אחד המאפיינים המרכזיים של העולם הדתי בימינו הוא מגמת ההחמרה ההולכת וגוברת במהלך הדורות. כל דור של "חכמים" ממציא לו ולקהילתו רשימת חומרות חדשה בעניינים אשר מקיפים תחומים רבים בחיי היום-יום, כגון חומרות בענייני: כשרות, נידה, פסח, שבת, ועוד תחומים רבים נוספים ומגוונים. כבר למדנו בשני מאמרים שפורסמו באור הרמב"ם: "מגמת ההחמרה בעולם הדתי" וכן "תפישת הדת כמשענת הלכתית בלבד - מבט היסטורי", על יסודות שגיאתם של המחמירים, ולפי דעתנו יסוד שגיאתם הגדול ביותר הוא אבדן דרך מחשבתי והשקפתי, כך שכל מה שנותר להם להתקרב בו אל ה' לפי דמיונם הוא להחמיר בענייני ההלכה – כי ההלכה הטכנית היא חזות הדת בעיניהם.
ברם, יש סיבה נוספת למגמת ההחמרה בעולם הדתי ובעיקר החרדי, והיא השפעה נוצרית. יהדות אשכנז הושפעה רבות מן הנצרות: מהשקפותיה המאגיות והמגשימות, מהפיכתה את הדת ככלי לשליטה בהמונים וכקרדום להפיק טובות הנאה, ממנהגיה ומאורחות חייה. אחת הגרורות המרכזיות שחדרו ליהדות אשכנז, ואשר קשורה בזיקה חזקה להפיכת הדת לקרדום חוצבים, היא גישת ההחמרה הקיצונית. הממסד הנוצרי מציג את כומריו כאנשים קדושים "בני האלהים", וכדי לשכנע את ההמונים שכומריו הם אכן "קדושי עליון" הוא החמיר עליהם מאד כלפי חוץ וניתק את כומריו כביכול מכל הנאות העולם-הזה.
כאשר ההמונים התבוננו בחומרות הכומרים החיצוניות (כגון אי נשיאת נשים, הסתגרות במנזרים וכנסיות, ו"התנתקות" מהנאות העולם-הזה), הדבר עורר בקרבם התפעלות עצומה וצרב במחשבתם את התודעה שמדובר באנשים מורמים מעם – "קדושי עליון" שמעלתם לא פחותה ואולי אף עולה על מעלת המלאכים. מטרתה המרכזית של ההצגה הזו, היא לגרום להמונים להתרשם להתפעל ולהתרגש, וכך לפתוח את ליבם וכיסם לתרום למוסד הכנסיה ולכומריו סכומים נכבדים, מתוך דמיון שווא שמדובר במצוה חשובה ורבה לפני ה' יתעלה, אשר מגינה ומצילה מן הפורענות ומבטיחה מזל, אושר והצלחה.
יהדות אשכנז למדה מהכומרים הנוצרים את שיטותיהם לתעתע בהמונים ולפתוח את כיסם לממן את כהני הדת. אחת השיטות הללו היא כאמור, להציג את עצמם כסגפנים ומחמירים אשר כל תאוות העולם והנאותיו כאין וכאפס בעיניהם. וכמו אצל הכומרים, גם אצל כהני הדת האשכנזים המטרה היא להפיק רווחים מדת משה, כלומר, לעורר התפעלות ורגשות הערצה בקרב ההמונים ל"קדושי העליון" הסגפנים. וכאמור, גם כאן תכלית ההערצה וההתפעלות היא לפתוח את ליבם וכיסם של ההמונים לתרום סכומים נכבדים לממסד הדתי ולכהניו לובשי השחורים (ובימינו מדובר גם בתקציבי מדינה), מתוך דמיון שווא שמדובר במצוה ואף בחובה עצומה, אשר תגן מפני הפורענות ותביא עמה בהכרח עזר אלהי.
אגב הדברים נציין תכסיס נוסף שבו הם משתמשים, והוא קידוש דף הגמרא של ש"ס ווילנא, מדוע יהדות אשכנז קידשה את דף הגמרא של ש"ס ווילנא? מדוע עד היום הם לומדים באותה תצורת דף מעוותת מעוקמת ומעוקשת אשר מכאיבה את העיניים ומטמטמת את המוח? ובכן, התשובה די פשוטה לפי דעתי: בשלב הראשון, הגבירים מגיעים לישיבה ורואים את האברכים "העילויים" קופצים בהתלהבות תוך כדי הלימוד, מסובבים את גודלם ומנענעים את הסטנדרים בדבקות עילאית – ההצגה הזו משכנעת אותם שהאברכים כל-כך שולטים בלימוד הגמרא, עד שהם מתרוממים לדרגות נשגבות של התעלות רוחנית פלאית.
בשלב השני, כאשר הגבירים הללו פותחים את דף הגמרא, ברוב המקרים הם אינם מבינים מאומה מן הכתוב, וכך גוברת התפעלותם מעליצות האברכים המדומה בלימוד הגמרא, ובהתאם להתפעלותם כך גם ליבם יתרחב וייפתח לפזר סכום נכבד יותר ויותר. יוצא אפוא, שלא לחינם דף הגמרא כל-כך קשה ללימוד ולעיכול, חכמי אשכנז יצרו אותו כך בכוונה תחילה, והוסיפו עליו פרשנים עקושים, כדי ליצור מראש טקסט שניתן באמצעותו להשגות את הבורים וחסרי הדעת (אך בעלי ממון), שמי שמקדיש את עצמו ללימוד הטקסט הזה הינו "גאון עצום" אשר מצוה גדולה ורבה ואף חובה היא לתמוך בו ובבני משפחתו.
אולם, כל ההתעמלות הזאת והצעקות תוך כדי לימוד הגמרא הינן משחק והצגה, כי מעטים הם אשר באמת מבינים את הגמרא, ולא לחינם מָרי אמר כי רק אחד מחמשת אלפים מבין באמת גמרא, ולא לחינם רבנו כותב כך בהקדמתו ל"משנה תורה" (הלכה לז):
"ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה, לפיכך אותן הפירושין וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים – נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו, הבבלי והירושלמי [...] שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר-כך יוודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא".
ודברים דומים רבנו אומר בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כו):
"לפי שאם תשאל גדול שבגאונים על פירוש הלכה מן המשנה לא יוכל לומר לך בה שום דבר, אלא-אם-כן היה זוכר על-פה תלמוד אותה ההלכה, או יאמר לך עד שנעיין מה שאמרו בה בתלמוד, ואין ביכולת שום אדם לזכור כל התלמוד על-פה [כלומר כל הלכות התלמוד על-פה, שהרי רבנו עוסק כאן בהלכות], ובפרט כשהלכה אחת במשנה מתפרשת בארבעה וחמשה דפים מפני שנכנסים מעניין לעניין, וההוכחות והקושיות והתירוצים עד שלא יוכל לסכם מה שנתברר בפירוש אותה משנה אלא הבקי בעיון – וכל זה אם לא תהיה אותה ההלכה מאותם ההלכות שאין פירושם מסתיים אלא בשתים-שלוש מסכתות".
לאור דברים אלה, אין לי ספק כי רובם הגדול של שכירי התורה אינם מבינים את הגמרא לעומקה, ואף מגיעים לשיבושי השקפה חמורים מתוך תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, או מתוך פלפול רחפני מעל ומעבר לסוגיות הגמרא. נמצא אפוא, שמטרתה המרכזית של הצגת "הגאונות" האמורה היא הצגה חיצונית שנועדה לגרום למתבוננים: הרבנים והמשגיחים ולא פחות חשוב הגבירים שבאים לישיבה, להתפעל ולהתרגש עד עמקי נפשם מ"התעמלות הסטנדרים והמגבעות". הגבירים כבר תוארו לעיל, וביחס לרבנים והמשגיחים – אלה מתבוננים "בדבקותו" של התלמיד או האברך, ולפי זה הם יקבעו את מעמדו כ"עילוי", מעמד אשר נלווים אליו טובות הנאה, כגון כלה נאה, "מחיר גבוה" לשידוך שאבי הכלה יצטרך לשלם, וכן תשלום מלגות נוספות מעבר למשכורות החודשיות שהאברכים מקבלים.
א. סגפנות כומרי אדום
נוסיף עתה לדון במקור הגישה המחמירה והסגפנית הזו, שאת מקורה, מטרותיה ותכליתה כבר תיארנו לעיל, וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ג, א):
"שמא יאמר האדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום – גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה".
נמצאנו למדים, כי היסוד למגמת ההחמרה החיצונית הינו מנהגיהם של כומרי אדום, כלומר כומרי הנצרות, וכידוע, כל הקדושה וההחמרה שלהם הינן חיצוניות בלבד, ובחדרי חדרים הם הפושעים והחוטאים הגדולים ביותר. וגם את זה למדה יהדות אשכנז מן הנצרות, כלומר להציג את עצמה כלפי חוץ כפרושה מן התאוות כליל (ראו לדוגמה את ספרו של הראב"ד בחומרות הלכות נידה אשר קרא לו "בעלי הנפש" – כאילו רק לשוטים המחמירים יש נפש, או את רשימת החומרות בהלכות נידה של חסידות גור, שהיא ממש עבודה-זרה כי היא הופכת את האשה ליצור מאגי בעל רוע פנימי שעלול להזיק לאדם בדרכים על-טבעיות) – אולם בחדרי חדרים, רבים מהם משובשים בתאוות ומחריבים נפשות של קטינים וקטינות – בדיוק כמו כומרי אדום המושחתים, אשר רובם ואולי כולם נגועים בבעילת קטינים.
רבנו ממשיך ופוסק בהלכות דעות שם (ג, ב):
"המהלך בדרך זו נקרא חוטא – הרי הוא אומר בנזיר 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ' [במ' ו, יא], אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".
ולא רק שמחמירי יהדות אשכנז אינם סבורים שחסידיהם וליטאיהם המחמירים הטיפשים הם חוטאים, ההיפך הגמור, הם סבורים שהם מבחר המין האנושי, וכל שאר היהודים ("בעלי הבתים" או ה"מזרוחניקים", וכל שכן החילונים) נחותים מהם ביותר, ונועדו לשרת אותם ולממן אותם! ולא לחינם אמר ר' יוסף ב"ר יהושוע לאביו: עולם הפוך ראיתי...
רבנו מוסיף ומרחיק אותנו בהלכות דעות שם (ג, ג), ממגמת ההחמרה הפרו-נוצרית:
"לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ושבועות על דברים המותרין. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דבריך אחרים?".
ואם ישאל השואל את אחד המחמירים הללו: לא דייך מה שאסרה עליך התורה? אותו מחמיר יתבונן על השואל בהתנשאות ממרום מגבעת הארנבת ובתוך לבו יסבור שהשואל הוא לא פחות מכופר! כי מבחינתו מי שנוהג כפי הדין התלמודי המקורי הוא הכופר! ואילו הוא – המחמיר הטיפש – הוא היהודי האמתי מבני העליה... וזכורני כאשר תלמיד חכמים אחד ביקש להוציא ספר בהלכות נידה לפי מנהג יהודי-תימן התואם את פסיקת רבנו הרמב"ם, כלומר כפי הלכה התלמודית, הוא נאלץ לדחות את הוצאת ספרו בשנים רבות עד שהתגבר על חששו שמא האשכנזים יאמרו על אבותינו שהם "בועלי נידות". ובמלים אחרות, אבותינו יהודי-תימן שפסקו לפי ההלכה התלמודית הם "בועלי נידות" ואילו הם – המחמירים הפרו-נוצרים, הם היהודים הכשרים והחסידים – יציבא בארעא וגיורֵי בשמי שמיא... ולא לחינם קוראים לרבי מגור גֵרֵ רֵבֵּה... (העיירה שאבותיו הגיעו ממנה בפולין נקראת גֵרֵה) אך לצערנו לפי האמת אפילו מעמד של גר תושב אין לו, כי לא נָעַר כפיו מעבודה-זרה.
רבנו חותם עניין זה בהלכות דעות שם (ג, ד), ושם הוא פוסק כך:
"ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד – אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם' [קה' ז, טז]".
