מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ה)

בחלק הקודם למדנו על שני מעשים מופלאים, האחד בר' טרפון והשני בר' יונתן, אשר מתארים עד כמה שני החכמים הללו נזהרו שלא ליהנות בכבוד התורה. אצל שניהם היה מדובר בהצלת נפשות, ואצל ר' טרפון אף היה מדובר בפיקוח נפש מיידי! ולמרות זאת ר' טרפון הצטער כל ימיו שנהנה בכבוד התורה, כלומר שהציל את נפשו ממוות בכבוד התורה, כאשר הייתה לו אפשרות להציל את נפשו מבלי ליהנות בכבוד התורה.


עוד עסקנו בשאלה: מדוע נתעוורו בעלי התורה לדורותיהם? והשבנו שלכסף יש תכונה משחיתה מיוחדת במינה: כאשר הכסף ניתן שלא בצדק, כלומר שלא כתשלום בעבור עשיית מלאכה, הוא מַטֶּה את דעת המקבל, ולכן הוא יעלה בדמיונו את כל האמתלות האפשריות כדי להצדיק את מקור הכסף, וברור שמטרתו בזה היא להצדיק את עצמו בלקיחת הכסף.


כמו כן עסקנו בטענתם של אלה שכבר נתעוורו מן האמת ודעתם נטתה ממנה: כלום יש בטובת הנאה פחותה כדי להטות את לבם של תלמידי-חכמים וגאונים מן האמת? על זאת השבנו מהגמרא במסכת כתובות, שממנה עולה בבירור שלא רק השוחד הממוני הזעוּם ביותר מַטֶּה את דעת מקבלוֹ מן האמת, אפילו שוחד שאין בו מסירת כסף אלא רק טובת הנאה זעירה ושוּלית ביותר, אפילו בשוחד שכזה יש בו כדי להטות את לב החכם באמת מן האמת, כל-שכן וקל-וחומר את החכמים בעיניהם שהפכו את התורה לקרדום חוצבים.


לאחר סיכום קצר של הפרקים הקודמים, נעבור לדון במציאות העגומה בימינו בעניין זה.


א. עולם השקר – על המציאות העגומה בימינו


המתבונן על המציאות בימינו עשוי לתהות, האם לחינם כתב הרמב"ם את ביקורתו לפני כ-850 שנים? האם לחינם אמרו חכמי המשנה והתלמוד את ביקורתם לפני קרוב לאלפיים שנים? שהרי בימינו מועברים תקציבים רבים כדי לקיים את "עולם התורא" שהזיקה בינו לבין תורת משה מקרית בהחלט, ואף מאיימים עלינו השכם והערב שהתורה עלולה חלילה להישכח אלמלא יועברו התקציבים – כאילו הקב"ה לא הבטיח לנו "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), וכאילו הוא עזב את הארץ וכבר אינו מסוגל לשמור על התורה שנתן לנו. ולכן, חובה עלינו לעבור על חוקי התורה, להפוך אותה לקרדום חוצבים, ולבזותה ולחללה בנטילת כסף מקופת המדינה, ומנדיבים שונים שהצליחו להטעות אותם שמימון הוזי הזיות היא חובה דתית ומוסרית, ושכרה הנשגב הוא ישיבה "במזרח" בעולם-הבא.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שהם מנציחים את שיבושי התורה הקשים שהנחילו לנו החוצבים שקדמו להם, ואף מוסיפים מחצבים חדשים של שיבושים, שהרי כל שקר זקוק לשני שקרים נוספים כדי להעמידו על עמדו, ובאלף השנים האחרונות נערמו אינסוף שקרים בדת החדשה הפרו-נוצרית שהנחילה לנו יהדות השטעטעל הפולנית-ליטאית.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שלעולם לא ניתן להגיע לאמת מתוך קבלת שוחד חודשי, ואף אם יַראו להם את האמת באופן ברור ובהיר שכל ילד נבון מסוגל להבין, הם עדיין יתקשו מאד להבין ועדיין יוסיפו להיאחז בדמיונות הגדוילים המהובלים שלהם, ובדמיונות הגדלות המדומים שהנחילו להם ראשי הישיבות והמשגיחים מאז שהם זוכרים את עצמם – "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, שברגע שידם נפשטה לקבלת ממון, הם למעשה שעבדו את נפשם לממסד שמחלק להם את הממון, ובעבור חופן דולרים מכרו את נפשם לממסד שאינו יודע את ה', ואשר מזוהם קשות בדמיונות ובהזיות מאגיות אליליות. ההפסד שלהם הוא עצום ואפילו אם היה מדובר באלף-אלפי זהובים, כל-שכן שמדובר בשכר נמוך מאד אשר גורם להם: להתעוור מידיעת ה' ומדעות והשקפות נכונות, לאמץ הזיות ודמיונות כוזבים, לחיות בשקר של מצוות מדומיינות והזויות, ולסכן את חיי הנצח בעולם-הבא.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, כי אפילו השוחד המזדמן יש בכוחו להטות את לב המקבל מדעות והשקפות נכונות, שהרי לא לחינם התורה הזהירה מפני השוחד המזדמן, כל-שכן וקל-וחומר השוחד הקבוע, דהיינו משכורת חודשית. וזו הסיבה שעשרות רבות של אלפי הוזי הזיות לובשים בגדים של איכרים פולנים, לומדים טקסטים מייגעים ומשמימים שמרחיקים אותם מידיעת ה', ואינם יודעים מאומה על מצוות ידיעת ה' וייחוד השם. גם אין פלא שכל יסודות הדת נתפשים בעיניהם ככפירה ואפיקורסות! שהרי מקבל הממון משוחד לסבור ככל אשר יורו לו הגדוילים, אשר משחדים אותו וקונים את נפשו בפרוטות!


עד-כדי-כך גדול כוחו של השוחד, שיהדות אשכנז הצליחה באמצעותו להפוך את תרבות אבותיהם המינים והחוצבים לזרם המרכזי ביהדות! אולם, הם לא היו יכולים לכנות את הדת החדשה בשמה האמתי "תרבות המינים והחטאים", ולכן הם העניקו לדתם הפרו-נוצרית שם חדש: "היהדות האורתודוקסית", והיא מוצגת על-ידם אז והיום כ"דרך האמת". אולם הם לא שמו לב, שעצם השם הזה מעיד על דרכם הפרו-נוצרית! נשים לב אפוא למשמעות המושג "אורתודוקסיה", מתוך ויקיפדיה ערך "נצרות אורתודוקסית":


"בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם 'אורתודוקסי' פירושו 'ישר האמונה', והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר".


נשמע מוכר? ראו עוד שם בערך "יהדות אורתודוקסית":


"המונח 'אורתודוקסים' – [משמעותו] 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות – [מונח זה] התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות".


כלומר, עצם המושג "אורתודוקסי" הוא מושג נוצרי! ובמלים אחרות, היהדות האורתודוקסית היא למעשה חיקוי של כת ושיטה נוצרית. ואכן, היהדות האורתודוקסית בימינו קידשה לה את רש"י שהנחיל לנו יהדות של מינות והזיות מאגיות אשר לא רחוקה מן הנצרות (בהעדר ידיעת ה' וייחוד השם, בשלל מנהגים אליליים הזיות ואמונות תפלות, בהפיכת הדת לקרדום חוצבים, בתפישת מנהיגי הדת כמתווכים בין המאמין לאלהים, וגם במאפיינים חיצוניים כגון לבוש – איכרים פולנים, שפה – יידיש, מנהגי תפילה פרו-נוצרים, ועוד).


נחזור עתה לשוחד, איזו דת ואיזו תורה עשויה לצמוח מתוך שיטה שמבוססת על נטילת ממון בעבור לימוד תורה? והלא הממון יסלף את דברי התורה ויעוור את עיני הלומדים מלראות נְכוֹחָה את האמת! וכך, מתוך השוחד ושקרי הנצרות נולדה לה "הדת האורתודוקסית"...


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (יש' נט, טו).


ב. נבואות ירמיה ומיכה


הנביאים ירמיה ומיכה הזהירו טרם החורבן, כי פשעיהם של "גדולי התורה" בזמנם עלולים להמיט חורבן על עם-ישראל. פשעיהם התרחשו כתוצאה מריחוקם מהאמת ומה' יתברך שחותמו אמת, וכך אומר הנביא ירמיה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". הנביא זועק מרה על "גדולי התורה", שריחוקם מידיעת השם גרם להם לאחוז בתורה כנכס פרטי שלהם, ואף שרוממותה בגרונם, בפועל הם עושים אותה קדח וקרדום לחפור בו מחצבי תהום.


דברי הנביא מיכה קשים עוד יותר מדברי ירמיה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". שימו לב למוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב: השוחד, המחיר, הכסף – הם אלה אשר מניעים את הראשים הכוהנים ונביאי-השקר, הם אלה שנמצאים למעשה בבסיס הזיותיהם שהם "גדוילים" ו"גאוינים" ו"קדוישים", והם אלה אשר גרמו להם ליצור דת חדשה. תאוות הבצע נדמית להם כלגיטימית לחלוטין, ואין לי ספק שגם הגדוילים שעליהם מדבר ירמיה הנביא, תירצו תירוצים מתפסח ועד עזה אשר מצדיקים את לקיחת השוחד הממון והתקציבים.


הנביא זועק על חמס הדיינים ו"גדולי התורה" שפשעיהם ועוולותיהם זועקים לשמים, ברם לדעתם אין הם חוטאים כלל, הכסף השחית את שכלם, ודמיונם המשובש ורוממות השׂררה והכבוד השחירו את נפשם עד-כדי-כך שהם בטוחים בצדקת דרכם, שהרי הם מתפללים שלוש תפילות ביום ומתנדנדים כל היום לכבוד שמים... ועליהם הנביא אומר: "וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ [ועל הסטנדר ישענו] לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה".


ולא דיברתי על שאר התאוות ששולטות בהם, כי מי שאינו יודע את ה' מופקר לתאוותיו כבהמה, ולא לחינם קוראים להם "חרדים" לרמוז שהם יראים רק בחיצוניותם ברשות הרבים אך בחדרי חדרים ה' יודע וְעֵד כי רבו גם התאוות והתועבות...


נחתום פרק זה באחד המקורות המטלטלים ביותר במשנת הרמב"ם, והוא דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שבו הוא כותב דברי אמת שאינם משתמעים לשני פנים. שאיפת האדם עלי אדמות היא ידיעת ה' וקרבה רעיונית ומחשבתית אל אלהים, קרבה זו מושגת בקניית השקפות נכונות ביחס לבורא ולהנהגתו את העולם. וריחוק מאלהים נובע בראש ובראשונה מהשקפות נפסדות ביחס לבורא, כגון אימוץ תפישות מגשימות.


וכך כותב הרמב"ם על אחדים מ"גדולי התורה" שהיו בתקופתו, ובדבריו הוא מתאר את מעמדם "הרוחני" האמיתי (עמ' עב):


"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא [=הקב"ה] גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה [!] [כמו בימינו שמאשימים בכפירה כל מי שטוען שהם טועים] [...] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות".


ואם אלה קרויים "מלאכי השרת" בפי קודחי התורה המיומנים בימינו, מהי אפוא דרגתם של אחרוני-האחרונים המהובלים הללו? ואם ראשוני אשכנז גרועים מחמורים, האחרונים... ואכן, הקב"ה העניש את יהדות השטעטעל במה שהתייחסו אליהם כגרועים מחולדות.


ג. יחסם של רס"ג ורבנו בחיי לפרנסה מן התורה


הרמב"ם לא היה היחיד שהביע דעה בעניין זה, ונצרף למאמר זה גם את דברי רבנו בחיי בן יוסף, ואת ביאורו של מָרי יוסף קאפח לדבריו, וזה לשון רבנו בחיי (עמ' שצז):


"ואם נבצר ממך להתפנות לענייני אחריתך [=לעסוק בתורה ובחכמה] בגלל הצורך לעסוק בצרכי כלכלתך לקיומך בעולם [...], כמו שקיבלנו במסורת האבות על רבים מהם שעסקו בענייני העולם [...], כגון אבא חלקיה שהיה עודר באדמה בשכירות, ושמאי שהיה מתפרנס במלאכת הבניין, והלל שהיה חוטב עצים ומתפרנס מדמי העצים, אל תמנע ממך פרישותך שבלבך [=אהבתך לתורה ולחכמה] מלעסוק בכך [=במלאכה המפרנסת אותך], כי בזה אתה נוהג בעבודת ה' כפי שהקדמנו".


ומלבד העובדה שרבנו בחיי ורבנו הרמב"ם בדעה אחת שעל האדם להתפרנס מיגיע כפיו, יש בדבריו נקודה חשובה ומעניינת: לפי הבנתו של רבנו בחיי, שמאי היה עובד בבניין כדי להתפרנס! לאור הבנתו זו של רבנו בחיי, מָרי מעיר שם וזה לשונו:


"[המקור לכך ששמאי היה עובד בבניין הוא במסכת] שבת לא ע"א, [ושם נאמר ששמאי]: 'דחפו באמת הבניין שבידו'. ורבנו בחיי מפרש שהיה שמאי בנאי, ולא כפי הנראה מפירוש רש"י שהייתה בידו האמה כדי לקצוץ עם האומנים לבנות לו ביתו".


ומעניין מאד ההבדל המחשבתי שבין רבנו בחיי לרש"י, שמייצג את תפיסת עולמם של חכמי אשכנז, אשר רבים מהם רואים את המלאכה והיגיעה כדבר בזוי. כמו כן, פירושו של רש"י לא ברור, אם שמאי לא היה בנאי, מדוע הוא החזיק את האמה בידו בעת שהוא התמקח עם האומנים? וכי מי שאינו בנאי יודע למדוד את הבית כדי להתמקח עם בנאים אומנים? ובכלל, אם עדיין הבית לא נבנה כפי שעולה מפירוש רש"י, מה יש למדוד באמת הבניין?


במקום אחר רבנו בחיי כותב וזה לשונו (עמ' ת–תא):


"וכן ראוי לך להתעסק בהן [=באיבריך] במה שתשיג בו צרכך [=במלאכות המפרנסות] ולא תצטרך לשׁאול [=לפשוט יד לקבל צדקה], [...] ואל תטיל צרכיך על בני אדם, כמו שאמר אחד החכמים: 'ירחם ה' [=יזכה לרחמי ה'] אדם שפרשׁ בעולם [=מהנאות העולם והקדיש חייו לחכמה] ואין פרישׁותו מעמסה על אחיו, והרים מעליהם טרחו, ונתעסק באבריו בעשיית סוג מסוגי המלאכות, כאמרוֹ 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב]".


רס"ג קדם לרבנו בחיי בדברים דומים בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שיד):


"יש מתלמידי החכמים מי שחשב שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי בדרישת החכמה [...] ומצאתי כל מה שתיארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו מה שאמרו, שלא יתעסק עמה [=עם החכמה] בזולתה [=במלאכה המפרנסת], כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תִּבְטַל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים".


ד. חכמי תימן עבדו לפרנסתם


ונסיים בדברי מָרי יוסף קאפח על יהודי תימן, וזה לשונו במבואו למהדורת התלמוד המנוקדת על-ידי הרב יוסף עמר:


"בתימן היו כולם עובדים ומתכלכלים במעשה ידיהם, בזיעת אפם ויגיע כפם, גם התלמידים וגם הרב, בהתאם לדעת הרמב"ם האוסר בהחלט לקבל שכר כדי ללמוד או ללמד תורה שבעל-פה, וכמו שכתב בפירושו למשנה נדרים פ"ד מ"ג, אבות פ"ד מ"ו, ובחיבורו הלכות תלמוד תורה פ"א הל' ג, ופ"ג הל' י. כך שלא היה בתימן מעמד של אנשים אשר 'אומנותם תורתם', או כלשון המשנה במציעא 'אוכלין מן התורה', לפיכך פיתחו שיטת לימוד התואמת את דרכם, צרכם ואורח חייהם".


עוד בעניין זה מובא קטע בסוף הספר "תורת חובות הלבבות", ובו מָרי יוסף קאפח מתאר את אורחות חייו של מָרי רצון צארם ז"ל, ושם הוא מוסיף וכותב בעניין חשיבות הפרנסה והמלאכה, והנה דבריו שם (עמ' תמה–תמו):


"תוך כדי לימודו של רבנו [הכוונה למָרי רצון צארם] לפני ר' אברהם עזירי למד גם מקצוע אבותיו, כמנהג תימן שמחנכין את הנער ללמוד מקצוע המפרנסו החל מגיל אחת-עשרה שנה. הוא למד את מלאכת הסנדלרות, ובמשך הזמן נתפרסם כהמומחה בה"א הידיעה, ולפתחו השכימו כל גדולי המלכוּת [...] ומזה הייתה פרנסתו ופרנסת בני ביתו בריווח כל ימי חייו בתימן, כמנהג אנשי תימן שגם גדולי הרבנים לא נהנו מן הציבור ולא הטילו את כלכלתם על שכם אחרים, אלא כל אחד עסק במקצוע כלשהו המפרנסו בכבוד, מי בסנדלרות ומי בצורפות כסף, מי בצורפות זהב ומי באריגה, מי בחנוונות ומי בלבלרות, הצד השווה שבהן שלא הטילו עצמם על הציבור ולא עשו את התורה קרדום לחפור בו, בהתאם למסורת ישראל כמבואר באבות (ד, ח) [...], וכפי מסורת מוסר הגאונים [דברי רס"ג הובאו לעיל]".


ואוי ואבוי להם ל"חכמי תימן" הממסדיים בימינו, אשר נהנים מכבוד התורה וחוצבים וקודחים בקרדום התורה באופנים אשר מעל ומעבר לקיום חיים נאים ומכובדים, ואף נבהלים מאד להון ואוספים ואוגרים אותו בחשבונות הבנק שלהם, ומגפפים ומחבקים ומנשקים אותו בצייקנות חמדנית כאילו יחיו לעולמים. והפסידו את עולמם ואף יעזבו לאחרים חילם.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!