בברכות (לג ע"א) נאמר כך:
"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה עַרְוָד [להבדיל מן הֶעָרוֹד שהוא חמור פרא] והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על-פי החור, יצא ונשכו ומת אותו עַרְוָד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בָּנַי, אין עַרְוָד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו עַרְוָד ואוי לו לָעַרְוָד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".
ושם פירש רש"י: "ערוד – מן הנחש והצב בא, שנזקקין זה-עם-זה ויוצא משניהם ערוד". ורק שיכור והוזה הזיות יפרש שהנחש והצב מזדווגים זה-עם-זה ויוצא משניהם מין כלאיים...
ואפילו שטיינזלץ החב"דניק עובד האליל לא קיבל את ההזיה הזו, וכך הוא כותב שם:
"עַרְוָד – לפי התיאורים נראה כי הערוד הוא מין נחש (או אולי זוחל גדול אחר) שנחשב מסוכן מאד. במקבילות בתלמוד הירושלמי נקרא בעל חיים זה – חברבר. יש מזהים נחש זה עם הנחש השחור, או נחש דומה ממשפחת הזעמניים שאף שאינו ארסי בכל זאת הוא נשכן ותוקפני מאד".
ברם, רש"י לא מסתפק בהזיה אחת, כי הזיה גוררת הזיה, וכך הוא ממשיך ומפרש שם:
"ומת הערוד – מצאתי בהלכות גדולות, אמרי במערבא: כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים – מת האדם; ואם האדם קודם למים – מת הערוד, ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעיין מתחת עקבו".
ורש"י שמח על "מציאתו" כמוצא-שלל-רב, וברור שהוא מתייחס לכל האגדה הזו כפשוטה, כאילו יש להבין אותה מילה במילה, וכאילו באמת נעשה נס לרבי חנינא ונבקע לו מעיין...
והראיה הפשוטה שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה היא מכך שאסור לו לאדם לסכן את עצמו – ואפילו יהיה במעלתו של משה רבנו, אסור לו להכניס את עקבו לתוך חור של נחש ארסי ואפילו נחש שאינו ארסי, ואין זו אלא אגדה אשר נועדה לרומם את ההשקפה שאין ייסורין בלא עוון, וכן ללמד על יראת השמים הגדולה של רבי חנינא שהיה זך מן החטא.
אגב, רבנו כבר הזהיר מן הספר "הלכות גדולות" וכך הוא כותב בהקדמתו לספר המצוות:
"מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר בעל הלכות גדולות, ולא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה. ואפילו בעל ספר המצוות המפורסם [רב חפץ בן יצליח], ראיתי שנתעורר על חלק קטן משגיאות בעל ההלכות [...] כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו, שהם מונים מה שנראה [אפילו] בעיון ראשון שאין ראוי למנותו, ושנמשכו זה-אחר-זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו, ונתאמת הכרח איומו יתעלה עלינו: 'וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא' [יש' כט, יא]".
***
בברכות (לג ע"א) נאמר כך:
"שתי נקמות הללו [שנאמרו בתהלים (צד, א): "אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ"] – למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה – דכתיב: 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' [דב' לג, ב], לרעה – דכתיב: 'אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ' [תה' שם]".
ושם פירש רש"י:
"אחת לרעה – להינקם מן הנכרים שלא קבלו את התורה; ואחת לטובה – כדאמרינן [ב"ק לח ע"א]: מפארן הופיע והפקיר ממונן לישראל, שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור".
ואיני מצליח להבין, מדוע נקמה מן הגויים היא נקמה לרעה? אלא ברור שמדובר כאן בשתי נקמות: נקמה מן הגויים שהיא נקמה לטובה לישראל, ונקמה מישראל שהיא לרעה.
***
בברכות (לג ע"ב) נאמר כך:
"[שליח הציבור האומר:] 'על קן צפור יגיעו רחמיך', מאי טעמא [משתקין אותו]? [...] מפני שעושה מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים, ואינן אלא גזרות".
ושם פירש רש"י:
"מידותיו – מצוותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו".
מדברי רש"י עולה בבירור כי השטן אינו משל אלא ישות על-טבעית אשר מקטרגת על ישראל לפני הקב"ה, שהרי אם היה מדובר במשל הוא לא היה כולל אותו יחד עם הנכרים-הגויים, וממה שרש"י כולל את השטן יחד עם הגויים נראה ברור שהוא לא התכוון למשל.