ואכן, פסקו של רבנו התגשם בימינו, כי מחשבתם של המחמירים שממה לחלוטין ממושגי האמת, תפישותיהם המעוותות רוקנו את מחשבתם מידיעת ה', והזיותיהם המאגיות האליליות הרחיקו אותם מה' יתברך. בהעדר שמחה פנימית אמיתית בעבודת ה' ובהעדר עונג רוחני אמיתי בהבנת ידיעת ה' ומושגי האמת, הם היו מוכרחים להפוך תורת חיים לקרדום חוצבים, אחרת מה הנאה יש בלימוד התורה ובקיום המצוות? "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דב' כח, מז)...
נחתום פרק זה בשגיאות הדפוסים והמפרשים, ביחס להלכה הראשונה, מָרי אומר שם: "בנדפס [נאמר] 'הואיל והקנאה והתאווה' וטעות הוא, שדימו להשלים על-פי המשנה, [אולם] הקנאה [אינה כמו התאווה והכבוד, שהרי] הקנאה לא רק שצריך לעקרה לחלוטין, אלא אף צריך להתרחק מעבר לה מלא עיניו"; ובאות ד שם מָרי מעיר על המפרשים השונים: "ונדחקו לפי שלא ראו דברי רבנו בפירוש המשנה", וברור שמי שלא ראה את פירוש המשנה אינו מתאים ואינו ראוי לכתוב פירוש ל"משנה תורה"...
מָרי גם עוסק בשאלה מדוע רבנו פותח את ההלכה הרביעית לעיל במלים: "אינן בדרך טובה" וממשיך ואומר: "ואסרו חכמים", ומסקנתו שהתעניות המרובות "אינן בדרך טובה מצד מוסר היהדות, ואסורות מצד מנהגי הגויים, וכמו שסיים [את הלכה א באמרוֹ] כגון כומרי אדום". כלומר, החדרת הסגפנות הנוצרית לתוך דת משה הטהורה, איננה רק בגדר "דרך רעה" מבחינה מוסרית, אלא יש בה איסור מצד חוקות הגויים, וברור שכל סטייה ושגייה אחר חוקות הגויים מובילה בדרך קצרה מאד לעבודה-זרה ולקריסת מערכות השקפתית.
ב. מדוע היו חסידים שסיגפו את נפשם?
מדברי רבנו בפירושו לאבות עולה, כי היו חסידים במהלך הדורות הקדמונים אשר נטו לעתים כלפי עינויי הנפש, רבנו גם מסביר, כי מטרתם הייתה אך ורק לרפא את נפשם. כלומר, כאשר הם ראו שהחברה מקולקלת ביותר, או שנפשם נטתה כלפי אחד מהקצוות השליליים, הם ביקשו לאזן את נפשם או להגן עליה מפני השפעות רעות – ורק אז הם התירו לעצמם לענות ולסגף את נפשם כדי לזכּכה ולטהרהּ ולשמור עליה מפני חולאי התקופה. אולם, ברור הדבר שאף-לא-אחד-מהם החליט להוסיף חומרות וסיגופים לחוקי התורה, וכל מעשיהם היו נכונים לגופם למקומם ולזמנם המצומצם בלבד, כדרך החולה אשר מרפא את גופו בתרופות נגעלות – שלא יעלה על דעתו להפוך את התרופות הללו לתפריט קבוע גם לאחר חלוף החולי, וכֹה דברי רבנו בעניין זה בהקדמתו למסכת אבות (הפרק הרביעי, עמ' רנג):
"אבל מה שעשו מקצת אנשים מן החסידים במקצת הזמנים אשר נטו כלפי הקצה האחד, כגון הצום, ונדוד שינה בלילה [כדי לענות ולייסר את עצמם], והזנחת אכילת הבשר ושתיית היין, והרחקת הנשים, ולבישת הצמר והשק, ומגורי ההרים, וההתבודדות במדברות – לא עשו שום דבר מזה אלא על דרך הריפוי כמו שביארנו. וגם מחמת קלקול אנשי עירם כאשר ראו שגם הם יתקלקלו בפגישתם איתם ובראיית מעשיהם, ושיש חשש שחברתם תגרום להם לקלקול מידותיהם, לפיכך יצאו מביניהם למדברות מקום שאין שם אדם רע, כדרך שאמר הנביא עליו השלום: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים' [יר' ט, א]".
