האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?

עודכן ב: ינו 13

אחת ההשקפות המעניינות והיסודיות ביותר במשנת הרמב"ם נוגעת נגיעה ישירה לעניין לימוד התלמוד הבבלי, כמו שנלמד לקמן, לדעת רבנו אין שום צורך ללמוד גמרא בימינו, ולדעתי אף יתרה מזאת, רבנו רומז ברמזים עבים מאד להתרחק מלימוד הגמרא, ובמיוחד מי שאין בו דעת ומדע, ואינו יודע מאומה על יסודות הדת והשקפותיה הטהורות (כמו צאצאי המינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ואין כמעט השקפה שלא החריבו).


במאמר זה נוסיף ללמוד על חובת תלמוד תורה, ומתוך הלכות רבנו שנלמד לקמן, נבוא ללמוד על הנושא שבכותר מאמר זה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יא–יג):


"כל איש מישראל [מבן שלוש-עשרה שנה ויום אחד] חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' [יהו' א, ח]. [...] עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר: 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' [דב' ד, ט], וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח".


"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דב' ד, ט).


א. כל חכמי התלמוד היו בעלי מלאכה


ראו נא את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יב):


"גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומין, ואף-על-פי-כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה [מסורת התורה-שבעל-פה אשר מסרו לנו. והם ואנחנו קיבלנו אותה] איש-מפי-איש מפי משה רבנו".


בעניין חשיבות המלאכה, ראוי להוסיף את פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י–יא):


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש, וכל אבות האומה ישרי הדרך והמחשבה], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


נחתום את ראיותינו ברשימתו של יוסף קאפח (מובאת בפירושו שם):


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירושלמי שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירושלמי ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גיטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קידושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירושלמי פסחים ד, ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויקרא רבה לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (עבודה-זרה לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד.


ב. מהו תלמוד?


כדי להשיב על השאלה הזו, נעיין בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יג–טו):


"וחייב לשלש זמן למידתו: שליש בתורה-שבכתב, ושליש בתורה-שבעל-פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר. וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה [תורה-שבעל-פה], ועניין זה הוא הנקרא תלמוד".


"כיצד? היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע. אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה-שבכתב, ובשלוש שעות בתורה-שבעל-פה, ובשלוש מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה [ספרי הנביאים והכתובים] בכלל תורה-שבכתב הן, ופירושן בכלל תורה-שבעל-פה. והעניינות הנקראין 'פרדס' בכלל התלמוד".


"במה דברים אמורים? בתחילת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה לא יהא צריך ללמוד תורה-שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה-שבעל-פה, [אלא] יקרא בעתים מזומנים תורה-שבכתב ודברי השמועה [תורה-שבעל-פה] כדי שלא ישכח דבר מדברי תורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד [להבין דבר מתוך דבר כאמור לעיל], לפי רוחב לבו וישוב דעתו".


כדי להבין את דברי רבנו בהלכות יש להבין את המושגים: תורה-שבכתב, תורה-שבעל-פה, ותלמוד. ביחס לתורה שבכתב, ברור שמדובר על התורה, וכן על הנביאים והכתובים, שאף הם בגדר תורה-שבכתב, והם דברי הקבלה שהזכיר הרמב"ם. ביחס לתורה-שבעל-פה, אין ספק שכוונת רבנו לספרו משנה-תורה שהוא "מקבץ לתורה שבעל-פה כולה" כלשונו בהקדמתו למשנה-תורה, ושם אף הוסיף: "ואינו צריך לקרות ספר אחר".


ביחס לתלמוד, לדעתי אין הכוונה ללימוד תלמוד פלפולי ואפילו לא ללימוד תלמוד בבקיאות, שאם זו הייתה כוונתו, הוא היה אומר בפשטות שיש ללמוד גמרא לפי סדר המסכתות, ואין צורך לומר עוד כלום. אלא, אם נשים לב, כאשר רבנו מתמצת את המושג "תלמוד" הוא אומר: "להבין דבר מדבר". כלומר, לא מדובר בתלמוד פלפולי או בקיאותי, אלא הכוונה היא להתבונן להשכיל ולהבחין בכללי הלכות התורה-שבעל-פה, אשר שזורים בהלכות שחז"ל ורבנו קבעו במשנה-תורה. בעיון ראשון לא תמיד ניתן להבחין בהם, אך בעיון מדוקדק ניתן להבחין בהם, ואף לְדַמּוֹת דבר לדבר, וללמוד מהם על מקרים מחודשים שעולים לפי הזמן והנסיבות.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לספר המצוות (עמ' ב), שם רבנו מציין שהוא הזכיר במשנה-תורה כללים ויסודות שבאמצעותם ניתן ללמוד על מקרים מחודשים:


"אלא אחברנו [את הספר משנה-תורה] בלשון המשנה, כדי שיהא קל לרוב בני אדם, ואכלול בו כל מה שנתלבן מדברי התורה, עד שלא תישאר שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה, או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה שאלה בקלות בלי עיון רחוק".


כלומר, לימוד "תלמוד" הוא עיון מדוקדק בהגיון ובכללים שעליהם עומדות הִלכות התורה-שבעל-פה, במטרה ללמוד באמצעותם על מקרים מחודשים שיש לתת להם מענה בכל דור ודור. וכמו שאומר רבנו לעיל: "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר". ובמלים אחרות: כדי ללמוד על מקרים מחודשים שעולים בכל דור ודור, יש צורך הכרחי "להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו", דהיינו ללמוד את יסודות ההלכה ואת כל תהליכי השתלשלותה, כדי שהלומד יצליח להבין את ההיגיון והכללים שיש לפסוק לפיהם. ואז, לאחר שהבין והשכיל אחרית דבר מראשיתו, הוא יכול "להוציא דבר מדבר וּלְדַמּוֹת דבר לדבר" – והדברים נראים לי פשוטים וברורים אפילו יותר מן השמש הקופחת בסהרה.


כמו כן, לדעת רבנו, במושג "תלמוד" נכלל אמצעי חשוב נוסף אשר נועד לתת מענה לעניינים המתחדשים בכל דור ודור, והוא המידות שהתורה נדרשת בהן, לעניות דעתי זה כלי פחות מרכזי מן ההיגיון והכללים שעליהם עומדים אדני ההלכה, אך גם כלי זה עשוי בהחלט לתת מענה למקרים מחודשים שעולים בכל דור ודור. לפיכך רבנו פוסק: "וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שיידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא-בהן מדברים שלמד מפי השמועה". כלומר, מטרת לימוד המידות שהתורה נדרשת בהן הוא לדעת "היאך יוציא האסור והמותר", ולכאורה לא ברור, מדוע יש צורך להוציא האסור והמותר? והלא רבנו כבר כתב את ספרו הגדול משנה תורה? אלא, ברור שהכוונה להוציא את האסור והמותר מהלכותיה וכלליה של התורה-שבעל-פה, במטרה לתת מענה לדברים אשר מתחדשים בכל דור ודור, וכמובן שחכמי הדורות מחויבים לתת להם מענה הלכתי אמיתי ונכון.


והנה דוגמה מהלכות אישות (יט, יט) ללמידת דבר מתוך דבר באמצעות מידת "קל וחומר": "וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו שמתה בחיי אביו, ואף-על-פי ששניהם מתנאיי הכתובה. קל וחומר הדברים, ומה אם נדחית ירושה של תורה מפני מזונות הבת, לא תידחה ירושת הכתובה שהיא תנאי-בית-דין מפני מזונות הבת?".


נמצא אפוא, שהמושג "תלמוד" בהלכות תלמוד תורה שראינו לעיל, אינו נוגע ללימוד תלמוד פלפולי (מאן דכר שמיה), ואף לא ללימוד תלמוד בבקיאות (ובגלל שמבינים את אגדות חז"ל כפשוטן גם על זה יש לומר מאן דכר שמיה, וכפי שנראה לקמן) – אלא משמעוֹ עיון מעמיק בדיני התורה: בהגיונה במוסריה ובכלליה, ובמידות שהתורה נדרשת בהן, כדי ללמוד ולהפיק מִמֶּנָּה דיני אמת לעניינים אשר מתחדשים ועולים בכל דור ודור, מדי יום ביומו, ואף מדי שעה בשעה. ועל שני הדברים הללו אומר רבנו בהלכה לעיל: "ועניין זה הוא הנקרא תלמוד".


ג. ידיעת השם נכללת במושג "תלמוד"


יש עניין חשוב לא פחות שנכלל במושג "תלמוד" והוא הפרדס, וכדברי רבנו בהלכה לעיל (א, יד): "והעניינות הנקראין 'פרדס' בכלל התלמוד". ואם תשאלו: ומהו הפרדס? ובכן, כך מסביר יוסף קאפח בפירושו שם: הכוונה ל"דברים שבהם דן רבנו בארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה [...] וברור שלדעת רבנו אי-אפשר לדעת אותן ללא ידיעת המדעים ההכשרתיים המביאים והמובילים אליהם, ואם-כן, הם [=המדעים המובילים דהיינו מדעי הטבע] ומכשיריהם [=המדעים ההכשרתיים דהיינו מדעי ההיגיון] בכלל התלמוד".


וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יט):


"וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו 'פרדס', כמו שאמרו: 'ארבעה נכנסו לפרדס' [חגיגה יד ע"ב]. ואף-על-פי שגדולי ישראל היו, וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין".


כלומר, בכלל ה"תלמוד" נכללים כל לימודי מדעי ההיגיון ומדעי הטבע: מדעי ההיגיון הם המדעים המכשירים כגון מתמטיקה, הנדסה, תורת ההיגיון, וכיו"ב; ומדעי הטבע הם כל מדעי הטבע למיניהם, אשר מתוך לימודם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, והם, יחד עם המדעים המכשירים, מובילים את האדם לידיעת מדעי האלהות: ענייני ייחוד ה', הנהגת ה', חוכמתה המוסרית של התורה והתועלת שבמצוותיה, סתרי תורה, ועוד.


לאור כל זאת ברור, שאין כוונת הרמב"ם באמרוֹ "תלמוד", ללימוד גמרא פלפולית ואף לא בקיאותית (וכאמור מאן דכר שמיה), אלא ללמידת כל מה שהזכרנו מתוך מטרה לידע את ה' יתעלה. ואל זאת רומז רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה, בנתחוֹ את דרשת חז"ל: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", ובמלים אחרות: המונח "הלכה" או "תלמוד" כולל בתוכו הרבה מן החכמות והמדעים, וכדברי רבנו שם (עמ' כא):


"ואמרו [חכמים]: 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה'. והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשוטם יהיו בעיניך רחוקים מאוד מן האמת, כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות [...] אבל אם תתבונן בדברים אלו התבוננות מעמיקה, תמצא בזה חכמה נפלאה, ותמצאהו כולל הרבה מן המושׂכלות".


ואולי יתרה מזאת, אם יְכלה האדם את זמנו בלימוד מחלוקות ופרוטוקולים שוליים ביותר, כיצד יישאר פנאי בידו ללמוד את המושכלות שבהן יכשיר וירומם את עצמו לידע את בוראו? ביטוי לגישה אמיתית זו נמצא בפירוש רבנו למסכת נזיר (ב, א), וכֹה דברי רבנו: "וכיוון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים, לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו". ועל דברי רבנו המטלטלים הללו אומר יוסף קאפח במבואו למורה (עמ' 17):


"בימינו היו דוחים גישה זו בשצף קצף: 'עמארצות', והמיושבים [כלפי חוץ] היו אומרים: 'בעל ביתיות', ואילו רבנו הגדול לא-כן-עמו, יודע הוא היטב את היקף החומר העצום שעל האדם מישראל ללמוד כדי לדעת את מצוות ה' אלוהיו [...] יודע הוא רבנו את רוחב היקף ההכנות במדעים הלימודיים שחייב אדם ללמוד כדי שיהא בו הכוח והיכולת לחדור לעומק הדברים שהוא חייב לדעתם שהם: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת את השם'".


ועל הסכלים הללו מקרב צאצאי המינים, אשר נדמה להם שהגמרא היא תורה-שבעל-פה שניתנה לנו מפי-הגבורה, אומר רבנו דברים קשים ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [במושגי ייחוד השם], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורנו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


לאור כל הדברים שראינו במאמר זה ועוד נראה לקמן, לא ברור איך יוסף קאפַּח כותב בפירושו להלכות תלמוד תורה (א, יד), שלימוד התורה-שבעל-פה הוא לימוד משנה וגמרא, וגם אם נניח את כל דברי רבנו שנאמרו לעיל, ואף את כל התובנות ההוכחות והראיות שנביא לקמן, איך יתרומם האדם לידע את ה' אם יכלה את ימיו ושנותיו ביגיעה בפרוטוקולֵי הגמרא?


נחתום פרק זה בשאלה: איך מסתדרת השקפתו של רבנו עם המשנה המפורסמת באבות (ה, כא): "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה [...] בן חמש-עשרה לתלמוד, בן שמונה-עשרה לחופה"? על שאלה זו אנו מקבלים תשובה מתוך דברי יוסף קאפח בפירושו להלכות אישות (טו, ב): "ומאימתי יתחייב האיש במצווה זו [בפריה ורביה]? מבן-שש-עשרה שנה מבן-שבע-עשרה שנה", וכך אומר קאפח שם (באות ה, ובאות ח):


"מה שציין ה'מגיד משנה' למשנה באבות בן חמש למקרא וכו', אינה משנה כלל. אלא ברייתא שהוכנסה על ידי המעתיקים למסכת אבות. ונחלקו הנוסחאות היכן לשלבה, וברוב הנוסחאות היא בפרק ה (הל' כא). [...] ובנוסחת רבנו ליתא כלל [...] והיא ברייתא לא מתרצתא [=דחויה], שהרי לא הקשו ממנה בגמ' קידושין למאן דאמר שיתסר וכו'. [...] וכל הצער הזה [כל פלפולי המפרשים שם בדברי הרמב"ם] מפני שחשבו שהיא משנה, והיא ברייתא דחויה שהרי בקידושין לא הקשו ממנה על מאן דאמר שש-עשרה כנזכר לעיל".


ודומני שאף ללא דבריו המעניינים של קאפח אין מברייתא זו ראיה, מפני שהיא נאמרה כאלף שנים לפני שחובר הספר משנה-תורה, וכאמור, לאחר שזכינו לספר משנה-תורה, אין עוד צורך להתייגע ולעסוק במשא ובמתן שבגמרא, כי התכלית כבר הושגה בשלמות, וכל הלכה כבר נחקרה ונחקקה הובהרה והוארה. אלא, עלינו לחתור עתה ללימוד המדעים ולידיעת ה' יתעלה, כי רק כך נזכה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואין ספק שעם ישראל יתרומם בסופו-של-דבר לתובנה הזו, שהרי כבר הבטיח לנו הנביא ישעיה בנבואה מאת ה' יתעלה, הבטחה שלא תשוב ריקם: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).


ד. חשיבות לימוד המדעים


ראינו לעיל כי המושג "תלמוד" כולל בתוכו את חובתנו לידע את ה' ככל יכולת האדם. כמו כן ראינו, שכדי להשיג את המטרה הזו, חובה ללמוד מדעים, ולכן ראינו לנכון לשלב במאמר זה שני פרקים בחשיבות המדעים, מפני שמתוך הבנת חשיבות המדעים ורוממותם, נשכיל להבין שלא יעלה על הדעת שאדם יְכלה את ימיו בלימוד פרוטוקולים דחויים (וכל-שכן כאשר אגדות חז"ל נדמות לו כפשוטן שאז הוא מתדרדר לסכלות ולמינות). ובמלים אחרות, ברור כשמש בסהרה שרבנו לא התכוון בהלכות תלמוד תורה שנלמד גמרא. אלא, רבנו התכוון בעיקר שנלמד את המדעים הקדושים אשר בהם נכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


נחל אפוא, רבנו כותב במורה (א, לד), שאין דרך להשיג את ה' יתעלה אלא בלימוד המדעים, וכֹה דבריו: "ואתה יודע שכל הדברים הללו [הנבראים] קשורים-זה-בזה [...] ואין דרך להשיגו אלא על-ידי מעשיו, והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחיֵּיב לו ומה לשלול ממנו, ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [=כל מדעי הטבע], כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות ונכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים".


במשפט האחרון רבנו מלמד, שמצות ידיעת ה' אינה רק שער לאהבת ה' וליראתו – וכמו שרבנו כבר לימד בהלכות יסודי התורה (ב, א): "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר" – מצות ידיעת ה' היא גם שער למדעי האלהות, והוא הלימוד שעוסק בעצמו ואמיתתו, דהיינו בייחודו המופלא של ה' יתברך, ובשאר סתרי תורה.


גם יוסף קאפח כותב שאין דרך להשיג את ה' אלא בלימוד המדעים, וזה לשונו בהערה לספר "גן השכלים" (עמ' כג): "כי רק על ידי הסתכלות בבריאה ניווכח על מציאות הבורא, חוכמתו ויכולתו". ובפירושו להלכות יסודי התורה ד הוסיף (עמ' קט): "ובימינו לא רק נפתחה הארץ אלא גם 'נפתחו השמים', ויש לאדם היודע להשתכל [=להתבונן ולהשׂכיל] מרחב רב להכיר את גדולתו של מי-שאמר-והיה-העולם, אם רק יש לו פה לומר: מה רבו מעשיך השם".


ה. המדעים המכשירים והמובילים


בהמשך דבריו במורה (א, לד), רבנו מבאר ומפרט מהם המדעים המכשירים ומהם המדעים המובילים שאותם יש ללמוד כדי להתרומם למעלת ידיעת ה', וכֹה דבריו:


"יש הקדמות [למדעי האלהות] הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה [אסטרונומיה] ומדעי הטבע [כגון פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית [להתרומם למעלת ייחוד ה'] להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלהות".


כלומר, ידיעת השם, שכוללת את לימוד מלאכת ההיגיון, ואת המדעים המכשירים והמובילים, היא-היא תכלית האדם, והיא גם המצוה אשר מובילה לטוהר ייחוד השם, שהיא פסגת-פסגות הקיום האנושי – לידע את בורא-עולם ולא רק באמצעות ההתבוננות במעשיו.


בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות, הרמב"ם מוסיף ומלמדנו על תפקידם של המדעים המובילים (מדעי הטבע) והמדעים המכשירים (מתמטיקה, גיאומטריה וכו'), וכֹה דבריו:


"וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [כלומר, כל מדע שמוביל לידיעת ה'] הרי אין מה לדבר בו [כלומר, ברור שהוא הכרחי לידיעת השם, והכוונה למדעי הטבע]. ואשר אין בו תועלת [ישירה] לאותה המטרה [לידיעת ה'] כגון שאלות האלגברה, וההשוואות, וספרי התשבורת [חשבון], והריבוי בשאלות ההנדסה, והרבה כאלה [והם מדעי ההיגיון המכשירים] תהיה המטרה בהם חידוד השכל והרגל כוח ההיגיון לדרכי ההוכחה [לידע להבחין בין אמת ובין שקר, כלומר, כיצד להעריך הוכחה נכונה ואמיתית כדי לזהות ולבחור באמת] [...] ויהיה לו זה דרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאותו יתעלה".


נוסף למדעים המובילים שנזכרו לעיל, הרמב"ם מזכיר גם את לימודי האנטומיה (גוף האדם), כמדע חשוב שמוביל לידיעת ה', וזה לשונו של יוסף קאפח במאמרו "למודי 'חול' במשנת הרמב"ם" (עמ' 592): "וזוהי כנראה לדעת רבנו כוונת איוב באמרוֹ (יט, כו): 'וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ', כלומר, בהתחקות אחר מבנה גוף האדם, והשפעת חלקיו זה-על-זה". מדע חשוב נוסף הוא הרפואה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו): "ולפי דרך זו יהיה למלאכת הרפואה עניין רב מאד במעלות [המידותיות], ובידיעת ה', ובהשגת האושר האמיתי". כן הזכיר שם הרמב"ם את חשיבות לימוד ידיעת הלשון ודקדוקה.


ונצרף את דברי קאפח במאמרו הנ"ל (עמ' 593):


"הרי הרמב"ם סבור כי מצוה מן התורה ללמוד את המדעים הללו אשר משום מה קוראים אותם 'לימודי חול'. [...] אמור מעתה, כל אותם המקצועות והמדעים אשר משום מה מכנים אותם 'לימודי חול', אם אדם לומד אותם כדי להגיע דרכם אל המושכלות ולידיעת ה' שהוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, ואשר אי אפשר לדעת הרמב"ם להגיע לאותה הידיעה בלעדיהם, הרי הם קודש מקודש. [...] כך לדעת הרמב"ם, בלעדי המדעים הכלליים המקנים לאדם לב, והמובילים אותו למושגי האמת במדעי התורה והיהדות, לא יוכל האדם באשר אדם הוא, להתקיים הקיום הנצחי".


אולם, תמימותו המעושה של יוסף קאפַּח אינה במקומה: "משום מה קוראים אותם לימודי חול", ושוב הוא מיתמם: "משום מה מכנים אותם לימודי חול". האמנם? האמנם הוא חשב שרק במקרה צאצאי המינים קוראים ללימוד המדעים לימודי חול? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים ביסוד ידיעת ה'? האם הוא לא הבין שהם מתעקשים להנציח את האלילות הסכלות והבערות, כדי לשלוט בהמונים ולהפוך תורת חיים לקורדום חוצבים? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים בזה בה' יתעלה? אלא ברור, ששוב, שותפותו בממסד הרבני המסואב וקבלת משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה במשך יובל שנים, החדירה אימה ויראה לליבו מאלהי הכסף והזהב, מנעה ממנו לומר את האמת, ואף עיוורה את עיניו מלראותה.


ובמלים אחרות, צאצאי המינים עובדי האלילים לא רק מכנים את לימודי המדעים "לימודי חול", רבים מגדוליהם הנגעלים אף רואים במדעים לימודי כפירה! כלומר, יש בדברי קאפַּח הללו התעיה וטשטוש האמת, שהרי רבים מצאצאי המינים, אשר המיטו עלינו את האסון שנקרא: "הדת האורתודוקסית", רבים מהם לא רק טוענים שלימודי המדעים הם "לימודי חול", הם אף מזלזלים ומבטלים את לימודי המדעים כאילו חלילה היו כפירה. ומכיוון שרס"ג כבר השיב להם, אניח לפניכם את דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (הקדמה, ו):


"ואם יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעֵם לנו לדעה [...] והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוביל אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם [כמו צאצאי המינים מחריבי הדת] כפי שאתה רואה [...] מקצת בורי אומתנו חושבים שיש דבר כעין תנין בולע את הירח והוא הלקיון [שהירח חסר משום שתנין בולעו ופולטו חליפות] [...] ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים את הצחוק".


ונסיים בדברי קאפח במאמרו (עמ' 589):


"ומה נפלא הדימוי שלו [של רס"ג לעיל], שהאמירה שהמדעים מובילים אל הכפירה דומה לאמירה שתנין בולע את הירח. ולדבריו אפוא, על זה תקנו לנו חז"ל להודות לה' יום יום, ולומר בסדר היום 'ברוך אלהינו ברוך אדוננו ברוך בוראנו שהבדילנו מן התועים'".


ותודה לאל שהבדילנו גם מן התועים השכירים, כי קאפַּח נצמד להם ונישק למרדעתם.


ו. האם לדעת הרמב"ם יש צורך ללמוד גמרא?


לאור כל האמור לעיל, ברור אפוא שלדעת רבנו אין צורך ללמוד גמרא, אך מכיוון שהנני יודע כי רבים הם הטיפשים הוזי ההזיות אשר חכמים הם בעיניהם כאילו היו גבריאל וכתריאל, הנני נאלץ, וכנראה גם רבנו נאלץ, להרחיק מלימוד הגמרא בדברים מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים, וכֹה דברי רבנו בסוף הקדמתו לספרו הגדול "משנה תורה":


"וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים [חיבורי ההלכה של חז"ל] בעניין האסור והמותר הטמא והטהור [...] עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה [...] עד שיהיו כל הדינים גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה [...] כללו של דבר, שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה. [...] לפיכך קראתי שם חיבור זה: 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


רבנו למעשה מצהיר שוב ושוב שאין צורך ללמוד גמרא! ורק סכל יתעקש להכחיש זאת. כלומר: אין צורך ללמוד גמרא, כי יש את משנה תורה; ושוב הוא אומר שאין צורך ללמוד גמרא, שהרי האדם קורא בתורה-שבכתב, ומיד לאחריה במשנה-תורה וכך הוא יידע את ה"תורה-שבעל-פה כולה"; ושוב רבנו מצהיר בשלישית: "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


ובאיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו אומר כך (עמ' קלו):


"ומטרת הלומדים [=כפי שהיא בימינו ברוב הכוייללים] איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא והמתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקוּל [=שאין בו הכרעה], ופירשוֹ [חכם] אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הֶפְכּוֹ, [אז] הוּזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו. ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים [...] כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה [=הוויכוחים] אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים 'רבנים' ואותה יש לדרוש".


נמצא אפוא, שמטרת לימוד התלמוד הייתה ידיעת האסור והמותר בלבד, ולא עצם הדיונים והוויכוחים המייגעים. ובמלים אחרות, רבנו בכתיבת ספרו "משנה תורה" השלים את המפעל של חכמי התלמוד! ואם חכמי המשנה והתלמוד היו בימינו גם הם לא היו לומדים גמרא! אלא משקיעים את אונם ומרצם בלימוד דבר מתוך דבר, וכמובן בלימוד המדעים שבהם אנשי האמת זוכים לרומם את נפשם ומחשבתם, ולהכיר ולהשיג את מי-שאמר-והיה-העולם.


ויתרה מזאת, חידוד המחשבה יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות מוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, אשר יודעת לתחבל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, בעוד שבעיניה הן מטרות נכונות ואמיתיות. כגון תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול-שם-שמים חמור ביותר, ואילו לדעת צאצאי המינים מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, ויתחבלו תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת באופנים מפורשים, עד אפילו התדרדרות לגניבה וגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.


עוד כותב רבנו בהקדמתו למשנה תורה, וכֹה דבריו:


"ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי [שרק מעטים מבינים את ענייניהם כראוי] [...] שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יִוָּדַע מהם הדרך הנכוחה".


כלומר, ידיעת האסור והמותר מן התלמודים כרוכה ביגיעה רבה מאד, יגיעה שרק בודדים מסוגלים ומוכשרים לה – ומכיוון שמטרת הגמרא הייתה ידיעת האסור והמותר בלבד, לאחר שרבנו כבר כתב את משנה-תורה לימוד הגמרא הינו יגיעה לריק ובזבוז זמן מוחלט!


ובמלים אחרות, לאחר שרבנו דלה מתוך התלמודים את כל פסקי ההלכה, וחיבר את ספרו משנה-תורה, אין עוד צורך בלימוד גמרא לרובו המכריע של העם. אלא, לדעת הרמב"ם, מיד לאחר לימוד ההלכה היומי (ואף במקביל), יישאר לאדם זמן פנוי ללמוד השקפות נכונות ומדעים, מפני שהם אלה אשר מכשירים את האדם לתכליתו הסופית בעולם שהיא ידיעת ה' כפי כוחו. וכֹה דברי הרמב"ם החד-משמעיים לתלמידוֹ ר' יוסף בן יהודה (עמ' קכו, קלו):


"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשׂיג את כל תועלתו, כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר. [...] ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים".


נמצא אפוא, שלימוד הגמרא עלול לכלות את ימיו של האדם לריק ללא השגת תועלת, ונצרף שתי הבהרות שהוסיף שם קאפח: "כי תכלית לימוד התלמוד לדעת רבנו היא לא ההתאמנות בפלפול ואמנות הוויכוח, אלא למען דעת מה יעשה ישראל בלבד [כמו שכבר ראינו לעיל] [עמ' קכו]. [...] כלומר, מטרת המשא והמתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה ולבירור משניות או ברייתות סתוּמוֹת, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין [עוד] צורך לעסוק בהן [עמ' קלו]".


עוד כותב רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלד):


"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדאד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה [...]. ואל תלמֵּד אלא הלכות הרב ז"ל ותתאם אותם עם החבור, ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך, עיינו עליו במקומו. ואם תאבֵּד את הזמן בפירושין ופירושי סוגיות הגמרא ואותם הדברים אשר פטרנו מהם יֹאבַד הזמן וְתִמְעַט התועלת".


מדברי רבנו עולות כמה תובנות:


א) הרמב"ם פותח בדברים מפורשים שיש ללמוד את משנה-תורה בעל-פה! וזאת ניתן רק על ידי התמקדות מוחלטת וכמעט בלעדית בלימוד משנה-תורה.


ב) הרמב"ם מורה שלא ללמוד שום דבר חוץ ממשנה-תורה, למעט הלכות הרי"ף כדי לתאם אותן עם משנה-תורה, וכנראה שלימוד הלכות הרי"ף היה רווח מאד באותם הימים, ואף היה צורך גדול להוכיח את צדקת דרכו של רבנו ונאמנותו לדרכי הגאונים וכלליהם.


ג) "ואם מצאתם מחלוקת [...] עיינו עליו במקומו", נמצא שאין לעיין בגמרא אלא כדי לפתור קושיות. אך מי שיציב ואיתן בדרך האמת, היא דרכו של רבנו, לא יצטרך לעורר קושיות ומחלוקות מעיקרא, כי דרכו סלולה וברורה בהירה ונהירה לפניו, מאירה באור יקרות.


ד) זאת ועוד, רבנו אומר: "ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך", כלומר, לימוד הגמרא גורם למחלוקות מיותרות ולכילוי הזמן בדיונים ובוויכוחים! ובמלים אחרות, רבנו רומז ברמז עבה מאד, שלימוד הגמרא מוביל לשיבושים ולהזיות!


נחתום פרק זה בדברי הרמב"ם בפתיחת איגרתו לתלמידו ר' יוסף, וכֹה דבריו:


"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו [את משנה-תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורִי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית [לא כלו ולא יכלו דתן ואבירם, ותמיד יהיו הוזי הזיות רשעים ארורים, אשר יתעקשו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ולהמשיך לכלות את ימיהם בהבל ובריק, תוך שהם תובעים שיממנו את "גאונותם", וכאילו בזכות אלילותם וטומאתם העולם עומד]".


כלומר, לא לחינם המינים וצאצאיהם בחרו לכלות את ימיהם בגמרא, שהרי מדובר בטקסט ארוך וקשה מאד להבנה, וכך הם יוצרים את הצורך המגונה של מינוי ראשי ישיבות נושאי שכר, וכן מינוי "מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות מדי חודש בחודשו, כדי שהם "יסבירו" לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לעסוק ולהתעסק בתלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונה המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, יוקרה, מעמד, כוח כלכלי ופוליטי, ואינסוף טובות הנאה.


ז. האם מותר בימינו ללמוד גמרא?


עד עתה למדנו על-כך שאין צורך ללמוד גמרא. ברם, כמו שכבר עולה מתוך הדברים לעיל, לדעתי לא מדובר רק בעבירה אשר נובעת מבזבוז זמן, אלא בימינו מדובר גם באיסור חמור, כי לימוד הגמרא בימינו מנציח את דרכי המינות והסכלות! ומדוע? כי לצערנו רבים מחולאיה הרעים והקשים ביותר של האסון שנקרא "הדת האורתודוקסית" יצאו כיציאת העגל מן האש בעקבות לימוד משובש ומסולף של הגמרא, ובעיקר בעקבות לימוד והבנת אגדות חז"ל כפשוטן, אשר מחריב את דת משה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו):


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [...] ולכן הם חושבים [=הוזים הזיות ודמיונות, שהרי במקור נאמר "בזעמהא", ועל מלה זו אומר מָרי שם: "ביטוי זה נאמר על דמיון שווא"] [...] [שדברי] חכמים בכל מאמריהם המחוכמים [...] הם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשוטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


נשים לב, כי ב"מאמר תחיית המתים" רבנו מלמד, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא חלק בלתי נפרד מהשקפות המינים, ואף השער והמבוא להן! וכדברי רבנו שם: "אבל אחדים [...] מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף [...] ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם". וגם הטמבל מפוסייקרא הבין זאת, וכתב בהשגתו בהלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


ומה בימינו? רבים שוגים לחשוב שהגמרא היא תורה-שבעל-פה כפי שחמישה-חומשי-תורה הם תורה-שבכתב. ולכן הם מאמצים אל חיקם כל דעה דחויה בהשקפה או בהלכה, וכל מה שנדמה להם כנכון. ולדעתי, אם הם היו רוצים להבין שהגמרא אינה תורה-שבעל-פה אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, אז וודאי שהם היו מגיעים לתובנה שיש לסנן ולדחות דברים, בין בענייני השקפה ובין בענייני הלכה, ולא היו מגיעים לזרויות רבות.


ולא רק הלכות ודעות דחויות הם מאמצים אל חיקם כאמת אלהית צרופה, כאמור, הם מגפפים ומחבקים ומאמצים אל חיקם את כל פשטי אגדות התלמוד, וכל ההזיות המאגיות נתפשות בעיניהם כדברי אלהים חיים אשר יש ללמוד מהן הלכות והשקפות מעשיות! כך נסללה הדרך העקושה ליצירת דת חדשה: הדת האורתודוקסית, דת חדשה בעלת מאפיינים מאגיים ופרו-נוצריים, אשר שׂמה לה למטרה להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים.


סוף דבר


קצרו של דבר, מי שאינו יודע מדעים ואינו מבין את דרכם ומטרתם של חז"ל אסור לו באיסור חמור וגמור ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט! לימוד התלמוד יזיק לו מאד וישבש אותו, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן תגרום לו לאמץ אל חיקו הזיות על-גבי הזיות, אשר נוגעות נגיעה ישירה ורחבה בהגשמה ובעבודה-זרה, וכן שאר זיופים ומרעין בישין אשר ימלאו את מוחו בהבלים ובהזיות. סופו של הלומד אפוא להשתבש ולהתטמטם, ושכלו יזוהם קשות במשאות שווא ובתעתועים מכל הסוגים והמינים אשר יוציאו אותו מן העולם.


לצערי, רש"י-שר"י זיהם והחדיר עמוק מאד את שיטת פרשנותו הרעה: דהיינו עקירת פשטי מדרשי חז"ל ממקומם בספרות האגדה, והחדרתם הגסה לתוך פרשנות למקרא; וכן פירוש אגדות חז"ל שבתלמוד באופנים פשטניים ומאגיים מובהקים – עד ששיטתו חדרה עמוק מאד לליבו של עם-ישראל, וקשה מאד להבין ששיטה זו היא יסוד הפורענות והאלילות.


לפיכך, רבנו מורה בהקדמתו למשנה-תורה להתרחק מלימוד התלמוד, ומטרתו בזה אינה רק כדי "לחסוך לנו זמן", ולא רק כדי שלא נשתבש בפסיקת הלכה, אלא בעיקר כדי שלא נשתבש בענייני מחשבה, שלא נאמץ אל חיקנו הזיות מאגיות אשר מוציאות אותנו מן הדת, ומרחיקות אותנו בתכלית הריחוק מאל אמת, עד שראוי לומר על התועים בהן: "טוב להם שלא נבראו משנבראו". ולכאורה יש לתמוה, וכי יושבי הישיבות אינם יודעים ללמוד גמרא? וכי "עילויי" פוניבז' הטמאה אינם יודעים גְמָיְרֵא? וכי הם מתנענעים כחרדונים ומסובבים גודלים לחינם? וכי הם קופצים אנה ואנה לחינם? וכי הם מלהגים אלפי מלים לחינם?


התשובה היא: כן! לא רק שהם אינם יודעים ללמוד תלמוד, הם תועים באפלת הסכלות והטמטום, מגששים כעיוורים נכשלים ונחבלים, כי מי שלומד את פירוש רש"י במשך שנים, לא יעלה על הדעת שהוא יהיה חכם ונבון, ולא יעלה על הדעת שלא תחדורנה לליבו ההזיות המאגיות הפרו-נוצריות והפרו-אליליות אשר מכלות את הרוח והמחשבה. הוא אולי יהיה מפולפל למראית עין, הוא יידע אולי לתכסס תכסיסים, לעטות ארשת של חשיבות והתבוננות מעמיקה, להתבונן בגאווה מסותרת על זולתו הנחוּת לפי דמיונו, להתלהב ולהרשים כאשר הוא "מחדש חידושים", אך למעשה הוא אמן רק בדבר אחד: באומנות הוויכוח וההתעיה, שחקן במשחק תפקידים חיצוני אלילי, שמקורו בבמות כומרי הנוצרים המושחתים.


"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב); "וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' יב, י).


"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).


"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).

האם לדעת הרמבם צריך ללמוד גמרא
.pdf
Download PDF • 263KB

232 צפיות5 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!