סגפנות כומרי אדום

עודכן: 28 בינו׳ 2021

אחד המאפיינים המרכזיים של העולם הדתי בימינו הוא מגמת ההחמרה ההולכת וגוברת במהלך הדורות. כל דור של "חכמים" ממציא לו ולקהילתו רשימת חומרות חדשה בעניינים אשר מקיפים תחומים רבים בחיי היום-יום, כגון חומרות בענייני: כשרות, נידה, פסח, שבת, ועוד תחומים רבים נוספים ומגוונים. כבר למדנו בשני מאמרים שפורסמו באור הרמב"ם: "מגמת ההחמרה בעולם הדתי" וכן "תפישת הדת כמשענת הלכתית בלבד - מבט היסטורי", על יסודות שגיאתם של המחמירים, ולפי דעתנו יסוד שגיאתם הגדול ביותר הוא אבדן דרך מחשבתי והשקפתי, כך שכל מה שנותר להם להתקרב בו אל ה' לפי דמיונם הוא להחמיר בענייני ההלכה – כי ההלכה הטכנית היא חזות הדת בעיניהם.


ברם, יש סיבה נוספת למגמת ההחמרה בעולם הדתי ובעיקר החרדי, והיא השפעה נוצרית. יהדות אשכנז הושפעה רבות מן הנצרות: מהשקפותיה המאגיות והמגשימות, מהפיכתה את הדת ככלי לשליטה בהמונים וכקרדום להפיק טובות הנאה, ממנהגיה ומאורחות חייה. אחת הגרורות המרכזיות שחדרו ליהדות אשכנז, ואשר קשורה בזיקה חזקה להפיכת הדת לקרדום חוצבים, היא גישת ההחמרה הקיצונית. הממסד הנוצרי מציג את כומריו כאנשים קדושים "בני האלהים", וכדי לשכנע את ההמונים שכומריו הם אכן "קדושי עליון" הוא החמיר עליהם מאד כלפי חוץ וניתק את כומריו כביכול מכל הנאות העולם-הזה.


כאשר ההמונים התבוננו בחומרות הכומרים החיצוניות (כגון אי נשיאת נשים, הסתגרות במנזרים וכנסיות, ו"התנתקות" מהנאות העולם-הזה), הדבר עורר בקרבם התפעלות עצומה וצרב במחשבתם את התודעה שמדובר באנשים מורמים מעם – "קדושי עליון" שמעלתם לא פחותה ואולי אף עולה על מעלת המלאכים. מטרתה המרכזית של ההצגה הזו, היא לגרום להמונים להתרשם להתפעל ולהתרגש, וכך לפתוח את ליבם וכיסם לתרום למוסד הכנסיה ולכומריו סכומים נכבדים, מתוך דמיון שווא שמדובר במצוה חשובה ורבה לפני ה' יתעלה, אשר מגינה ומצילה מן הפורענות ומבטיחה מזל, אושר והצלחה.


יהדות אשכנז למדה מהכומרים הנוצרים את שיטותיהם לתעתע בהמונים ולפתוח את כיסם לממן את כהני הדת. אחת השיטות הללו היא כאמור, להציג את עצמם כסגפנים ומחמירים אשר כל תאוות העולם והנאותיו כאין וכאפס בעיניהם. וכמו אצל הכומרים, גם אצל כהני הדת האשכנזים המטרה היא להפיק רווחים מדת משה, כלומר, לעורר התפעלות ורגשות הערצה בקרב ההמונים ל"קדושי העליון" הסגפנים. וכאמור, גם כאן תכלית ההערצה וההתפעלות היא לפתוח את ליבם וכיסם של ההמונים לתרום סכומים נכבדים לממסד הדתי ולכהניו לובשי השחורים (ובימינו מדובר גם בתקציבי מדינה), מתוך דמיון שווא שמדובר במצוה ואף בחובה עצומה, אשר תגן מפני הפורענות ותביא עמה בהכרח עזר אלהי.


אגב הדברים נציין תכסיס נוסף שבו הם משתמשים, והוא קידוש דף הגמרא של ש"ס ווילנא, מדוע יהדות אשכנז קידשה את דף הגמרא של ש"ס ווילנא? מדוע עד היום הם לומדים באותה תצורת דף מעוותת מעוקמת ומעוקשת אשר מכאיבה את העיניים ומטמטמת את המוח? ובכן, התשובה די פשוטה לפי דעתי: בשלב הראשון, הגבירים מגיעים לישיבה ורואים את האברכים "העילויים" קופצים בהתלהבות תוך כדי הלימוד, מסובבים את גודלם ומנענעים את הסטנדרים בדבקות עילאית – ההצגה הזו משכנעת אותם שהאברכים כל-כך שולטים בלימוד הגמרא, עד שהם מתרוממים לדרגות נשגבות של התעלות רוחנית פלאית.


בשלב השני, כאשר הגבירים הללו פותחים את דף הגמרא, ברוב המקרים הם אינם מבינים מאומה מן הכתוב, וכך גוברת התפעלותם מעליצות האברכים המדומה בלימוד הגמרא, ובהתאם להתפעלותם כך גם ליבם יתרחב וייפתח לפזר סכום נכבד יותר ויותר. יוצא אפוא, שלא לחינם דף הגמרא כל-כך קשה ללימוד ולעיכול, חכמי אשכנז יצרו אותו כך בכוונה תחילה, והוסיפו עליו פרשנים עקושים, כדי ליצור מראש טקסט שניתן באמצעותו להשגות את הבורים וחסרי הדעת (אך בעלי ממון), שמי שמקדיש את עצמו ללימוד הטקסט הזה הינו "גאון עצום" אשר מצוה גדולה ורבה ואף חובה היא לתמוך בו ובבני משפחתו.


אולם, כל ההתעמלות הזאת והצעקות תוך כדי לימוד הגמרא הינן משחק והצגה, כי מעטים הם אשר באמת מבינים את הגמרא, ולא לחינם מָרי אמר כי רק אחד מחמשת אלפים מבין באמת גמרא, ולא לחינם רבנו כותב כך בהקדמתו ל"משנה תורה" (הלכה לז):


"ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה, לפיכך אותן הפירושין וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים – נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו, הבבלי והירושלמי [...] שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר-כך יוודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא".


ודברים דומים רבנו אומר בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כו):


"לפי שאם תשאל גדול שבגאונים על פירוש הלכה מן המשנה לא יוכל לומר לך בה שום דבר, אלא-אם-כן היה זוכר על-פה תלמוד אותה ההלכה, או יאמר לך עד שנעיין מה שאמרו בה בתלמוד, ואין ביכולת שום אדם לזכור כל התלמוד על-פה [כלומר כל הלכות התלמוד על-פה, שהרי רבנו עוסק כאן בהלכות], ובפרט כשהלכה אחת במשנה מתפרשת בארבעה וחמשה דפים מפני שנכנסים מעניין לעניין, וההוכחות והקושיות והתירוצים עד שלא יוכל לסכם מה שנתברר בפירוש אותה משנה אלא הבקי בעיון – וכל זה אם לא תהיה אותה ההלכה מאותם ההלכות שאין פירושם מסתיים אלא בשתים-שלוש מסכתות".


לאור דברים אלה, אין לי ספק כי רובם הגדול של שכירי התורה אינם מבינים את הגמרא לעומקה, ואף מגיעים לשיבושי השקפה חמורים מתוך תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, או מתוך פלפול רחפני מעל ומעבר לסוגיות הגמרא. נמצא אפוא, שמטרתה המרכזית של הצגת "הגאונות" האמורה היא הצגה חיצונית שנועדה לגרום למתבוננים: הרבנים והמשגיחים ולא פחות חשוב הגבירים שבאים לישיבה, להתפעל ולהתרגש עד עמקי נפשם מ"התעמלות הסטנדרים והמגבעות". הגבירים כבר תוארו לעיל, וביחס לרבנים והמשגיחים – אלה מתבוננים "בדבקותו" של התלמיד או האברך, ולפי זה הם יקבעו את מעמדו כ"עילוי", מעמד אשר נלווים אליו טובות הנאה, כגון כלה נאה, "מחיר גבוה" לשידוך שאבי הכלה יצטרך לשלם, וכן תשלום מלגות נוספות מעבר למשכורות החודשיות שהאברכים מקבלים.


א. סגפנות כומרי אדום


נוסיף עתה לדון במקור הגישה המחמירה והסגפנית הזו, שאת מקורה, מטרותיה ותכליתה כבר תיארנו לעיל, וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ג, א):


"שמא יאמר האדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום – גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה".


נמצאנו למדים, כי היסוד למגמת ההחמרה החיצונית הינו מנהגיהם של כומרי אדום, כלומר כומרי הנצרות, וכידוע, כל הקדושה וההחמרה שלהם הינן חיצוניות בלבד, ובחדרי חדרים הם הפושעים והחוטאים הגדולים ביותר. וגם את זה למדה יהדות אשכנז מן הנצרות, כלומר להציג את עצמה כלפי חוץ כפרושה מן התאוות כליל (ראו לדוגמה את ספרו של הראב"ד בחומרות הלכות נידה אשר קרא לו "בעלי הנפש" – כאילו רק לשוטים המחמירים יש נפש, או את רשימת החומרות בהלכות נידה של חסידות גור, שהיא ממש עבודה-זרה כי היא הופכת את האשה ליצור מאגי בעל רוע פנימי שעלול להזיק לאדם בדרכים על-טבעיות) – אולם בחדרי חדרים, רבים מהם משובשים בתאוות ומחריבים נפשות של קטינים וקטינות – בדיוק כמו כומרי אדום המושחתים, אשר רובם ואולי כולם נגועים בבעילת קטינים.