בהמשך דבריו שם (עמ' רנג), רבנו מתאר כיצד התפתחה מגמת ההחמרה בתקופות הקדומות:
"וכאשר ראו הסכלים את החסידים האלו שעשו פעולות אלו ולא ידעו את כוונתם, חשבו שהן טוב ונהגו בהן בחשבם שיהיו כמותם, והיו מענים את גופם בכל מיני עינויים וחושבים שכבר השיגו מעלה ועשו טוב, ושבכך יתקרבו לפני ה', כאילו ה' אויבו של גוף ורוצה לאבדו ולהשמידו. ואינם יודעים שאותם המעשים רע, ושבהם תושג לאדם מגרעת ממגרעות הנפש, והרי הם דומים למי שאין לו ידיעה במלאכת הרפואה, שראה שהרופאים המומחים השקו לחולים מסוכנים [תרופות קשות] [...] ומנעום מן המזונות, ועל-ידי-כך הבריאו ממחלתם וניצולו מן הסכנה הצלה גדולה. אמר אותו הסכל [לעצמו]: 'אם היו הדברים האלו מרפאים את החולה, כל-שכן וקל-וחומר שיעמידו את הבריא בבריאותו או שיוסיפו לו בריאות', והתחיל להשתמש בהם תמיד ונתנהג בהנהגת החולים – הרי הוא יחלה בלי ספק. כך אלו, הם חולֵי הנפש בלי ספק, בהשתמשם ברפואות בהיותם בריאים".
ובדיוק כמו אותם הסגפנים הקדמונים, כך הם גם הסגפנים בעת החדשה, אשר נדמה להם שבעינוי גופם הם משיגים מעלה ומתקרבים בכך לפני ה' יתעלה. ויש מהם אשר מתייחסים לגוף האדם כאילו הוא דבר רע מיסודו, ולכן ה' הוא אויבו של הגוף ומבקש להשמידו, בדומה להשקפת הנצרות, אשר נלחמת בתאוות ורואה בגוף מעין ישות זדונית שטנית שיש לענותה ולייסרה כל העת, כדי לחנוק את רשעותה. והאמת כבר נאמרה לעיל, שגם הסגפנים הקדמונים וגם הסגפנים הנוצרים וגם הסגפנים מבני-בניו של המן – אינם באמת סגפנים, ורבים מהם חוטאים ופושעים בחדרי חדרים, וכל "סגפנותם" היא חיצונית בלבד, כמו דתם החדשה אשר מקדשת את החיצוניות ומבטלת את חשיבות השכל והמחשבה. "וכל שלא חס על כבוד קונו" וכו' (חגיגה ב, א), ופירש שם רבנו: "השכל הוא כבוד ה', וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה".
ג. מה ה' אלהיך דורש מעמך?
בהמשך דבריו בפרק הרביעי בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנד), רבנו מלמד אותנו מהי הדרך הנכונה שהקב"ה מנחה אותנו אליה באמצעות חוקי התורה:
"וזו התורה השלמה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעהּ: 'תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ' [תה' יט, ח], לא ציוותה בשום דבר מזה [=בסיגופי הנזירים ובחומרות החמוֹריות], אלא רצתה שיהא האדם טבעי הולך בדרך הממוצעת: יאכל מה שמותר לו לאכול במיצוע, וישתה מה שמותר לו לשתות במיצוע, ויבעול מה שמותר לו לבעול במיצוע, ויבנה את הארץ בצדק ומשפט – ולא שיגור במערות ובהרים, ולא שילבש את השק והצמר, ולא שֶׁיְּיַגֵּע את גופו ויעייפהו ויענהו, והזהיר על זה במה שבא לנו בקבלה [במ' ו, יא], אמר בנזיר: 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ', ואמרו [חכמים]: 'וכי על איזה נפש חטא זה? על שמנע עצמו מן היין! והלא דברים קל-וחומר, אם מי שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה' [תענית יא ע"א ועוד]".
