רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נב)

בברכות (לג ע"א) נאמר כך:


"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה עַרְוָד [להבדיל מן הֶעָרוֹד שהוא חמור פרא] והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על-פי החור, יצא ונשכו ומת אותו עַרְוָד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בָּנַי, אין עַרְוָד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו עַרְוָד ואוי לו לָעַרְוָד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".


ושם פירש רש"י: "ערוד – מן הנחש והצב בא, שנזקקין זה-עם-זה ויוצא משניהם ערוד". ורק שיכור והוזה הזיות יפרש שהנחש והצב מזדווגים זה-עם-זה ויוצא משניהם מין כלאיים...


ואפילו שטיינזלץ החב"דניק עובד האליל לא קיבל את ההזיה הזו, וכך הוא כותב שם:


"עַרְוָד – לפי התיאורים נראה כי הערוד הוא מין נחש (או אולי זוחל גדול אחר) שנחשב מסוכן מאד. במקבילות בתלמוד הירושלמי נקרא בעל חיים זה – חברבר. יש מזהים נחש זה עם הנחש השחור, או נחש דומה ממשפחת הזעמניים שאף שאינו ארסי בכל זאת הוא נשכן ותוקפני מאד".


ברם, רש"י לא מסתפק בהזיה אחת, כי הזיה גוררת הזיה, וכך הוא ממשיך ומפרש שם:


"ומת הערוד – מצאתי בהלכות גדולות, אמרי במערבא: כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים – מת האדם; ואם האדם קודם למים – מת הערוד, ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעיין מתחת עקבו".


ורש"י שמח על "מציאתו" כמוצא-שלל-רב, וברור שהוא מתייחס לכל האגדה הזו כפשוטה, כאילו יש להבין אותה מילה במילה, וכאילו באמת נעשה נס לרבי חנינא ונבקע לו מעיין...


והראיה הפשוטה שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה היא מכך שאסור לו לאדם לסכן את עצמו – ואפילו יהיה במעלתו של משה רבנו, אסור לו להכניס את עקבו לתוך חור של נחש ארסי ואפילו נחש שאינו ארסי, ואין זו אלא אגדה אשר נועדה לרומם את ההשקפה שאין ייסורין בלא עוון, וכן ללמד על יראת השמים הגדולה של רבי חנינא שהיה זך מן החטא.


אגב, רבנו כבר הזהיר מן הספר "הלכות גדולות" וכך הוא כותב בהקדמתו לספר המצוות:


"מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר בעל הלכות גדולות, ולא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה. ואפילו בעל ספר המצוות המפורסם [רב חפץ בן יצליח], ראיתי שנתעורר על חלק קטן משגיאות בעל ההלכות [...] כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו, שהם מונים מה שנראה [אפילו] בעיון ראשון שאין ראוי למנותו, ושנמשכו זה-אחר-זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו, ונתאמת הכרח איומו יתעלה עלינו: 'וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא' [יש' כט, יא]".


***

בברכות (לג ע"א) נאמר כך:


"שתי נקמות הללו [שנאמרו בתהלים (צד, א): "אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ"] – למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה – דכתיב: 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' [דב' לג, ב], לרעה – דכתיב: 'אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ' [תה' שם]".


ושם פירש רש"י:


"אחת לרעה – להינקם מן הנכרים שלא קבלו את התורה; ואחת לטובה – כדאמרינן [ב"ק לח ע"א]: מפארן הופיע והפקיר ממונן לישראל, שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור".


ואיני מצליח להבין, מדוע נקמה מן הגויים היא נקמה לרעה? אלא ברור שמדובר כאן בשתי נקמות: נקמה מן הגויים שהיא נקמה לטובה לישראל, ונקמה מישראל שהיא לרעה.


***

בברכות (לג ע"ב) נאמר כך:


"[שליח הציבור האומר:] 'על קן צפור יגיעו רחמיך', מאי טעמא [משתקין אותו]? [...] מפני שעושה מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים, ואינן אלא גזרות".


ושם פירש רש"י:


"מידותיו – מצוותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו".


מדברי רש"י עולה בבירור כי השטן אינו משל אלא ישות על-טבעית אשר מקטרגת על ישראל לפני הקב"ה, שהרי אם היה מדובר במשל הוא לא היה כולל אותו יחד עם הנכרים-הגויים, וממה שרש"י כולל את השטן יחד עם הגויים נראה ברור שהוא לא התכוון למשל.


ועצם האמונה הפרו-נוצרית הזו, בישות מרושעת על-טבעית אשר פועלת באופן עצמאי, ומרשיעה ומזיקה לצדיקים ומקטרגת על ישראל בניגוד לרצונו של הקב"ה, היא עבודה-זרה, כי כל אמונה בישות מאגית תבונית אשר פועלת באופן עצמאי בניגוד לרצונו של הקב"ה היא סעיף מסעיפי העבודה הזרה, וכמו שרבנו פוסק בהלכות עבודה זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


ויתרה מזאת, וכי יש כוח לישות מאגית כלשהי לקטרג ולהשפיע על הקב"ה? וכי הקב"ה זקוק ליועצים או לקטגורים כדי להעניש את הרשעים? וכי נעלם דבר-מה מהשגחתו ומידיעתו? ועצם הצורך הדמיוני הזה בקטגורים שיסבו את תשומת לבו של האלוה הוא בגדר הגשמה, כי הוא מוביל באופן ישיר ומיידי להשקפה שהקב"ה מוגבל בידיעתו ובעל מגרעות, ולכן הוא זקוק ליועצים ולקטגורים אשר יגישו לפניו מידע עדכני כדי שהוא ישפוט את הרשעים...


וכבר לימדנו רבנו במורה, שייחוס מאורע כלשהו ממאורעות הגופות הוא בגדר הגשמה, ובכלל מאורעות הגופות הוא לייחס להקב"ה מגרעת כלשהי, או לייחס לו כפיפות מכל סוג שהוא להשפעה חיצונית, או לייחס לו צורך ביועצים או בקטגורים, או העדר ידיעה, ועוד.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו) על המגשימים המתפרצים במחשבתם כלפי הבורא יתעלה:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".


ורבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ואין זו הפעם הראשונה שרש"י הוזה הזיות בעניין השטן, ראו מאמרי זה: חלק ה (דוגמה א), חלק כ (דוגמאות א–ב),