כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ג)

עודכן ב: אוק 13

בחלקים הראשון והשני של מאמר זה ראינו, כי הרבנות או הדיינות אינן בגדר פרנסה לדעת חז"ל ורבנו, והם אף מאריכים בתוכחות חמורות מאד וקובעים שמדובר בחילול ה' גדול ונורא. בחלק זה נדון בעיקר בהלכה מסוימת אשר לפיה ניתן לכאורה להכשיר נטילת ממון בעבור פסיקת דינים. טרם שנחל לדון בהלכה זו, וכתשתית לעיון באותה הלכה, עלינו לשוב וללמוד את פסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ו), וכן את תקציר המסקנות שעולות ממנו:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".


בחלק א הוכחנו מהלכה זו, שאסור לחלוטין לקחת כסף בעבור פסיקת דינים למעט בכפוף לארבעה תנאים מאד-מאד מסוימים ומצומצמים: 1) רק שכר בטלה בשווה מבעלי-הדין; 2) רק סכום שהוא שכר בטלה באמת; 3) רק כאשר יש לדיין מלאכה באמת; 4) ורק כאשר בעלי-הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל באמת – ועל כל ארבעת הסייגים הללו אומר רבנו בהלכה: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר בלבד. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש, רק אז התירו לו חז"ל לקחת כסף בעבור פסיקת דינים.


עוד הוכחנו בחלק א, שאסור לדיין ליטול שכר מצד שלישי, כלומר מכל גוף מממן, כדי לזכוֹת את הזכאי ולחייב את החייב, ואף ראינו כי נטילת שכר מצד שלישי חמורה יותר מנטילת שכר מבעלי-הדין: שהרי על נטילת משכורת מבעלי-הדין נאמר שדיניו של הדיין בטלים, ואילו על נטילת משכורת מצד שלישי, כלומר מממסד רבני, נאמר בתורה בחז"ל ובהלכה: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! ואת כל זאת ועוד כבר ראינו בחלקו הראשון של המאמר.


לאחר תקציר הדיונים המרכזיים שקדמו, נעבור לעיין במקור המרכזי של רבנו לפסקו בהלכות סנהדרין (כג, ו) לעיל, והוא-המקור מופיע במסכת כתובות (קה ע"א):


"[דיין ושמו] קרנא הוה שקיל אסתירא מזכאי ואסתירא מחייב ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב 'וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח'? [שמ' כג, ח]". כלומר, שואלים איך קרנא העז לקחת מטבע אחד מכל אחד מבעלי-הדין? שהרי כתוב: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"? ובאחת מהתשובות שם נאמר: "בתורת אגרא הוה שקיל", כלומר קרנא לקח את המטבע בתורת שכר בעבור פסיקת דינים. לאחר תשובה זו מיד נשאלת השאלה: "ובתורת אגרא מי שרי? והתניא, הנוטל שכר לדון – דיניו בטלין!", כלומר וכי מותר לקחת שכר בעבור פסיקת דינים? והלא שנינו שמי שנוטל שכר לדון דיניו בטלין! בהמשך הוסבר בגמרא שקרנא לקח רק שכר בטלה: "הני מילי [=שדיניו בטלין] – אגר דינא; קרנא – אגר בטלא [=שכר בטלה] הוה שקיל".


ממקור זה עולה אפוא, שאסור לקחת משכורת מבעלי-הדין על פסיקת דינים, וכל מה שמותר הוא שכר בטלה בלבד. אך בגמרא שם ממשיכים לתמוה, ואיך יעלה על הדעת להתיר שכר בטלה? (ומכאן אנחנו לומדים שההיתר של נטילת שכר בטלה הוא היתר דחוק!) ומתרצים, שמותר אך ורק לפי כל ארבעת התנאים ההכרחיים שנאמרו לעיל.


ובמלים אחרות, לדעת חכמי התלמוד, דיין שנוטל משכורת בשווה מבעלי-הדין בעבור פסיקת דינים (ואפילו משכורת זעירה ביותר) דיניו בטלים ומבוטלים! ורק שכר בטלה מוגדר ומסוים מאד התירו חז"ל! וכאמור, אם אסור לבעלי-הדין לתת משכורת בשווה לדיין, כל-שכן וקל-וחומר לנטילת משכורת מצד שלישי, שהרי בנוסף לכך שהוא בגדר "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", הדיין גם מחלל את ה' במה שהוא הופך את התורה כלי לפרנסה, וגם משתעבד לאותו גורם מממן עולמית, וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד שם בהמשך: "דרש רב נחמן בר כהן: מאי דכתיב [מש' כט, ד]: 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה'? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה".


זאת ועוד, נשים לב כי רבנו פוסק באפשרות הראשונה בהלכה, שבעלי-הדין ישלמו לפועֵל שיעשה את מלאכתו של הדיין, וזאת כדי שהדיין יתפרנס ובעלי-הדין לא יעבירו לו כסף באופן ישיר! רק באפשרות השנייה בהלכה, כאשר לא נמצא מחליף שיעשה לדיין את מלאכתו, והדיין עלול להפסיד מפני שמלאכתו לא תיעשה, הדיין רשאי לבטל את מלאכתו ולקחת מבעלי-הדין את הכסף שהם גרמו לו להפסיד בפועל. ובמלים אחרות, ההמלצה הראשונה לדיין היא שלא לקחת כסף כלל בעבור פסיקת דינים! ואפילו לא שכר בטלה! ולכן רבנו אומר בהלכה: "תנו לי מי שיעשה תחתיי" לפני האפשרות של "תנו לי שכר בטלתי".


ואף גם זאת, נשים לב לדברי רבנו: "אבל אם היה עוסק במלאכתו", כלומר ברור הוא שלדיין יש מלאכה קבועה שהוא מתפרנס ממנה ביושר, אחרת אין מה להתיר כלל.


א. דייני הגזלות שהיו בירושלים


עתה נעבור לראיה שלפיה מותר לכאורה לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שקלים (ד, ז):


"דיינין שדנים את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם".


נשים לב כמה היתר זה מצומצם, שהרי הוא עוסק אך ורק: 1) בזמן שבית-המקדש קיים; 2) בזמן שיש סנהדרין לעם-ישראל; 3) בירושלים בלבד; 4) בדייני גזלות בלבד; 5) ובנטילת שכר שהוא מתרומת הלשכה בלבד. כך שנראה ברור, שרק בתנאים אוטופיים כאלה שבית-המקדש קיים והסנהדרין שולטת ביד רמה, ואין כל חשש לחילול ה' ולתאוות בצע, ויש צורך בדיינים אשר ידונו את העם בירושלים מן הבוקר ועד הערב, ואין להם שום דרך אחרת לחיות, רק לאלה התירו לקחת סכום מסוים מדי שנה מתרומת הלשכה, וכמו שהתיר הקב"ה לכהנים העובדים בבית-המקדש לקחת את חלקם מן הקרבנות.


אגב, יש לשים לב, כי בגמרא בכתובות (קה ע"א) נאמר, שהיו שלושה דייני גזלות בירושלים, ושואלים שם: והלא היו דיינים הרבה בירושלים? ומעידים שם שהיו קרוב לארבע מאות בתי דינים בירושלים! והמסקנה שם היא, שרק דייני הגזלות היו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כלומר, כל שאר אלף ומאתיים הדיינים לפחות שהיו בירושלים, כולל כל חברי הסנהדרין, כולם היו מתפרנסים ממלאכתם! מזאת עולה, שהיו סיבות מיוחדות מאד לתשלום לדייני הגזלות, ואין ללמוד מהם על הכלל, ובוודאי שאין ללמוד מהם לתקופתנו שאין בה פיקוח של סנהדרין, והדת החדשה הפכה לקרדום קונגו מפלצתי.


לאור ההיתר המצומצם והנסיבתי מאד של תשלום שכר לדייני הגזלות, ולאור דברי חז"ל החריפים בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ולאור דברי רבנו החריפים בעניין לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ולאור האיסורים הגורפים והמוחלטים שהוא פוסק בהלכות תלמוד תורה וסנהדרין ומסכת אבות (שנועדה בעיקר לדיינים) – נראה ברור שאין להחיל את ההיתר של ההלכתא למשיחא מהלכות שקלים על דייני זמננו, ולא רק בגלל שאף-לא-אחת מן הנסיבות שתוארו בהלכה זו קיימת בימינו, אלא ובעיקר בגלל שממסד הרבנות והדיינות בימינו לדעת חז"ל ורבנו רחוק מדרכי האמת כרחוק מזרח ממערב.


זאת ועוד, מדוע רבנו לא מביא את ההיתר ליטול ממון בעבור פסיקת דינים בהלכות סנהדרין? והלא לכאורה אם מדובר בהיתר גורף וכולל, היתר אשר מאפשר לתת לדיינים עשרות אלפי שקלים בחודש מהקופה הציבורית, ועוד אינסוף טובות הנאה ללא שום בקרה ופיקוח – היה על רבנו לכתוב אותו מיד לאחר ההלכה אשר קובעת באופן מפורש וברור, שאסור ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, מדוע רבנו קובע את ההיתר הזה בהלכתא למשיחא בהלכות שקלים?! ועוד תולה אותו בעניין אשר נוגע לתרומת הלשכה שבבית-המקדש דווקא?!


ויתרה מכולן, אם חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזאת את חז"ל והרמב"ם בסכלות! שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון חילול ה' ובמה שגינו אותם במלים קשות ביותר! האם ניתן להניח שחז"ל ורבנו שגו עד-כדי-כך? האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה?! וכי השכל הישר והמציאות בימינו אינם מוכיחים את דברי חז"ל ורבנו שמדובר בחילול ה' גדול מאד?


ב. מה היה שכרם של דייני הגזלות?


כאמור, רבנו פוסק בהלכות שקלים (ד, ז), שדייני הגזלות בירושלים היו נוטלים "תשעים-תשעים מנה בכל שנה", ויש להבין ולהגדיר במה דברים אמורים, כי כבר שמעתי טענה מהחלונות הגבוהים של הדרדעים, שדייני הגזלות קיבלו סכומים עצומים, ושיש ראיה חזקה מאד משכרם כדי להצדיק את משכורותיהם הנפוחות של הדיינים והרבנים! ואף ספגתי קיתונות של בוז מאותם חכמים בעיניהם שטענו כנגדי "שנעלמה ממני הלכה מאד חשובה מדייני הגזלות"... אם כן אפוא, הבה ונבחן את ההלכה הזו. החת"ס שם סובר שיש לגדֵּל ולפטם את הדיינים מאד, והוא מביא ראיה לכך מהִלכת חז"ל על הכהן הגדול שיש לגדלו משל אחיו. על דברי החת"ס הללו אומר מָרי בהלכות שקלים שם בסוף אות יא: "והסיום [של דבריו] נראה לי חריג, כי המדובר כאן [בהִלכת דייני הגזילות] הוא בכדי ספקם, ולא ב'גדלהו'", וברור ש"כדי ספקם" הוא לא שכר גבוה מאד, אלא די מחסורו אשר יחסר לו ותו לא.


ועתה לעצם ההלכה הזו שלא הובנה כלל, והנה היא שוב: "וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם" – לכאורה ניתן לשגות ולחשוב שכל דיין קיבל 90 מנה בכל שנה, כלומר 9,000 דינר לשנה! ובאמת מדובר בסכום מופקע והזוי לחלוטין, שהרי כתובת הבתולה היא 200 דינר שאמורים להספיק לה ולבניה לחודשים רבים! וכתובה האלמנה היא אף פחות מכך 100 דינר – ואיך יעלה על הדעת שחז"ל יקציבו לכל דיין סכום כל-כך גבוה?!


ולשם ההשוואה לימינו נֹאמר כך: אם הדיין קרנא קיבל זוז=דינר אחד ליום כדי לבדוק אוצרות יין, וברור שהוא לא היה עובד שמונה שעות ביום, אלא כמנהג חכמי התלמוד שלוש שעות והשאר עוסק בתורה ובחכמה – נראה אפוא, כי השכר שקיבל הוא שווה-ערך לכל היותר למאה וחמישים ש"ח ליום, לפי חמישים ש"ח לשעה. נמצא אפוא, כי זוז שווה בערך ל-150 ש"ח של ימינו. אם-כן, 9,000 זוז הם כ-1,350,000 ש"ח של ימינו.


ויש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שחז"ל קבעו לכל דיין שכר נטו שבימינו הוא כ-1,350,000 ש"ח בשנה? והלא הדיינים צריכים להיות מבחר המין האנושי מרחיקי התאוות והמותרות: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא), ואפילו אלישע הנביא שעליו אמרו חז"ל ש"נהנה", לא נטל אלא מיטה ושולחן וכיסא ומנורה בזמן שהתארח ותו לא! והאמת היא, שסכום זה מתאים לאחד-עשר דיינים לפחות, כלומר לשלושה הרכבים של בתי-דין שידונו את העם ועוד שני דיינים מחליפים.


כמו כן, אם נניח שצודקים הטוענים שכל דיין קיבל 9,000 דינר לשנה, מדוע רבנו פוסק (וכן נאמר בתלמוד): "ואם לא הספיקו להם"? וכי יעלה על הדעת שסכום כזה לא יספיק לדיין ולבני משפחתו? וכי יעלה על הדעת שדייני הגזלות בירושלים היו שוחרי ממון ואוהבי מותרות? וכי יעלה על הדעת שדייני הגזלנים היו גזלנים בעצמם?!


ובכלל, מאין לתרומת הלשכה סכומים כל-כך גדולים לשלם רק בעבור הדיינים? שהרי אם נניח שהיו רק שלוש דייני גזלות בירושלים, מדובר בסכום של 27,000 דינר לשנה! וכי יעלה על הדעת שהיה לתרומת הלשכה כל-כך הרבה כספים לפזר? ועוד להוסיף להם אם לא הספיק להם?! וכי שכר הדיינים היה ההוצאה היחידה של תרומת הלשכה? אלא ברור כשמש למי שאינו רוצה להטעות את עצמו, שמדובר בתקציב כולל לכל הדיינים ומשפחותיהם ולא לדיין אחד בלבד ומשפחתו.


נעיין עתה שוב בהלכה ונראה שאכן כך הוא: "וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם" – הראינו לדעת, שכל ההלכה הזו נאמרה בלשון רבים! כלומר התקציב העצום הזה של 9,000 דינר לשנה מיועד לכל דייני הגזלות שהיו בירושלים, והממונים בבית-המקדש היו נותנים לכל דיין ודיין די מחסורו אשר יחסר לו, לפי צרכיו נשותיו ומשפחתו, לא שהיו נותנים משכורת קבועה לכולם בשווה – וכפי שרבנו אומר "מוסיפין להם כדי צרכם". ובדיוק כפי שהיו נוהגים עם מבקרי המומין ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים, ועוד, אשר נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כפי מה שקובע להם בית-הדין הגדול: "וכמה הוא שכרן? כמה שיפסקו להם בית-דין" (רבנו שם ד, ד).


ראיה נוספת לדברינו היא מכך, שהִלכת דייני הגזלות בירושלים מובאת שלוש הלכות לאחר הִלכת מבקרי המומין, כך שנראה ברור שרבנו סמך על מה שאמר שלוש הלכות לפני-כן. כלומר, שבית-הדין-הגדול הוא זה אשר פוסק את השכר כפי מחסורו של כל דיין ודיין, והתקציב הכולל לכולם הוא תשעים מנה לשנה (ואין שום הכרח לגמור את כל התקציב כמו בימינו) – עתה יובן מדוע נאמר בהלכה שאם לא הספיק להם שמביאים להם עוד אפילו אם לא רצו, ועתה יובן מדוע חז"ל קבעו סכום כל כך גבוה, ועתה יובן גם מדוע מָרי יוסף קאפח אומר בעצמו ש"המדובר כאן הוא בכדי ספקם".


ויתרה מכולן, יש להפעיל את השכל הישר, ולא יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו כל-כך מפני שחיתות הדיינים, ומפני שוחד ממון ושוחד דברים בצורה כל-כך חד-משמעית ופסקנית, שהם בעצמם ישחיתו את הדיינים בפזרם להם משכורות שחיתות, כי הכסף משחית, ומחדיר ללב האדם מחלה רעה מאד של אהבת הממון. ואותם החכמים בעיניהם בחלונות הגבוהים של הדרדעים לא למדו היטב, שהרי אם הם טוענים שחז"ל הקציבו לכל דיין 9,000 דינר לשנה, הרי שהם בלי לשים לב מעלילים על חז"ל שהם היו סכלים ומושחתים!


ג. המקור להִלכת דייני הגזלות


נעבור עתה לבחון את המקור לדין דייני הגזלות כפי שהוא מופיע בתלמוד במסכת כתובות (קה ע"א–ע"ב), ונוסיף ונביא משם עוד ראיה לחיזוק דברינו. בתלמוד שם נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים-תשעים מנה [כך גרסת רבנו] מתרומת הלשכה, לא רצו – מוסיפין להן. לא רצו?! אטו ברשיעי עסקינן?! אלא, לא ספקו [=אם לא הספיק להם] אף-על-פי שלא רצו – מוסיפין עליהן".


בסיפא של הגמרא חכמי התלמוד תמהים, איך יעלה על הדעת להניח, שאם דייני הגזלות אינם מסתפקים בתשעים מנה לפי ההלכה, צריך עוד להוסיף להם? וכי ברשיעי עסקינן?! כלומר, וכי אנחנו עוסקים ברשעים אשר תובעים ממון יותר מכדי צרכם?! אלא מסבירים בתלמוד, רק במידה והסכום הזה לא הספיק להם למלא את מחסורם, רק אז מוסיפים להם אף אם סירבו לקבל... מסוגיה זו עולה בבירור, כי דיין אשר מבקש יותר מכדי ספקו הוא בגדר רשע!! ומיד יש לשאול, וכי שכר הרבנים והדיינים הממסדיים בימינו הוא שכר המוגדר "כדי ספקם"? או שהוא מעל ומעבר לצרכי איש האמת הישר הירא את ה' והשונא את הממון? ואם שכרם הוא מעל ומעבר ל"כדי ספקם" כיצד יש להגדירם אפוא לפי חז"ל כאן?


ד. ראיה אמיתית מהלכות שקלים


אם בהלכות שקלים עסקינן, נביא משם ראיה אמיתית לענייננו (ד, ד): "תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה [...] – כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה" – ואם אנחנו לומדים מהלכות שקלים להתיר באופן גורף לדיינים ליטול ממון בעבור פסיקת הדינים, עד כדי משכורות בלתי הגיוניות ונעדרות צדק בסיסי, מדוע שלא נלמד מהלכות שקלים שמותר לקחת כסף בעבור לימוד תורה-שבעל-פה? והלא נאמר כאן במפורש שמותר ליטול שכר בעבור לימוד הלכות שחיטה והלכות קמיצה?!


וכמו שלא יעלה על הדעת למחוק את שלל מוסרי חז"ל ורבנו, אשר אסרו באיומים חמורים לקחת כסף בעבור לימוד התורה, ולאחר שנמחק אותם אף נוסיף חטא על פשע ונתיר באופן גורף ליהנות מכבוד תורה, וכל הגרעון והתוספת רק בשל הלכתא למשיחא מהלכות שקלים – כך לא יעלה על הדעת למחוק את מוסרי חז"ל ורבנו ולהתיר ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, בשל הלכתא למשיחא מהלכות שקלים. ובמלים אחרות, כמו שההיתר למלמדים בהלכות שקלים הוא היתר מצומצם מאד ולימות המשיח בלבד, כך ההיתר לדיינים שם הוא היתר מצומצם מאד ולימות המשיח בלבד, וכנראה לא חששו חז"ל לימות המשיח לעניינים נקודתיים אלה, לא לחילול ה' ולא לעיוות דת האמת בהפיכתה לקרדום חוצבים.


אמנם, מָרי התפתל כאן מאד בפירושו, כי הוא טען שתלמידי החכמים לא לימדו את הכהנים במקדש הלכות ודינים, אלא רק "צדדים מקצועיים" של הלכות שחיטה וקמיצה, וכך הוא מסביר איך התירו ליטול שכר מהלשכה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה (אות ו):


"ומה שכתב [רבנו] הלכות שחיטה והלכות קמיצה אין הכוונה ההלכות והדינים והמשפטים, כי אלה תורה-שבעל-פה ואסור לקבל שכר על לימודה, אלא הללו מלמדים עשיית הסכין ובדיקה ואימון היד וכדומה, כלומר הצד המקצועי שבדבר, לא הצד הדיני-ההלכתי. [...] ולא ברור לי הלכות קמיצה, כיוון דקיימא לן כדקמצי אינשי וכדאיתא ביומא מז ע"ב: לא נותרה מעבודות קשות, ושמא בכל זאת צריכה אומנות, בפרט קמיצת השמן ושלא יקמוץ פחות מכשני זיתים שמן".


ופירושו זה תמוה ביותר, שהרי אם רבנו התכוון שנבין כפירושו של מָרי הוא היה פוסק: "תלמידי חכמים המלמדים ענייני שחיטה וענייני קמיצה", אך רבנו דקדק לכתוב: "הלכות שחיטה" ו"הלכות קמיצה". כמו כן, מה כוונתו באמרו: "מלמדים עשיית הסכין"? וכי יעלה על הדעת שהיו מלמדים את הכהנים כיצד לעשות את הסכין? וכי היו מלמדים את הכהנים את מלאכת הנפחות? וכי הייתה נפחיית כלי ברזל בבית-המקדש? אלא ברור שהיו מביאים להם סכיני שחיטה מוכנים. ואם כוונתו רק להשחזת הסכין ובדיקתו, איני יודע מדוע יש להקצות לעניין פעוט זה תקציב מיוחד מתרומת הלשכה. ובכלל, איך יעלה על הדעת להפריד בין הלימוד המקצועי לבין לימוד ההלכות?


וביחס לקמיצה, מָרי כבר תמה על עצמו בעניין זה, ואיני יודע איך הוא היה מסוגל לומר "ושמא בכל זאת צריכה אומנות" לאחר שחז"ל אמרו במסכת יומא שהקמיצה לא הייתה מהעבודות הקשות? וכי כל-כך קשה לקמוץ שני זיתים שמן? ועל זאת כל המהומה והפניית התקציבים? וכבר הוכחתי במאמר אחר ("שיעור כזית – מהו?"), שמָרי שגה בעניין חישוב מספר הזיתים שיש בנפח ביצה, ושיעור שני זיתים שמן הוא שיעור קטן מאד, ואין שום צורך להפנות תקציבים מיוחדים למימון קורסים ללימוד קמיצת שני זיתים שמן...


נראה ברור אפוא, שמָרי לא היה יכול לקבל את העובדה הפשוטה שהיתר התשלום למלמדי הלכות שחיטה וקמיצה הוא הלכתא למשיחא, שהרי אם הוא היה מודה בזאת לא היה נותר לו אפילו הפתח הדמיוני מהִלכת דייני הגזלות כדי להכשיר את משכורותיו... כלומר, כדי להכשיר את משכורותיו שלו מָרי נאלץ לסבור ששכר מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לא נאמר כהלכתא למשיחא, וכל זאת כדי שיהיה לו פתח לטעון שגם שכר דייני הגזלות שנאמר שם, אף הוא לא עוסק בהלכתא למשיחא – שהרי שני הדינים הללו נאמרו זה לצד זה, ואם אחד מהם הוא הלכתא למשיחא גם השני בהכרח נועד לימות המשיח וההיפך.


הוי אומר, אם שכר מלמדי הלכות השחיטה והקמיצה ושכר דייני הגזלות, לא נאמרו לימות המשיח, והם דינים שנוגעים לחייו של עם-ישראל בכל דור ודור – הרי שמותר לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים! אך היה קשה למָרי בעניין מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה, שהרי איך יהיה מותר ליטול כסף בעבור לימוד תורה? ולכן הוא נאלץ להידחק בדוחקי דוחקין שמדובר ב"צדדים מקצועיים" וכנגד לשון ההלכה המפורש של רבנו שאומר "הלכות שחיטה והלכות קמיצה", עד שאפילו הוא בעצמו תמה על עצמו... והכל פשוט וברור לפי דעתי, מפני שכל ההלכות הללו הן ייחודיות לימות המשיח, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל. ואיני יותר חכם ממָרי, פשוט איני מקבל שכר בעבור פסיקת דינים ולכן דעתי לא נתעוורה מן האמת.


"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


ה. מוּסרֵי חז"ל במסכת כתובות


במבוא לחלק זה נגענו מעט בסוגיה המרכזית בעניין שכר הדיינים (כתובות קה ע"א). עתה נבחן את הסוגיה הזו באופן יותר מעמיק ונעיין במוסרי חז"ל בעניין הדיין קרנא. מתוך הדיון שעורכים חכמי התלמוד, ניתן ללמוד רבות על יחסם של חז"ל ללקיחת כסף בעבור פסיקת דינים. והנה סיפור הסוגיה וביאורה, ובסופה המסקנות העולות ממנה:


נאמר בגמרא שם שקרנא לקח מטבע מכל אחד מבעלי דינו, ושואלים בגמרא: איך הוא העז לעשות כן? והלא כתוב "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"! ומשיבים, הפסוק הזה עוסק בדיין שלקח רק מאחד מבעלי-הדין ובשל-כך יבוא להטות את פסק-הדין, ואילו קרנא לקח מטבע מכל אחד מבעלי-הדין ולכן לא היה חשש להטיית הדין. ומוסיפים לשאול שם, וכי מותר ליטול שכר מבעלי-הדין בשווה ואפילו שלא על-מנת להטות את הדין? והרי ישנה ברייתא: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" וכו'... ושואלים: מה לומדים מברייתא זו? אם נלמד ממנה שאסור ליטול שכר במטרה לעוות את הדין, הרי כבר נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט"! אלא יש ללמוד ממנה שאסור לדיין לקחת שכר מבעלי הדין ואפילו כדי לזכוֹת את הזכאי ולחייב את החייב, ולכן אמרה תורה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח". נמצא אפוא עד כאן, שאסור בשום אופן ליטול שכר מבעלי הדין.


לאור ברייתא זו השאלה נותרה עומדת במקומה, איך קרנא נטל זוז אחד מבעלי הדין? ומשיבים, הברייתא האמורה עוסקת במקרה שבו הדיין לקח משני הדיינים בשווה בתורת שוחד, אך קרנא היה לוקח בתורת שכר. ומיד שואלים, ובתורת שכר האם מותר? והרי שנינו: "הנוטל שכר לדון דיניו בטלין!", ומשיבים, אם הדיין נטל שכר בעבור פסיקת דינים – דיניו אכן בטלים, אבל אם נטל שכר בעבור בטלתו ממלאכתו – מותר. ועדיין שואלים בגמרא, האם מותר לדיין לקחת שכר בטלה בעבור פסיקת דינים? והרי נאמר בברייתא: "מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין", ואיך קרנא נטל אפוא שכר בטלה מבעלי הדין?


וממשיכים לדון שם בברייתא האחרונה: "מכוער הדיין" וכו': אם מדובר בשכר בעבור פסיקת דינים – הלא לפי ההלכה דיניו בטלים, ולמה נאמר אפוא שמדובר רק בדבר מכוער? ואם מדובר בשכר בטלה בלבד – מדוע נאמר שהדבר מכוער? ומשיבים שם, שמדובר בדיין שנוטל שכר בטלה בעבור פסיקת דינים: אולם, אם שכר הבטלה שהוא נוטל אינו ניכר כשכר בטלה (=או שהדיין אינו עוסק כרגע במלאכה, או שאין לו מלאכה וקבעו לו שכר לפי שכר מינימום, או שאינו נוטל בדיוק את שכר בטלתו וכיו"ב), הדיין שנטלוֹ נקרא "מכוער" (ואם דיין שנוטל שכר בטלה שאינו ניכר נקרא "מכוער", כיצד היו מכנים חז"ל את הדיינים שאין להם כלל מלאכה ונוטלים משכורות שחיתות מן הקופה הציבורית?).


וממשיכים שם לדון בדיין קרנא ואומרים, שקרנא נטל שכר בטלה הניכר, שהרי בעת שבאו לפניו בעלי-הדין הוא היה עוסק במלאכתו בבדיקת אוצרות יין, והיה מקבל זוז אחד ליום על מלאכתו, ובעלי-הדין נתנו לו כל אחד חצי זוז כדי שיחדל ממלאכתו ויפסוק את דינם. עוד מסופר שם, כי רב הונא לא היה נוטל אפילו שכר בטלה! וכאשר היה מגיע דין לפניו, היה מבקש מבעלי-הדין שימצאו לו מחליף שיעשה את מלאכתו, ובעלי-הדין ישלמו לאותו מחליף את שכרו, וכך רב הונא דן אותם מבלי להפסיד ומבלי ליטול מאומה מבעלי-הדין!


לאחר שראינו את כל זאת, ולאחר שראינו כמה התדיינו בגמרא על מטבע זוז אחד שנטל קרנא: האם היה מותר לו לקחתו או לא – האם עדיין יש איזה מקום לסבור שמותר לדיין ליטול ממון בעבור פסיקת דינים? האם יש איזה מקום לסבור שהיו נותנים לדיין גזלות בירושלים 9,000 דינר לשנה? האם לא ברור שמדובר בהיתר מיוחד ויוצא-דופן מאד שאין להחילו כלל בשום מקום אחר? האם לא ברור שבית-הדין הגדול היו משערים את צרכי דייני הגזלות ונותנים להם כפי צרכם? האם לא ברור שכל ההיתר הזה הוא לימות המשיח וכשיש סנהדרין נאמנה אשר מפקחת על הדיינים? ובכלל, איך ניתן ללמוד לימינו מהלכתא למשיחא?


ו. "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ"


הקב"ה קובע שהשוחד מעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים, ולכן אין שום דרך להתחמק מכך ויש להתרחק מן השוחד כמו מאש לוהטת. ואם מטובות ההנאה הפחותות והעלובות הזהירו חז"ל שהן מעוורות מן האמת, מה יהיה על אלף-אלפי-אלפים ורוב-רִבֵּי-רבבות של טובות הנאה וכספים שממסד הרבנות והדיינות מחלק לשכיריו? כמו כן, האם מותר ליטול כספי פנסיות בעבור פסיקת דינים או בעבור שימוש בשררה רבנית בעבר?


במהלך הדיון בנושא החשוב הזה, יש לשוב ולהזכיר את מָרי יוסף קאפח ששימש יובל שנים בממסד הדיינים השכירים והיה מראשיהם, ואפילו הוא, שמתח ביקורת לא מעטה על עולם השקר וקידם אותנו מאד לעבר דרך האמת, אף הוא אינו חסין מביקורת בעניין זה. ואם חלילה אנחנו מעמידים את מָרי כאדם שלא טעה ולא שגה – הרי שאנחנו עובדי אלילים, ואין שום מקום בדת האמת ובמשנת הרמב"ם להערצת בשר ודם חכם ככל שיהיה. ולכן, אין ספק שמָרי טעה ושגה ככל בני האדם, גם בענייני הלכה וגם בענייני מחשבה.


נראה לי כי שתי הטעויות הגדולות ביותר של מָרי בעניין זה היו: א) שהוא לקח כסף בעבור פסיקת דינים כנגד פסקי התלמוד ורבנו המפורשים; ב) ולא רק שמָרי נטל כסף בעבור פסיקת דינים, הוא לא הסתפק במשכורת מינימום או חציונית או אפילו במשכורת ממוצעת במשק, הוא לקח מהממסד הרבני את מלוא המשכורות לדיינים (בעת "עבודתו" וכן לאחר פרישתו) שהן כידוע משכורות מאד-מאד גבוהות, ועמוסות בטובות הנאה ובשילומים למכביר.


יוצא אפוא שמָרי חטא בשתי עבירות חמורות במיוחד: א) נטילת כסף מממסד ציבורי בעבור פסיקת דינים, וזו עבירה חמורה מאד שנאמר עליה בספר דברים (כז, כה): "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", ואין צורך לומר שכל דיניו בטלים ומבוטלים; ב) הנאה מדברי תורה, שהרי הוא לקח משכורות שחיתות גבוהות ביותר במשך יובל שנים! ורבנו כאמור פוסק לאור דברי ר' צדוק והלל הזקן במסכת אבות, שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם!


שוו בנפשכם אם מָרי היה אומר לממסד הרבני שהוא מוכן לקבל משכורת אך משכורת חציונית או מינימום או אפילו ממוצעת, איזה הד עצום הוא היה עושה בכל העולם הדתי כולו! אך לא, הוא לקח הכל-בכל-מכל-כל! וכבר שמעתי שמָרי נשאל האם מותר לדיין או לרב לקחת כסף בעבור שׂררה רבנית, והוא השיב: אם הדיין או הרב עובד במשרה זו כל היום כולו – מותר. וברור שפסיקתו זו הינה שגיאה חמורה, שהרי אין שום היתר לחלל את ה' וליהנות מכבוד תורה או ליטול כסף בעבור פסיקת דינים כאשר אין לדיין מלאכה בפועל. מכל מקום, נניח לרגע שפסיקתו נכונה, האם מָרי עבד במשרת דיין במשך כל היום כולו? ברור שלא, ועבודתו בבתי-הדין הייתה רק כמה שעות ביום לכל היותר. זאת ועוד, לפי טעמו, מדוע הוא התיר לעצמו לקחת כספי פנסיות בעבור פסיקת דינים לאחר שהוא כבר יצא לפנסיה?


וכבר למדנו שהיתר זה הינו המצאה אומללה, שהרי חכמי התלמוד ורבנו פוסקים במפורש שאסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, והאריכו בתוכחות חמורות למי שלוקח כסף או טובת הנאה ולו הפחותה ביותר בעבור פסיקת דינים! כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לכופף אותה כאשר לא נוח, אלא הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב ליבה המוסרי של דת משה. האם ניתן להקל וליהנות מדברי תורה לאחר שחכמים נקטו בלשון כל כך חריף ש"נוטל חייו מן העולם" ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש עונש חמור מן הכרת?!


לצערי הרב, מָרי יוסף קאפח העדיף את מנעמי הממסד הרבני שנוטל את חייו מן העולם על-פני אמירת האמת בגלוי, ויש עניינים לא מעטים שהוא אף הסתיר לחלוטין או החביא אותם ברמזים קלושים ביותר, כי איך ייצא בגלוי נגד הממסד שהוא ניזון ממנו בשפע עצום במשך עשרות רבות בשנים?! ולצערי הוא גם נמנע מלהוציא לאור את ספרו של סבו...


וכן! יש לא מעט עניינים הלכתיים ומחשבתיים שהוא לא ראה את האמת נכוחה, ועם כל הכבוד למָרי, הוא לא גדול מר' ישמעאל ב"ר יוסי שראינו בחלק א, שאריסו הקדים ביום את הבאת יבולו, ודבר פעוט זה גרם לו להתעוור מן האמת, והודה בכך ברוב יושרו וגדולתו המוסרית האמיתית. ועם כל הכבוד למָרי, אין אדם מעל מוסר תורת השם: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". ובנוסף לכך, באותם המקומות שמָרי שגה הוכחתי זאת בראיות רבות וברורות שאדם נבון ואמתי אינו יכול להתווכח עמן.


זאת ועוד, נראה לי כי אדם אשר הסתאב מקבלת ממון שלא בצדק ושלא ביושר, נגד התורה ונגד ההלכה, והופך את הדת לקרדום קונגו אימתני – הקב"ה מעניש אותו בעונש הצייקנות ואהבת הממון, עד שהוא אינו יודע ליהנות מרכושו וכל הזמן מחפש לאכול על חשבון אחרים. כלומר, אותו חוצב מוכשר ומיומן יתקשה מאד להוציא מממונו ואפילו לצרכי מצוה בסיסיים ואפילו שהוא אינו זקוק כלל לממונו, השוכב כאבן שאין לה הופכין בחשבון הבנק שלו. וזאת מפני שממונו התקבל בעוול וברשע, וכמו ששכר מצוה – מצוה, כך שכר עבירה – עבירה, ועונשו של החמדן יהיה מחלת הצייקנות החולנית האנוכית הדוחה. לעומת זאת, אדם ישר אשר מקיים את מוסר דוד המלך: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), יזכה למעלת הנדיבות והעין הטובה, ולא יכלה את ימיו ואת נפשו בצייקנות ובאהבת הממון.


ואסיים בחתימת דברי רבנו לספרו הטהור מורה-הנבוכים: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו, 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]". האין בחתימת דבריו של רבנו רמז עבה למצבו הרוחני האמתי של העולם הדתי? האין בדבריו אלה בלבד תעודת עניות מהדהדת ל"גדולי ישראל", הנמצאים בראש פירמידת טובות ההנאה?


"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא), אשר אוכלים וזוללים מן התורה וכל שולחנותיהם מלאו קיא צואה בלי מקום. "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא), טחו עיניהם מראות את אור האמת ודמיונם נוּפח בהזיות גדלות גדולה ורוממות, עד שהם שולחים את ידם הנגעלה ופוסקים הלכות והיתרים בעניינים שהם נוגעים ונגועים בהם באותה צרעת השלג הלבנה של גיחזי שדבקה בו ובזרעו לעולמים. והנה תשובת רבנו לאותם הרי"ש-בי"תים אשר הביטוי "אוכלים מן התורה" אינו מתקרב לתאר את עומק והיקף חציבתם בקרדום הדת, כי הם לא רק "אוכלים מן התורה" אלא הם הפכו את דת משה הטהורה למקור של חמדת ממון ותאוות בצע שאין לה תחתית.


והנה דברי רבנו על ראיותיהם הקלושות, כגון זו מהלכות שקלים, בפירושו לנדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים. [...] מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד [=עקב השוחד שהם מקבלים מהממסד הרבני הם מצדיקים את ראשי המינים וצאצאיהם למיניהם, אשר הרסו והשחיתו את דת משה הזכה והטהורה, ומשקרים ומכזבים וטוענים שהמינים ועובדי האלילים הללו הם חכמים ונבונים עצומים ונוראים "קדושי עליון" ו"גדולי עולם"] וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ [=ואת הלוחמים על צדקת דרך האמת הם מכנים כחוטאים ופושעים וכופרים]. לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ" (יש' ה, כ–כד).

97 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!