ולא רק בני האדם הממוצעים, גם תלמידי החכמים, גם יחידי הסגולה, ואפילו הנביאים, כולם שאפו להתנהג במידות הממוצעות, ולא ראו לנכון לענות את עצמם לגור בדירה טחובה ומעופשת בבני-ברק (כאשר מיליונים מוסתרים בין מדפי הספרים), כדי שכל העולם יכרכר סביב אותו גדול על "צניעותו" העצומה, והגבירים מאמריקה יתרשמו מצדקותו וחסידותו, וידאגו שצפחת הכסף לא תכלה ממדפי ספרייתו של אותו "גדול" צנוע בתכלית. וכֹה דברי רבנו שם (עמ' רנד): "וגם בדברי נביאינו וחכמי תורתנו מצאנו שהם תמיד מתנהגים במיצוע ושומרים נפשם וגופם כמו שחייבה אותם התורה".
אגב, ביחס לקל-וחומר שעורכים חז"ל לעיל: "אם מי שציער עצמו מן היין" וכו', נראים הדברים, כי הקל-וחומר הוא מפני שהיין עלול לגרום לשכרות ולאיבוד צלם האלוה שבאדם (וראו מאמרי: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה"). כלומר, לכאורה לא היה צריך לדרוש כפרה מן הנזיר ולייחס לו עוון בזה, שהרי סוף-סוף יש סכנה גדולה בהימשכות אחר היין – ואף-על-פי-כן, לפי מסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, על הנזיר רובץ עוון מפני שאסר על עצמו את היין ואפילו לשלושים יום בלבד! עוון שדרוש לו כפרה בהבאת קרבן לבית-המקדש.
ד. האם צמו בתשעה-באב לאחר שנבנה המקדש השני?
רבנו מצטט בהמשך הקדמתו למסכת אבות את דברי נבואתו של זכריה, ובהם הוא נשאל האם יש להמשיך ולצום בתשעה-באב גם לאחר שנבנה המקדש השני? הנביא זכריה משיב להם את תשובת ה' אשר נאמרת בתמיהה: האם צומותיכם אשר צמתם בשבעים השנים שבין חורבן המקדש הראשון לבניין השני – האם צמתם בהם למעני? וכי אתם אוכלים ושותים למעני? כלומר, לא הצומות ולא הפכן, האכילה והשתייה, למען ה'. מסקנת הנביא לדעת רבנו היא, שאין הקב"ה מצווה אותנו לצום, אלא לשמור על איזון מידותי, להשתדל בגמילות חסדים, לדאוג למערכת משפט נקיה מכל סיג, ולהתאמץ ולהשקיע בלימוד החכמה ומכשיריה. ובמלים אחרות, אין הצומות מטרה אלא אמצעי לשכלול המידות.
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' רנד):
"והשיב ה' יתעלה על-ידי נביאו למי ששאל על תענית יום אחד בשנה, האם יתמיד על כך או לא? והוא אמרם לזכריה [ז, ג]: 'הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים'? והשיבם: 'כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי [=צום גדליה] וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה – הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים' [שם ז, ה–ו]. וציווה אותם במיצוע ובמעלות בלבד, לא בצום, והוא אמרוֹ להם: 'כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לֵאמֹר, מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' וכו' [שם ז, ט], ואמר אחר כך: 'כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' [שם ח, יט]. ודע, שהאמת הם המעלות ההגיוניות לפי שהם אמיתיות לא ישתנו כמו שהזכרנו בפרק השני [=כלומר המדעים לא ישתנו לעולם, ויישארו לעולם כמו שהקב"ה ברא אותם, ונקראו "אמיתיות" מפני שהמושגים שבהם המדעים נבחנים הם "אמת" או "שקר"; ובעניין זה ראו מאמרי: "סודם של עץ הדעת ועץ החיים – חלק א", פרק ג], והשלום המעלות המידותיות שבהם יהיה שלום בעולם".
