רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נב)

בברכות (לג ע"א) נאמר כך:


"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה עַרְוָד [להבדיל מן הֶעָרוֹד שהוא חמור פרא] והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על-פי החור, יצא ונשכו ומת אותו עַרְוָד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בָּנַי, אין עַרְוָד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו עַרְוָד ואוי לו לָעַרְוָד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".


ושם פירש רש"י: "ערוד – מן הנחש והצב בא, שנזקקין זה-עם-זה ויוצא משניהם ערוד". ורק שיכור והוזה הזיות יפרש שהנחש והצב מזדווגים זה-עם-זה ויוצא משניהם מין כלאיים...


ואפילו שטיינזלץ החב"דניק עובד האליל לא קיבל את ההזיה הזו, וכך הוא כותב שם:


"עַרְוָד – לפי התיאורים נראה כי הערוד הוא מין נחש (או אולי זוחל גדול אחר) שנחשב מסוכן מאד. במקבילות בתלמוד הירושלמי נקרא בעל חיים זה – חברבר. יש מזהים נחש זה עם הנחש השחור, או נחש דומה ממשפחת הזעמניים שאף שאינו ארסי בכל זאת הוא נשכן ותוקפני מאד".


ברם, רש"י לא מסתפק בהזיה אחת, כי הזיה גוררת הזיה, וכך הוא ממשיך ומפרש שם:


"ומת הערוד – מצאתי בהלכות גדולות, אמרי במערבא: כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים – מת האדם; ואם האדם קודם למים – מת הערוד, ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעיין מתחת עקבו".


ורש"י שמח על "מציאתו" כמוצא-שלל-רב, וברור שהוא מתייחס לכל האגדה הזו כפשוטה, כאילו יש להבין אותה מילה במילה, וכאילו באמת נעשה נס לרבי חנינא ונבקע לו מעיין...


והראיה הפשוטה שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה היא מכך שאסור לו לאדם לסכן את עצמו – ואפילו יהיה במעלתו של משה רבנו, אסור לו להכניס את עקבו לתוך חור של נחש ארסי ואפילו נחש שאינו ארסי, ואין זו אלא אגדה אשר נועדה לרומם את ההשקפה שאין ייסורין בלא עוון, וכן ללמד על יראת השמים הגדולה של רבי חנינא שהיה זך מן החטא.


אגב, רבנו כבר הזהיר מן הספר "הלכות גדולות" וכך הוא כותב בהקדמתו לספר המצוות:


"מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר בעל הלכות גדולות, ולא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה. ואפילו בעל ספר המצוות המפורסם [רב חפץ בן יצליח], ראיתי שנתעורר על חלק קטן משגיאות בעל ההלכות [...] כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו, שהם מונים מה שנראה [אפילו] בעיון ראשון שאין ראוי למנותו, ושנמשכו זה-אחר-זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו, ונתאמת הכרח איומו יתעלה עלינו: 'וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא' [יש' כט, יא]".


***

בברכות (לג ע"א) נאמר כך: