נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (ח"ב)

בחלק א הרחבתי בעניין האיסור ליטול שכר כלשהו בעבור פסיקת דינים ושררות תורניות. בחלק זה אבאר סוגיות נוספות בעניין זה כדי להוסיף ולאשש את אמיתת האיסור וחומרתו, הואיל ורבו מאד הסומים רודפי הבצע. כמבוא לפרק הבא, נעיין בקצרה במקורו של רבנו לפסקו בהלכות סנהדרין (כג, ו) שנידון בחלק א, ראו נא אפוא את המקור בכתובות (קה ע"א):


"[דיין ושמו] קרנא הוה שקיל אסתירא מזכאי ואסתירא מחייב ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב 'וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח'? [שמ' כג, ח]". כלומר, חכמים שואלים איך קרנא העז לקחת מטבע אחד מכל אחד מבעלי-הדין? שהרי כתוב: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"? ובאחת מהתשובות שם נאמר: "בתורת אגרא הוה שקיל", כלומר קרנא לקח את המטבע בתורת שכר (=משכורת) בעבור פסיקת דינים. לאחר תשובה זו מיד מוסיפים ושואלים: "ובתורת אגרא מי שרי? והתניא, הנוטל שכר לדון – דיניו בטלין!", כלומר, וכי מותר לקחת שכר בעבור פסיקת דינים? והלא שנינו שמי שנוטל שכר לדון דיניו בטלין! ובהמשך הוסבר בגמרא שם שקרנא לקח רק שכר בטלה: "הני מילי [=שדיניו בטלין] – אגר דינא; קרנא – אגר בטלא [=שכר בטלה] הוה שקיל".


ממקור זה עולה אפוא, שאסור לקחת משכורת מבעלי-הדין על פסיקת דינים, וכל מה שמותר הוא שכר בטלה בלבד. אך בגמרא שם ממשיכים לתמוה, ואיך יעלה על הדעת להתיר שכר בטלה? (ומכאן אנחנו לומדים שההיתר של נטילת שכר בטלה הוא היתר דחוק!) ומתרצים, שמותר אך ורק לפי כל ארבעת התנאים ההכרחיים שהוסברו ונפרשו והובהרו בחלק א.


ובמלים אחרות, לדעת חכמי התלמוד, דיין שנוטל משכורת בשווה מבעלי-הדין בעבור פסיקת דינים (ואפילו משכורת זעירה ביותר) דיניו בטלים ומבוטלים! ורק שכר בטלה מוגדר ומסוים מאד התירו חז"ל! וכאמור, אם אסור לבעלי-הדין לתת משכורת בשווה לדיין, כל-שכן וקל-וחומר שאסור לדיין ליטול משכורת מצד שלישי, שהרי בנוסף לכך שהוא בגדר "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", הדיין גם מחלל-שם-שמים במה שהוא הופך את התורה כלי לפרנסה וגם משתעבד לאותו גורם מממן עולמית, וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד שם בהמשך: "דרש רב נחמן בר כהן: מאי דכתיב [מש' כט, ד]: 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה'? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה".


זאת ועוד, נזכיר כי רבנו פוסק באפשרות הראשונה בהלכה, שבעלי-הדין ישלמו לפועֵל שיעשה את מלאכתו של הדיין, וזאת כדי שהדיין יתפרנס ובעלי-הדין לא יעבירו לו כסף באופן ישיר! רק באפשרות השנייה בהלכה, כאשר לא נמצא מחליף שיעשה את מלאכתו של הדיין, והדיין עלול להפסיד מפני שמלאכתו לא תיעשה, הדיין רשאי לבטל את מלאכתו ולקחת מבעלי-הדין את הכסף שהם גרמו לו להפסיד בפועל. ובמלים אחרות, ההמלצה הראשונה לדיין היא שלא לקחת כסף כלל בעבור פסיקת דינים! ואפילו לא שכר בטלה! ולכן רבנו פוסק בהלכה האמורה: "תנו לי מי שיעשה תחתיי" לפני האפשרות של "תנו לי שכר בטלתי".


ואף גם זאת, נשים לב לדברי רבנו בהלכה: "אבל אם היה עוסק במלאכתו", כלומר ברור הוא שלדיין יש מלאכה קבועה שהוא מתפרנס ממנה ביושר, אחרת אין מה להתיר כלל.


א. דייני הגזלות שהיו בירושלים


נעבור עתה לדון בהלכה מהלכות שקלי הלשכה אשר כומרי הדרדעים מנפנפים בה כראיה שמותר לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שקלים (ד, ז):


"דיינין שדנים את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם".


נשים לב כמה היתר זה מצומצם, שהרי הוא עוסק אך ורק: 1) בזמן שבית-המקדש קיים; 2) בזמן שיש סנהדרין לעם-ישראל; 3) בירושלים בלבד; 4) בדייני גזלות בלבד; 5) ובנטילת שכר שהוא מתרומת הלשכה בלבד. כך שנראה ברור, שרק בתנאים אוטופיים כאלה שבית-המקדש קיים, והסנהדרין שולטת ומפקחת ביד רמה ולכן אין כל חשש לחילול-שם-שמים ולתאוות בצע, ואף יש צורך הכרחי בדיינים אשר ידונו את העם בירושלים מן הבוקר ועד הערב, ואין להם שום דרך אחרת לחי – רק בנסיבות כאלה התירו ליטול סכום מסוים מדי שנה מתרומת הלשכה, וכמו שהתיר הקב"ה לכהנים העובדים בבית-המקדש לקחת את חלקם מן הקרבנות.


אגב, יש לשים לב, כי במקור ההלכה זו בגמרא בכתובות (קה ע"א) נאמר, שהיו שלושה דייני גזלות בירושלים, ושואלים שם: והלא היו דיינים הרבה בירושלים? ומעידים שם שהיו קרוב לארבע מאות בתי דינים בירושלים! והמסקנה שם היא, שרק דייני הגזלות היו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כלומר, כל שאר אלף ומאתיים הדיינים לפחות שהיו בירושלים, כולל כל חברי הסנהדרין, כולם היו מתפרנסים ממלאכתם! מזאת עולה, שהיו נסיבות מיוחדות מאד לתשלום לאותם שלושת דייני הגזלות, ואין ללמוד מהם מאומה על הכלל, ובוודאי שאין ללמוד מהם לתקופתנו שאין בה פיקוח של סנהדרין, והדת החדשה הפכה לקרדום קונגו מפלצתי.


לאור ההיתר המצומצם והנסיבתי מאד של תשלום שכר לדייני הגזלות, ולאור דברי חז"ל החריפים בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ולאור דברי רבנו החריפים בעניין לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ולאור האיסורים הגורפים והמוחלטים שהוא פוסק בהלכות תלמוד תורה וסנהדרין ומסכת אבות (שנועדה בעיקר לדיינים) ואשר אותם ראינו בחלק א נראה ברור שאין להחיל את ההיתר מהלכתא למשיחא בענייןשקלי הלשכה על דייני זמננו, ולא רק בגלל שאף-לא-אחת מן הנסיבות שתוארו בהלכה זו קיימת בימינו, אלא ובעיקר בגלל שממסד הכמורה האורתודוקסי בימינו רחוק מדרכי האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב.


זאת ועוד, מדוע רבנו לא מביא את ההיתר ליטול ממון בעבור פסיקת דינים בהלכות סנהדרין? והלא לכאורה אם מדובר בהיתר גורף וכולל, היתר אשר מאפשר לתת לדיינים עשרות אלפי שקלים בחודש מהקופה הציבורית, ועוד אינסוף טובות הנאה ללא שום בקרה ופיקוח – היה על רבנו לכתוב אותו מיד לאחר ההלכה אשר קובעת באופן מפורש וברור, שאסור ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, מדוע רבנו קובע את ההיתר הזה בהלכתא למשיחא בהלכות שקלי הלשכה?! ועוד תולה אותו בעניין אשר נוגע לתרומת הלשכה שבבית-המקדש דווקא?!


ויתרה מכולן, אם חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזאת את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות! שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון חילול ה' ובמה שגינו אותם במלים קשות ביותר! האם ניתן להניח שחז"ל ורבנו שגו עד-כדי-כך? האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה? וכי השכל הישר והמציאות בימינו אינם מוכיחים את דברי חז"ל ורבנו שמדובר בחילול ה' גדול מאד?


ב. מה היה שכרם של דייני הגזלות?


רבנו פוסק לעיל בהלכות שקלים (ד, ז), שדייני הגזלות בירושלים היו נוטלים "תשעים-תשעים מנה בכל שנה", וזכורני שערוסי השכיר מבקעת העצמות נפנף בהלכה הזו בפניי וטען באופן החלטי ומוחלט "שנעלמה ממני הלכה מאד חשובה מדייני הגזלות"... הוא טען שדייני הגזלות קיבלו סכומים עצומים, ושיש ראיה מכריעה משכרם כדי להצדיק את משכורותיהם השמנות שלו ושל שאר הכומרים... האמנם כן הוא? הבה ונבחן אפוא את שכר דייני הגזלות.


על ההלכה הזו בעניין דייני הגזלות, אומר החת"ס (מובא בפירושו של קאפח) שיש לגדֵּל ולפטם את הדיינים מאד, והוא מביא ראיה לכך מהִלכת חז"ל על הכהן הגדול שיש לגדלו משל אחיו. על דברי החת"ס הללו אומר קאפח בהלכות שקלים שם בסוף אות יא: "והסיום [של דבריו] נראה לי חריג, כי המדובר כאן [בהִלכת דייני הגזילות] הוא בכדי ספקם, ולא ב'גדלהו'", וברור ש"כדי ספקם" הוא לא שכר גבוה מאד, אלא די מחסורו אשר יחסר לו ותו לא.