top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עה)

דוגמה ראשונה


בשבת (סג ע"א) נאמר כך: "אמר רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם-הבא – 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' [יש' סד, ג]".


ושם פירש רש"י: "עין לא ראתה – עין של נביאים לא שלטה לראותו [את העולם-הבא]". וברור שכוונת רש"י לפרש את הפסוק כפשוטו (ולקמן נוכיח זאת), דהיינו שעיני הבשר של הנביאים לא היו מסוגלות לראות את העולם-הבא. גישתו הפשטנית הזו מעידה כאלף עדים על סכלות והעדר חשיבה ריאלית, ואסביר: מפירושו עולה שהראייה שדובר עליה בגמרא היא ראייה בעיני הבשר ולא ראייה במחזה הנבואה, ואין צל של ספק שלא עלה על דעתם של הנביא ישעיה וחז"ל לומר שלא ניתן לראות את העולם-הבא בעיני הבשר, אלא כוונתם שאפילו הנביאים הגדולים ביותר לא ראו במחזה הנבואה את השכר הגדול הצפון לצדיקים בעולם-הבא.


"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תה' לא, כ).


גישתו הפשטנית של רש"י מובילה לשתי מסקנות מרכזיות:


א) הנביאים ראו את מראות הנבואה בעיני הבשר, וזו סכלות חמורה אשר עלולה להוביל קל מהרה להכחשת היסוד השישי, וכֹה דברי רבנו: "והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימָּצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם [...] ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו עניינה".


ב) לפי רש"י ניתן לראות את העולם-הבא בעיני הבשר! כלומר, חיי העולם-הבא הם חיי עינוגים גופניים, וכבר ניתחתי בהרחבה את סכלותו ובהמיותו בעניין זה בכמה מקומות, ראו: במבוא לחלק כו, במבוא לחלק מא, במבוא לחלק נה, במבוא לחלק סו, וגם במבוא לחלק נט, ועוד.


ואם ישאל השואל, ומאין הנני יודע שרש"י התכוון בפירושו לכך שהנביאים לא ראו את העולם-הבא בעיני הבשר? ובכן, בנוסף לכך שרש"י שקע בתפישת אגדות חז"ל ומשלי הנביאים כפשוטם, ערכתי חיפוש בכל פירושיו אחר הביטוי "שלטה בו עין" (בהטיותיו השונות), ומצאתי שבכולם כוונתו היא לראייה גופנית-חושית בעיני הבשר, ולא לראיית מחשבה והשגה:


1) "הנה הוא לך כסות של כבוד על העיניים שלי ששלטו בך ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו: וחזית יתך וית כל דעמך" (בר' כ, טז); 2) "שלטה בהן עין רעה" (שמ' לד, ג); 3) "נר חנוכה [...] דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא" (שבת כב ע"א); 4) "דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא, ושלטא בהו עינא בישא" (עירובין סד ע"ב); 5) "דלא שלטא ביה עינא – שאינו רואה את הסכך" (סוכה ב ע"א); 6) "משלט שלטא בה עינא – דרך דפנות" (שם); 7) "משום צל – דאי משום משלט עינא, בטפי מארבע אמות פורתא לא שלטא בה עינא" (שם); 8) "דמפרשי טעמא דעשרים אמה, דאי משום משלט עינא [...] לא שלטא" (שם); 9) "והיינו ט"ז מילין כדמפרש בגמרא דהכי שלטא עינא דרועה" (בכורות נד ע"ב).


אגב, בעניין "עין הרע" כבר הוכח שרש"י סבר שמדובר בנזק שהאדם גורם במבט עינו. ראו: חלק יא (דוג' ד), חלק יט (דוג' ב), חלק מז (דוג' ה), חלק נ (מבוא, דוג' ב), חלק נב (דוג' ד), חלק נח וחלק סט במבוא, וחלק עא (דוג' ה). כלומר, גם בעניין "שליטת עין הרע" רש"י מתכוון להתבוננות גופנית בעיני הבשר, התבוננות אשר כאמור גורמת לנזק מאגי-פגאני דמיוני.


דוגמה שנייה


טרם שנחל לעיין במדרש לקמן, נקדים ונבאר את פשט הפסוק הנדון במדרש: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם" (קהלת ח, ה). ובכן, פשט הידיעה שנזכרה בפסוק היא ידיעה של השגה, כלומר, כך יש לפרש את הפסוק לפי הפשט: ברעיונו של שומר-המצוה לא תעלה מחשבה רעה, והחכם ישיג ויידע כיצד להוציא לאור משפט-צדק. ובמלים אחרות, לפי פשט הפסוק לא מדובר בהבטחה שלא תגיע רעה אל שומר-המצוה, שהרי אפילו יעקב אבינו ע"ה חשש שמא יגרום החטא, וכמו שאומר רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' ו):


"אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחוֹ ה' בטוב, באמרוֹ לוֹ: 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' וכו' [בר' כח, טו], ומצאנו שפחד פן יִסָּפֶה, שנאמר: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד' וכו' [בר' לב, ח], ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם: 'קסבר שמא יגרום החטא' [ברכות ד ע"א]. משמע מזה, שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעוּ העוונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע, שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא ייתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה".


לאחר שלמדנו את פשט הפסוק נעבור לעיין במדרשוֹ שבמסכת שבת (סג ע"א):


"אמר רב חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: 'שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע' [קה' ח, ה]. אמר רב אסי ואיתימא רבי חנינא: אפילו הקדוש-ברוך-הוא גוזר גזירה – הוא מבטלה, שנאמר: 'בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה' [קה' ח, ד] וסמיך ליה [בפסוק הבא בקהלת]: 'שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע'".


וכי יש להבין את המדרש הזה כפשוטו? דהיינו שמי שעושה מצוה כבר מובטח לו שהוא ישמע אך ורק בשורות טובות? וכי הוא לעולם לא יצטרך לברך "דיין האמת" או לעולם לא יסבול ייסורים או לעולם לא יצטער באיזה צער כלשהו? כמו כן, וכי יש בכוחו לבטל גזירות רעות?


ובכן, ברור שכל מי שיחליט לפרש את המדרש הזה כפשוטו הוא סכל ונבל, כי לא רק ששכלו נחות וחלוש ביותר מלהבין את הרעיון שמאחורי המדרש, אלא שהוא גם מתיימר להסביר לאחרים את מה שהוא בעצמו אינו מבין וגורר את הציבור להזיה שיש בכוחו של אדם לשחד את הקב"ה בעשיית המצוות, ולבטל מעליו גזירות קשות שנתחייב בהן בשל עוונותיו ופשעיו – והזיה זו גוררת לכפירה בתורה אשר העידה על ה' יתעלה: "כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דב' י, יז).


כמו כן, ההזיה הזו, שמי שעושה מצוה לא יגיעו אליו ייסורים ובשורות רעות, גוררת קל מהרה לכפירה בה' יתעלה! וזכורני פתגם ששמעתי לא מעט: "עושה מצוה לא יידע דבר רע", דהיינו שמי שהולך לדבר מצוה לעולם לא יינזק, והיה אחד שפָּרש מדרכי הציבור לחלוטין והיה מזלזל בתורה ובמצוות, שהרי הוא ראה במו עיניו בני אדם רבים שהלכו לדבר מצוה וניזוקו נזקים חמורים מאד, כגון תאונות דרכים או התקפי לב או שבץ מוחי או טרור ערבי, וכיו"ב. נמצא, שהבנת האגדה הזו כפשוטה עלולה לגרור את עמי הארצות לכפירה ולמרידה בה' יתעלה!


והנה לפניכם פירוש רש"י בקהלת לפסוק הנדון (ח, ד), והוא השורש הרע גם לסכלות הזו:


"'בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה' – בשביל אשר דבר הקדוש-ברוך-הוא מושל הוא ומי יאמר לו מה תעשה, ואם שומר מצוה אתה לא תדע דבר רע ולא תבואך".


איך אפוא ראוי להבין את המדרש? ובכן, לדעתי סודו טמון במלה אחת: "כל העושה מצוה כמאמרה", וכוונת חז"ל לומר, שכל מי שעושה מצוה אחת לשם שמים בלבד עשוי לזכות בה לחיי העולם-הבא, והבשורות הרעות והגזירות הקשות שמתבטלות הן משל להסרת דין הכָּרת שרובץ על האדם, והבאתו לחיי העולם-הבא. כלומר, מעלתה של עשיית מצוה אחת בשלמות היא כל-כך גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף שבה נמדדים זכויותיו ועוונותיו של האדם: להטותו לכף זכות ולהביאו לחיי העולם-הבא – והנה לפניכם דברי חכמים ע"ה בסוף מכות:


"ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]".


ושם בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וכֹה דבריו:


"מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמהּ מאהבה[...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם-הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".


רבנו מוסיף ומגלה לנו שם את המקור ליסוד המופלא הזה, לפיו במצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה לה' יתעלה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי נצח: "וממה שֶׁמּוֹרֶה על היסוד הזה [הוא] שאֵלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם-הבא". ודבר גדול לימדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח בעצמו שהוא בן העולם-הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהתברר שהוא קיים מצות צדקה בתכלית השלמות.


ועתה לפירושו של רש"י בגמרא למדרש הנדון, וזה לשונו: "וּמִי יֹאמַר לוֹ [=להקב"ה] מַה תַּעֲשֶׂה – שומר מצות יוכל לומר לו". גם כאן פשט הפסוק כלל אינו עוסק בהקב"ה! אלא במלך בשר ודם! והנה הוא לפניכם: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה" (קה' ח, ד). אולם, לפי רש"י אדם ש"שומר מצוות" יכול לצוות ולפקוד על הקב"ה מה לעשות וכיצד לפעול! ורש"י לא היה צריך לומר שלא כל אדם יכול לעשות כן, כי זה ברור, אלא, החדרת ההזיה הזו שבפירושו נועדה להכשיר את הקרקע להשקפה שיש בכוחם של גדולי האסלה להשפיע על הקב"ה! ובמלים אחרות, פירושו של רש"י כאן הוא היסוד לצמיחת ההשקפה האורתודוקסית הפרו-נוצרית הפשטנית ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", דהיינו שהקב"ה כפוף לגדולי הדור!



שיטה נוספת שבה משתמשים גדולי האסלה היא החדרת ההזיה שהם שולטים באלהים: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ולכן, הואיל והם שולטים באלהים, אין צורך לעבוד את בורא-עולם, אלא יש לעבוד את מי ששולט על בורא-עולם, דהיינו אותם, את גדולי טחורי האסלה.


וביתר ביאור, ברגע שהמינים קובעים את מעמדו של בשר ודם כמי שגוזר והקב"ה מקיים, הם למעשה טוענים שהקב"ה עובד אצל אותו גודֵּל! ובמלים אחרות, המינים הללו יותר חשובים אפילו מאלהים, שהרי הם אלה אשר קובעים את מה שאלהים יחליט ויפעל בשמים ובארץ! והמסקנה הברורה היא, שיש לפנות בכל עניין לאותם אלילים במקום לפנות לאלהים!


דומני שהמקור להזייתם-תעתועם של גדולי טחורי האסלה הוא שוב הבנת מדרש כפשוטו, וכך נאמר במסכת מועד קטן (טז ע"ב): "'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים' [ש"ב כג, ג] – מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה'". ובכן, טרם שנבאר את המדרש הזה, נלמד מהו פשט הפסוק הנדון, וכך נאמר בשמואל שם: "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר, צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים", וכך פירש שם יונתן בן עוזיאל ע"ה את פשט הפסוק, וזה לשונו:


"אֲמַר דָּוִיד: אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל עֲלַי מַלֵּיל, תַּקִיפָא דְּיִשׂרָאֵל דְּשַׁלִיט בִּבְנֵי אֱנָשָׁא קוּשְׁטָא דָּאֵין, אֲמַר לְמַנָּאָה לִי מַלְכָּא הוּא מְשִׁיחָא עֲתִיד דִּיקוּם וְיִשׁלוֹט בְּדַחְלְתָא דַּייָ".


נמצא, שפשט הסיפא של הפסוק: "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" עוסק במלך המשיח אשר יקום וישלוט ביראת ה', דהיינו שהוא יקום וימלוך וישליט את יראת ה' ועבודתו ואהבתו בליבו של עם-ישראל – לא חלילה שהוא ישלוט באלהים, אלא הוא ישלוט בבני האדם מתוקף מלכותו, ויורה לקיים בשלמות את מצוות ה' יתרומם ויתהדר, כלומר, יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ועתה להזיות גדולי האסלה: ובכן, איני יודע איך עלה בדעתם להבין מדרש זה כפשוטו? ואפילו לפי פשט המדרש הצדיק אינו מושל בהקב"ה, אלא כל כוחו הוא להתפלל ולבטל גזירות רעות וקשות ותו לא, וגם זה לא בהכרח, אלא לפי שיקול דעתו של אל-דעות, שהרי מי לנו גדול מאברהם אבינו ע"ה אשר לא הצליח לבטל את גזרת השמדת סדום ועמורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו ע"ה אשר לא הצליח לבטל לחלוטין את גזרת ההשמדה לאחר עוון המרגלים, וה' נענה לו אך ורק לדחות את מות העם החוטאים בארבעים שנה של הליכה ארוכה במדבר.


לפיכך, מטרת המדרש היא אחת ואחת בלבד: לטפח בקרב ההמונים רודפי ההבלים וההזיות יראת כבוד והערכה כלפי החכמים ואנשי האמת, ותו לא. וגם זאת לא במטרה לטפח חלילה גאווה ושחץ, אלא במטרה שישמעו לדבריהם ולמוסריהם, ויקבלו את תוכחותיהם – ובעשותם כן יועילו לעצמם ואולי אף יזכו להתקרב לדרך האמת ויצילו את נפשם משאול. אמנם, עם-ישראל וגם הגויים היו פונים לנביאי ישראל כדי שיסייעו להם בעניינים רבים (כמו שמובא במלכים בעניין שאול שהלך לשמואל הנביא כדי שיסייע לו למצוא את האתונות), אך לא מדובר במדרש זה על נביאים, אלא על צדיקים סתם, דהיינו על חכמי האמת שבכל דור ודור.


זאת ועוד, ברור שהקב"ה לא יענה לתפילת שום אדם אם אין הדבר נכון מבחינת יושר משפטו של הקב"ה, בין אם מדובר בנביא או בחכם ובין אם מדובר בצדיק או באדם פשוט.


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).


"לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


אולם, המינים העכברושים וצאצאיהם למיניהם סילפו ומסלפים את המדרש הזה, כראיה והוכחה לכך שיש להם "כוחות מאגיים", ובמלים אחרות: הם משתמשים במאמר המדרשי הזה כדי לטפח את מעמדם האלילי, כאילו יש בכוחם לעשות נסים ונפלאות. והמטרה שלהם בכל החיזיון הזה היא לתעתע בהמון שהם בגדר נביאים ואף יותר מכך, שהרי הם גוזרים והקב"ה מקיים, ואילו הנביאים יכולים רק להתחנן אך אין הכרח שהקב"ה ישמע לתפילתם.


וכאמור, מיצוב מעמדם של המינים העילגים והכסילים הוזי ההזיות – כנביאים, הכרחי להמשך שלטון המינות והבערות שלהם, כי רק אם הוּכח ביחס לאדם מסוים שהוא נביא-אמת לה' לא ניתן לעיין במעשיו ובאמרותיו בעין ביקורתית, שהרי כל מעשיו הינם מעשים והוראות שניתנו ישירות מאת הקב"ה! כך הם יכולים לכזֵּב ולשקר ולומר דברים הזויים לחלוטין, ואין מי שיבקר אותם וישאל אותם: למה ומדוע? שהרי כל דבריהם דברי נביאות כמשה רבנו ע"ה מפי הגבורה! ובדרך זו הם מחריבים את דת האמת ומעוותים אותה כדי שתתאים לצרכיהם ולתאוותיהם.


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


עד כאן מתוך המאמר שנזכר, ולאחר שראינו את פירוש רש"י לעיל, די ברור מדוע השוטים הבינו את המדרש במסכת מועד קטן כפשוטו. כלומר, ההזיה שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, יחד עם ההזיה שיש בכוחו של ה"צדיק" להשפיע ולכפוף לגחמותיו את הקב"ה – שתיהן מוצאן בקרב מיני אשכנז הראשונים, ומאז הן מחלחלות ומזהמות את עם-ישראל.


"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


דוגמה שלישית


בברכות (סג ע"א) נאמר כך: "אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו – מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר: 'לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד' [איוב ו, יד], שכן בלשון יוונית קורין לכלב למס".


ושם פירש רש"י: "למס – דהיינו כלב". ולאחר שהדבר נאמר בגמרא אין שום צורך לפרש.


דוגמה רביעית


בשבת (סג ע"ב) נאמר כך: "אמר רב הונא: מאי דכתיב: 'שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ, וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט' [קה' יא, ט] [...] ריש לקיש אמר: עד כאן – לדברי תורה, מכאן ואילך – למעשים טובים".


ושם פירש רש"י: "עד כאן – עד 'וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה' וגו'; עד כאן לתורה – שמח בתלמודך, למוד משמחה ומטוב לב, 'וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ' – להבין מה בליבך לפי ראות עיניך". ומפירושו עולה רעה חמורה מאד, כאילו האדם רשאי לפרש את התורה כראות עיניו! ודבריו קרובים מאד להכחשת התורה-שבעל-פה שמפרשת את התורה-שבכתב, שהרי אין אנו חופשיים לפרש את התורה-שבכתב "כראות עינינו", אלא אנחנו משועבדים לפירוש שניתן למשה בסיני, וכן ליסודות הדת ולכל השקפותיה ומוסריה הטהורים אשר אסור בשום פנים ואופן לזוז מהם.


