רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יא)

עודכן ב: 19 יונ 2019

מן המפורסמות שספרו הגדול של רבנו "משנה תורה" עבר עריכה קשה ביותר, וכמו שאומר מָרי במבואו לפירושו למשנה תורה (עמ' יא): "ספר זה של רבנו עבר 'עריכה' קשה ביותר תחת ידי המדפיסים והמגיהים למיניהם. עריכה שבסגנון, עריכה שבלשון, עריכה שבמבנה משפטים, עריכה שבחלוקת ההלכות". בדברים הבאים לקמן נדון בעריכה נקודתית ומסוימת אשר נוגעת ישירות לטשטוש אמונת המינות של חכמי-יועצי-אשכנז. כמעט כל ההלכות במשנה תורה אשר עוסקות במינים "נערכו" על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז, והמלה "מין" או "מינים" נמחקה, ונכתבה במקומה המלה "אפיקורוס" או "אפיקורוסים".


רבנו הגדיר מפורשות מיהו מין ומיהו אפיקורוס בהלכות תשובה (ג, יד–טז), וכֹה דבריו:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורסין [...], חמישה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]. והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=הנוצרים]. והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז]. וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]. וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמשה אלו הוא מין".


המינים הם אפוא ישראלים אשר השתבשו במושגי האלהות. לעומתם האפיקורוסים נכללים בקטגוריה שונה לחלוטין, וכֹה דברי רבנו שם: "שלושה הן הנקראין אפיקירוסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבנו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם – כל אחד משלושה אלו הוא אפיקירוס". נמצא, שהאפיקורוסים הם ישראלים אשר השתבשו במושגי הנבואה וההשגחה.


כאמור, כמעט בכל המקומות שנזכרו "מינים" במשנה-תורה יד עלומה נשלחה והפכה אותם ל"אפיקורוסים", ולפי דעתי הסיבה לכך ברורה: חכמי-יועצי-אשכנז ניסו לטשטש את חומרת אמונת ההגשמה כי אבותיהם ואבות-אבותיהם היו מינים ומגשימים – וכמו שהראב"ד מלמד עליהם זכות בהלכות תשובה (ג, טו), כך המדפיסים והמגיהים למיניהם וכן כל שאר חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם, כולם הסתירו את המציאות הקשה והמזעזעת שרבים מאבותיהם ורבותיהם השוטים היו למעשה מינים! והנה דברי הראב"ד בהלכות תשובה שם:


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם] הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


כמו כן, גם את נוסח ברכת המינים שבתפילת שמונה-עשרה הם שיבשו – הם מחקו את המילה "מינים" והפכו את המשומדים שנזכרו בברכה ל"מלשינים", ותוכלו לקרוא על כך במאמרי "ולמלשינים אל תהי תקוה – האמנם?".


אמנם, ייתכן ויהיו אשר ינסו לטעון שהזיופים הללו נעשו בגלל "אימת הצנזורה" הנוצרית, אך לקמן אנחנו נראה שגם בהלכות שאין בהן כל חשש מ"אימת הצנזורה" חכמי-יועצי-אשכנז הפכו את המינים לאפיקורוסים. ויתרה מזאת, בהלכות שהובאו לעיל אשר מגדירות את המינים והאפיקורוסים, חכמי-יועצי-אשכנז לא שלחו את ידם. אולם אין לשבח אותם על כך, כי נראה ברור שהם לא שיבשו את ההלכות הללו מפני שהמינים והאפיקורוסים נאמרו בשתי הלכות סמוכות, ואם הם היו מנסים לשבש השיבוש ממילא לא היה מתקבל, כי הוא היה ברור כשמש. ובמלים אחרות, ממה שחכמי-יועצי-אשכנז לא חששו להשאיר את המינים במקומם בהלכה המרכזית שעוסקת במינים, יש ראיה לכך שהתירוץ של "אימת הצנזורה" הוא ביסודו ובעיקרו תכסיס אשכנזי כדי לטשטש את סכלותם ומינותם.


ובכלל, איני יודע מדוע יש לחשוש מהגויים בעניין זה, והלא כל ההגדרות הללו עוסקות במינים ישראלים אשר השתבשו בהשקפותיהם, לא בגויים, שהרי גוי עובד עבודה-זרה אינו מוגדר כ"מין" אלא כגוי אשר עובד עבודה-זרה. קצרו של דבר, בעניין זה אין שום מקום לחשוש מ"אימת הצנזורה" ולכן נראה ברור שכל השיבושים בעניין זה נועדו לטשטש את האמת ולהנציח את שקרי הדת החדשה של חכמי-יועצי-אשכנז, שמטרתה המרכזית והראשונה היא להפוך את דת משה הטהורה לקרדום חוצבים פרו-נוצרי.


נעבור עתה לראות כמה דוגמאות להחלפת המינים באפיקורוסים ב"משנה תורה":


דוגמה ראשונה


בהלכות יסודי התורה (ו, ח) רבנו פוסק כך:


"מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או בשר ודם]. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזים אותו, וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפים אותו עם האזכרות שבו [...], ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזים אותו וכן כתבי-הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו" – בהלכה זו אין שום חשש מן הצנזורה הנוצרית שהרי נאמר בהלכה "מין ישראל", ולאחר מכן נאמר: "אבל גוי"; ולפי שיבוש הדפוסים גוי כשר לכתוב ספר תורה.


גם בהלכות תפילין (א, יג) רבנו פוסק כך: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין – יישרפו. כתבן גוי [...] – הרי אלו פסולין וייגנזו". אך לעומת זאת בדפוסי "משנה תורה" נכתב: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס – יישרפו, כתבן כותי [...] – הרי אלו פסולין ויגנזו". וברור שחכמי-יועצי-אשכנז אינם יכולים לחיות עם ההלכות הללו בשלום ואפילו רגע אחד, שהרי איך יעלה על הדעת לשרוף את ספרי התורה וכן את כל ספרי פירושי המינים המהובלים שכתבו אבותיהם ואבות-אבותיהם? ובמקום להודות על האמת ולתקן את מעשיהם ולשוב בתשובה לפני בורא-עולם, הם שלחו את ידם הרעה, ועיוותו את דת האמת באינספור זיופים ובהחדרת רפורמות רבות חריפות וקשות לדת משה.


כמו כן, גם בהלכות תפילין אין שום חשש מ"אימת הצנזורה" שהרי דינו של הגוי מובא מיד לאחר דינו של המין. זאת ועוד, איני יודע מדוע שינו בהלכות תפילין את הגוי לכותי, וכי יש חשש שהגוי יתרעם על היהודי בגלל שכתבי-הקודש שהוא כותב פסולים?! וכמה גויים סופרי סת"ם היו במהלך ההיסטוריה? ושיבושי הדפוסים הכשירו את המינים והגויים להיות סופרי סת"ם, וכנראה שהמינים והגויים היו חשובים מאד בעיניהם... ולכן נראה לי ברור, כי רק מינים או עובדי עבודה-זרה מישראל היו מסוגלים להכשיר את המינים והגויים ולעוות כך את ההלכה. כמו כן, שיבושים אלה אינם קשורים דווקא לנצרות ואם היה חשש אמיתי מן הגויים בעניינים אלה, היינו מוצאים אותם גם בקרב היהודים שהתגוררו בארצות האסלאם.


ושמא תאמרו שחכמי-יועצי-אשכנז תיקנו את טעויותיהם? ובכן, לא רק שהם לא תיקנו את שגיאותיהם, ההיפך הגמור! הם הנציחו את שיבושיהם הללו והוסיפו שיבושים רבים אחרים בעיקר במאות השנים האחרונות. רק בימינו, לאחר שיצא לאור "משנה תורה" לפי כתבי-יד, ונפתח פתח לרווח כלכלי, הם החלו להוציא לאור את "משנה תורה" גם לפי כתבי-יד – כי אלוהי הכסף הוא אלוהי האלוהים והוא אדוני האדונים של חכמי-יועצי-אשכנז.


גם בהמשך הלכות תפילין (י, א) הם שיבשו את הנוסח, ובתוך עשרים הדברים שפוסלים ספר תורה, במקום לכתוב כך: "[י] שכתבוֹ גוי וכיוצא בו משאר פסולין", כתבוּ: "[י] שכתבוֹ אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין".


אגב, החלפת המין או הגוי באפיקורוס נובעת מסיבה נוספת שבגינה טשטשו את האמת. כלומר, האפיקורוס בהגדרתו המוסרית הרחבה הוא גם מי שמזלזל בדברי חכמים, ולכן היה נוח מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, אשר ניפחו מאד את מוסד "קדושי העליון" והפכו את גדוליהם המדומים לאלהים, להחמיר מאד בדינו של האפיקורוס – וזאת במטרה לבצר את מעמד גדוליהם הסכלים או הרשעים, שהרי כל מי שמותח ביקורת על סכלותם או מזלזל בהם בשל העבודה-הזרה אשר בידם – דינו לכאורה חמור מאד לפי ההלכות החדשות שעיוותו, ושיבוש זה מהווה גורם משמעותי אשר מרתיע מאד מלערער על סמכותם "האלהית".


אך האמת היא שהם-הם גדולי האפיקורוסים (בהגדרתה המוסרית של המלה), כי הם למעשה ביטלו את מסורת חז"ל כמעט לחלוטין ויצרו דת חדשה פרו-נוצרית, אשר לה הלכות משלה ומנהגים משלה, ובאמצעותה הם הופכים את דת משה לקרדום חוצבים.


דוגמה שנייה


בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט) רבנו פוסק כך:


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...], וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט], [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


לעומת זאת בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...], וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, [...] ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים".


אין שום חשש בהלכה זו מ"אימת הצנזורה" כי כל כולה עוסקת במינים מישראל, ואף מודגש בהלכה שהמינים הם מישראל, ואף-על-פי-כן הם עיוותו ושיבשו את ההלכה כי היה מאד קשה לחכמי-יועצי-אשכנז להודות שאבותיהם היו כל-כך ארורים ורשעים בעיני חז"ל – ומכיוון שבעניינים רבים הם המשיכו את דרכי רבותיהם הגאוותנים, הם התאמצו מאד כדי לטשטש ולהסתיר את סכלותם ואת ריחוקם מדרכי מישרים, אחרת יוקרתם גאוותם ומעמדם היו נפגעים פגיעה קשה ואנושה, אפשרויותיהם לעצב את דת משה כרצונם היו נחסמות, וגם דרך החתחתים להפוך את דת משה לקרדום חוצבים הייתה נסגרת בפניהם.


גם הזיוף "עבודת-כוכבים" במקום "עבודה-זרה" מטשטש מאד את האמת, כי איסור עבודה-זרה אינו נוגע רק לכוכבים, שהרי איסור עבודה-זרה רחב מאד ועבודת הכוכבים היא רק פרט אחד מני-רבים. ובמלים אחרות, זיוף הגדרת עבודה-זרה לעבודת כוכבים בלבד, מכשיר למעשה את כל שאר סוגי העבודה-הזרה – ולא ידעו ולא יבינו בחשכת האלילות יתהלכו, כי מטרת כל התורה והציר שעליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.


דוגמה שלישית


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וכֹה דבריו:


"אבל מוֹסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם – הגויים והמינים], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אבל מוסרי ישראל והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו" וכו'. נמצא שהמלה "והמינים" הושמטה מן ההלכה. כלומר, כל-כך הייתה קשה להם העובדה שאבות-אבותיהם היו מינים עד שמחקו את המלה מן ההלכה! כי רבנו הרמב"ם לא הותיר להם ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם ממשיכים בשקר שהנחילו לכם אבותיכם – וברור שחכמי-יועצי-אשכנז בחרו בדרך השקר הרמייה והעיוות באלף השנים האחרונות, ולשם כך היה עליהם להמשיך לשקר לרמות ולמחוק את האמת מספריהם.


דוגמה רביעית


בהלכות ברכות (א, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היה המברך גוי או מין [...] אין עונין אחריהן אמן", לעומת זאת, בדפוסים נאמר כך: "ואם היה המברך עכו"ם [=עובד כוכבים ומזלות] או אפיקורוס [...] אין עונין אחריהן אמן", ולפי שיבוש הדפוסים אם היה המברך גוי יש לענות אחריו אמן.


כמו כן, ברור שאין כאן שום "אימת צנזורה" שהרי בהלכה נאמר במפורש "ואם היה המברך גוי או מין", כלומר המינים הם מישראל, ובכלל, וכי יעלה על הדעת שעל אי אמירת אמן אחר ברכת הגוי, תוטל "אימה" על ישראל? האם ניתן לתרץ שינויים כאלה משום "אימת הצנזורה"?


דוגמה חמישית


בהלכות מגילה וחנוכה (ב, ט) רבנו פוסק כך: "כתבהּ גוי או מין – פסולה", ובדפוסים נאמר: "כתבה עכו"ם או אפיקורוס – פסולה", ולפי שיבושם גוי כשר גם לכתיבת מגילה. כמו כן, כמו בהלכה הקודמת, גם כאן אין שום מקום לתרץ את השיבוש ב"אימת הצנזורה", אלא בטיפשותם וסכלותם של חכמי-יועצי-אשכנז.


דוגמה שישית


בהלכות שחיטה (ד, יא) רבנו פוסק כך: "ואם היה [השוחט] משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שבארנו בהלכות תשובה – הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה".


בהלכה זו יש קושי גדול מאד, שהרי איך רבנו אומר שמין הוא "הכופר בתורה ובמשה רבנו"? ועוד מוסיף "כמו שבארנו בהלכות תשובה"? והלא גם המינים וגם הכופרים בתורה הוגדרו היטב ובאופן מדויק ונפרד בהלכות תשובה? אלא לפי דעתי יש כאן שיבוש קדום מאד, ובמקום לכתוב "והוא" יש לכתוב "או", ובזה מתיישבת כל ההלכה.


מכל מקום, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ואם היה מומר לעבודה-זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה". וכאמור נראה ברור, שהדפוסים האשכנזים שינו את המינים לאפיקורוסים, ועשו כן בעיקר כדי לטשטש את עובדת היותם הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם מינים מאמיני הגשמות, וכן כדי לבצר את מעמדם של גדוליהם כאלהים עלי אדמות.


דוגמה שביעית


בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו), רבנו פוסק כך:


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


לעומת זאת, בדפוסים שם נאמר כך: "האפיקורסים והם עובדי עבודה-זרה [...] מצוה להורגן. אם יש בידו כח להורגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו".


מהלכה זו עולה בבירור, שלא מחמת "אימת הצנזורה" חכמי-יועצי-אשכנז שיבשו את ההלכות הללו, אלא מחמת "אימת האמת" שתתגלה ותשפוך אור נגוהות על פסולת הסיגים אשר בידם, על סכלותם ומינותם, ועל ריחוקם מדרכי מישרים – שהרי בהלכה זו נאמר במפורש: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", ואילו בדפוסים לא רק שמחקו את המלה "המינים" וכתבו במקום זאת "האפיקורסים", הם אף השמיטו את המלה "מישראל"! ובמלים אחרות, הם למעשה זייפו את המציאות, כאילו אין במציאות ישראלים עובדי עבודה-זרה! וכל זאת כדי להסתיר את דרכיהם הרעים והעבודה-הזרה אשר בידם! כמו כן, אם הם היו משאירים את ההלכה כמות שהיא לא היה שום חשש מהגויים.


אלא האמת היא, שהלכה זו אינה מותירה שום פתח לחיות בשלום עם המינים, ואינה מותירה שום פתח להשלים עם אמונת ההגשמה, אלא היא מלמדת אותנו שבכל מה שקשור למינות ולהגשמה – אין שום מקום לפשרות או לדון לכף זכות. כמו כן, גם הלכה זו העמידה בפני חכמי-יועצי-אשכנז שתי ברירות חדות: או שהם שבים בתשובה ומתנערים מהשקפות אבותיהם הטמאות, או שהם ממשיכים בדרכם הרעה, וכאמור הם בחרו בדרכם הרעה, ואף הוסיפו להתעות את עם-ישראל אחר ההבל במשך אלף השנים האחרונות.


אגב, מהלכה זו ניתן ללמוד שגם עושה עבירות להכעיס נקרא "מין", והנה הקטע בהלכה זו שדילגתי עליו לעיל: "המינים והן עובדי עבודה-זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין".


דוגמה שמינית


רבנו פוסק בהלכות ממרים (ג, א) וכֹה דבריו:


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "מי שאינו מודה בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו בכל אדם] [...] [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין [...] – שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול]".


וכל מה שאמרנו לעיל נכון גם כאן, ברם נשים לב, כי כאן חכמי-יועצי-אשכנז לא הסתפקו בהחלפת המינים באפיקורוסים, הם גם מחקו מלים ומשפטים שלמים שלא היו נוחים להם, ואין גבול לעיוותיהם ולסילופיהם, ולא נרתעה ידם בעבר מלשלוח ידם בדת משה הטהורה, וגם בימינו הם אינם נרתעים מלהמשיך לשבש ולעוות את דת משה הזכה והברה.


ואסיים את דבריי בעניין שיבושי חכמי-יועצי-אשכנז בדברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב):


"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, שהם עובדי עבודה-זרה אך עדיין רואים את עצמם בגדר ישראל], [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ט. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת לך לך – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (טו, א) נאמר כך: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". על פסוק זה אומר רש"י בפירושו שם: "אל תירא אברם אנכי מגן לך – מן העונש שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קיבול שכרך, שכרך הרבה מאד".


בפירושו זה מסתתרות שתי נקודות סכלות:


נקודת סכלות ראשונה – בפירוש רש"י נאמר שאברהם אבינו חשש מן העונש על כל הנפשות שהרג, ומדבריו אלה עולה שאברהם אבינו היה שוטה גדול, שהרי איך יעלה על הדעת שאברהם אבינו ייענש על הנפשות שהוא הרג במלחמה? והלא אברהם אבינו קִיים מצוה גדולה ורבה במלחמתו להצלת בן אחיו ובהריגת צבאות הגויים עובדי-האלילים, וה' יתברך אף מעיד על-כך לאחר המלחמה: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד"! כמו כן נראה לי ברור, שחששו של אברהם אבינו היה כחששו של יעקב אבינו, שמא נתמעטו זכויותיו בעקבות הנסים הגדולים שעשה לו ה' יתעלה במלחמתו בארבעת המלכים.


פירושו זה של רש"י נשען כביכול על דברי המדרש בבראשית רבה (מד, ז), אך שָׁם נאמרו דברים אחרים לחלוטין, נאמר שָׁם שאברהם ושֵׁם (=בנו של נח וסבו של אברהם אבינו) התייראו זה מזה, ושיניתי מעט את הנוסח כדי שיהיה ברור יותר: "זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה, זה נתיירא מזה לומר שמא יש בליבו של שֵׁם עלי על כך שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה לומר שמא יש בליבו של אברהם עלי על כך שהעמדתי רשעים", ולא נזכר כלל אפילו במדרש שאברהם אבינו חשש שייענש על כל אותן הנפשות שהרג.


פירושו זה של רש"י גרוע מאד לעם-ישראל, שהרי ממנו עולה שאם עם-ישראל יקום וייפרע מצָריו ומאויביו הוא עלול להיענש על כך! כי אם על הריגת עובדי-אלילים רשעים שחטפו את בן אחיו חשש אברהם אבינו מעונש, מה נֹאמר על סתם גויים שזורקים עלינו אבנים או אפילו רק זוממים להורגנו ולכלותינו? אלא, הבא להורגך השכם להורגו, ואפילו עדיין הגוי לא בא להורגך בפועל השכם להורגו, ולמצוה רבה תיחשב.


נקודת סכלות שניה – בהמשך פירושו רש"י מתאר את הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "ומה שאתה דואג על קיבול שכרך, שכרך הרבה מאד" – ואיני מבין, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו היה דואג על קבלת שכרו? כלומר, לפי רש"י השוטה, לאחר שאברהם אבינו סירב לקחת את ממונו של מלך סדום, הוא דאג שמא הקב"ה לא ימלא את הבטחתו להעשיר אותו, והקב"ה נאלץ להניח את דעתו ולהרגיע אותו שהעושר שהבטיח לו בוא יבוא בקרוב.


וכבר ראינו את סכלותו של רש"י בתארו את אברהם אבינו כרודף ממון בחלק הקודם של המאמר (דוג' ד), ואף ראינו שם שפירושו כאילו הקב"ה הבטיח לאברהם עושר גדול הינו הזיה אחת גדולה, אשר נובעת מתאוותיו וממידותיו הרעות של רש"י, ומכך שהוא לא היה מסוגל להבין איך אברהם אבינו סירב לקחת ממון ממלך סדום, ולכן הוא נאלץ לתרץ שאברהם אבינו קידש שם שמים ולא נטל ממון ממלך סדום, רק בגלל שהקב"ה כבר הבטיח לו עושר גדול.


מעניין ששעוועל מעריץ את רש"י דווקא על פירושו זה, וזה לשונו בספרו שם:


"שכרך הרבה מאד – בדפוס ראשון [=פירוש רש"י הנדפס בשנת 1480] יש כאן הוספה זו: 'יש לי לתת לך שכר הרבה יותר ממה שרצה לתת לך מלך סדום, לפי שבטחת בי. וראיה לדבר מדברי הימים: 'וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָהוּ לְאִישׁ הָאֱלֹהִים [...] וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים יֵשׁ לַייָ לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה' [דבהי"ב כה, ט]' ע"כ [לשון רש"י]. והנה כִּיוֵּון רש"י שאף כאן הכוונה היא: ה' אמר לאברהם יש לי לתת לך יותר ממה שמלך סדום רצה לתת לך – והוא פירוש נפלא הנעדר מן הספרים".


וזאת דוגמה נוספת למנהג חכמי-יועצי-אשכנז להפוך את סכלותם לגאונות ואת רבותיהם הסכלים לגאונים עצומים...


דוגמה שניה


בבראשית (טו, ה) נאמר כך: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", רש"י פירש שם:


"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה – [...] לפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל".


פירושו של רש"י הוא הרכבה של שני מדרשים יחד עם הוספת שיבושים משלו, נחל אפוא במקור הראשון לפי סדר הופעת המדרשים בפירוש רש"י:


מקור ראשון – בגמרא נדרים (לב ע"א) נאמר כך:


"אמר [אברהם אבינו] לפניו: ריבונו של עולם, הסתכלתי במזל שלי ואיני ראוי להוליד בן! אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך, אין מזל לישראל. אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו – הקדוש-ברוך-הוא מתמים עמו, שנאמר: 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם' [תה' יח, כו]. אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו – שעה עומדת לו, שנאמר: 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' [בר' יז, א], וכתיב: 'וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם' [שם, ד]".


ברור שאין כל כוונה למחבר המדרש לתאר את אברהם אבינו כמי שהאמין בהבלי האסטרולוגיה, שהרי היא לאו מפורש מן התורה ואף סעיף מסעיפי עבודה-זרה, כי האמונה שיש לכוכבים כוחות מאגיים להשפיע על העולם השפל היא עבודה-זרה. כלומר, לא יעלה על הדעת שאביר המלחמה בעבודה-זרה שקרא לכל באי עולם בשם ה' אל עולם, וסיכן את נפשו ועזב את מולדתו וכל משפחתו וקרוביו בשל מלחמתו בעבודה-הזרה – שדווקא הוא יעלה על דעתו את הבלי האצטגנינים ואף יכוון את חייו ומעשיו לפיהם.


וראיה לדברינו אף מתוך המדרש עצמו! שהרי בהמשך המדרש ר' הושעיא משבח מאד את אברהם אבינו ומלמד אותנו שהוא הלך בתמימות עם הקב"ה, ובזכות יושרו המידותי והמחשבתי זכה לשכר גדול לדורי דורות! האם יעלה אפוא על הדעת שמי שנשמע לציווי הקב"ה להתהלך לפניו בתמימות ובשלמות, יעלה על מחשבתו את הבלי האצטגנינים?!


אלא נראה ברור, שכל מטרתו של המדרש היא ללמד שאין מזל לישראל (וכבר ביארתי את דרכם זו של חז"ל במאמרי: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי"). כלומר, מכיוון שאמונת האסטרולוגיה והשפעות הכוכבים היו נטועות כל-כך עמוק בקרב העם בבבל (וגם בימינו אמונות אלו נפוצות מאד, והשימוש בענייני המזלות בלשון רחב מאד), היו מקרב חז"ל אשר ניסו לעקור את האמונה הזו בהשקפה "שאין מזל לישראל" – כי אם הם היו אומרים שאין מזל כלל בעולם, לא לישראל ולא לאומות העולם כי הכל הבל, הם היו נחשבים לשקרנים ולכזבנים – עד כדי כך האמונה הרעה הזו הייתה רווחת באותם הימים! ואפילו בימינו בעידן המדע והטכנולוגיה רבים מאד הם אשר אינם מסוגלים לקבל את האמת הפשוטה שהאסטרולוגיה היא הבל מהובל, ובמיוחד מקרב "שלומי אמוני ישראל" אשר עובדים את האלילים וְהָאִטִּים – הם-הם גדוליהם המכושפים המהובלים והמיובלים.


לאור האמור יש להתעלם לחלוטין מדברי המדרש ביחס לאברהם אבינו, וכמו שאין להתייחס לענייני הגשמה או לשיבושים שונים במדרשים, כך אין להתייחס כלל לעניין זה, אלא עלינו להתמקד בנקודת התועלת שיש במדרש, ולהתעלם מכל התפאורה שאין ללמוד ממנה מאומה, וכמו שהוכחתי במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם".


ראיה לכך שרק ההשקפה הזו "שאין מזל לישראל" היא החשובה במדרש, כלומר ההרחקה מאמונת האסטרולוגיה והשפעת הכוכבים על העולם השפל, ניתן להביא מהמשך המדרש עצמו, שהרי בהמשך נאמר פעמיים: "כל המתמים עצמו" וכו'. נראה ברור אפוא, שכל מטרת המדרש לחנך אותנו להתהלך בתמימות עם בורא-עולם, ולהרחיק אותנו מאמונה בהשפעות הכוכבים, שהיא לאו מפורש מן התורה וכאמור אף סעיף מסעיפי עבודה-זרה.


אולם, רש"י לא הבין מאומה מכל מה שאמרתי, ושוב-ושוב אנו רואים שהוא לא היה מסוגל לחשוב מעבר לשטחיות הדברים הפשטניים. זאת ועוד, הוא אף הוסיף חטא ועוון על פשע סכלותו, מפני שהוא הדגיש וחידד את השקפת האסטרולוגיה, שהרי במדרש רק נאמר: "צא מאצטגנינות שלך", ואילו רש"י הרחיב ופירש: "אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן" וכו' – ובזאת הוא למעשה מודה בהבלי האסטרולוגיה ואף מרומם אותה מאד, שהרי אם אברהם אבינו נהג לעיין במזלות, וודאי שיש בהם אמיתות וחכמה.


כמו כן, אף שרש"י כתב שמדובר בפירוש שהוא "לפי מדרשו", מניסוח דבריו ברור שאין לו שום כוונה שנבין את הדברים כמשל, והמדרש, כמו שראינו במקומות רבים, הוא כלי לגיטימי בידי רש"י לפרש את פשטי המקראות. והראיה, שכך אכן הבינו כל "חכמי ישראל" הטיפשים במרוצת הדורות, וגרמו לנו להאמין ששינוי שם של אדם עשוי להשפיע על גורלו ולשנות אותו – ובימינו האמונה הזו מאד-מאד נפוצה, ורבים מאד הם אשר שמעתי עליהם שהוסיפו לעצמם שם נוסף או אותיות נוספות לשמם המקורי.


הנה לפנינו אפוא ראיה נוספת, כיצד פירושו של רש"י חלחל עד לימינו וממשיך לזהם את מחשבת עם חכם ונבון בסכלות ובמאגיה, שהרי שינוי השם אינו גורם למאומה, אלא שינוי מעשיו של האדם וקריאתו לה' יתעלה בלב נשבר ונדכה, הם-הם אשר משנים את מעמדו של האדם לפני בורא-עולם, ומביאים עליו את כל הטובה אשר הבטיח ה' לאברהם.


וחלילה לנו מלזלזל בהשפעתה של אמונה מאגית כמו שינוי השמות, כי ברגע שחודרת למחשבת האדם האמונה שהמאגיה "פועלת" בתחום מתחומי החיים, נפתח לרווחה השער לחדירת כל ההזיות המאגיות – כי אם המאגיה היא אמת ביחס לתחום מסוים בחיים המציאותיים, מדוע שלא תהיה אמת בכל שאר תחומי החיים? ומכאן הדרך לעבודה-זרה במחשבה או במעשה או בשניהם קצרה מאד, כי המאגיה היא יסוד האלילות, ובעניין זה ראוי את דבריו של א' רביצקי, בספרו עיונים מיימוניים (עמ' 182–183):


"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית, [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]. המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מליבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם, וכך פוגע בטרנסצנדנטיות האלוהית; וסופו שהוא מדיח את מאמיניו לעבודת כוכבים כפשוטה, כאשר הוא מכוון את רצונם ואת הערצתם אל הכוכבים (יֵשים עליונים) ואל השפע הרוחני (כוחות מטאפיזיים) שהם מדמים בליבם לשאוב מהם [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד".


מקור שני – במדרש בראשית רבה (מד, י), נאמר כך:


"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע – אמר רב שמואל בר רב יצחק: המזל דוחקני ואומר לי אברם אין את מוליד, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: הן כדבריך, אברם לא מוליד אברהם מוליד, שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, שרי לא תלד שרה תלד".


נראה כי מטרת מדרש זה ללמד, שאם האדם אינו זוכה לבנים עליו לפשפש במעשיו ולבדוק מדוע הוא לא זכה עד עתה לבנים, וכל אדם צריך להיות ראוי לכך בהתאם למעלתו ולאישיותו לפני בורא-עולם. שינוי השם של אברם לאברהם ושרי לשרה, רומז אפוא על שינוי מסוים שחל במהותם של אברהם ושרה, התרוממות רוחנית ומחשבתית מסוימת, שבזכותה זכו שניהם לבן אשר ימשיך את דרך האמת שהחלו לצעוד בה לפני אל-עולם.


ברם, רש"י הבין את כל המדרש הזה כפשוטו, כאילו באמת אמר אברהם אבינו להקב"ה "המזל דוחקני", ואיך היה יכול לידע מחבר המדרש הזה מה אמר אברהם אבינו להקב"ה? וכי הייתה לו רוח הקודש או נבואה? ואם היה מדובר במסורת שעברה מן הנביאים עד לימינו, היא לא הייתה נזכרת רק בדברי רב שמואל בר רב יצחק. ובכלל, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו יזכיר את תועבות המזלות לפני ה' יתעלה?! לכן נראה ברור, שמטרת רב שמואל ללמד רעיון נסתר, אם כמו שאמרנו או כל רעיון אחר שאינו מבטא את פשט הדברים.


זאת ועוד, רש"י לא הסתפק בציטוט המדרש כמות שהוא, הוא אף הוסיף עליו שבע מילים, אשר הן-הן אלה אשר גרמו לכל המהומה בעניין זה בימינו: "אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל". כלומר, לפי רש"י קריאת שם אחֵר משנה את מזלו של האדם, וזו מסקנה של רש"י אשר לא נזכרה במדרשים, והיא למעשה מהווה ראיה נוספת לכך שהוא הבין את אגדות חז"ל כפשוטן.


וכבר אמרנו שאמונה מאגית זו חלחלה במרוצת הדורות לעם-ישראל וזיהמה וממשיכה לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון עד ימינו אנו! ולהבנת חומרת האסטרולוגיה והריסת חומות הדת על-ידהּ ראו בספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמרי על המיסטיקה והאסטרולוגיה.


דוגמה שלישית


בבראשית (טז, ב) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי". רש"י פירש שם כך: "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה – בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי" – מפירושו זה עולה ששרה סברה שאם היא תגרום לעצמה רעה, היא תביא עליה ברכה. אולם, השקפה זו שאדם זוכה לשכר לאחר שהוא מענה ומסגף את עצמו היא סכלות מוחלטת, ופשט הדברים הוא שהיא ייחלה לכך שהגר תלד ובנה ימשיך לבנות את ביתו של אברהם, וכמו שמפרש שם רס"ג: "אולי ייבנה ביתי ממנה".


כמו כן, קשה לי מאד לקבל ששרה התייחסה אל הגר כאל צרה, שהרי היא בעצמה יזמה את ההתקשרות בין אברהם להגר, והיא זו שהביאה את הגר לאברהם אבינו. כך שברור לי ששרה אמנו הייתה מעל ומעבר לרגשות השנאה והקנאה שבין שתי נשים אשר נלחמות על תשומת-לבו של הבעל. כמו כן, ברור שמעמדה של שרה היה מעמד אחר לחלוטין ממעמדה של הגר, ולרגע אחד היא לא חששה למעמדה האיתן כי כל מטרתה הייתה לשם שמים – לבנות את בית אברהם.


זאת ועוד, פירושו זה של רש"י מעמיד את שרה והגר באותו סולם איכות אנושית, כביכול שרה רואה בהגר מתחרה שווה על ליבו של אברהם אבינו... ואיני מבין איך יעלה על הדעת להשוות בין שתי הנשים הללו? בין שרה שזכתה לרוח הקודש ולציווי ה' לאברהם אבינו שישמע בקולה לכל אשר תאמר, לבין הגר שהשליכה את בנה תחת אחד השיחים?


דוגמה רביעית


בבראשית (טז, ה) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ". רש"י פירש שם: "בֵּינִי וּבֵינֶיךָ – כל ביני ובינך שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה 'וּבֵינֵיך' – שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר 'הִנָּךְ הָרָה' [שם, יא], והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר? אלא מלמד שהפילה הריון הראשון".


פירושו הזה של רש"י מקורו בבראשית רבה (ווילנא), וכך נאמר שם (מה, ה): "ומה תלמוד לומר הנך הרה וילדת בן? אלא מלמד שהכניסה בה שרה עין רעה והפילה עוברה", אולם, בבראשית רבה מהדורת תיאודור-אלבק שהיא מהדורה מדעית ומדויקת, נאמר כך: "ויבא אל הגר ותהר, מה תלמוד לומר הנך הרה? אלא מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה". ההבדל בין שתי הנוסחאות הוא עצום! כי לפי נוסחת ווילנא שרה הכניסה עין רעה באופן יזום ומרושע להגר וגרמה לה להפיל את עוברה. לעומת זאת, לפי נוסח כתבי-היד המדויקים נכנסה בהגר עין רעה אשר גרמה לה להפיל עוברה, כלומר לפי מהדורת כתבי-היד אין לשרה שום חלק בעין הרעה שנכנסה בהגר, והיא גרמה לעצמה להפיל את עוברה.


ביאור הדברים, לפי מהדורת כתבי-היד לא מדובר בעין רעה במובנה המאגי, אלא במידות רעות שחדרו להגר בעקבות גאוותה בהריונה ובעקבות התנשאותה על שרה גבירתה, וכמו שהעידה התורה על הגר שהיא החלה להקל ולזלזל בשרה. נמצא, כי לפי המדרש המקורי, המידות הרעות שהגר החדירה לעצמה וטיפחה בקרבה טרדו את מנוחתה ושלוותה וגרמו לה להפיל את עוברה – ובמלים אחרות היא עצמה אחראית לרעה שבאה עליה.


אולם, רש"י לא הבין מאומה מכל מה שאמרנו, ולא רק שהוא מחדיר לנו את האמונה בנזק מיסטי מציאותי שאדם מסוגל להזיק בו לזולתו בעינו הרעה, גם לא היה זר בעיניו להחדיר לפירוש פשטני פירוש כל כך מזעזע ביחס לשרה אמנו, והיה עליו לשתוק ולומר איני מבין. ובמלים אחרות, רש"י מרחיב את לשון המדרש ומתאר למעשה את שרה אמנו כאשה צרת-עין אשר נתנה את עינה הרעה בשפחתה, וגרמה לה בכוונת-מכוון להפיל את עוברה! והיה עליו להבין גם לפי נוסחתו המשובשת, שלא יעלה על הדעת שמדרש זה כפשוטו, ושאסור להחדירו כמות שהוא, ובוודאי שלא להוסיף לו תיאורים פשטניים ולהחדירו כך לתוך פירוש פשטני מוצהר! ועל זאת יש לומר בעקבות חז"ל: מגלגלין שיבוש על-ידי משובש...


נמצא אפוא, כי רש"י מציג את שרה אמנו הטהורה באוֹר אפל ומרושע ביותר, שהרי עצם ההנחה ששרה אמנו הכניסה עין הרע בהגר היא רעה מאד, ויותר רעה ממנה היא ההנחה ששרה אמנו גרמה באופן ישיר ומכוון להפלת עובר!


כמו כן, האמונה שאדם מסוגל להזיק לזולתו באמצעות מבט עינו היא סכלות מוחלטת, וכבר ביארתי עניין זה בהרחבה במאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" (חלק א, חלק ב) – ואיני מתפלא כלל שרש"י האמין גם בסכלות הזו, כי כמו שכבר אמרתי פעמים לא מעטות, ברגע שנכנסת הזיה מאגית אחת למחשבתו של האדם, נפתח פתח רחב לחדירת הזיות רבות נוספות ולהחרבת הדעת, כי אם יש אמת במאגיה בתחום אחד בחיים המציאותיים שלנו, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בכל שאר תחומי החיים המציאותיים? ומאמונה בהזיות מאגיות אליליות הדרך להגשמה ולעבודה-זרה קצרה מאד-מאד כאמור לעיל.


כמו כן, לעצם המדרש, ברור שמדרש זה אינו כפשוטו, שהרי אין שום הכרח לפרש שהפסוק "הִנָּךְ הָרָה" מלמד על היריון חדש, אלא ניתן בשופי להסביר שהמלאך הבטיח להגר שהיריון זה יסתיים בטוֹב ובסופו היא תלד בן – שהרי מי מבטיח לה שההיריון הזה יסתיים בטוב? וכל מי שאשתו הייתה בהיריון יודע ומכיר את החשש הגדול מפני הפלה או לידה בסיכון אפילו בימינו שהרפואה מתקדמת ומשוכללת מאד – ולכן נראה לי ברור שזה הפירוש הפשוט והנכון, ואין שום צורך להחדיר דרשות לתוך פירוש פשטני מוצהר.


עוד נראה לי, שהתורה הוסיפה יוֹ"דּ כדי ללמד אותנו ששרה כללה בדבריה הקשים לאברהם אבינו גם את הגר, כאילו אמרה: ישפוט ה' ביני ובינך ובין הגר, אלא שכנראה לא היה ראוי לכלול את הגר באופן מפורש יחד עם אברהם ושרה בשל כבודם ומעלתם, ואם הגר הייתה נזכרת עמהם, היה עלול לחשוב טיפש כמו רש"י שהגר הייתה שווה במעלתה לשרה לפני הקב"ה וכן בעיני אברהם אבינו, וכמו שהוא הִשווה ביניהן בדוגמה הקודמת.


חשוב גם לציין, כי הרחבת המדרש על-ידי רש"י, כלומר תוספת ההסברים אשר מתארים את המציאות ההיסטורית כביכול, מלמדת שהוא הבין את אגדות בראשית רבה כפשוטן, ורק על זה ראוי לגנוז את פירושו, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן מחריבה את דת משה.


"טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי" (תה' קיט, ע).


0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!