רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לו)

עודכן: 26 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ו ע"א) נאמר כך: "תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית-הכנסת, שנאמר: 'לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה' [מ"א ח, כח], במקום רינה שם תהא תפילה". כוונת הדרשן לומר, שבמקום שבו מתקבצים בני אדם להתפלל יחדיו וקוראים יחדיו שירות ותושבחות לה' יתעלה, שם שמים מתקדש – ולכן התפילה נשמעת. אולם, רש"י פירש שם שהעיקר הוא הקולות הערֵבים אשר יוצאים מבית-הכנסת: "במקום רינה – בבית-הכנסת, ששם אומרים הציבור שירות ותושבחות בנעימת קול ערב".


כלומר, לפי רש"י, התפילה בבית-הכנסת נשמעת בגלל "נעימת הקול הערב" אשר החזן והציבור מתפללים בה לפני ה' יתעלה. לא בגלל התקבצות בני אדם לקדש שם שמים, לא בגלל הכנעת הלב, כמו שאומר דוד המלך: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יט), ולא בגלל קריאה אמיתית וכנה לה' יתעלה מקרב נימי הנפש: "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' קמה, יח), אלא, לפי רש"י ולפי צאצאי המינים התפילה נשמעת או לא נשמעת בגלל "נעימת הקול הערב" של חזן האופרה השכונתי...


וזהו ביטוי לתפישה חיצונית מובהקת, אשר מאפיינת מאד את צאצאי המינים, כאילו מה שחשוב בדת משה ומה שקובע את הקרבה לאלהים הינם המאפיינים החיצוניים, ולא לב נקי טהור וישר. ויתרה מזאת, יש בתפישה זו גם סרך הגשמה, שהרי אם העניין החשוב ביותר בתפילה, אשר לפיו נקבע אם היא נשמעת או לא נשמעת, הוא יכולת השירה והזמריר של החזן, ברור שיש להקב"ה מאפיינים גופניים שבהם הוא קולט את רשמי הקולות ה"ערֵבים", וככל שהתפילה יותר-ויותר ערֵבה, כך הסיכוי שלה לגרום ל"נחת רוח" לה' יתעלה ולהתקבל גדול יותר, כאילו הקב"ה יושב ושומע את תפילותינו מן היציע ואנחנו זמרים באופרה...


זאת ועוד, יש בפירושו הזה ביטוי לתפישה שגויה קדומה מאד, כאילו ניתן לפתות את הקב"ה בתפילותינו, וכאילו אם נתפלל אליו בנעימוֹת ערֵיבות הוא יתפתה למלא את כל בקשותינו, וימחל לנו על כל עוונותינו, וכמו שאומר דוד המלך: "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ" (תה' עח, לו–לז). אולם, הנעימה הערֵיבה נועדה אך ורק לפתוח את הלבבות, כלומר תפילה ערֵבה היא אמצעי ולא מטרה, לא בזכותה הקב"ה ישמע את תפילתנו, יושיענו מייסורנו, ויוציאנו מאפלה לאורה וממסגר לרווחה, אלא, רק בזכות הכנעת הלב לפניו, רק בזכות זיכוך ומירוק המחשבה מסיגי הגאווה ההגשמה והאלילות.


מכל מקום, איני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שזעקות האופרה האירופיות, הן בגדר נעימה ערֵבה, וכי יעלה על הדעת שכך התפללו ושוררו אבותינו לפני ה' יתעלה? לקול משתה אדומי פרו-נוצרי מתועב? לצלילי רוצחים אכזריים שטבחו מיליוני יהודים? ורבים מאד מקרב צאצאי המינים הלכו כצאן לטבחה כאשר נגינות אירופיות יימח שמן וזכרן, מתנגנות ברקע. אך הם מתעקשים שלא ללמוד לקח: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג), ועדיין הם ממשיכים בנגינותיהם הארורות, ועוד מֵעֵזִים פניהם וקוראים לנגינותיהם הטמאות "נשמה יהודית", ואין סוף למעלליהם ולתעלוליהם.


"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם [נהו אחר הטישים החגיגות והתאוות], וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת [כלומר בשל העדר ידיעת ה'] וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב [ואף המכובדים שבהם מתי רעב] וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא [והמוני עם-ישראל אף מים אין להם לשתות]. לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" (יש' ה, יב–יד).


***

עוד נאמר שם במסכת ברכות (ו ע"א): "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש-ברוך-הוא מצוי בבית-הכנסת? שנאמר: 'אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' [תה' פב, א]". רש"י פירש שם: "בעדת אל – בבית מועד שלו". אולם, רש"י לא הבין את דברי התלמוד, ואסביר מדוע: ר' יצחק התכוון לומר שהקב"ה משרה שכינתו בבית-הכנסת, כדי לעודד את בני-האדם להתפלל וללמוד תורה בבית-הכנסת, מעין דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יד): "אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית-הכנסת, לא במהרה הוא משכח".


וכן מעין פסק רבנו בהלכות תפילה (ח, א), שאף הוא מיוסד על דברי חז"ל: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטָּאים, אין הקדוש-ברוך-הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית-הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל – נקרא שכן רע".


כמו כן, דרשתו של ר' יצחק עוקרת כל חשש להגשמה, שהרי לפי דרשתו מציאותו של הקב"ה אינה מציאות גופנית בתוך בית ממשי, אלא מציאות מסוג של השראת שכינה, כאשר מתפללים או תלמידים מתקבצים יחדיו לבית-מקדש-מעט. והנה לפניכם המשך דרשתו של ר' יצחק: "ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: 'אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל' [תה' פב, א]". נמצא, שמציאותו האמורה של הקב"ה היא מסוג של השראת שכינה, ולא מסוג של מציאות גופנית, כאילו ה' יתעלה ויתהדר הוא מלך בשר-ודם אשר מצוי בארמונו.


ברם, רש"י מנתק את הקשר שבין המתפללים למציאותו של הקב"ה וקושר בין הבית למציאותו של הקב"ה, כלומר, לפי רש"י, הקב"ה נמצא בבית-הכנסת גם כאשר הוא ריק, שהרי הוא מפרש שבית-הכנסת הוא "בית מועד שלו". וגם בפירושו זה יש סרך הגשמה, כאילו יש להבין את דרשת ר' יצחק כפשוטה, וכאילו הקב"ה הוא שמש בית-הכנסת.


כמו כן, בפירושו לתהלים (פב, א) לפסוק: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל", רש"י מפרש כך: "אלהים נצב בעדת אל – לראות אם אמת ישפוטו", ומפירושו הזה עולה ריח חריף של הגשמה, שהרי לפי פירושו הקב"ה ניצב באופן פשטני בקרב הדיינים כדי "לראות אם אמת ישפוטו", כאילו הקב"ה זקוק לעמוד עמהם וביניהם כדי לראות ולידע אם הם ישפטו דין אמת...


גם בפירושו לבראשית (יח, א): "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם", רש"י מפרש את הפסוק בתהלים באופן של הגשמה: "וְהוּא יֹשֵׁב – ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר: 'אלהים נצב בעדת אל' [תה' פב, א]". פרשנותו זו אינה מופיעה בספרות חז"ל, והיא פרשנות מגשימה מובהקת, שהרי הוא משווה בין התייצבותו של הקב"ה לישיבת הדיינים, ובמלים אחרות, כמו שהדיינים יושבים באופנים גופניים בעת שהם דנים את בעלי הדין, כך גם הקב"ה מתייצב, לפי פרשנות זו, באופנים גופניים בעדת הדיינים. ואגב, את ההגשמה בפירושו לעיל: "שב ואני אעמוד", כבר הסברתי בחלק יב של מאמר זה.