ה. הסגפנים והמחמירים הפרו-נוצרים
בשלב הבא רבנו מתמודד עם טענת המחמירים למיניהם ולסוגיהם, אשר עלולים לטעון שכל מטרתם בחומרותיהם בסיגופיהם ובעינוייהם היא להכשיר את כוחות הגוף שיהיו נוטים מעט משביל הזהב הממוצע, כדי להתרחק מן הצד שהאדם נמשך אליו באופן טבעי ובהמי. כלומר שכל מטרתם היא לנהוג "לפנים משורת הדין" (ובעניין זה ראו מאמרי: "תחלואי הנפש וריפוים", פרק ג), וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמתו שם (עמ' רנד):
"ואחזור לענייני, ואם יאמרו אלו מבני אומתנו אשר נתדמו לעמים [="לנזירים הנוצרים ולפקירים ההודים ודומיהם מיתר העמים" (מָרי שם)], שדבריי כאן אינם אלא בהם, שאינם עושים מה שהם עושים מעינויי גופותיהם וביטול תענוגותיהם אלא על דרך ההכשרה לכוחות הגוף כדי שיהיו נוטים כלפי הצד האחד מעט, על הדרך שביארנו בפרק זה שראוי שיהא האדם כך – הרי זה טעות מצידם כמו שנבאר".
רבנו משיב להם להלן, שמטרת רוב חוקי התורה ומצוותיה היא להכשיר את האדם לְמַצֵּע ולאזן את מידותיו ולהטותם מעט משביל הזהב הממוצע, כדי להתרחק מן הצד שהאדם נמשך אליו באופן טבעי ובהמי, ולכן אין צורך להוסיף או לגרוע מאומה על חוקי התורה, כי הם כבר מכוונים אל שלמות האדם המידותית, ואף יש בהם כדי להטות מעט את מידות נפשו של האדם "לפנים משורת הדין", וכֹה דבריו (עמ' רנד):
"והוא, שהתורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו, כלומר כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר, על דרך ההכשרה, כי איסור כל המאכלות האסורות, והאזהרה על הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה אינה מותרת תמיד אלא אסורה בזמני הנידה והלידה, ולא עוד אלא שעשו זקנינו הגבלות כדי למעט בתשמיש, והזהירו מזה ביום כמו שביארנו בסנהדרין [ז, ד] – שכל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה, ונצא מן המיצוע כלפי העדר ההרגש בתאוות מעט, כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות".
ו. מטרת רוב מצוות התורה
בקטע הקודם למדנו, כי כל איסורי המאכלות האסורות וכל האזהרות בענייני איסורי הביאה, כולם נועדו כדי "שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה, ונצא מן המיצוע כלפי העדר ההרגש בתאוות מעט, כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות". ובמלים אחרות, מטרת רובן המכריע של מצוות התורה היא להכשיר את מידות הנפש ולאזנן! ולכן אין חשש מ"טמטום הלב" באכילת חזיר וכיו"ב, כי הרעה העולה מאכילת מאכל אסור אינה רעה מאגית, אשר מטמטמת את הנפש וגורמת לה לנזק רוחני-דמיוני בלתי-הפיך – אלא הרעה העולה מאכילת מאכל אסור היא סטייה וחריגה כלפי הקצה של התאוותנות, והאדם יכול מסוגל ומצֻווה לשוב בתשובה ולאזן את מידותיו, ולבער מקרבו את מידת התאווה שגברה עליו.
בהמשך דבריו רבנו מביא דוגמאות למצוות אחרות, אשר תכליתן לחזק בנו את מידת הנדיבות, וכֹה דבריו שם (עמ' רנד):
"וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה קרוב לפזרנות כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות".
רבנו בהמשך מסכם את דבריו, ומוסיף לתת דוגמאות מתחומים שונים – ממצוות שמטרתן להחליש את מידת הכעס והרוגז, ממצוות שמטרתן להסיר את מידת הקמצנות, ממצוות שמטרתן להסיר את מידת העזות והחוצפה ולהכשיר את לב האדם למידת הבושה, וממצוות שמטרתן להסיר מן האדם את תכונת ההיכלמות [="רתיעה מופרזת מכל דבר, בושה עד כדי חיל ורתת" (מָרי שם, בעמ' רנב, הע' 12)], והנה דברי רבנו שם (עמ' רנה):
"ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולן מכשירות את כוחות הנפש, כגון מה שאסרה [תורה] את הנקמה וגאולת הדם באמרו: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויק' יט, יח], 'עָזֹב תַּעֲזֹב' [שמ' כג, ה], 'הָקֵם תָּקִים' [דב' כב, ד] וכו' – כדי שייחלש כוח הרוגז והכעס; וכן 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם' [דב' כב, א] – כדי שתסור תכונת הצייקנות; וכן 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב], 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' [שמ' כ, יא], 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ' [דב' יז, א] – כדי שתסור תכונת העזות ותושג תכונת הבושה; וכן הרחיק גם מן הקצה האחרון, כלומר ההיכלמות, ואמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ' [דב' א, יז], כדי שתסור גם ההיכלמות ונישאר בדרך הממוצעת".
