריו, הוא – ר' יוחנן, סבל את ייסוריו בצדק בשל אי-אלו עוונות ופשעים. והסיבה שהוא סבל ייסורין כל-כך חמורים היא כנראה בגלל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השׂערה, וכל זאת כדי שיבואו לחיי העולם-הבא מזוכּכים ומצוחצחים, ויזכו לקשור דעתם בצור העולמים.


ובשלוש הפסקות הבאות לקמן הבאנו את דברי רבנו במורה (ג, יז), ובהן הוא שולל לחלוטין את ההשקפה המפורסמת שנקראת "ייסורין של אהבה", וכֹה דבריו:


"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...].


ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי ["כלומר לפי הזכויות והחובות" (מָרי)], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שמָרי מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו', וזה לשון המשנה [שוטה א, ז]. [...].


ונאמרה בדברי חכמים תוספת מסוימת שלא נאמרה בלשון התורה והוא דברי מקצתם: 'ייסורין של אהבה' [ברכות ה ע"א, והיא הסוגיה שראינו לעיל], והוא, שלפי השקפה זו אפשר שיבואו על האדם ייסורין לא על חטא שקדם, אלא כדי להרבות שׂכרו [...] ואין לשון בתורה לעניין זה. ואל יטעך ענייני הניסיון: 'וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' [בר' כב, א], ואמרוֹ: 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' וגו' [דב' ח, ג], כי עוד תשמע את הדברים בכך [לקמן במורה ג, כד]".


נמצא אפוא, כי לדעת רבנו ולדעת רוב חכמי המשנה והתלמוד, מות עשרת בניו של ר' יוחנן היו לו עונש כבד על עוון או עוונות שהיו בידו! ואולי בין עוונותיו היה, שהוא ניסה ללמד את עם-ישראל השקפות נכונות באמצעות הכשרת חלק, ואפילו שולי, מההשקפות הרעות, כגון בעניין השפעת המזלות על חיי האדם ואישיותו, וכן בעניין ייסורים של אהבה כאמור. וביחס לר' יוחנן, אשר הכיר וידע את האמת לאמיתה, היה זה עוון גדול מאד, שהרי למרות שמטרתו הייתה טובה להרחיק את עם-ישראל מדרכי התוהו וההבל, סוף-סוף הוא הכשיר, ולו באופן חלקי שולי ומזערי, הזיות מאגיות אליליות. ולמדנו מכך על חומרת הסתרת האמת, כלומר, איש אמת אשר יודע את האמת ומסתיר ומטשטש אותה – גדול עוונו מנשוא!


ועתה, לאחר שביארנו את הסוגיה המורכבת הזו ככל יכולתנו, אנחנו סוף-סוף מגיעים לרש"י. רש"י במסכת ברכות (ה ע"ב) מפרש כך: "דין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי, שמת לו". ופירושו תמוה מאד, שהרי איך יעלה על הדעת שר' יוחנן ייטול עצם מעצמות בנו ולא יקבור אותה? והוא מנסה להסביר בהמשך פירושו: "ביר – כמו בַּר [=בן], וְצָר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעוגמת נפש". כלומר, רש"י אומר שמדובר בעצם קטנה מאד, יותר קטנה מגרגיר שעורה, אשר אותה הוא "צר בסודרו". ואיני מבין מדוע ר' יוחנן יעטוף פיסת עצם כל-כך קטנה (פחות מחמשה מ"מ) בבגד שלם? וברור שאם הוא היה באמת שומר על פיסת עצם כל-כך קטנה הוא היה שומר עליה בפיסת בד קטנה ותו לא.


ויתרה מזאת, וכי ר' יוחנן היה אדם שנקשר אל המתים? וכי הוא לא הכיר את ההלכה שאסור להתאבל על המת יותר משלושים יום? כלומר, מה שייך עניין עוגמת הנפש לר' יוחנן? אדרבה, ר' יוחנן נהג להראות את העצם הזו לאבלים כדי לעודדם שניתן להתאושש מייסורים גדולים בהרבה. כך שלא מדובר בעוגמת נפש, להיפך, בְּאוֹת לחיים לשמחה ולתקווה! זאת ועוד, נראה לי ברור שלא מדובר בעצם מגופו של בנו העשירי, אלא בעצם שבנו נהג לשחק עמה, אולי עצם של עוף או של בהמה, ונראה שאלה היו הצעצועים שלהם בימי קדם.


עוד מפרש רש"י במסכת ברכות שם: "דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה, שהאבלות מכפרת על עוונותיו". ובדבריו יש סתירה מיניה וביה, שהרי אם בניו של ר' יוחנן מתו וייסוריו היו בגדר "ייסורין של אהבה", מדוע הוא אומר שהאבלות מכפרת על עוונותיו? והלא הוא אומר שמיתת בניו הייתה ייסורין של אהבה, איך הם הפכו להיות ייסורין אשר מכפרים על עוונות? זאת ועוד, בפירושו שקדם לפירוש הזה הוא אומר כך: "וגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה". לפיכך נראה, שבשל רמתו המחשבתית הנמוכה הוא החליט לערבב את הכל ביחד, ועליבות ספרותית ופרשנית כזאת שמורה רק לסכלים.


נעבור עתה לעיין בדברי רבנו במורה (ג, כד) בעניין מהות הייסורים:


"אבל מה שמפורסם אצל בני אדם מעניין הניסיון, והוא שה' מביא ייסורין על האדם בלי שיקדם לו חטא כדי להרבות שׂכרו, הרי יסוד זה לא נזכר בתורה בלשון מפורש כלל, ואין בתורה מה שפשוטו מורה על עניין זה, זולתי במקום אחד מששת המקומות ואני אבאר עניינו. והיסוד התורני היפך השקפה זו, והוא אמרו יתעלה: 'אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל' [דב' לב, ד], וגם לא כל החכמים סוברים השקפה זו ההמונית [כלומר, מי שאחז בה הם בעיקר עמי הארצות], לפי שכבר אמרו [חז"ל]: 'אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], וזו היא ההשקפה שראויה להיות הדעה של כל תורני בעל שכל, לא שייחס עוול לה' – יתעלה מכך – כדי שיקבע בליבו זַכּוּת ראובן מן החטאים ותמותו ושאינו חייב מה שאירע בו".


ומָרי מוסיף שם: "מייחס לה' עוול – שהוא מייסר בלי עוון כדי שפלוני או אלמוני, שהם בעינינו צדיקים, יישארו כך בעינינו". וכאן מָרי נוגע במגרעת נוספת של ההשקפה הזו, והיא לא רק שהאדם אשר מתבונן על המתייסר סבור שה' מייסר בלי עוון, אלא שהוא גם עלול לחשוב שהמתייסר צדיק תמים, והמתבונן בו מסרב ללמוד מייסוריו הגדולים על-כך שהרב הנערץ עליו הוא בסך-הכל בשר ודם. ובמלים אחרות, ההשקפה הזו מעודדת עבודה-זרה כלפי בשר ודם, כי המחשבה שאדם מסוים בדרגת מלאך שאינו חוטא כלל, היא השער לעבודתו.


וגם רס"ג שגה בהשקפה שהקב"ה עלול לייסר מאהבה כדי להרבות שׂכר, ולצערנו השקפה שגויה זו אף עֻוְּותָה לבלי היכר, והמוטציה המעוותת שלה משמשת את ראשי וגדולי צאצאי המינים כדי להתעות את ההמונים הנבערים שהולכים אחריהם בעיוורון מוחלט, ואסביר את הדברים: צאצאי המינים אינם מסתפקים בשגיאתו של רס"ג, שיש מקרים מסוימים שבהם הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי להרבות בשׂכרם, אלא, הם קובעים שכל ייסוריהם של האלילים והאִטִּים הנגעלים שלהם הינם ייסורים של אהבה! ובמלים אחרות, הם מטמטמים את צאן מרעיתם בהזיה, שגדוליהם המהובלים והמיובלים לעולם אינם שוגים וחוטאים! וכמו שרש"י אומר לעיל בפירושו: "וגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה". ואם בכל זאת אנחנו רואים שרבים מהם סובלים ייסורים, הם כמובן יסבירו שלא מדובר בייסורין אשר ממרקין עוונות ופשעים חלילה, אלא בייסורין אשר מוכיחים שגדוליהם אהובים ורצויים לפני ה' יתעלה, שהרי הקב"ה מייסר אותם כדי לשלם להם שׂכר גדול ועצום!


ואגב הדברים למדנו יסוד חשוב מאד, עד כמה יש להתרחק מלימוד התלמוד למי שאינו יודע את יסודות הדת הטהורים ואת השקפותיה הישרות! כי מי שמתבונן בתלמוד כגוש אחד או כמכלול שלם של תורה-שבעל-פה שנאמרה למשה בהר סיני, עלול לאמץ גם את ההשקפות הדחויות הרבות שבו ולהפוך אותן ליסודות הדת (וראו מאמרי: