מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה? (חלק ד)

בחלקי המאמר הקודמים למדנו, שהרמב"ם התנגד בחריפות ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה. השקפת עולמו נובעת מתפיסת עולמם של חכמי התלמוד, מהנהגתם ומאורחות חייהם. בפירושו למסכת אבות, הרמב"ם מביא ראיות מחכמי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ומוכיח באופן חד-משמעי שחז"ל התרחקו התרחקות גמורה ומוחלטת, לא רק מקבלת כסף בעבור לימוד התורה, אלא גם מִקבלת כל טובת הנאה בעבור לימוד התורה. מדברי הרמב"ם עולה וניצבת התנגדותו ללקיחת כסף במלוא בהירותה, עוזה ואמיתתה.


חלק זה עוסק בעיקר בשני סיפורים על חכמי ישראל בתקופת המשנה. סיפורים אלה נזכרו בדברי הרמב"ם בסוף פירושו למשנת אבות (ד, ז): "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם".


א. מעשה בר' טרפון


הנה לפניכם דברי רבנו בסיפור המעשה הראשון שם (בשלוש הפסקות להלן):


"ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסֵרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים [=שודדים] כבר עשׂאוֹ מטרה, והיה מצטער על כך כל משך תקופת הענבים, עד שֶׁבָּצַר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שֶׁיָּבַשׁ ואסף את הצימוקים, וְדֶרֶךְ בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים, מן התאנים והצימוקים, ומותר לאכלם לפי שהם הֶפקֵר וכבר עזבוּם הבעלים מחמת מֵיעוטן.


באחד הימים, ר' טרפון בא במקרה לאותו הכרם, וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, בא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה מכירו אבל שמע את שמו [כלומר, הוא לא הכיר את ר' טרפון במראֵהו ורק שמע עליו וכפי שיתבאר בהמשך], ואז מיהר [בעל הכרם] אליו ונתגבר עליו [על ר' טרפון], ולקחוֹ ונתנוֹ בשׂק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'.


כאשר שמע כן בעל הכרם עזבוֹ וברח, בְּיָדעוֹ שכבר חָטָא חֵטא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואֵב מאותו היום על מה שאירע לו, שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר, והיה יכול לומר לו: 'הַנִּיחֵנִי ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון, ויציל עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו [חכמים]: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים".


ב. מעשה ברבי יונתן בן עמרם


והנה לפניכם דברי רבנו בסיפור המעשה השני שם:


"ופתח רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ע"ה אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם הארץ גרוע מהם. נתן לו ונתחרט [ר' יהודה הנשיא] אחר כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן בן עמרם] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי', אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


ג. מדוע נתעוורו בעלי התורה?


לאור דבריו הברורים של הרמב"ם עולה וניצבת שאלה קשה ביותר, מדוע נתעוורו בעלי התורה בעניין זה? והתשובה פשוטה: הכסף משחית, טובות ההנאה מעוורות את עיני האדם, ואפילו את האדם החכם ביותר, וכפי שנאמר בספר שמות (כג, ח): "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"; ובספר דברים (טז, יט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". הכסף וטובות ההנאה שיבשו את עולם התורה ובעלי התורה. אימוץ שיטוֹת הנצרוּת והצדקת לקיחת כסף והנאה מן התורה באופן גורף, באמצעות פסקים הלכתיים לולייניים ומפותלים דחוקים וקלושים, הביאה לכיבוי מאור הדת.


לכסף יש תכונה משחיתה מיוחדת במינה, כאשר הוא ניתן שלא בצדק, כלומר שלא כתשלום בעבור עשיית מלאכה, הוא מַטֶּה את דעת המקבל. דעתו של המקבל מעתה משוחדת לטובת הנותן, והוא יעלה בדעתו את כל האמתלות האפשריות להצדיק את הנותן, במטרה להצדיק את עצמו בלקיחת הכסף! וזו הסיבה שעשרות אלפי לומדי כוללים וישיבות אינם רואים את האמת – הכסף! כלומר, לקיחת משכורת חודשית, פחוּתה ככל שתהיה, שלא ביושר ובצדק, ושלא בעבור יגיעת מלאכה, מַטָּה את דעתם לטובת גדולי חוצבי התורה המיובלים שמצדיקים לקיחת כסף וטובות הנאה בעבור לימוד התורה.


ובמלים אחרות, מי שסימא את עיני שכלו מן האמת ונטה אחר ההנאות מדברי תורה, כל ריח של תירוץ ואפילו יהיה הקלוש והדחוק ביותר – כבר ייראה בעיניו כפסק הלכה מבוסס העומד על הררים בשמיים וחזק אפילו יותר ממה שמשה רבנו קיבל בסיני. ואין לתמוה איך אנשים חכמים ונבונים אינם מבינים את מה שכל תלמיד מתחיל כבר מבין – שהרי איך ייתכן אחרת? האם ניתן להתנגד לאמור בתורת ה'? והלא התורה כבר הזהירה אותנו מפורשות, שאפילו השופט המוסרי המרומם החכם והנכבד ביותר, דעתו תסטה מקו האמת והצדק אם ייקח ולו שוחד חד פעמי קטן ככל שיהיה, אז מה יאמר אברך צעיר שעדיין רחוק משלֵמות שִׂכלוֹ? האם דעתו לא תסטה בקבלת כסף מדי חודש בחודשו במשך שנים רבות?


ד. השוחד – מעוור מהשׂגת האמת


ושמא יטען מי שכבר נתעוור מהשׂגת האמת ודעתו סטתה ממנה לגמרי, ויאמר: "כלום יש בטובת הנאה זעירה ופחותה כדי להטות את לבם של תלמידי חכמים גאונים מן האמת?", ואף שהוא רואה את פסוקי התורה המפורשים שהובאו לעיל, שהשוחד משחית את הגדולים ביותר, הוא עדיין מתווכח. לאותו אדם נזכיר את סוגיית הגמרא במסכת כתובות, ואשר ממנה עולה בבירור כי לא רק השוחד הממוני הזעוּם ביותר מַטֶּה את דעת מקבלוֹ מן האמת, גם שוחד שאין בו מסירת כסף אלא אפילו טובת הנאה זעירה ושוּלית ביותר, יש בה כבר כדי להטות את לב החכם מן האמת.


והנה לפניכם דברי התלמוד (כתובות קה ע"ב), ולאחר כל סיפור נצרף ביאור קצר:


ד.1) "תְּנוֹ רַבָּנַן: 'וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח', אֵינוּ צָרִיך לוֹמַר שׁוֹחַד מָמוֹן, אֵלָא אַפִילּוּ שׁוֹחַד דְּבָרִים נַמֵּי אָסוּר, מִדְּלָא כַּתִיב 'בַּצַע לֹא תִקָּח'. הֵיכֵי דַּמֵי שׁוֹחַד דְּבָרִים? כִּי הַא דִּשׁמוּאֵל הְוָה עְבַר בְּמַבְּרָא, אְתָּא הַהוּא גֻּברָא יְהַב לֵיהּ יְדָא, אְמַר לֵיהּ מַאי עְבִידְתָך? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אְ"לֵ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא".


חכמי התלמוד קבעו שלפי התורה לא רק שוחד ממון אסור גם שוחד דברים אסור, ושם הם הביאו דוגמאות לשוחד דברים שמטה את דעת הדיין מפסיקת דין אמת. סוּפר על הדיין שמואל, שיום אחד שט בדוגית קטנה כדי לעבור בה את הנהר, ובשעה שהגיעה ליעדהּ, בא אדם ונתן לו את ידו כדי לעזור לו לרדת מן הדוגית. שמואל שאל את אותו אדם שעזר לו: מה מעשיך פה? ואותו אדם ענה לו שיש לו משפט בבית-דינו של שמואל, מיד פסל שמואל את עצמו מלדון את אותו אדם שנתן לו יד וסייע לו לרדת מהדוגית! אנו למדים מכך, שיש בכוחה של טובת הנאה, זעירה ככל שתהא, כדי להטות את לב הדיין וּלסַמֵּא את עיניו מן האמת.


ד.2) "אַמֵימַר הְוָה יַתֵיב וְקַא דָּאֵין דִּינָא, פְּרַח גַּדפָּא אַרֵישֵׁיהּ, אְתָּא הַהוּא גֻּברָא שַׁקלֵיהּ, אְמַר לֵיהּ: מַאי עְבִידְתָך? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא".


סוּפר על אמימר שהיה יושב בבית-הדין ודן, ולפתע נפלה נוצה על הטלית שהתעטף בה, בא אדם אחד ונטל את הנוצה מעל טליתו של אמימר. שאל אותו אמימר: מה מעשיך? אותו אדם השיב שיש לו משפט בבית-דינו של אמימר, כאשר שמע זאת אמימר מיד פסל את עצמו מלדון את אותו אדם שהיטיב עמו. וגם מכאן אנו למדים, שאפילו כשמדובר בטובה זעירה מעין זו, יש בה כדי להטות את לב הדיין מפסיקת האמת.


ד.3) "רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא. אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".


סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו [=חקלאי שעיבד את אדמתו של ר' ישמעאל תמורת חלק מן היבול], נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית-דינו. מיד פסל ר' ישמעאל את עצמו מלדון את אריסו. במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית הדין ושמע את הדיון.


תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על-אחת-כמה-וכמה (שדעתם עיוורת לחלוטין מלראות את האמת).


ה. "והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו"


ושמא יוסיף ויטען מי שכבר נתעוור מהשׂגת האמת ודעתו נטתה וסטתה ממנה, והוא עדיין ימשיך להקשות ולשאול: "כלום יש בטובת הנאה פחותה כדי להטות את לבם של תלמידי חכמים גאונים מן האמת?", נוסיף ונשיב לו: וכי גדולים הם חוצבי התורה יושבי הישיבות מנענעי הסטנדרים והמגבעות, ממשה רבנו ע"ה שמסר לנו שהשוחד מעוור מן האמת? ומגדולי חכמי המשנה והתלמוד שהורו לנו שאסור ליהנות בכבוד תורה?


בחלק הבא של המאמר נדון במציאות ימינו העגומה ביחס ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!