ועצם האמונה הפרו-נוצרית הזו, בישות מרושעת על-טבעית אשר פועלת באופן עצמאי, ומרשיעה ומזיקה לצדיקים ומקטרגת על ישראל בניגוד לרצונו של הקב"ה, היא עבודה-זרה, כי כל אמונה בישות מאגית תבונית אשר פועלת באופן עצמאי בניגוד לרצונו של הקב"ה היא סעיף מסעיפי העבודה הזרה, וכמו שרבנו פוסק בהלכות עבודה זרה (ב, י):
"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
ויתרה מזאת, וכי יש כוח לישות מאגית כלשהי לקטרג ולהשפיע על הקב"ה? וכי הקב"ה זקוק ליועצים או לקטגורים כדי להעניש את הרשעים? וכי נעלם דבר-מה מהשגחתו ומידיעתו? ועצם הצורך הדמיוני הזה בקטגורים שיסבו את תשומת לבו של האלוה הוא בגדר הגשמה, כי הוא מוביל באופן ישיר ומיידי להשקפה שהקב"ה מוגבל בידיעתו ובעל מגרעות, ולכן הוא זקוק ליועצים ולקטגורים אשר יגישו לפניו מידע עדכני כדי שהוא ישפוט את הרשעים...
וכבר לימדנו רבנו במורה, שייחוס מאורע כלשהו ממאורעות הגופות הוא בגדר הגשמה, ובכלל מאורעות הגופות הוא לייחס להקב"ה מגרעת כלשהי, או לייחס לו כפיפות מכל סוג שהוא להשפעה חיצונית, או לייחס לו צורך ביועצים או בקטגורים, או העדר ידיעה, ועוד.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו) על המגשימים המתפרצים במחשבתם כלפי הבורא יתעלה:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".
ורבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
ואין זו הפעם הראשונה שרש"י הוזה הזיות בעניין השטן, ראו מאמרי זה: חלק ה (דוגמה א), חלק כ (דוגמאות א–ב), חלק כ (דוגמה ז), חלק לב (מבוא, דוגמא א), חלק מז (דוגמה ד).
***
בברכות (לג ע"ב) נאמר כך:
"ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה' [דב' י, יב]".
וכך פירש רבנו הרמב"ם מאמר זה בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רסב):
"אבל הלשון שמצאנו לחכמים והוא אמרם: 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' [...] הרבה טועים בו בני אדם וחושבים על מקצת פעולות האדם אשר הוא בחירי בהם שהוא מוכרח עליהם [...] ואין הדבר כן [...] והנה אמרם: 'הכל', אין הכוונה בכך אלא על הדברים הטבעיים אשר אין לאדם בחירה בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או ירידת גשם או בצורת, או עכירות האוויר וזכותו, וכיוצא בזה מכל מה שיש בעולם, חוץ מתנועות האדם ותנוחותיו" וכו'.
לאחר שראינו את פירוש רבנו נעבור לעיין בפירוש שר"י הטמא בגמרא שם:
"הכל בידי שמים – כל הבא על האדם ביד הקדוש-ברוך-הוא; כגון ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור, הכל בידי שמים הוא, אבל צדיק ורשע אינו בא על-ידי שמים, את זו מסר בידו של אדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים".
ושתי נקודות סכלות יש בדברי רש"י האחת חמורה מחברתה, ונחל עם הפחות חמורה:
האם עניותו של אדם או עושרו הם גזירת הכתוב? והלא כבר אמר שלמה במשלי (י, ד): "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר", ויש עוד פסוקים רבים במשלי בשבח החריצות ובגנות העצלות. ולפי רש"י לא משנה מה האדם יעשה, עוניו או עושרו הם מאת הקדוש-ברוך-הוא, ודומה השקפתו זו להשקפת האסטרולוגיה האלילית אשר לפיה גורלו ומעשיו של האדם נקבעים מראש. אמנם, ייתכן שהקב"ה יעשיר או יעני אדם על-דרך השכר והעונש, אך בשום-פנים-ואופן אין להוציא את העניינים הללו לחלוטין מידיו של האדם ולהעבירם לידי שמים, כאילו אין ערך לחריצות.
ויתרה מזאת, האם חכמה או שוטות הן גזירות שמים? והלא מצוה היא להיות חכם ועבירה חמורה היא להיות שוטה וסכל, וכמו ששלמה המלך מאריך ומרחיב בספר משלי בשבח החכם ובגנות הסכל והכסיל, וכן הנביאים עוסקים לא מעט בביקורת על הליכה אחרי התהו והסכלות ומתארים אותה כעבירה חמורה. וכמעט כל אדם יכול להיות חכם, אלא יש שיהיה עליהם להתאמץ יותר כדי להשיג את החכמה והדעת ויש שיהיה עליהם להתאמץ פחות.
אולם, לפי רש"י האדם אינו צריך להתאמץ ולהשתדל לקנות חכמה, שהרי מן השמים קובעים לו לאדם אם הוא יהיה חכם או שוטה, וזאת בניגוד לשכל הישר ובניגוד לדבריו המפורשים של שלמה במשלי (ד, ה–ו): "קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי, אַל תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָּ אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ, רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה".
פירושו של רש"י הינו אפוא ביזיון לחכמה האנושית וחרפה לעם-ישראל, כאילו אין צורך לאדם לקנות חכמה ולהשתדל להידבק בחכמים ובתלמידיהם. פרשנותו גם מרחיבה מאד את מעגל הסכלים והשוטים, שגם ככה מקיף כמעט את כל עם-ישראל וכל העולם כולו, שהרי פרשנותו זו מנציחה את סכלות הסכלים בקביעה שרמתם האפסית היא גזרת שמים. ושמא היה נוח לרש"י שההמונים יהיו סכלים? כך לא יבחינו בסכלותו... ובדומה לכומרי הדת האורתודוקסים הפרו-נוצרים בימינו, אשר מטמטמים את צאן מרעיתם כדי שהם יהיו גרועים מבהמות תועות ומבולבלות, קלים לשכנוע לתמרון ולמניפולציה, ונוחים להפקת רווחים וטובות הנאה.
***
אגב, שאלה קמה וניצבה: מדוע רש"י הביא את הלבן והשחור לדוגמה? שהרי די היה בדוגמה של ארוך וקצר מפני שארבעתן נכללות תחת הקטגוריה של מאפייני גוף האדם. זאת ועוד, האם לחינם הוא הביא את הלבן והשחור לדוגמה מיד לאחר ובסמוך לחכם ולשוטה? האם הוא ביקש לרמוז על התאמה? חכם ושוטה, לבן ושחור... איני יודע, אך במקום אחֵר מצאתי עדות ברורה ליהירות גזענית אירופית מתנשׂאת, ראו נא את פירושו לבראשית (יח, ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ", ושם פירש: "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם – כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה-זרה לביתו".
ודומני שכל ילד בישראל ששמע על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, למד ששלושת המלאכים נדמו לאברהם אבינו כערבים, ומכיוון שהערבים עובדי עבודה-זרה לפי רש"י, אברהם אבינו הקפיד עליהם שהם ירחצו את רגליהם... אולם, למרבה הפתעתי לא נזכר במדרשים שקדמו לרש"י שמדובר בערבים! והנה לשון מדרש בראשית רבה (נ, ד): "אל בית עבדכם ולינו ורחצו – אברהם מקדים רחיצה ללינה ולוט מקדים לינה לרחיצה, אלא אברהם מקפיד על טינופת עבודה-זרה לפיכך הקדים רחיצה". זאת ועוד, במדרש שם (נ, ב) נאמר במפורש שהמלאכים נדמו בדמות אנשים: "אברהם שהיה כוחו יפה [=מעלתו הרוחנית] נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט על-ידי שהיה כוחו רע נדמו לו בדמות מלאכים".
רק בשני מדרשים מאוחרים, האחד הוא "מדרש לקח טוב" (בבראשית שם) שחובר במקדוניה (יוגוסלביה לשעבר) בערך בשנת 1090 (רש"י חי בין השנים 1040–1105); והאחר הוא "מדרש ילקוט שמעוני" (וירא, רמז פב) שלדעת החוקרים חובר בפרנקפורט שבגרמניה בתחילת המאה הי"ג – רק בשני מדרשים אלה, שאין ספק שהם יָנְקוּ מפירוש רש"י-שר"י ובית-מדרשו הפרו-נוצרי, נזכר שמדובר בערבים! ורק במדרש ילקוט שמעוני המאוחר גם הוסיפו שהערבים הם עובדי עבודה-זרה ובדיוק כלשונו של רש"י!
ובמלים אחרות, רש"י או פרשן שוטה אחר החליט על דעת עצמו שמדובר בערבים, ואף שגה לחשוב שמה שהערבים משתחווים לאבק רגליהם כאשר הם כורעים בתפילתם, שמדובר בעבודה-זרה! והנה לנו עוד תכסיס מתכסיסי בית-המדרש האשכנזי: מצד אחד הם מחדירים לנו את השקפות הגויים הנוצרים, שהרי רש"י למעשה טוען שהם אינם עובדי-אלילים באמונת ההגשמה ובשלל ההזיות המאגיות האליליות שלהם; ומצד שני, הם מציגים את המוסלמים המייחדים (לפחות כלפי חוץ) כעובדי-אלילים מן הסוג הגרוע ביותר.
וידועה ומפורסמת תשובת רבנו בעניין הישמעאלים (סימן תמח), והנה מעט מדבריו:
"הישמעאלים אינם עובדי עבודה-זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומליבם והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי [...] וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי-אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל בייחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל".
מה למדנו מכל האמור לעיל? ובכן, עיוות האמת וסילוף המקורות והעובדות אינו בכדי, לפי דעתי הינם נובעים גם מיהירות גזענית. כלומר, רש"י לא לחינם מתעה ומציג את הערבים כיצורים הנחותים ביותר עלי-אדמות. אלא, מטרתו היא להתנשא מעל יהודי ארצות האסלאם, שהרי אם הערבים הם הנחותים בבני אדם, יהודי ארצות האסלאם הם היהודים הנחותים ביותר מקרב כלל אחיהם היהודים, ובמיוחד ביחס ליהודים שמוצאם מארצות אירופה.
ביטוי נוסף להשקפה הגזענית הזאת מצאנו גם בדבריה של ראש-הממשלה לשעבר גולדה מאיר, אשר אמרה על העולים מארצות האסלאם, שהם "הביאו את הקיפוח והאפליה אתם במזוודותיהם" – כאילו נחיתותם נובעת מעצם העובדה שהם באים מארצות נחותות מבחינה טכנולוגית וחברתית. והדברים עתיקים ומובנים לכל מי שאינו מתעקש להטעות את עצמו.
***
בברכות (לד ע"א) נאמר כך:
"כהן גדול – [כורע ב]תחילת כל ברכה וברכה [מברכות שמונה-עשרה, ובהלכות רבנו הכהן הגדול חייב לכרוע גם בסוף כל ברכה וברכה]; המלך – כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: 'וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל' וגו' 'קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְיָ מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו' [מ"א ח, נד]".
ושם פירש רש"י:
"כהן גדול בסוף כל ברכה – כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו".
ופירושו של רש"י הינו שיבוש גמור, שהרי לפי רש"י ההלכה הזו היא בניין אב לכל בני האדם, דהיינו שכל אדם צריך להכניע ולהשפיל את עצמו יותר מחברו לפי מידת גדולתו בעיני עצמו או בעיני אחרים. ואין שחר להזיה הזו, אשר קובעת סממנים חיצוניים לגדולת בני האדם, שהרי כל אדם שווה לפני הקב"ה באופני הכריעות וההשתחוויות למעט כהן ומלך בלבד.
ויתרה מזאת, בהלכה המשובשת הזו רש"י פָּתח פֶּתח רחב לכל הנוכלים וכומרי הדת הפרו-נוצרים למיניהם להתגדל בעיני עצמם ובעיני הציבור בכל מיני הנהגות מגוחכות של הכנעות מדומות, כאילו האדמו"רים הללו הם כהנים ומלכים, ומעוררים השתאות התפעלות ותמיהה בקרב ההמונים הנבערים אשר מתבוננים בהערצה בתכסיסי "הכנעתם העצומה".
והיה חסיד שוטה אחד שסיפר לי בהתפעלות ובהערצה על אדמו"ר אחד שנהג במנהג מאד מוזר, במשך כל יום הכיפורים הוא היה נוהג לשחות ולא להתרומם במשך כל היום כולו! ואותו חסיד סיפר לי בהתלהבות על "דבקותו" ו"רוממותו" של אותו אדמו"ר אלילי, ואז לא הבנתי, אך היום אני מבין, שמנהגו של אותו אדמו"ר נבע מרדיפת כבוד עמוקה מאד, שהרי בתכסיסי הכנעתו המדומה הוא החדיר להמון שהוא מרומם ונשגב מעם, כמו מלך...
ואת אותה העצה לגנוב את דעת הבריות למד אותו אדמו"ר טמא מפירוש רש"י לעיל...
יז. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויחי – המשך
דוגמה ראשונה
בבראשית (מט, יג) נאמר כך: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן", ושם פירש רש"י: "שהיה זבולון עוסק בפרגמטיא, וממציאים מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה והוא שאמר משה: 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' [דב' לג, יח], ויששכר עוסק בתורה באהלים" (נוסח הפירוש הזה הוא לפי כת"י לייפציג אשר נחשב לכתב-היד המדויק והמרכזי לפירוש רש"י). ובכן, הראינו לדעת כי רש"י התיר ליהנות מכבוד תורה, וחזקה על מי שמתיר ליהנות מכבוד תורה שהוא בעצמו הפך את התורה למחצבה של טובות הנאה.
ואין להתפלא על-כך, שהרי אין תועבה שהמינים לא נכשלו בה, ושום חילול-שם-שמים לא ירתיע אותם מלרדוף אחר תאוותיהם הרבות. ואף תורת אלהים היא כאין וכאפס בעיניהם, שהרי הם עיוותו וסילפו וזייפו אותה כחומר-ביד-היוצר כדי להפיק את תאוותיהם כאמור. וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, מי שאינו נזהר בכבוד שמים ומתפרץ במחשבתו בעניין החמור ביותר, דהיינו בהגשמה ובייחוס מאפיינים גופניים שפלים ונגעלים לבורא יתעלה, לא ירתיעוֹ מאומה, כי אין בקרבו יראת אלהים, והאלוה בעבורו הינו בשר ודם משוקץ הדומה לו, ומדוע יכבדו וירוממו ויירא ממנו? והלא הוא גוף בשר ודם בעל מגרעות וזימות שפל כמותו...
וכבר הרחבתי בעניין ההשקפה השגויה הנפוצה בימינו בעניין שותפות יששכר וזבולון, ראו מאמרי: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", ואצרף משם את הפרק שנוגע לרש"י:
שותפות הלל ושבנא
מקור נוסף אשר ממנו מביאים "ראיה" לשותפות הפרו-נוצרית שיוחסה ליששכר וזבולון, הינו במסכת סוטה (כא ע"א). ברם, עיינתי במקור, ואיני מבין כיצד הם לומדים משם שמותר ליהנות מדברי תורה. וכנראה שאין גבול לפלפוליהם ולהזיותיהם של אנשי המינות אשר מעוותים את התורה, ומשתמשים בה כדי לממש את שאיפותיהם ולהשיג את תאוותיהם.
והנה ראייתם כביכול מדברי חכמים במסכת סוטה (כא ע"א):
"מאי 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'? אמר עולא: [...] כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אַחֵי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עסקא. לסוף אמר ליה [שבנא להלל]: תַּא נְעָרֵב וְלִפלוּג! יצתה בת קול ואמרה: 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' [שיה"ש ח, ז]".
מדובר בשני אחים אשר אחד מהם פנה לתורה והאחֵר לעסקים, לסוף, דהיינו לקראת סוף ימיהם, הציע שבנא איש העסקים להלל: בוא נערב את ממונינו ונחלוק את זכויותינו, כלומר, בוא ואתן לך חצי ממה שהשגתי בעסקיי כל ימי חיי, ואתה תיתן לי את חצי עולמך הרוחני.
על-כך משיבים בגמרא שמי שיעשה כן בוז יבוזו לו, כלומר, גם אם היה הדבר אפשרי, אם הלל היה מסכים להצעתו של שבנא בוז יבוזו לו, שהרי אפילו שוטה גמור לא היה מסכים להחליף בסוף ימיו את חיי העולם-הבא שלו בכל העושר שבעולם, שהרי מה תועלת יש בכל העושר הזה עתה? וגם אם היה מדובר באמצע ימיהם של הלל ושבנא, עדיין סכלות גמורה היא לעשות עסקה כזו, אשר מחליפה חיי-עולם נצחיים בחיי-שעה חולפים ועוברים.
נמצא אפוא, שדווקא מן המדרש הזה יש ראיה שמנוגדת לשיטתם של חוצבי התורה! כלומר, חכמים מלמדים אותנו על דרך הדרש, שמי שיעלה על דעתו להחליף חיי-עולם בחיי-שעה הוא סכל גמור אשר ראוי לחרפה ובוז, וכך אפוא יש להבין את הפסוק לאור המדרש: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ [הרוחני] בָּאַהֲבָה [באהבת התאוות וחיי העולם הזה] – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
המקור לעיוות המחריד הזה, דהיינו להבאת "הראיה" לחציבת התורה דווקא ממדרש אשר בז לכל הבלי העולם-הזה, נעוצה בפירוש רש"י-שר"י (איך לא?), וכדי להבין את פירושו שם, נחזור לרגע לסוגיה התלמודית ונוסיף את המשפט שדילגתי עליו לעיל: "מאי 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'? אמר עולא: לא כשמעון אחִי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא" וכו'.
כלומר, רק מימוש הצעת השותפות של שבנא להלל הייתה ראויה לגינוי ולבוז. ברם, שותפותו של שמעון אחי עזריה ושותפותו של ר' יוחנן דבי נשיאה, אינן שותפויות שיש לגנותן, וברור מלשון המדרש שהשותפויות הללו לא היו כהצעת השותפות של שבנא להלל. אלא, מגינוי הצעת השותפות של שבנא להלל יש ללמוד בהכרח כי השותפויות הללו היו תואמות את ההלכה כאמור לעיל. ברם, משום מה רש"י החליט ששותפותו של שמעון אחי עזריה, ושותפותו של ר' יוחנן דבי נשיאה היו כהצעת השותפות המגונה והמבוזה של שבנא להלל! והבנתו המעוקשת הזו היא למעשה זיוף סילוף ועיוות, והיפּוך גמור של המדרש ומטרתו!
וזה לשונו של רש"י-שר"י שם: "שמעון אחי עזריה – תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה על-ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, לכך הוא נקרא על-שם עזריה אחיו. וכן ר' יוחנן למד על-ידי הנשיא שהיה מפרנסו".
ושוב, בפעם המי-יודע-כמה מתגלה, שרש"י הוא המקור לרעותיה של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר השתלטה על היהדות והפכה אותה למחצב של הפקת רווחים וטובות הנאה, וכן למקור של מינות והזיות מאגיות אשר מחריבות את ההיגיון והשכל הישר, ומנציחות את הסכלות והבערות, אשר נחוצות ואף הכרחיות לכומרי-הדת כדי לשלוט שליטה פסיכולוגית פוליטית וכלכלית בהמונים הנבערים, אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם.
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
דוגמה שנייה
בבראשית (מט, כב) יעקב אבינו מברך את בנו יוסף וכך נאמר שם: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר". ושם פירש רש"י:
"בנות צעדה עלי שור – בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדו, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם; עלי שור – על ראייתו, כמו 'אשורנו ולא קרוב' [במ' כד, יז]. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישוב המקרא".
מפירושו של רש"י לעיל עולה עובדה חמורה מאד, עובדה אשר כבר הצבענו עליה פעמים רבות במהלך מאמרנו הנרחב על רש"י. ברם, בפירושו לעיל עובדה זו קמה וניצבה באופן שאי-אפשר עוד להתווכח עמה, ומכיוון שרבים הם הווכחנים אשר מתעקשים שרש"י היה "רבן של ישראל", יש חשיבות לא מעטה לדוגמה הזו כי אי-אפשר להתווכח עמה.
ובמלים אחרות, מפירושו הזה של רש"י עולה במפורש שהוא השתמש באגדות חז"ל כדי לפרש את פשטי המקראות! שהרי הוא אומר על מדרש האגדה בעניינו של יוסף שהוא הנוטה ליישב את המקרא! כאילו אגדות חז"ל נועדו ליישב ולפרש את פשטי המקראות!
ובהמשך פירושו לעיל הוא חוזר על ההזיה הזו שהאגדות מיישבות את פשטי המקראות, וזה לשונו של רש"י: "ויש מדרשי אגדה המתיישבים על הלשון", וממשיך שם בפירוש פשטי המקראות לפי סיפורי המדרשים, ודרך זו החריבה את דתנו וטמטמה את עמנו.
ואין צורך לחזור על דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק בעניין תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, אשר החדירו בשיטתם הארורה הזו את ההגשמה לתוך דת משה, ויחד עמה החדירו גם אינסוף הזיות מאגיות אליליות שמקורן במים הרעים של הגויים הסכלים עובדי האלילים.
חשוב לציין, כי לפני רש"י היה פירוש אונקלוס, והוא היה יכול לפרש את התורה ואת הפסוק הזה באופן ישר אשר אינו מחדיר הזיות ומחריב את הדת, וכפי שנראה לקמן, אך הוא העדיף לעוות ולסלף את פסוקי התורה לכיווני המאגיה וההזיות באופן מכוון ומודע, כדי לחזק ולרומם ולפאר את תפישותיהם העקומות והרקובות של חברת המינים האשכנזית הפרו-נוצרית.
והנה לפניכם תרגום-פירוש אונקלוס לפסוק הזה, פירוש הנקי מכל סיג של הזיה: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" – "בְּרִי דִּסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְּאִתְבָּרַךְ, כְּגוֹפַן דִּנְצִיב עַל עֵינָא דְּמַיָּא, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי, יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָא", ותרגומו: "בני שירבה יוסף בני שהתברך, כגפן הנטוע על עין המים, שני שבטים יצאו מבניו, יקבלו חלק ונחלה".
ונצרף גם את פירוש רס"ג, כדי לחדד את ההבחנה בין אנשי האמת להוזי ההזיות: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף וכו' – ויוסף בן פורה, כענף הפורה על עין מים, שיש לו שרשים שנתפשטו עלי חומה". נמצא שהמילה "בן" הראשונה היא כפשטה, השנייה היא ענף, והשלישית היא בנות – שורשים. וכן פירש רס"ג את הפסוק בתהלים (פ, טז): "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ", וכֹה דבריו: "וְכַנָּה – וזמורה [ענף עץ הגפן] אשר נטעת בעוזך והענף אשר אמצתה לך".
וכן פירש ר"ש בן חפני וזה לשונו: "ופירשתי בן הראשונה בן, מפני שהוא מוסב על יוסף, ובן השנייה ענף לפי שהוא כמו 'וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ', ופירשתי בנות – שרשים, כפי העניין".
דוגמה שלישית
בהמשך הפסוק הנדון לעיל רש"י מפרש כך: "פֹּרָת – תי"ו שבו הוא תיקון הלשון, כמו 'עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם' [קה' ג, יח]". מדברי רש"י עולה שיש תיקון בתורה! ובמלים אחרות, היה שיבוש בתורת אלהים חיים ובא מאן-דהו אשר תיקן את הלשון שבתורה...
דוגמה רביעית
בהמשך הפסוק הנדון לעיל רש"י מפרש כך:
"בנות צעדה עלי שור – [...] ועוד דרשוהו לעניין שלא תשלוט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם". ובבראשית (מח, טז), בברכת מנשה ואפרים פירש רש"י: "יברך את הנערים – מנשה ואפרים; וידגו – כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם". וכבר למדנו מפירושי רש"י במקומות אחרים כי יש לעין כוח מאגי להזיק באמצעות התבוננות, ראו: חלק יא (דוגמה ד), חלק יט (דוגמה ב), חלק מז (דוגמה ה), חלק נ (מבוא, דוגמה ב). וכן ראו מאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת רבנו".
דוגמה חמישית
בבראשית (מט, כד) נאמר כך: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "ורבותינו דרשו 'ותשב באיתן קשתו' על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ; ויפזו זרעי ידיו – כמו ויפוצו, שֶׁיָּצָא הזרע מבין אצבעות ידיו". וזו אחת ההזיות המפורסמות ביותר שרש"י החדיר מן המדרש לתוך פשט פירושו, וכבר ראינו לעיל שהדרש לפי רש"י הינו כלי ואמצעי לפירוש פשטי המקראות. וזכורני ששמעתי כמה חמורים ודרשנים מספרים את המדרש הזה כפשוטו, ואין גבול להזיות.
ומטרת המדרש ללמד על עוצמת הניסיון ועל עוצמת צדקותו של יוסף.
דוגמה שישית
בהמשך פירושו רש"י מוסיף: "מידי אביר יעקב – שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה [לו ע"ב]". ושוב אנחנו רואים כיצד רש"י הבין את אגדות חז"ל כפשוטן. ואין זו הפעם הראשונה שרש"י מזכיר את האגדה ההיא במסכת סוטה כפרשנות פשטנית:
בבראשית (לט, יא) נאמר כך: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת", ושם פירש רש"י: "לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ – רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה [לו ע"ב]".
ובכן, גם שם רש"י מבין את אגדת חז"ל כפשוטה, כאילו יוסף נכנס במטרה לעבור עבירה עם אשת פוטיפר, והיה עובר ובא על אשת איש אלמלא אירע לו נס! ודמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון כמו שמובא באגדה בתלמוד שם. ואין גנאי גדול מזה ליוסף הצדיק, שהרי אלמלא אירע לו נס הוא היה עובר עבירה חמורה עם אשת איש! ובמלים אחרות, כל הזנָּאים עד סוף כל הדורות יכולים לטעון שהם צדיקים כיוסף, שהרי גם יוסף היה בא על אשת איש אלמלא הקב"ה התערב ועשה לו נס, וכל עוד לא יארע להם נס כזה, הם רשאים לנהוג כמו יוסף!
והאמת, שכוונת המדרש לומר, שבעת להט היצרים עלו לנגד עיני שכלו של יוסף חינוכו של אביו, והערכים הנעלים שספג בבית אבא, והמידות הטובות והמוסר שעל ברכיהם הוא גדל, ואהבת ה' יתעלה, וייעודו הקדוש של עם-ישראל – ואז גבר שכלו על הלהט שאחז בו, ובכוח יראת השמים שבו ואהבתו לערכים הנעלים שחונך אליהם, ברח כאש מן העוון. ויש בזה חינוך גדול לאב ולבן: לאב – שעליו לחנך את בנו לדרך האמת הטהורה, כדי שהיא תעמוד לו בעת משברים וניסיונות; ולבן – שעליו להישמע לאביו וללמוד בחשק וברצון את מוסריו.
דוגמה שביעית
בבראשית (מט, לג) נאמר כך: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", ושם פירש רש"י: "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף – ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת", ורש"י כאן אפילו לא אומר: "ודרשו רבותינו" אלא "ואמרו רבותינו", כאילו דברי המדרש הם דברים פשטניים וכאילו יעקב אבינו עדיין חי עד עצם היום הזה בינינו...
וכך נאמר במסכת תענית (ה ע"ב):
"[אמר רבי יצחק:] הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה [רב נחמן לרבי יצחק]: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' [יר' ל, י], מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
ואיזה מין שוטה יבין את המדרש הזה כפשוטו?! והיה לפני רש"י תרגום אונקלוס אשר מתרגם במפורש שיעקב אבינו מת: "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" – "וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ", וכך בדיוק מתרגם אונקלוס גם ביחס לאברהם ויצחק אשר נאמר בהם לשון מיתה:
"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם [...] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בר' כה, ח), ושם תרגם אונקלוס: "וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם [...] וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ"; "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בר' לה, כט), ושם תרגם אונקלוס: "וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ". ורש"י לא ידע מהו פשט ומהו דרש...
ועתה לביאור המדרש שנזכר במסכת תענית: ובכן, ברור שהכוונה שם היא: שכמו שזרעו של יעקב בחיים אף הערכים וההשקפות של דרך האמת שהנחילו לנו האבות, אף הם בחיים.
"כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא).
ובדומה לרעיון הזה אומר רבנו במורה (א, טז):
"ומן העניין הזה האחרון הושאל שם זה [=צוּר] ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אֲחַר אָמְרוֹ: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו' [יש' נא, א–ב], כאילו פירש כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".
וגחלת האמת לעולם תבער על אש קטנה, עד אשר תרבה הדעת, ואהבת האמת ורדיפת הצדק יקיפו את כל העולם כולו: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).