ז. ההליכה בדרך ההחמרה הינה "מעשה רע"
לקראת סוף דבריו רבנו מסכם את עוון המחמירים, מתאר אותם כ"סכלים", ואף מגדיר את פעולת ההחמרה כפעולה רעה אשר גורמת "ליציאה מן המיצוע לגמרי", כלומר מגמת ההחמרה סותרת את תכליתן ומטרתן של מצוות התורה! וכֹה דבריו שם (עמ' רנה):
"ואם בא האדם הסכל בלי ספק וחשב להוסיף על הדברים האלו, כגון שיאסור האוכל והשתיה יותר ממה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הנישואין יותר על מה שנאסר מן הביאות, וייתן כל ממונו לעניים או להקדש יותר על מה שיש בתורה מן הצדקה וההקדשות והערכין, הרי זה עושה מעשה רע והוא אינו יודע שהוא יימצא בקצה האחד, וְיָצָא מן המיצוע לגמרי".
רבנו מגדיר את מגמת ההחמרה כ"מעשה רע", מפני שהיא למעשה מחבלת ומפרה את איזוני מצוות התורה העדינים שעוצבו שוכללו ואוזנו בחכמה אלהית. כלומר, עיוות מצוות התורה בהוספת חומרות או בגריעת יסודות מסוימים וכיו"ב, מפר את האיזונים העדינים שבהם ניתנו מצוות התורה, ומחטיא את מטרת המצוות כליל – כי במקום להפוך אותנו לבני אדם בריאים ומאוזנים במידות נפשנו, המצוות המעוותות הינן עתה מעשה ידי אדם, וכבר איבדו את ייחודן וסגולתן כלומר את איזוניהן העדינים. ובמלים אחרות, אין בהן עתה את החכמה האלהית ולכן אין בכוחן לרומם את האדם לשלמות מידותיות והגיונית.
רבנו חותם את דבריו במאמר מהתלמוד הירושלמי, אשר מגנה את המחמירים המתנשאים אשר מתיימרים לראות את עצמם כ"קדושי עליון", והוא משתיקם בתשובה פשוטה: "לא דייך מה שהחמירה עליך תורה?". כלומר, יש כאן תוכחה מסותרת למי שמחמיר בסיגופים ועינויים חיצוניים – שהרי למעשה תמהים עליו האם הוא באמת נזהר בכל מצוות התורה? ואם כן, האם לא די לו במה שהחמירה עליו התורה? וביני שיטי מסתתרת התשובה המוחצת והיא: מי שנזהר בדברים שהתורה לא ציוותה עליו, קרוב לוודאי שבסתר אינו נזהר בשמירה על חוקי התורה באמת – שהרי אם הוא היה נזהר בכל חוקי התורה באמת ובתמים, הוא לא היה מעלה על דעתו שיש צורך להחמיר עוד מעבר לאיסורי התורה...
והנה לפניכם דברי רבנו שם (עמ' רנה), ובהם נחתום את מאמרנו:
"ויש לחכמים בעניין זה דברים שלא ראיתי מעולם יותר נפלאים מהם, והוא בגמרא מנחות דבני מערבא [=בתלמוד הירושלמי] בתשיעי דנדרים, [שם] דיברו [חכמים] בגנות המחייבים את עצמם שבועות ונדרים עד שנשארים כמו אסירים, ושם אמרו לשון זה: 'רב אידי בשם רבי יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?', וזהו העניין שהזכרנוהו בדיוק בלי תוספת ולא חסרון".
"הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה, ה); "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [=רמז לביאות האסורות] [...] אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר [=רמז לתאוות המאכלות] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז).