האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?

עודכן: 13 בינו׳ 2021

אחת ההשקפות המעניינות והיסודיות ביותר במשנת הרמב"ם נוגעת נגיעה ישירה לעניין לימוד התלמוד הבבלי, כמו שנלמד לקמן, לדעת רבנו אין שום צורך ללמוד גמרא בימינו, ולדעתי אף יתרה מזאת, רבנו רומז ברמזים עבים מאד להתרחק מלימוד הגמרא, ובמיוחד מי שאין בו דעת ומדע, ואינו יודע מאומה על יסודות הדת והשקפותיה הטהורות (כמו צאצאי המינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ואין כמעט השקפה שלא החריבו).


במאמר זה נוסיף ללמוד על חובת תלמוד תורה, ומתוך הלכות רבנו שנלמד לקמן, נבוא ללמוד על הנושא שבכותר מאמר זה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יא–יג):


"כל איש מישראל [מבן שלוש-עשרה שנה ויום אחד] חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' [יהו' א, ח]. [...] עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר: 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' [דב' ד, ט], וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח".


"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דב' ד, ט).


א. כל חכמי התלמוד היו בעלי מלאכה


ראו נא את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יב):


"גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומין, ואף-על-פי-כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה [מסורת התורה-שבעל-פה אשר מסרו לנו. והם ואנחנו קיבלנו אותה] איש-מפי-איש מפי משה רבנו".


בעניין חשיבות המלאכה, ראוי להוסיף את פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י–יא):


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש, וכל אבות האומה ישרי הדרך והמחשבה], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


נחתום את ראיותינו ברשימתו של יוסף קאפח (מובאת בפירושו שם):


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירושלמי שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירושלמי ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גיטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קידושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירושלמי פסחים ד, ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויקרא רבה לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (עבודה-זרה לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד.


ב. מהו תלמוד?


כדי להשיב על השאלה הזו, נעיין בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יג–טו):


"וחייב לשלש זמן למידתו: שליש בתורה-שבכתב, ושליש בתורה-שבעל-פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר. וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה [תורה-שבעל-פה], ועניין זה הוא הנקרא תלמוד".


"כיצד? היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע. אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה-שבכתב, ובשלוש שעות בתורה-שבעל-פה, ובשלוש מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה [ספרי הנביאים והכתובים] בכלל תורה-שבכתב הן, ופירושן בכלל תורה-שבעל-פה. והעניינות הנקראין 'פרדס' בכלל התלמוד".


"במה דברים אמורים? בתחילת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה לא יהא צריך ללמוד תורה-שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה-שבעל-פה, [אלא] יקרא בעתים מזומנים תורה-שבכתב ודברי השמועה [תורה-שבעל-פה] כדי שלא ישכח דבר מדברי תורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד [להבין דבר מתוך דבר כאמור לעיל], לפי רוחב לבו וישוב דעתו".


כדי להבין את דברי רבנו בהלכות יש להבין את המושגים: תורה-שבכתב, תורה-שבעל-פה, ותלמוד. ביחס לתורה שבכתב, ברור שמדובר על התורה, וכן על הנביאים והכתובים, שאף הם בגדר תורה-שבכתב, והם דברי הקבלה שהזכיר הרמב"ם. ביחס לתורה-שבעל-פה, אין ספק שכוונת רבנו לספרו משנה-תורה שהוא "מקבץ לתורה שבעל-פה כולה" כלשונו בהקדמתו למשנה-תורה, ושם אף הוסיף: "ואינו צריך לקרות ספר אחר".


ביחס לתלמוד, לדעתי אין הכוונה ללימוד תלמוד פלפולי ואפילו לא ללימוד תלמוד בבקיאות, שאם זו הייתה כוונתו, הוא היה אומר בפשטות שיש ללמוד גמרא לפי סדר המסכתות, ואין צורך לומר עוד כלום. אלא, אם נשים לב, כאשר רבנו מתמצת את המושג "תלמוד" הוא אומר: "להבין דבר מדבר". כלומר, לא מדובר בתלמוד פלפולי או בקיאותי, אלא הכוונה היא להתבונן להשכיל ולהבחין בכללי הלכות התורה-שבעל-פה, אשר שזורים בהלכות שחז"ל ורבנו קבעו במשנה-תורה. בעיון ראשון לא תמיד ניתן להבחין בהם, אך בעיון מדוקדק ניתן להבחין בהם, ואף לְדַמּוֹת דבר לדבר, וללמוד מהם על מקרים מחודשים שעולים לפי הזמן והנסיבות.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לספר המצוות (עמ' ב), שם רבנו מציין שהוא הזכיר במשנה-תורה כללים ויסודות שבאמצעותם ניתן ללמוד על מקרים מחודשים:


"אלא אחברנו [את הספר משנה-תורה] בלשון המשנה, כדי שיהא קל לרוב בני אדם, ואכלול בו כל מה שנתלבן מדברי התורה, עד שלא תישאר שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה, או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה שאלה בקלות בלי עיון רחוק".


כלומר, לימוד "תלמוד" הוא עיון מדוקדק בהגיון ובכללים שעליהם עומדות הִלכות התורה-שבעל-פה, במטרה ללמוד באמצעותם על מקרים מחודשים שיש לתת להם מענה בכל דור ודור. וכמו שאומר רבנו לעיל: "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר". ובמלים אחרות: כדי ללמוד על מקרים מחודשים שעולים בכל דור ודור, יש צורך הכרחי "להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו", דהיינו ללמוד את יסודות ההלכה ואת כל תהליכי השתלשלותה, כדי שהלומד יצליח להבין את ההיגיון והכללים שיש לפסוק לפיהם. ואז, לאחר שהבין והשכיל אחרית דבר מראשיתו, הוא יכול "להוציא דבר מדבר וּלְדַמּוֹת דבר לדבר" – והדברים נראים לי פשוטים וברורים אפילו יותר מן השמש הקופחת בסהרה.


כמו כן, לדעת רבנו, במושג "תלמוד" נכלל אמצעי חשוב נוסף אשר נועד לתת מענה לעניינים המתחדשים בכל דור ודור, והוא המידות שהתורה נדרשת בהן, לעניות דעתי זה כלי פחות מרכזי מן ההיגיון והכללים שעליהם עומדים אדני ההלכה, אך גם כלי זה עשוי בהחלט לתת מענה למקרים מחודשים שעולים בכל דור ודור. לפיכך רבנו פוסק: "וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שיידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא-בהן מדברים שלמד מפי השמועה". כלומר, מטרת לימוד המידות שהתורה נדרשת בהן הוא לדעת "היאך יוציא האסור והמותר", ולכאורה לא ברור, מדוע יש צורך להוציא האסור והמותר? והלא רבנו כבר כתב את ספרו הגדול משנה תורה? אלא, ברור שהכוונה להוציא את האסור והמותר מהלכותיה וכלליה של התורה-שבעל-פה, במטרה לתת מענה לדברים אשר מתחדשים בכל דור ודור, וכמובן שחכמי הדורות מחויבים לתת להם מענה הלכתי אמיתי ונכון.


והנה דוגמה מהלכות אישות (יט, יט) ללמידת דבר מתוך דבר באמצעות מידת "קל וחומר": "וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו שמתה בחיי אביו, ואף-על-פי ששניהם מתנאיי הכתובה. קל וחומר הדברים, ומה אם נדחית ירושה של תורה מפני מזונות הבת, לא תידחה ירושת הכתובה שהיא תנאי-בית-דין מפני מזונות הבת?".


נמצא אפוא, שהמושג "תלמוד" בהלכות תלמוד תורה שראינו לעיל, אינו נוגע ללימוד תלמוד פלפולי (מאן דכר שמיה), ואף לא ללימוד תלמוד בבקיאות (ובגלל שמבינים את אגדות חז"ל כפשוטן גם על זה יש לומר מאן דכר שמיה, וכפי שנראה לקמן) – אלא משמעוֹ עיון מעמיק בדיני התורה: בהגיונה במוסריה ובכלליה, ובמידות שהתורה נדרשת בהן, כדי ללמוד ולהפיק מִמֶּנָּה דיני אמת לעניינים אשר מתחדשים ועולים בכל דור ודור, מדי יום ביומו, ואף מדי שעה בשעה. ועל שני הדברים הללו אומר רבנו בהלכה לעיל: "ועניין זה הוא הנקרא תלמוד".


ג. ידיעת השם נכללת במושג "תלמוד"


יש עניין חשוב לא פחות שנכלל במושג "תלמוד" והוא הפרדס, וכדברי רבנו בהלכה לעיל (א, יד): "והעניינות הנקראין 'פרדס' בכלל התלמוד". ואם תשאלו: ומהו הפרדס? ובכן, כך מסביר יוסף קאפח בפירושו שם: הכוונה ל"דברים שבהם דן רבנו בארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה [...] וברור שלדעת רבנו אי-אפשר לדעת אותן ללא ידיעת המדעים ההכשרתיים המביאים והמובילים אליהם, ואם-כן, הם [=המדעים המובילים דהיינו מדעי הטבע] ומכשיריהם [=המדעים ההכשרתיים דהיינו מדעי ההיגיון] בכלל התלמוד".


וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יט):


"וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו 'פרדס', כמו שאמרו: 'ארבעה נכנסו לפרדס' [חגיגה יד ע"ב]. ואף-על-פי שגדולי ישראל היו, וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין".


כלומר, בכלל ה"תלמוד" נכללים כל לימודי מדעי ההיגיון ומדעי הטבע: מדעי ההיגיון הם המדעים המכשירים כגון מתמטיקה, הנדסה, תורת ההיגיון, וכיו"ב; ומדעי הטבע הם כל מדעי הטבע למיניהם, אשר מתוך לימודם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, והם, יחד עם המדעים המכשירים, מובילים את האדם לידיעת מדעי האלהות: ענייני ייחוד ה', הנהגת ה', חוכמתה המוסרית של התורה והתועלת שבמצוותיה, סתרי תורה, ועוד.


לאור כל זאת ברור, שאין כוונת הרמב"ם באמרוֹ "תלמוד", ללימוד גמרא פלפולית ואף לא בקיאותית (וכאמור מאן דכר שמיה), אלא ללמידת כל מה שהזכרנו מתוך מטרה לידע את ה' יתעלה. ואל זאת רומז רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה, בנתחוֹ את דרשת חז"ל: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", ובמלים אחרות: המונח "הלכה" או "תלמוד" כולל בתוכו הרבה מן החכמות והמדעים, וכדברי רבנו שם (עמ' כא):


"ואמרו [חכמים]: 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה'. והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשוטם יהיו בעיניך רחוקים מאוד מן האמת, כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות [...] אבל אם תתבונן בדברים אלו התבוננות מעמיקה, תמצא בזה חכמה נפלאה, ותמצאהו כולל הרבה מן המושׂכלות".


ואולי יתרה מזאת, אם יְכלה האדם את זמנו בלימוד מחלוקות ופרוטוקולים שוליים ביותר, כיצד יישאר פנאי בידו ללמוד את המושכלות שבהן יכשיר וירומם את עצמו לידע את בוראו? ביטוי לגישה אמיתית