רס"ג לעומתו, פירש בתהלים שם (פב, א) כך: "ה' ניצב דברוֹ בוועדים בקרב הדיינים אשר ישפוטו", ומָרי מוסיף שם ואומר: "תרגם 'עדת' – 'מחאצ'ר', אנשי הוועד, מנהיגי העם", וכבר הרחבתי בחלק יו של מאמר זה בעניין הרחקת ההגשמה באמצעות הוספת מילה נסתרת. ויתרה מזאת, בעצם הפסוק ישנה הרחקה מן ההגשמה: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט", כלומר, כמו שברור שהקב"ה אינו שופט יחד עם הדיינים באופן פשטני ואנושי, אלא באמצעות הוראותיו וחוקיו ומשפטיו הצדיקים והישרים, כך גם ההתייצבות שלו עמהם אינה התייצבות פשטנית, אלא באמצעות דבריו וחוקיו ומשפטיו, וכך הוא כאילו ניצב עמהם.


***

עוד נאמר שם במסכת ברכות (ו ע"א): "ומנין לשניים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם? שנאמר: 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ' וגו' [מל' ג, טז]". רש"י פירש שם: "וַיַּקְשֵׁב יְיָ – ממתין להם שם", וגם פירושו הזה קרוב מאד להגשמה, ובמיוחד לאור העובדה שפירוש זה מגיע מיד לאחר דבריו לעיל בעניין מציאותו של הקב"ה "בבית מועד שלו", וכן לאחר רמיזתו העבה שהקב"ה נהנה הנאה חושית מ"נעימת הקול הערב" של חזני האופרה הנגעלים: המתלבשים ככומרים, ופיהם פוערים, ומרעישים בקולות בס וטנורים, קולות עבים המושכים את ערלות אוזני השומעים, ומטמטמים את מחשבתם בדרכי המינים הטמאים, תמונת כנסיה וקולות נוצריים לטיניים אליליים, תרבות אנשים חטָּאים!


נחזור לענייננו ונסביר את הדברים: לפי רש"י, הקב"ה ממתין לשניים בעת שהם יושבים ולומדים תורה, כאילו הקב"ה הוא שמש בית-הכנסת אשר ממתין לתלמידי החכמים. ויתרה מזאת, רש"י מסלף ומעוות את דברי חז"ל, שהרי במדרש הרחיקו מן ההגשמה בהדגשה שמדובר בהשראת שכינה: "ומנין לשניים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם?", אך רש"י, בשל הבנתו את דרשות חז"ל כפשוטן, גם מחק את הרחקת הגשמות דהיינו את עניין השכינה, וגם פירש את הפסוק: "וַיַּקְשֵׁב יְיָ" כפשוטו, כאילו ה' בכבודו ובעצמו מצוי בבית-הכנסת כמציאות בני האדם, וממתין לתלמידי החכמים כאילו הוא חייב בכבודם.


כמו כן, מי שחלים עליו מושגי הזמן, כגון הַמְתנה, הוא בהכרח חומר: כי הזמן הוא מושג שמתאר תנועה, שהרי הזמן נמדד לפי תנועת כדור-הארץ ולפי קצב התפתחות התאים שביקום; והתנועה היא מושג שנוגע אך ורק לגופים החומריים והגופניים בעולמינו השפל. אמנם, איני מצפה שרש"י הסכל יבין את העניין המדעי הזה, ולא הייתי בא אליו בטענות על-כך, אבל על זה שהוא מוסיף פירוש שמבטא גשמות ומוחק באמצעותו את הרחקת ההגשמה שבמדרש, על-כך יש לבוא אליו בטענות, שהרי הוא וחבר מרעיו המינים הארורים היו יכולים פשוט לשתוק: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב, יג, ה).