ואין שום בעיה לפרש את המדרש באופנים שמתיישבים היטב עם יסודות דתנו ועם כל שאר השקפות התורה ועקרונותיה המוסריים והמחשבתיים, והנה לפניכם אפשרות אחת:


"וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ" – הלב הוא משל ידוע ומפורסם למחשבה, לפיכך, מטרת המדרש האמור ללמד שעל האדם ללכת בדרכי המחשבה וההגיון והשכל-הישר שהוענקו לאדם בבואו ללמוד ולהבין את התורה, דהיינו, לא להבין אותה בדרכי המאגיה ההגשמה והסכלות אשר מעוותים ומסלפים את התורה ומוציאים את האדם מן העולם – וזו היא בדיוק משמעות הציווי בדברים (יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ", והנה לפניכם הפסוקים שם שיוכיחו זאת:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [=אחוז באמונה זכה וברה, נקייה ממאגיה]" (דב' יח, ט–יג).


ולקמן נראה גם את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא. קצרו של דבר: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).


ועתה לחלקו השני של הפסוק הנדון: "וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ" – דון לפי ראות עיניך, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובמלים אחרות: "הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דב' כט, כח). וכל פרשנות שמובילה להשקפה נכונה – טובה.


דוגמה חמישית


במסכת שבת סז ע"א, הובאו כמה מימרות אשר עוסקות ב"ריפוי" מחלות באמצעות לחשים מהובלים שונים. רוב המימרות הללו לא נאמרו משמו של חכם מסוים, אלא הובאו באופן כללי, והן מלמדות על ריבוי ההזיות והאמונות התפלות שאחזו ביהודי בבל באותה התקופה החשוכה. דוגמה לכך ניתן להביא ממסכת שבת (י ע"ב): "והאידנא דחיישינן לכשפים מאי? אמר רב פפא: שאיף ליה מאותו המין" – ללמדך עד כמה נהו הבבליים והיהודים בבבל אחרי ההזיות המאגיות. ובכמה מאמרים עסקתי בנטייתם וסטייתם של יהודי בבל אחרי ההזיות הפגאניות, ראו: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "ותופשי התורה לא ידעוני (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", "האמנם חז"ל היו כסילים?", "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", ועוד.


נעבור עתה לעיין במקצת מדברי הגמרא במסכת שבת סז ע"א, וכך נאמר שם:


"לְְסַמְטָא [=לריפוי מחלה בשם זה, ויש משערים שמדובר בשחין] – לימא הכי [יאמר כך]: בז בזייה, מס מסייה, כס כסייה, שרלאי ואמרלאי, אִלֵּין מלאכי דאשתלחו מארעא דסדום ולאסאה כאיבין, בזך בזיך, בזבזיך, מסמסיך, כמוּן כמיך, עיניך ביך, עינך ביך, אתריך ביך, זרעיך כקלוט וכפרדה דלא פָּרֵה ולא רָבֵיה, כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה דפלוני בר פלונית".


לפי רש"י "בז בזייה, מס מסייה, כס כסייה, שרלאי ואמרלאי", הם שמות של מלאכים "על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו", כלשונו, דהיינו הם מחריבים את גוף האדם במחלות. ומעניין כי בתלמוד לא נזכר שמדובר ב"לחש" אלא באמירה סתם, ורש"י, אשר קיבל את הדברים כפשוטם, הדגיש פעמיים בפירושו שם: "כך הוא הלחש [...] כך הוא הלחש". כלומר רש"י הסכל האמין שמדובר בלחש אשר מועיל לריפוי! והואיל והוא האמין שמלאכי השרת הם שמחריבים את גוף החולה, נראה שהוא הבין את המשך ה"לחש" כקללה לאותם "מלאכים" שמחריבים לפי דמיונו את גוף האדם. לדוגמה, את המלים "זרעיך כקלוט" הוא מפרש: "שנקלט זרעו בשרירי בטנו שלא יוליד", ואיזו מין קללה זו? כי יש למלאכים יכולת הולדה? וכי יש להם כלים גופניים? ובכלל, וכי יש כוח לאדם להשפיע על המלאכים ולקללם?


ואיני יודע איך עלה במחשבתו להתייחס ברצינות מבחילה לדברי ההבל הללו שבגמרא, ובדיוק על דברים אלה אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו): "ומי ייתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]". ובקראי את דברי הגמרא הללו קמים וניצבים לנגד עיניי דברי רבנו בהקדמתו ל"משנה תורה": "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", ואין ספק שאחת הסיבות המרכזיות להרחקת רבנו את לימוד הגמרא היא ההשקפות הדחויות הרבות שהוחדרו לה, ומי שלא למד מדעים והשקפות ישרות אין לו עסק עם הגמרא, כי לימוד הגמרא יביא לו לתועלת קטנה לעומת נזקים מחשבתיים עצומים שסופם טמטומו המוחלט.


בהמשך הגמרא נאמרו עוד כמה "לחשים", הנה הם לפניכם:


"לְכִיבָא [=שם מחלה] – לימא הכי [יאמר כך]: חרב שלופה וקלע נטושה לא שמיה יוכב חולין מכאובין; לְשֵׁידָה – לימא הכי [יאמר כך]: הוית דפקיק דפקיק הוית ליטא תבור ומשומת בר טיט בר טמא בר טינא כשמגז מריגז ואיסטמאי; לְשֵׁידָה דבית הַכְסֵא – לימא הכי [יאמר כך]: אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא; אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא [=פגעו שד ששמו "בר שיריקא פנדא" יאמר כך]: במישרא דכרתי חבטיה, בלועא דחמרא חטרתיה".


רש"י גרס שָׁם "לכיפה", ובשם רבותיו הוא מפרש: "לכיפה – למי שכופהו שד", שטיינזלץ שם ניסה לטשטש את העובדה שרש"י הטמבל האמין בקיומם של שדים ובהשתלטותם על בני אדם, והוא מסביר שם בגיליון: "נראה מדברי רבותיו של רש"י שהיא מחלת הנכפה, מחלת הנפילה". ואני תמה, האמנם? האומנם רש"י ורבותיו סברו שמדובר במחלת הנפילה?


בואו נמשיך ונעיין בפירושו, על הלחש לכיבא רש"י אומר: "לחש בעלמא הוא", ועל הלחש לשידה הוא אומר: "לחש הוא", כלומר הלחש על הכיבא אינו מועיל לעומת הלחש לשידה אשר מועיל ומועיל. ואין מדקדקין בשוטות לכן לא אנסה אפילו להבין מדוע זה אינו מועיל וזה כן מועיל, ואני מכריח את עצמי לפרסם את סכלותו, למרות הגועל המחשבתי שהוא מעורר בי, כי במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ופרסום מינותו ונחיתות טמטומו מצוה רבה.


רש"י ממשיך ו"מפרש": "ליט תבר ומשומת – מקולל ונשבר ומשומת יהא שד זה, ששמו: בר טיט בר טינא". מפירושו זה עולה שלא רק שיש שדים בעולם, אלא יש בכוח ה"לחשים" לקלל לשבור ולשמת [=לנדות] את השדים; והוא ממשיך: "לשידה דבית הכסא – אם הזיק, לימא לחש זה", כלומר, הוא האמין בקיום שידת בית הַכְסֵא ובכוחה להזיק! ולא רק זאת, הוא אף האמין שיש בכוח הלחש להועיל גם לְאֲחַר שהזיקה! וכמה דמיונות בפירוש אחד!? וכבר הוכחנו בסדרת המאמרים על השדים, כי האמונה שיש בכוח ישויות דמיוניות או מציאותיות להועיל ולהזיק באופן על-טבעי היא עבודה-זרה, ואין עוד מלבדו ואין זולתו ואין-כיוצא-בו.


עוד הוא "מפרש" שם: "אשכחתא לשידאי בר שריקאי פנדאי – כך שמו", ושוב אנחנו רואים שמוחו זוהם לחלוטין באמונה בקיום השדים, אחרת הוא לא היה טורח לציין לנו שאלה שמותם, ואלה נזקיהם, ואלה הלחשים המועילים להציל או לרפא את נזקיהם. ומכאן נלמד שניסיון הטשטוש של שטיינזלץ עובד האלילים, אשר מנסה לכסות ולהסתיר את ערוותו של רש"י, הוא ניסיון נואל. כי לא רק שרש"י האמין בשדים, בשמותם, בקיומם, בנזקיהם, ובלחשים ובקללות המצילים והמרפאים מהם, אלא שהוא גם האמין שיש בכוח השדים להשתלט על האדם "כמי שכופהו שד", וכמו שהוא מפרש גם בעירובין (מא ע"ב): "רוח רעה – שנכנס בו שד ונטרפה דעתו". ואלמלא אסר עלינו רבנו להאמין בשדים משום עבודה-זרה וחירוף וגידוף ה' יתעלה, הייתי מרשה לעצמי לומר ששד מכוער ביותר ששמו שר"י בר טיט כפה את עצמו על רש"י.


רש"י גם טרח לפרש שָׁם את הלחשים מבחינה מילולית, וגם מזה יש ללמוד על חשיבות העניין בעיניו, והחלטתי להתעלם מפירושיו אלה, גם כי איני רוצה לעודד את השוטים, וגם כי קצה נפשי ונגעלה עד מאד מפירושיו הבזויים. ומעניין אם הגבירים השוטים התורמים ליושבי הישיבות יודעים שהתלמידים שם לומדים הבלים כאלה ומאמינים בהם! והם מממנים אותם מכיסם כדי ללמוד שטויות והזיות נחותות, ועדיף אלף-אלפי-אלפים שילמדו לימודי ליבה, אולי ישכילו במעט את ה' יתעלה. ולא רק שאותם הגבירים אינם זוכים בזאת לחיי העולם-הבא, ההיפך הגמור, בכספם ובמו ידיהם הם גורמים להנצחת ההבל והדמיונות המרחיקים אותנו מייעודנו האוניברסלי, ואף מסייעים בידי עוברי עבירה לעשות את התורה קורדום לחפור בו.


***

זאת ועוד, בהפצת האמונה ש"הלחשים" מועילים באופן מאגי לנלחשים, רש"י הוסיף עוד לבנה רקובה בבניין ההזיות הרעוע שבנה כתחליף לארמון המלך של רבנו הרמב"ם. כלומר, בהוספת הזיה מאגית חמורה זו, רש"י למעשה הניח עוד נדבך בתפישת העולם המאגית והפגאנית שהוא הוריש לעם-ישראל, כי כל אדם שישתכנע מפירושו כאן שיש אמת בלחשים ובמאגיה, סופו שתזדהם מחשבתו לחלוטין! שהרי אם המאגיה קיימת ושולטת בעולמנו לצד ה' יתעלה, וניתן באמצעותה ובכוחה העל-טבעי לשנות ולהשפיע על העולם – הרי שהיא קיימת בכל תחום ותחום בחיינו! ומכאן הדרך ליצירת השקפת עולם שלמה אשר מבוססת על הבליהם המאגיים של עובדי האלילים הקדמונים – קצרה ביותר, וכפי שאכן קרה, רש"י לא הסתפק בהזיית הלחשים, והחדיר את המאגיה לדת משה הטהורה בתחומים רבים, ולפי דעתי אף היווה מקור השראה מרכזי לצמיחת ספרות הקבלה המיסטית-האלילית בספרד (כדרכם של הספרדים לחקות את האשכנזים ואף לעלות עליהם בסכלותם). הזיותיו של רש"י מרחיקות אותנו מאל אחד שאין-כיוצא-בו, וממילוי ייעודנו כעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים.


והואיל ומדובר בעניין חמור מאד, אצרף את מה שאמרתי בעניין זה במקומות אחרים:


על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ונחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


***

רעה גדולה נוספת שעולה מפירוש רש"י היא האמונה שהשדים הם אלה אשר גורמים למחלות ולרעות הבאות על האדם, כלומר, בִּמקום שהאדם יפשפש ויתבונן במעשיו וישוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם על מעלליו, רש"י מחדיר לנו את ההזיה שהשדים הם אלה שאחראים לייסוריו ולמכותיו, וקללתם היא המזור והפתרון לרפואתו ולתשועתו. השקפתו זו היא היפך השקפת תורתנו הטהורה, וכפי שהיא באה לידי ביטוי מרומֵם-נפש במזמור קז בתהלים:


"כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ, וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר, וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק, יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. [...] אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ, כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת, וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם. יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה. [...] יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְיָ".


לפי דת משה, על האדם שנחתו עליו מכות וייסורים נאמנים להתפלש בעפר הארץ, להכניע את לבו לפני בורא-עולם, ולזעוק בכל כוחות נפשו המיוסרת לה' יתעלה, בבכייה ובתחנונים – כי הייסורים שבאו עליו לא באו עליו לחינם, אלא בצדק אלהי וכתוצאה ישירה של עוונותיו ופשעיו. לעומת השקפה בריאה זו, לפי רש"י על האדם לקלל את המלאכים הארורים אשר אוכלים את גופו, כביכול הייסורים שבאו עליו הם באשמת המלאכים הרשעים הללו.