רבנו ממשיך ופוסק בהלכות דעות שם (ג, ב):


"המהלך בדרך זו נקרא חוטא – הרי הוא אומר בנזיר 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ' [במ' ו, יא], אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".


ולא רק שמחמירי יהדות אשכנז אינם סבורים שחסידיהם וליטאיהם המחמירים הטיפשים הם חוטאים, ההיפך הגמור, הם סבורים שהם מבחר המין האנושי, וכל שאר היהודים ("בעלי הבתים" או ה"מזרוחניקים", וכל שכן החילונים) נחותים מהם ביותר, ונועדו לשרת אותם ולממן אותם! ולא לחינם אמר ר' יוסף ב"ר יהושוע לאביו: עולם הפוך ראיתי...


רבנו מוסיף ומרחיק אותנו בהלכות דעות שם (ג, ג), ממגמת ההחמרה הפרו-נוצרית:


"לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ושבועות על דברים המותרין. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דבריך אחרים?".


ואם ישאל השואל את אחד המחמירים הללו: לא דייך מה שאסרה עליך התורה? אותו מחמיר יתבונן על השואל בהתנשאות ממרום מגבעת הארנבת ובתוך לבו יסבור שהשואל הוא לא פחות מכופר! כי מבחינתו מי שנוהג כפי הדין התלמודי המקורי הוא הכופר! ואילו הוא – המחמיר הטיפש – הוא היהודי האמתי מבני העליה... וזכורני כאשר תלמיד חכמים אחד ביקש להוציא ספר בהלכות נידה לפי מנהג יהודי-תימן התואם את פסיקת רבנו הרמב"ם, כלומר כפי הלכה התלמודית, הוא נאלץ לדחות את הוצאת ספרו בשנים רבות עד שהתגבר על חששו שמא האשכנזים יאמרו על אבותינו שהם "בועלי נידות". ובמלים אחרות, אבותינו יהודי-תימן שפסקו לפי ההלכה התלמודית הם "בועלי נידות" ואילו הם – המחמירים הפרו-נוצרים, הם היהודים הכשרים והחסידים – יציבא בארעא וגיורֵי בשמי שמיא... ולא לחינם קוראים לרבי מגור גֵרֵ רֵבֵּה... (העיירה שאבותיו הגיעו ממנה בפולין נקראת גֵרֵה) אך לצערנו לפי האמת אפילו מעמד של גר תושב אין לו, כי לא נָעַר כפיו מעבודה-זרה.


רבנו חותם עניין זה בהלכות דעות שם (ג, ד), ושם הוא פוסק כך:


"ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד – אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם' [קה' ז, טז]".


ואכן, פסקו של רבנו התגשם בימינו, כי מחשבתם של המחמירים שממה לחלוטין ממושגי האמת, תפישותיהם המעוותות רוקנו את מחשבתם מידיעת ה', והזיותיהם המאגיות האליליות הרחיקו אותם מה' יתברך. בהעדר שמחה פנימית אמיתית בעבודת ה' ובהעדר עונג רוחני אמיתי בהבנת ידיעת ה' ומושגי האמת, הם היו מוכרחים להפוך תורת חיים לקרדום חוצבים, אחרת מה הנאה יש בלימוד התורה ובקיום המצוות? "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דב' כח, מז)...


נחתום פרק זה בשגיאות הדפוסים והמפרשים, ביחס להלכה הראשונה, מָרי אומר שם: "בנדפס [נאמר] 'הואיל והקנאה והתאווה' וטעות הוא, שדימו להשלים על-פי המשנה, [אולם] הקנאה [אינה כמו התאווה והכבוד, שהרי] הקנאה לא רק שצריך לעקרה לחלוטין, אלא אף צריך להתרחק מעבר לה מלא עיניו"; ובאות ד שם מָרי מעיר על המפרשים השונים: "ונדחקו לפי שלא ראו דברי רבנו בפירוש המשנה", וברור שמי שלא ראה את פירוש המשנה אינו מתאים ואינו ראוי לכתוב פירוש ל"משנה תורה"...


מָרי גם עוסק בשאלה מדוע רבנו פותח את ההלכה הרביעית לעיל במלים: "אינן בדרך טובה" וממשיך ואומר: "ואסרו חכמים", ומסקנתו שהתעניות המרובות "אינן בדרך טובה מצד מוסר היהדות, ואסורות מצד מנהגי הגויים, וכמו שסיים [את הלכה א באמרוֹ] כגון כומרי אדום". כלומר, החדרת הסגפנות הנוצרית לתוך דת משה הטהורה, איננה רק בגדר "דרך רעה" מבחינה מוסרית, אלא יש בה איסור מצד חוקות הגויים, וברור שכל סטייה ושגייה אחר חוקות הגויים מובילה בדרך קצרה מאד לעבודה-זרה ולקריסת מערכות השקפתית.


ב. מדוע היו חסידים שסיגפו את נפשם?