כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ג)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלקים הראשון והשני של מאמר זה ראינו, כי הרבנות או הדיינות אינן בגדר פרנסה לדעת חז"ל ורבנו, והם אף מאריכים בתוכחות חמורות מאד וקובעים שמדובר בחילול ה' גדול ונורא. בחלק זה נדון בעיקר בהלכה מסוימת אשר לפיה ניתן לכאורה להכשיר נטילת ממון בעבור פסיקת דינים. טרם שנחל לדון בהלכה זו, וכתשתית לעיון באותה הלכה, עלינו לשוב וללמוד את פסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ו), וכן את תקציר המסקנות שעולות ממנו:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".


בחלק א הוכחנו מהלכה זו, שאסור לחלוטין לקחת כסף בעבור פסיקת דינים למעט בכפוף לארבעה תנאים מאד-מאד מסוימים ומצומצמים: 1) רק שכר בטלה בשווה מבעלי-הדין; 2) רק סכום שהוא שכר בטלה באמת; 3) רק כאשר יש לדיין מלאכה באמת; 4) ורק כאשר בעלי-הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל באמת – ועל כל ארבעת הסייגים הללו אומר רבנו בהלכה: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר בלבד. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש, רק אז התירו לו חז"ל לקחת כסף בעבור פסיקת דינים.


עוד הוכחנו בחלק א, שאסור לדיין ליטול שכר מכל גוף מממן, ואפילו כדי לזכוֹת את הזכאי ולחייב את החייב, ואף הסברנו שנטילה מהממסד חמורה יותר, כי מדובר בממסד פרו-נוצרי אשר הופך תורת חיים לקורדום חוצבים, ונטילת כסף ממנו גם מהווה שותפות וחיזוק ועידוד לדרכי המינים וצאצאיהם גם מנציחה את ריחוקנו מדרך האמת וגם יש בה חילול ה'.


לאחר תקציר הדיונים המרכזיים שקדמו, נעבור לעיין במקור המרכזי של רבנו לפסקו בהלכות סנהדרין (כג, ו) לעיל, והוא-המקור מופיע במסכת כתובות (קה ע"א):


"[דיין ושמו] קרנא הוה שקיל אסתירא מזכאי ואסתירא מחייב ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב 'וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח'? [שמ' כג, ח]". כלומר, שואלים איך קרנא העז לקחת מטבע אחד מכל אחד מבעלי-הדין? שהרי כתוב: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"? ובאחת מהתשובות שם נאמר: "בתורת אגרא הוה שקיל", כלומר קרנא לקח את המטבע בתורת שכר בעבור פסיקת דינים. לאחר תשובה זו מיד נשאלת השאלה: "ובתורת אגרא מי שרי? והתניא, הנוטל שכר לדון – דיניו בטלין!", כלומר וכי מותר לקחת שכר בעבור פסיקת דינים? והלא שנינו שמי שנוטל שכר לדון דיניו בטלין! בהמשך הוסבר בגמרא שקרנא לקח רק שכר בטלה: "הני מילי [=שדיניו בטלין] – אגר דינא; קרנא – אגר בטלא [=שכר בטלה] הוה שקיל".


ממקור זה עולה אפוא, שאסור לקחת משכורת מבעלי-הדין על פסיקת דינים, וכל מה שמותר הוא שכר בטלה בלבד. אך בגמרא שם ממשיכים לתמוה, ואיך יעלה על הדעת להתיר שכר בטלה? (ומכאן אנחנו לומדים שההיתר של נטילת שכר בטלה הוא היתר דחוק!) ומתרצים, שמותר אך ורק לפי כל ארבעת התנאים ההכרחיים שנאמרו לעיל.


ובמלים אחרות, לדעת חכמי התלמוד, דיין שנוטל משכורת בשווה מבעלי-הדין בעבור פסיקת דינים (ואפילו משכורת זעירה ביותר) דיניו בטלים ומבוטלים! ורק שכר בטלה מוגדר ומסוים מאד התירו חז"ל! וכאמור, אם אסור לבעלי-הדין לתת משכורת בשווה לדיין, כל-שכן וקל-וחומר לנטילת משכורת מצד שלישי, שהרי בנוסף לכך שהוא בגדר "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", הדיין גם מחלל את ה' במה שהוא הופך את התורה כלי לפרנסה, וגם משתעבד לאותו גורם מממן עולמית, וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד שם בהמשך: "דרש רב נחמן בר כהן: מאי דכתיב [מש' כט, ד]: 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה'? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה".


זאת ועוד, נשים לב כי רבנו פוסק באפשרות הראשונה בהלכה, שבעלי-הדין ישלמו לפועֵל שיעשה את מלאכתו של הדיין, וזאת כדי שהדיין יתפרנס ובעלי-הדין לא יעבירו לו כסף באופן ישיר! רק באפשרות השנייה בהלכה, כאשר לא נמצא מחליף שיעשה לדיין את מלאכתו, והדיין עלול להפסיד מפני שמלאכתו לא תיעשה, הדיין רשאי לבטל את מלאכתו ולקחת מבעלי-הדין את הכסף שהם גרמו לו להפסיד בפועל. ובמלים אחרות, ההמלצה הראשונה לדיין היא שלא לקחת כסף כלל בעבור פסיקת דינים! ואפילו לא שכר בטלה! ולכן רבנו אומר בהלכה: "תנו לי מי שיעשה תחתיי" לפני האפשרות של "תנו לי שכר בטלתי".


ואף גם זאת, נשים לב לדברי רבנו: "אבל אם היה עוסק במלאכתו", כלומר ברור הוא שלדיין יש מלאכה קבועה שהוא מתפרנס ממנה ביושר, אחרת אין מה להתיר כלל.


א. דייני הגזלות שהיו בירושלים


עתה נעבור לראיה לפיה מותר לכאורה לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שקלים (ד, ז):


"דיינין שדנים את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם".


נשים לב כמה היתר זה מצומצם, שהרי הוא עוסק אך ורק: 1) בזמן שבית-המקדש קיים; 2) בזמן שיש סנהדרין לעם-ישראל; 3) בירושלים בלבד; 4) בדייני גזלות בלבד; 5) ובנטילת שכר שהוא מתרומת הלשכה בלבד. כך שנראה ברור, שרק בתנאים אוטופיים כאלה שבית-המקדש קיים והסנהדרין שולטת ביד רמה, ואין כל חשש לחילול ה' ולתאוות בצע, ויש צורך בדיינים אשר ידונו את העם בירושלים מן הבוקר ועד הערב, ואין להם שום דרך אחרת לחיות, רק לאלה התירו לקחת סכום מסוים מדי שנה מתרומת הלשכה, וכמו שהתיר הקב"ה לכהנים העובדים בבית-המקדש לקחת את חלקם מן הקרבנות.


אגב, יש לשים לב, כי בגמרא בכתובות (קה ע"א) נאמר, שהיו שלושה דייני גזלות בירושלים, ושואלים שם: והלא היו דיינים הרבה בירושלים? ומעידים שם שהיו קרוב לארבע מאות בתי דינים בירושלים! והמסקנה שם היא, שרק דייני הגזלות היו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כלומר, כל שאר אלף ומאתיים הדיינים לפחות שהיו בירושלים, כולל כל חברי הסנהדרין, כולם היו מתפרנסים ממלאכתם! מזאת עולה, שהיו סיבות מיוחדות מאד לתשלום לדייני הגזלות, ואין ללמוד מהם על הכלל, ובוודאי שאין ללמוד מהם לתקופתנו שאין בה פיקוח של סנהדרין, והדת החדשה הפכה לקרדום קונגו מפלצתי.


לאור ההיתר המצומצם והנסיבתי מאד של תשלום שכר לדייני הגזלות, ולאור דברי חז"ל החריפים בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ולאור דברי רבנו החריפים בעניין לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ולאור האיסורים הגורפים והמוחלטים שהוא פוסק בהלכות תלמוד תורה וסנהדרין ומסכת אבות (שנועדה בעיקר לדיינים) – נראה ברור שאין להחיל את ההיתר של ההלכתא למשיחא מהלכות שקלים על דייני זמננו, ולא רק בגלל שאף-לא-אחת מן הנסיבות שתוארו בהלכה זו קיימת בימינו, אלא ובעיקר בגלל שממסד הרבנות והדיינות בימינו לדעת חז"ל ורבנו רחוק מדרכי האמת כרחוק מזרח ממערב.


זאת ועוד, מדוע רבנו לא מביא את ההיתר ליטול ממון בעבור פסיקת דינים בהלכות סנהדרין? והלא לכאורה אם מדובר בהיתר גורף וכולל, היתר אשר מאפשר לתת לדיינים עשרות אלפי שקלים בחודש מהקופה הציבורית, ועוד אינסוף טובות הנאה ללא שום בקרה ופיקוח – היה על רבנו לכתוב אותו מיד לאחר ההלכה אשר קובעת באופן מפורש וברור, שאסור ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, מדוע רבנו קובע את ההיתר הזה בהלכתא למשיחא בהלכות שקלים?! ועוד תולה אותו בעניין אשר נוגע לתרומת הלשכה שבבית-המקדש דווקא?!


ויתרה מכולן, אם חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזאת את חז"ל והרמב"ם בסכלות! שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון חילול ה' ובמה שגינו אותם במלים קשות ביותר! האם ניתן להניח שחז"ל ורבנו שגו עד-כדי-כך? האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה?! וכי השכל הישר והמציאות בימינו אינם מוכיחים את דברי חז"ל ורבנו שמדובר בחילול ה' גדול מאד?


ב. מה היה שכרם של דייני הגזלות?


כאמור, רבנו פוסק בהלכות שקלים (ד, ז), שדייני הגזלות בירושלים היו נוטלים "תשעים-תשעים מנה בכל שנה", ויש להבין ולהגדיר במה דברים אמורים, כי כבר שמעתי טענה מהחלונות הגבוהים של הדרדעים, שדייני הגזלות קיבלו סכומים עצומים, ושיש ראיה חזקה מאד משכרם כדי להצדיק את משכורותיהם הנפוחות של הדיינים והרבנים! ואף ספגתי קיתונות של בוז מאותם חכמים בעיניהם שטענו כנגדי "שנעלמה ממני הלכה מאד חשובה מדייני הגזלות"... אם כן אפוא, הבה ונבחן את ההלכה הזו:


החת"ס שם סובר שיש לגדֵּל ולפטם את הדיינים מאד, והוא מביא ראיה לכך מהִלכת חז"ל על הכהן הגדול שיש לגדלו משל אחיו. על דברי החת"ס הללו אומר קאפח בהלכות שקלים שם בסוף אות יא: "והסיום [של דבריו] נראה לי חריג, כי המדובר כאן [בהִלכת דייני הגזילות] הוא בכדי ספקם, ולא ב'גדלהו'", וברור ש"כדי ספקם" הוא לא שכר גבוה מאד, אלא די מחסורו אשר יחסר לו ותו לא.


ועתה לעצם ההלכה הזו שלא הובנה כלל, והנה היא שוב: "וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם" – לכאורה ניתן לשגות ולחשוב שכל דיין קיבל 90 מנה בכל שנה, כלומר 9,000 דינר לשנה! ובאמת מדובר בסכום מופקע והזוי לחלוטין, שהרי כתובת הבתולה היא 200 דינר שאמורים להספיק לה ולבניה לחודשים רבים! וכתובה האלמנה היא אף פחות מכך 100 דינר – ואיך יעלה על הדעת שחז"ל יקציבו לכל דיין סכום כל-כך גבוה?!


ולשם ההשוואה לימינו נֹאמר כך: אם הדיין קרנא קיבל זוז=דינר אחד ליום כדי לבדוק אוצרות יין, וברור שהוא לא היה עובד שמונה שעות ביום, אלא כמנהג חכמי התלמוד שלוש שעות והשאר עוסק בתורה ובחכמה – נראה אפוא, כי השכר שקיבל הוא שווה-ערך לכל היותר למאה וחמישים ש"ח ליום, לפי חמישים ש"ח לשעה. נמצא אפוא, כי זוז שווה בערך ל-150 ש"ח של ימינו. אם-כן, 9,000 זוז הם כ-1,350,000 ש"ח של ימינו.


ויש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שחז"ל קבעו לכל דיין שכר נטו שבימינו הוא כ-1,350,000 ש"ח בשנה? והלא הדיינים צריכים להיות מבחר המין האנושי מרחיקי התאוות והמותרות: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא), ואפילו אלישע הנביא שעליו אמרו חז"ל ש"נהנה", לא נטל אלא מיטה ושולחן וכיסא ומנורה בזמן שהתארח ותו לא! והאמת היא, שסכום זה מתאים לאחד-עשר דיינים לפחות, כלומר לשלושה הרכבים של בתי-דין שידונו את העם ועוד שני דיינים מחליפים.


כמו כן, אם נניח שצודקים הטוענים שכל דיין קיבל 9,000 דינר לשנה, מדוע רבנו פוסק (וכן נאמר בתלמוד): "ואם לא הספיקו להם"? וכי יעלה על הדעת שסכום כזה לא יספיק לדיין ולבני משפחתו? וכי יעלה על הדעת שדייני הגזלות בירושלים היו שוחרי ממון ואוהבי מותרות? וכי יעלה על הדעת שדייני הגזלנים היו גזלנים בעצמם?!


ובכלל, מאין לתרומת הלשכה סכומים כל-כך גדולים לשלם רק בעבור הדיינים? שהרי אם נניח שהיו רק שלוש דייני גזלות בירושלים, מדובר בסכום של 27,000 דינר לשנה! וכי יעלה על הדעת שהיה לתרומת הלשכה כל-כך הרבה כספים לפזר? ועוד להוסיף להם אם לא הספיק להם?! וכי שכר הדיינים היה ההוצאה היחידה של תרומת הלשכה? אלא ברור כשמש למי שאינו רוצה להטעות את עצמו, שמדובר בתקציב כולל לכל הדיינים ומשפחותיהם ולא לדיין אחד בלבד ומשפחתו.


נעיין עתה שוב בהלכה ונראה שאכן כך הוא: "וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם" – הראינו לדעת, שכל ההלכה הזו נאמרה בלשון רבים! כלומר התקציב העצום הזה של 9,000 דינר לשנה מיועד לכל דייני הגזלות שהיו בירושלים, והממונים בבית-המקדש היו נותנים לכל דיין ודיין די מחסורו אשר יחסר לו, לפי צרכיו נשותיו ומשפחתו, לא שהיו נותנים משכורת קבועה לכולם בשווה – וכפי שרבנו אומר "מוסיפין להם כדי צרכם". ובדיוק כפי שהיו נוהגים עם מבקרי המומין ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים, ועוד, אשר נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כפי מה שקובע להם בית-הדין הגדול: "וכמה הוא שכרן? כמה שיפסקו להם בית-דין" (רבנו שם ד, ד).