***

עוד נאמר שם במסכת ברכות (ו ע"א): "וכי מאחר דאפילו תלתא [אפילו שלושה שיושבים בדין-תורה שכינה עמהם] עשרה מבעיא? [מדוע נזקקו בתלמוד להביא ראיה לכך ששכינה שורה בקרב עשרה בני אדם?] [והשיבו:] עשרה – קדמה שכינה ואתיא, תלתא – עד דְּיָתְבֵי". רש"י פירש שם: "קדמה שכינה ואתיא – קודם שיהיו כל העשרה [...] עד דיתבי – כדכתיב: 'ישפוט', בשעת המשפט". אולם, רש"י לא הבין אפילו את פשט המדרש! שהרי ברור מדברי המדרש, ששלושה שכינה שורה ביניהם רק כאשר הם יושבים ודנים בדין, ואילו עשרה, שכינה שורה עמהם אפילו לפני שהם התיישבו או נעמדו להתפלל או ללמוד תורה. כלומר, על שלושה נאמר שהשכינה אינה שורה ביניהם: "עד דיתבי", לפיכך ברור, שהשכינה שורה בקרב עשרה בני אדם אפילו לפני שהם מתיישבים או נעמדים להתפלל או ללמוד תורה.


זאת ועוד, לפי רש"י, ששכינה שורה עוד לפני שיהיו כל העשרה, הדברים לא ברורים, אימתי שורה השכינה? האם כאשר יש תשעה או שמונה או שבעה או שישה או חמישה או ארבעה? ולצערי הנני נאלץ לדון בדרשה כפשוטה כדי להראות שגם פשוטהּ נשגב מבינתו הקצרה. וברור שכל הרעיונות הללו נועדו לעודד את עם-ישראל להתקרב זה-לזה ולהתחבר זה-עם-זה, כי כל התקרבות וחיבור שנעשים לשם שמים, מקדשים שם שמים בעולם.


***

עוד נאמר שם במסכת ברכות (ו ע"א): "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש-ברוך-הוא מניח תפילין? שנאמר: 'נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' [יש' סב, ח] ; 'בִּימִינוֹ' – זו תורה, שנאמר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' [דב' לג, ב]; 'וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' – אלו תפילין, שנאמר: 'יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן' [תה' כט, יא]". וברור שמדובר באגדה, ולא רק כי אין לה' גוף ודמות הגוף, אלא גם מפני שלא יעלה על הדעת שהקב"ה מקיים מצוות כבני האדם, ואם לא מדובר במצוה הרי שזו פעולה לבטלה, וגם זאת לא תעלה על הדעת: שהקב"ה יעשה פעולה לבטלה. ונראה לי שמטרת האגדה הזו לרומם את חשיבותה של מצות התפילין שהרי הִשוו אותה לכל התורה כולה.


ראו נא כיצד פירש רס"ג את הפסוק בישעיה שם, וכיצד הוא מרחיק מן ההגשמה, וכֹה דבריו: "נשבע ה' בגבורתו ובכוח עוזו", כלומר, רס"ג מרחיק מן ההגשמה, שהרי הוא מחליף את המילים ימינו וזרועו לגבורתו וכוחו, והוא אף מוסיף, שהשבועה בימינו ובזרוע עוזו היא "רמז לאותות הנראים בארץ". נמצא, שכאשר מפרשים פסוקים שיש בהם ביטויים מגשימים, חובה להרחיק בהם מן ההגשמה כדי להנחיל את ההשקפה שאין לה' גוף ודמות הגוף. אך רש"י לא עשה כן, וכפי שנראה גם בהמשך, הוא מתייחס לכל האגדה הזו כפשוטה.


מגמת רוממות מצות התפילין נמשכת בתלמוד שם, כי לאחר-מכן ממשיכים לשאול: "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' [דב' כח, י], ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". ושם רש"י מפרש: "עוז לעמו – ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: 'וְרָאוּ [...] וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' [דב' שם]". ורש"י פשוט מעתיק לתוך פירושו את דברי התלמוד מילה במילה, הַעתק-הַדבק מיותר לחלוטין.