ולא רק שהוא מוציא דיבה על המלאכים הקדושים והטהורים, לפי השקפתו גם אין תשובה ואין חרטה ואין הכנעת הלב מלפני ה' יתעלה – שהרי הפתרון לייסורים הוא לקלל את המלאכים, וגם אין הכרת הטוב לפני אל יחיד ומיוחד שנוהג עמנו בחסד וברחמים גדולים! כי לפי רש"י לא לה' יתעלה יש להודות על הרפואה והקלת הייסורים, אלא למכשפים ולקללות השדים אשר בזכותם סרו החולאים והייסורים מעל האדם. וכמה רעות החדיר לנו בפירושיו?! ולא יספיקו לי אלף שנות חיים כדי להקיף ולנתח את כל הרעות וההבלים שהוא זיהם בהם את דת משה.


***

לסיום הדיון בפירושו הנדון, נחזור לרגע להזייתו של רש"י בעניין יכולת השדים להשתלט על בני האדם. ובכן, האמונה במציאותם של שדים אשר "משתלטים" על בני אדם נקראת בימינו "דיבוק", ויש לה משמעות רעה ומזיקה מאד, בנוסף לעבודה-הזרה שיש בה, ואימוץ אמונת-הבל אשר מזהמת את שכלו של האדם במאגיה. וכוונתי לכך שאמונה זו מסירה מהאדם את האחריות על מעשיו הרעים והנפשעים ביותר, ומטילה אותה על "דיבוק" או "שד" דמיוני.


כלומר, אמונה זו עלולה קל-מהרה לדחוף את האדם להצדיק ולממש תועבות ומעללים בזויים ואכזריים ביותר בתואנה ש"זה לא הוא", אלא "דיבוק" שהשתלט עליו, וכמו ששמענו לאחרונה (בסמוך לכתיבת המאמר) על אֵם חרדית שהטביעה את בנה בן הארבע באמבטיה מכיוון ש"שמעה קולות" שבהם ישות דמיונית עלומה הכריחה אותה לבצע את הרצח הנורא.


ויתרה מזאת, חֶבְרָה אשר מאמינה בהזיות הללו איננה יכולה להתקיים אפילו שעה אחת! כי כמו שאומרים בימינו "קים לי" בבתי-הדין הרבניים, דהיינו הנני פוסק כמו שוטה פלוני שמתיר את השרץ ובדיניו איני חייב, וכך חוסמים כל אפשרות לדין צדק – כך יצטדקו הרוצחים האנסים והחמסנים המרושעים למיניהם באמרם: אין אנו אחראים על מעשינו ולכן אין להעניש אותנו, שהרי לא התאכזרנו והתעללנו מכוח בחירתנו החופשית, אלא ה"דיבוק" או ה"שד" שהשתלט עלינו – הוא זה אשר גרם להם לעשות מעשים מתועבים, הורסי נפשות והורסי משפחות.


והנה לכם השקפה רעה מאין כמותה, שמקבלת גושפנקא דתית והלכתית מפורשת בפירוש רש"י הנחשב לתורה מפי הגבורה! ואין לי ספק כי במהלך הדורות נתלו רשעים רבים בפירושו כדי להצדיק את עצמם, לחנוק את מצפונם ולבצע את זממם, ולאחר מכן אף להתחמק מעונש בבית-הדין. יוצא אפוא, כי פירושו של רש"י שימש השראה אפלה והעניק רוח גבית חזקה, לאותם רשעים ארורים אכזריים ומתעללים, חֲשׁוּכֵי הנפשות, שחורי המגבעות והחליפות.


כדי לסיים בטעם טוב נביא את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יד): "מי שנשכו עקרב או נחש – מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. אף-על-פי שאין הדבר מועיל לכלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו כדי שלא תיטרף דעתו עליו".


וברוך ה' בימינו כבר אין הולכי-על-שתיים אומללים כאלה שמאמינים ב"לחשים" הללו – עד שאם לא תלחש עליו הוא עלול למות מטירוף הדעת. אך לצערנו כנראה בתקופת הגמרא היו גם היו, וכנראה לא מעטים. וזו הסיבה שהובאו "לחשים" אלה בגמרא, ולפי דעתי הם הובאו בעיקר מהסיבה הזו, כדי שאם אחד מאותם אומללים סכלים הגיע עד שערי מוות בעוון סכלותו, ואם לא ילחשו עליו דברי הבל הוא עלול למות מטירוף הדעת – ילחש עליו החכם באמת, אשר מבין שמדובר בהבל, ורק כדי ליישב את "דעתו" המיטרפת. ואין עניות אלא עניות הדעת.


"כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יא).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עה)
.pdf
Download PDF • 284KB

142 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page