top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סו)

עודכן: 21 במרץ 2023

"אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (מש' יב, א). בשבת (יב ע"ב) נאמר כך:


"אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! שאנֵי חולה, דשכינה עמו".


רב יהודה קבע שאסור לאדם לשאול את צרכיו מן הקב"ה בלשון ארמי, ונראה שמטרת הוראתו היא לעודד את בני האדם להתפלל לה' יתעלה בלשון הקודש, ותו לא. כדי לחזק את הוראתו של רב יהודה ואת מטרתה, הוסיף ר' יוחנן מאמר אגדי שאין להבינו כפשוטו, מפני שכל מטרתו היא לקרב את בני האדם ללשון הקודש, ובמיוחד בשעה שהם פונים לבורא-עולם. כמו כן, ברור מדוע ר' יוחנן נאלץ להזכיר את מלאכי השרת, שהרי לא יעלה על הדעת לומר על הקב"ה שהוא אינו מכיר בלשון ארמי, שהרי מדובר במגרעת ואין לפניו שום מגרעת... ולכן ר' יוחנן היטה את האגדה הזו אל מלאכי השרת, אשר עושים את רצונו של מקום, אף שגם ביחס אליהם לא יעלה על הדעת לומר כן, אלא, שאין הדבר חמור כמו לייחס מגרעת והעדר ידיעה לה' יתעלה.


ואם תוסיפו ותתמהו, מדוע ביחס לחולה נאמר "דשכינה עמו"? כלומר, מדוע אפוא התירו לחולה לפנות לה' בתפילה גם בלשון ארמי? ובכן, הקלו על החולה מפני שהוא שרוי בייסורים, ואין להטריחו עתה להתפלל לה' בלשון הקודש אם הדבר קשה לו – ועל זה נאמר: "דשכינה עמו", לא שה' יתעלה דווקא עמו ואינו עם אחרים, אלא מדובר במשל שמטרתו להקל על החולה לפנות לבורא-עולם, שמא ישוב בתשובה שלמה וה' יתעלה יגאל אותו מייסוריו.


אולם, רש"י הִפנה את הרעיון הפשוט הזה שמובא בהוראת רב יהודה ובאגדה שנועדה לחזק את הוראתו, לכיווני מינות מפורשים, וכך הוא פירש שם: "דשכינה עמו – ואין המתפלל צריך שיזדקקו [=שיסייעו] לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד". והיכן נזכר כאן פרגוד? והיכן נזכר שמלאכי השרת מכניסים את התפילות לבורא-עולם? וכי בורא-עולם זקוק למלאכים שישמשו כ"מליצי יושר" או כמתווכים בינינו לבין ה' יתעלה ויתרומם? וכי נעלם ממנו מאומה? והלא הכל גלוי לפניו מראשית ועד אחרית, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש: "יְיָ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם" (תה' צד, יא), וכן מחשבות טובה ותשובה – הכל גלוי לפניו.


תפישתו הפגאנית של רש"י מחדירה את ההזיה שהקב"ה מצוי מאחורי פרגוד בשמים, דהיינו שיש לו מקום ופנתיאון שבו הוא מצוי, ואין מציאות והימצאות במקום מסוים אלא לגוף. כמו כן, לפי תפישתו של רש"י הקב"ה אינו יודע את תפילות בני האדם אליו, והוא זקוק לעזרה ממלאכי השרת שיכניסו את התפילות לפנים מן הפרגוד! וזו הגשמה חמורה מאד, ולא רק מפני שמדובר במגרעת חמורה (וכל ייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לבורא-עולם כמוה כהגשמה על כל חומרתה), אלא גם מפני שהיא מעידה על זקיקות ותלות של הקב"ה בזולתו.


זאת ועוד, לפי רש"י, אנו זקוקים יותר למלאכים מאשר לבורא-עולם, שהרי המלאכים הם המכניסים את התפילות לבורא-עולם, ובלעדיהם אין ערך לתפילות ואין ערך לווידוי – והמסקנה המתבקשת והמיידית: יש לפנות למלאכים כדי שיכניסו את התפילות לפנים מן הפרגוד! ואכן, המינים וצאצאיהם חיברו פיוטים אשר יש בהם פנייה מפורשת למלאכים שיכניסו את התפילות "לפנים מן הפרגוד", ראו לדוגמה את הפיוט האלילי המפורסם "מכניסי רחמים" אשר נאמר לא פחות ביום הכיפורים! וזה לשון הפיוט שכולו מקשה אחת של עבודה-זרה:


"מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים. משמיעי תפילה השמיעו תפילתנו לפני שומע תפילה. משמיעי צעקה השמיעו צעקתינו לפני שומע צעקה. מעלי דמעה העלו דמעותינו לפני מתרצה בדמעות. השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך רם ונישא. הזכירו לפניו השמיעו לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר. יזכור אותם ויחייה אותם טרם תאבד שארית יעקב ויוסף. כי תורה ולומדיה היו לחרפה ישראל ויהודה למשל ולשנינה. הזכירו לפניו אנקת שה פזורה. אמרו לפניו מה בצע באבדון. יזכור לעולם בריתו וישוב מחרון אפו" וכו'.


והם עוד מתפלאים על כך ש"תורה ולומדיה היו לחרפה"? שוטים שבעולם! עובדי אלילם כולם! הולכים בדרכי חושך מינות ועבודה-זרה, הופכים את התורה לדת פרו-נוצרית שתכליתה הפקת רווחים זימות ותאוות, ואחר-כך זועקים שהקב"ה מכה אותם במכת אכזרי אנושה. אין גבול לטיפשותם ולשחיתותם, והיה עליהם להודות ולהלל לבורא-עולם שהוא אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, שהמתין להם אלף שנים עד שבעטו בארץ-ישראל, ואז היכה אותם על כל מעלליהם ורשעם והתחסדותם להיות "יראים" "וגדולים" "וחסידים" "וצדיקים"! ועד היום לא השכילו המינים וצאצאיהם להשמיד את הפיוט הזה ועדיין הם מדפיסים אותו בספריהם.


והנה לנו דוגמה נוספת לכך, שרש"י ומקורביו הם המקור למינות ולאסונות האיומים.


ועתה אומר כמה מלים על קאפח וערוסי: בסידורו "שיבת ציון" קאפח החדיר אף הוא את הפיוט הזה! איכה הייתה לזונה קריה נאמנה! "הרמב"ם של ימינו" החדיר עבודה-זרה לסידורו ועוד בתפילות יום הכיפורים שבו מתכפרים לנו כל עוונותינו! והוא מוסיף חטא על פשע כאשר הוא כיסה וטשטש את האמת, שהרי הוא מוסיף הערה שם בסידורו ואומר כך: "עיין היטב חידושי המאירי סוף פ"ד סנהדרין". אויה לנו כי חטאנו! קאפח מפנה לעיין בחידושי המאירי? מדוע הוא לא מפנה לעיין בפרק א בהלכות עבודה-זרה? מדוע הוא לא מפנה לעיין במורה?


והפנייתו של קאפח למאירי מסתירה את העובדה שמדובר במינות ובעבודה-זרה, שהרי יאמר מה שיאמר המאירי, מדברי קאפח עולה, שמדובר במחלוקת פנימית של האשכנזים! כאילו לא מדובר ביסוד יסודי בתורה שקיבלנו בסיני! ארור יהיה קאפח על-כך שהחדיר את העבודה-הזרה לתוך שורות תלמידי רבנו הרמב"ם הנאמנים המבקשים דברי אלהים חיים, והשחית בזה את דרך האמת, עד שכמעט כולם בימינו הינם חוצבי תורה גסי-רוח, מעריצי מינים שחורים ומרוממי גלימות כומרים, הוזי הזיות שוטים ופתאים אשר לא ידעו ולא יבינו דברי אמת נכוחים.


ועל זאת ראוי לקרוע לבכות ולקונן מרה, על כך ש"הרמב"ם של ימינו" הנוכל והמתחזה השחית את דת האמת, הכשיר את המינות והמינים וחציבת תורת אלהים, ואין דורש ואין מבקש.


ואצרף דוגמה נוספת לפיוט אלילי כזה, ואף הוא מופיע בסידור "שיבת ציון" של קאפח:


"אראלי מרומים בשיר ושבח קמים [...] כמליצַי עמדו נא לבקש הרחמים [...] סליחה דרשו נא עד עם נכלמים, פצחו והזכירו צדקת בא בימים [...] כופר המצו נא לנבחר מעמים, הליצו נא לפני בעל הרחמים".


ולא רק פנייה למלאכים גם פנייה למתים, והנה לפניכם פיוט נוסף שנאמר ביום הכפורים:


"שלומי עליון ישני מכפלה, מה לכם לחשות מהרבות בתפילה [...] אל דמי לכם [...] ידיד אל הנחלץ מלהב חרכה על סדום הואלת להצילה מהפכה [הכוונה לאברהם אבינו] [...] חל נא פני האל להמציאם ארוכה [...] עקוד הנחנן במלאך משחקים [הכוונה ליצחק אבינו] חל נא פני האל לקבצם ממרחקים, תחן הפילה ונשאת תפילה. תם אל תתעלם מלבוא בסודם [הכוונה ליעקב אבינו], כי הם בניך ואתה הוא יולדם [...] ועתה מה לך נרדם [=איזו חוצפה! לגעור ואפילו בדמיון ביעקב אבינו!] [...] חל נא פני האל [...] ועליך הדבר כי הם לך סגולה" וכו'.


וכל הפיוטים הללו ועוד רבים אשר יש בהם ריבוי ושיתוף ותיאור בתארים או בתכונות נפשיות קמי שמיא, כולם מופיעים בסידורי המינות שיבת ציון, ושיח ירושלים של ערוסי. וזה מה שקורה כאשר בראש תלמידי רבנו עומדים כומרי דת שכירים רודפי בצע. דרך האמת משועבדת ונרצעת לבצעם ולמשכורתם לשררתם וליוקרתם למעמדם ולשאיפותיהם הפוליטיות, עד שאפילו ביודעם שמדובר בעבודה-זרה גמורה ומפורשת – הם יודו בה בסידוריהם! ולכן הם יציגו את הדבר כאילו מדובר במחלוקת הלכתית זניחה, אשר ניתן לומר כך וניתן לומר כך...


וגדול עוונם מנשוא, כי הם מודים בעבודה-זרה מתוך פחד ואימה ורדיפת בצע ושררה!


וראוי להוכיח את ערוסי השכיר בתוכחתו של שמואל הנביא לשאול המלך, לאחר ששאול מרד בדבר ה' ולא החרים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר (ש"א טו, יז–כו):


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה [הלא אתה מתיימר לייצג את דרך האמת ודרך רבנו הרמב"ם, שהרי רוממות משנתו בגרונך! איך אתה מעז להודות בשקר ולבזות את דרך אבותיך ולהעדיף את מנעמי המינות?] [...] וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [=כך מתחסדים ומשקרים הדרדעים השכירים: והלא אנחנו צדיקים וחסידים, מוסרים שיעורים ומקיימים מצוות למהדרין מן המהדרין, מקפידים על קלה כבחמורה, ואפילו מקפידים על משגיח צמוד בכל חופשה בבית-מלון שאנחנו חוצבים מן התורה... ובמלים אחרות, כל ההזיות וטובות ההנאה שלקחנו לכיסנו הכל לשם שמים!].


וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? [וכי ה' חפץ בכל קיום המצוות הדמיוני שלהם? וכי ה' חפץ בתורתם המעוקמת והמעוקשת? וכי ה' חפץ בחילול-שם-שמים ובהתעיית העם אחרי המינות?] הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים [לא ולא! ה' חפץ שאתם תלכו בדרכי היושר והאמת, לא תטו אחרי השוחד וטובות ההנאה, לא תסלפו את התורה ולא תודו בעבודה-זרה]. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָםוָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ [=ושאול טוב בהרבה מן הדרדעים השכירים שהרי בסופו-של-דבר הוא לא חס על כבודו והודה על האמת]. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".


ונצרף גם את תוכחתו של יונתן בן עוזיאל לקאפח ולערוסי המתחזים ולדומיהם שבכל הדורות, וכך הוא מתרגם את הפסוק בשמואל א (טו, כג): "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר":


"אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא".


ובעניין העבודה-הזרה הזו שתיארנו לעיל, ראו: "השתלשלות העבודה-הזרה".


"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


***

בפירושו למסכת שבת (כה ע"א) אומר רש"י כך: "מיתה בידי שמים – ימיו נקצרים, אבל אינו הולך ערירי", ובעמוד הבא שם הוא מוסיף: "כרת [...] דאית בה תרי חומרי: ימיו נכרתין, והולך ערירי". כלומר, לפי רש"י ההבדל שבין מיתה בידי שמים לבין כרת הוא שמי שנידון בכרת מת ערירי, ובמלים אחרות, דין כרת לפי רש"י הוא למעשה מיתה בעולם הזה בקיצור ימים.


פירושו הזה של רש"י מתעלם לחלוטין מפרשנותם של חז"ל שביארו שעונש הכרת כלל אינו שייך לעולם-הזה אלא הוא שייך אך ורק לעולם-הבא, וכֹה דברי חכמים המפורסמים בתורה-שבעל-פה (מתוך דברי רבנו בהלכה שיבואו לקמן): "שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא] – מפי השמועה למדו 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא". כלומר, רש"י בפירושו הרע הזה חותר למעשה תחת יסודות דת האמת, שהרי אם הכרת הוא עונש מיתה בקיצור ימים בעולם-הזה, הרי שבפועל נמחק מן המציאות עונש הכרת של הנפש!


כמו כן, ממחיקת עונש הכרת של הנפש מן המציאות, עולות שתי מסקנות נוספות:


1) אם העולם-הבא הוא עולם של עונג נפשי נצחי – הרי שכל בני האדם זוכים לחיי העולם-הבא, שהרי לפי רש"י אין עונש נפשי נצחי לנפש האדם – ולא יעלה על הדעת ששופט כל הארץ לא יעשה משפט ולא יעניש את הרשעים על חטאיהם גם או רק בעולם-הבא; נותרה אפוא אפשרות אחת ויחידה: העולם-הבא הוא עונג של תענוגות גופניים, והרשעים אינם זוכים לקום בתחיית המתים וליהנות מן העולם-הבא, שהוא עולם של עונג גופני. ואין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בהזיה הזו אצל רש"י, דהיינו שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים, שהרי כבר מצאנו זאת עד כֹּה בארבעה מקומות נוספים: במבוא לחלק כו, ובמבוא לחלק מא, ובמבוא לחלק נה. וכן במבוא לחלק נט (שם העולם הבא הוא ימות המשיח).


ועל הוזי ההזיות הללו אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו:


"וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל הוא תחיית-המתים, והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו".


נמצא, כי הכת הזו שגתה לחשוב, שהאושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תחיית-המתים, והנקמה, כלומר העונש על אי קיום המצוות, הוא שהחוטא לא יקום בתחיית-המתים. ומכאן עולה המסקנה המטלטלת: לפי רש"י העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי. כלומר, רש"י הבהמי לא היה מסוגל להבין את רוממות חיי העולם-הבא אשר הינם עונג נפשי נצחי נשגב, והוא נכלל אפוא בקבוצת בעלי-החיים ההולכים על שתיים, אשר אינם מסוגלים להעלות על דעתם שחיי העולם-הבא הינם חיים בלא הנאות גופניות וחושניות! וכבר ביארתי את סכלותם זו של "חכמי ישראל" התועים והמינים הללו במאמרי: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" (חלק א, חלק ב), ואצרף כמה שורות מן האמור שם בחלק ב:


העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם. עד כאן.


והוא הדין לרש"י – ראש הוזי ההזיות, אשר ערבב בין חיי העולם-הבא לתחיית-המתים, כך שחיי העולם-הבא לשיטתו הינם חיים גופניים ומוחשיים של הנאות ותענוגות. ובמלים אחרות, ניתן ללמוד מהשקפתו זו על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת-ישראל, ועל רדיפתו אחר התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל בשום פנים שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולי הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם וזימותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפֵלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".


2) אם העולם-הבא הוא עולם של עונג גופני – הרי שנמחק הלכה למעשה העולם-הבא האמיתי מן המציאות! שהרי העולם-הבא הוא עולם של תענוגות נפשיים נצחיים! כלומר, הסובר שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים – ביטל למעשה את העולם-הבא!


ובמלים אחרות, רש"י למעשה כופר בחיי העולם-הבא, ורבנו כבר לימדנו שזו הייתה אחת מהשקפותיהם היסודיות של המינים הראשונים, וכֹה דבריו בפירושו למשנה ברכות (ט, ז):


"כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת, כדרכם של המינים וצאצאיהם]".


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...]


וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ואצרף גם כמה הלכות מתוך פסקי רבנו בהלכות תשובה פרק ח:


"הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם-הבא [...] ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו [...] וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא] – מפי השמועה למדו 'הִכָּרֵת' בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' לעולם-הבא: כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה, אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתה".


ועל העולם-הבא ושגב רוממותו תוכלו לעיין בהרחבה בהלכות תשובה פרק ח שם.


ואחתום בהִלכת רבנו בעניין התופשים את חיי העולם-הבא כחיים של תענוגות גופניים, וכֹה דבריו בהלכות תשובה (ח, ט–י):


"שמא תקל בעיניך טובה זו [טובת חיי העולם-הבא], ותדַמה שאין שכר המצוות והווית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה [=וכן המינים האירופיים כרש"י וחבריו].


אבל החכמים ובעלי דעה יידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהם תוחלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם-הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטלים".


"לְמַעַן יִיטַב לָךְ [=בעולם-הזה] וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים [=לעולם-הבא]" (דב' כב, ז).


"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תה' לא, כ).


"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג).


"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


כ. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת בשלח – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (טו, כג) נאמר כך: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה", ושם פירש רש"י:


"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה – כמו למרה [...] והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א, שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תיהפך הה"א של שרש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שרש בתיבה, תתהפך לתי"ו בסמיכתה, כמו: 'חֵמָה אֵין לִי' [יש' כז, ד], 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו, מפני שנסמכת אל הו"ו הנוספת".


כלומר, לפי רש"י, שרש המלה "מָרָה" הוא מ-ר-ה ושרש המלה "חֵמָה" הוא ח-מ-ה (שתיהן בגזרת נלי"ה), ודבריו הבל, שהרי השורש של הראשונה הוא מ-ר-ר (גזרת הכפולים ע"ע) והשורש של השנייה הוא י-ח-ם (גזרת נפי"ו). והוא מנפנף בידיעות לשוניות כאילו הוא בלשן דגול ואינו אלא מין צרפתי עילג שיכור ושוטה שאפילו לא ידע לבטא את האותיות כתקנן.


בהמשך דבריו רש"י טוען שגם המלה "רָמָה" (שם מקום) הינה משורש ר-מ-ה (גזרת נלי"ה), וזה לשונו: "וכן: [...] 'בֵּין הָרָמָה' [שו' ד, ה], 'וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה' [ש"א ז, יז]". ברם, השורש של המלה "רָמָה" בהקשר של מקום הוא ר-ו-ם (גזרת נעי"ו), ושוב לא ידע ולא יבין, ואיך אף אחד מיועצי אשכנז לא העיר על טעויותיו הלשוניות הבסיסיות הללו? והם או שוטים או נוכלים.


דוגמה שנייה


בשמות (טו, כד) נאמר כך: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה", ושם פירש רש"י:


"וַיִּלֹּנוּ – לשון נפעל הוא וכן התרגום לשון נפעל הוא 'וְאִתְרָעֲמוּ'. כן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם: 'מתלונן' 'מתרועם', ולא אמר: 'לונן' 'רועם', וכן יאמר הלועז דיקומפליינש"ט ש"י [התלונן], מוסב הדבור אליו באמרו ש"י [עצמו]".


רש"י קובע שהמלה "וַיִּלֹּנוּ" היא "לשון נפעל", דהיינו שמדובר בפועל סביל (מקבל פעולה) שיסודו בבניין נפעל. ברם, משמעות המלה "וַיִּלֹּנוּ" בפסוק היא: ויתלוננו, דהיינו לא מדובר בפעל סביל (נפעל) אלא בפועל בבניין התפעל. וכך גם תרגם אונקלוס שם: "וְאִתְרָעֲמוּ" דהיינו ויתרעמו, כלומר, גם לפי אונקלוס מדובר בפעל מבניין התפעל – התרעם. לפיכך, אין שום משמעות להבאת הדוגמה מתרגום אונקלוס, אדרבה, מתוכו עולה שגיאתו של רש"י, שהרי המלה הנדונה בו בבניין התפעל. ברם, השוטים שהדפיסו את סדרת הספרים שנקראת "דעת מקרא" ההבילו בעקבות רש"י, ואין מה לצפות ממי שתוקע את פירוש רש"י בראשו...


ועתה להמשך דברי רש"י שם:


"כן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם: 'מתלונן' 'מתרועם', ולא אמר: 'לונן' 'רועם', וכן יאמר הלועז דיקומפליינש"ט ש"י [התלונן], מוסב הדבור אליו באמרו ש"י [עצמו]".


וגם המשך דבריו הבל מהובל, שהרי לפי רש"י כל "לשון תלונה" מסבים את הדיבור לבניין התפעל בהווה-בינוני – מתלונן וכו' (לא שהוא הבין מה זה בניין התפעל, ומה זה הווה-בינוני), אך יש לנו פועל נוסף בהווה-בינוני בשרש ל-ו-ן והוא מֵלִין בבניין הפעיל (ויש אף פועל סביל נִלּוֹן). קצרו של דבר, דבריו אלה הם דברי שכרות ועילגות שלא ראויים בכלל להתייחסות.


דוגמה שלישית


בשמות (טו, כו) נאמר: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ".


ושם פירש רש"י: "כָּל חֻקָּיו – דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיו"ב".


ואין זו הפעם הראשונה שרש"י טוען "שאין שום טעם" למצוות, והנה הפסוק תחילה לפניכם: בבראשית (כו, ה) נאמר כך: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". ושם פירש רש"י: "חֻקּוֹתַי – דברים שייצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת מלך וחוקותיו על עבדיו".


המקור שאותו רש"י מזייף ותוקע בפירושיו הללו נמצא בתלמוד מסכת יומא (סז ע"ב):


"'וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ' [ויק' יח, ד] – דברים שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, ורוק יבמה, וצפרי מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? תלמוד לומר: 'אֲנִי יְיָ' [שם] – אני ה' חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהן".


נשים לב, כי חלילה לחכמי התלמוד מִלומר שאין טעם לחוקי התורה, אלא כל שנאמר בתלמוד הוא: "שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן", ויתרה מזאת, חכמי התלמוד אף מזהירים אותנו: "ושמא תאמר מעשה תוהו הם", כלומר, חכמים מזהירים את האדם שלא להתפרץ במחשבתו ולסבור שאין לחוקים טעם והם דברים בטלים תהו והבל: "תלמוד לומר: 'אֲנִי יְיָ'". כלומר, מקורם הוא מקור חכמה, ואם אין אתה מבין אין לך רשות להרהר בהם.


ברם, רש"י נכשל בדיוק במה שהזהירו ממנו חז"ל! חז"ל הזהירו את האדם שלא יאמר "מעשה תהו הם", כלומר שהחוקים שנחקקו בתורת האמת הם דברים בטלים שאין להם תכלית ומטרה, ואת זה בדיוק רש"י אומר בפירושו: "שאין טעם בדבר", והמלים הקשות הללו לא נזכרו בתלמוד. וכדי להבין עד כמה חמור פירושו זה נעיין בסוף הלכות מעילה לרבנו, וכֹה דבריו:


"והחוקים, הן המצוות שאין טעמן גלוי. אמרו חכמים: חוקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים והגויים שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקה בתורה שנאמר: 'טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ' [תה' קיט, סט]. ונאמר שם בעניין זה: 'כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי' [תה' קיט, פו]. וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הן" וכו'.


ולא לחינם רבנו מזכיר את המינים בהלכות לעיל, כי המינים הם אלה אשר טפלו שקר על חוקי התורה וסברו שאין להם טעם ושהם הזויים ומופרכים, בדיוק כמו רש"י אשר כך עולה מפירושו, שהרי הוא אומר "שאין להם טעם"... ואם אין למצוות רבות טעם, מה זה אומר על תורת משה? האין זו תעודת עניות חמורה ביותר? האין זה פתח למינים לטעון כנגד דת האמת? והאם אין בעצם הטענה "שאין להם טעם" טענה חמורה כנגד דת האמת? שהרי ההשקפה שהקב"ה יצווה על עניינים בטלים ללא תכלית ומטרה היא רעה מאד, ומובילה לכפירה ולעבודה-זרה.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, כה) אשר שולל את פרשנותו של רש"י: "אין מקום לבן דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בטל או הבל או שחוק", והוא מוסיף ואומר שם (ג, כו):


"כל ציווי ואזהרה מהם [=מחוקי התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, וכן כל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י]. ואלה הנקראים חוקים כגון השעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח אשר דיברו עליהן ז"ל ואמרו: 'דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן והשטן מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן', אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם טעם כלל ולא נדרשה בהן תכלית, לפי שזה מביא למעשי ההבל כמו שהזכרנו [ו"המון החכמים" בימינו טיפשים מטופשים], אלא סוברים המון החכמים שיש להם טעם, כלומר תכלית מועילה בהחלט, אלא שהיא נעלמת ממנו" וכו'.


עוד רבנו אומר במורה (ג, לא):


"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה [שאין להבין את תכליתו ומטרתו] ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו השש-מאות ושלוש-עשרה מצוות היא: או למתן השקפה נכונה, או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק, או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה, או להזהיר ממידה רעה".


ובמורה (א, כח) מוסיף רבנו ואומר כך:


"המסקנה מכל מה שהקדמנו עתה בעניין זה היא, שכל מצוה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, תהיה מטרתה סילוק עוול, או זירוז על מידה נעלה המביאה ליחסים טובים בין בני אדם, או מתן השקפה נכונה שצריך להיות בה בדעה [...] ופשט העניין [ובעיון ראשון נראה], שאין מבוא [שאין תכלית ומטרה] לאותן המצוות [לאותם החוקים שנזכרו לעיל וייזכרו לקמן] לא בתיקון הנפש במתן דעה, ולא בתיקון הגוף במתן חוקים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת הבית. כגון האזהרה על השעטנז, והכלאים, ובשר בחלב, והציווי בכיסוי הדם, ועגלה ערופה, ופטר חמור, וכיוצא בהן. ולקמן תשמע ביאורי לכולן, ונתינת טעמיהן הנכונים המוכחים [...] ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן, בהחלט יש להן מבוא באחד משלושת העניינים: או לתיקון דעה, או תיקון מצבי המדינה שהם נעשים בשני דברים: בסילוק העוול ובקניית מידה נעלה".


ומי שסובר שאין טעמים למצוות הוא לדעת רבנו "חולה בנפשו" ואף חבר בכיר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת שייסדו חכמי-יועצי-אשכנז, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):


"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".


בדרכו העקושה של רש"י הלכו חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם, ותוכלו לקרוא על-כך במאמר: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ד)", בפרק שכותרתו: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם", ורבנו מזהיר מללכת בדרכיהם גם במורה (ג, נא), וכֹה דבריו:


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה [!]".


דוגמה רביעית


בשמות (טז, יד) נאמר כך: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס את המלים: "דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" כך: "דְַַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא", כלומר, על-גבי הַמָּן הייתה שכבה דקה של כפור-קרח על הארץ. ומאין הנני יודע שהכפור הזה הוא שכבה דקה של קרח? ובכן, בבראשית (לא, מ) נאמר: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" וכו', ושם תרגם אונקלוס את המלים: "וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" – "וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא", נמצא שקרח הוא "גלידא" ו"גלידא" הוא כפור – מסקנה: כפור הוא קרח.


ברם, רש"י משום מה פירש בשמות (טז, יד) כך:


"כַּכְּפֹר – כפור ייליד"ה בלעז [שכבה קפואה], דעדק כגיר – 'כְּאַבְנֵי גִר' [יש' כז, ט], והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כיסוי הדם: הגיר והזרניך [חולין פח ע"ב, והגיר לא נזכר שם]".


שימו לב כמה טעויות יש לטמבל הזה בשתי שורות:


1) תחילה נעיר על נוסח אונקלוס שהיה בידו: אצל אונקלוס לא נאמר דעדק כגיר אלא "דַּעְדַּק דְּגִיר", וקרוב לוודאי ששיבושו הזה של רש"י נובע מבורות בלשון הארמית, וכבר ראינו דוגמאות נוספות לכך שרש"י נכשל נחבל והשתבש גם בידיעת השפה הארמית שבתרגום אונקלוס.


2) השיבוש הזה גרם לרש"י לסבור ששכבת הכפור הינה כאבני גיר, ואיך עלה בדעתו לומר על שכבה, שנאמר עליה במפורש שהיא דקה מן הדקה, שהיא כאבנים?


3) איך עלה בדעתו לומר שהצבע של השכבה הזו הוא שחור? ואינו יודע מה צבע הכפור?


4) האמנם צבע אבן גיר הוא שחור? והלא צבע אבן גיר הוא לבן! וכל ילד יודע זאת.


בהמשך פירושו של רש"י שם הוא מוסיף לההביל בלשונו העילגת:


"דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ. וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינבי"ש בלעז [דק], שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק".


ואיכות פירושו מבחינה לשונית-תחבירית-סגנונית פשוט מתחת לאפס, כאילו ילד מפטפט לפניך בהבלים שהוא אינו מבין, וכדי להראות שהוא מבין הוא מוסיף ומוסיף... כמו כן, הוא לא הבין כאמור שהמלה "דְּגִיר" היא תרגום מילולי למלה "מְחֻסְפָּס", לכן היה נדמה לו שאונקלוס הוסיף מלה שלא נועדה לתרגם מלה מסוימת בפסוק, ופירושו כאמור הוא תת-תת-רמה.


דוגמה חמישית


בשמות (טז, לב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".


ושם פירש רש"י:


"לְדֹרֹתֵיכֶם – בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ' [יר' ב, לא], שמעו לא נאמר אלא 'רְאוּ', בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".


המקור שאותו סילף רש"י הפעם הוא המכילתא דרי"ש, ואסביר: מסקנתו של רש"י מן המדרש היא: ש"הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו", ובמלים אחרות, מי שעוסק בתורה אין לו צורך לעבוד ולעמול, אלא להשליך את יהבו על זולתו ולהתפרנס ממתנות וכספי צדקה.


ברם, מסקנתו של רש"י כלל לא נאמרה במכילתא, והנה הוא לפניכם (מסכתא דויסע ה):


"בשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ' וגו' [יר' ב, לא] אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם, אם תעסקו בתורה הקדוש-ברוך-הוא יפרנסכם מזה".


ואם תוסיפו ותקשו ומה אפוא המדרש מבקש ללמד? ובכן, לא לחינם נזכר במדרש דווקא הַמָּן, כדי לרמוז לכך שמי שיעסוק בתורה הקב"ה יזמן לו את פרנסתו בקלות ובריווח, שהרי גם הַמָּן שניתן לעם-ישראל, היה צורך לצאת החוצה לשדות וללקוט אותו, ולכן הוא משל לפרנסת האדם, שהאדם צריך לצאת מביתו כדי להביא טרף לביתו – אלא שהַמָּן היה מצוי בשפע, וזאת גם הכוונה של המדרש, שהפרנסה תהיה מצויה בריווח ובשפע, כמו לקיטת הַמָּן בשדות.

ורבים בימינו טוענים את אותן הטענות, דהיינו שאין להם זמן לעסוק בתורה מפני שהם טרודים בפרנסה, ובכן, להם נועד המדרש הזה, שהוא מעין הבטחה לעם-ישראל, שלא יחששו לקצץ בשעות מלאכתם כדי לפנות זמן ללימוד תורת אמת, מפני שה' ייתן להם ברכה בפרנסתם. כמו כן, מי שמקדש את עצמו, ממילא צרכי החומר והמותרות נאפסים בעיניו והיו כלא היו.


דוגמה שישית


בשמות (יז, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ", ושם פירש רש"י:


"עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם – ונראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני?".


פירושו של רש"י תמוה מאד, שהרי אין בשום פסוק ראיה לכך שמשה רבנו חטא באמרוֹ בפסוק לפני כן: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". כל-שכן שאי-אפשר לטעון שמשה רבנו הוציא לעז על בני ישראל! נמצא אפוא, שדברי רש"י הם דברי שקר והתעיה חמורים מאד, כאילו משה רבנו ע"ה התלונן והתבכיין ואף הוציא-שם-רע על עם-ישראל!


אמנם, במדרש תנחומא (מהדורת ורשה הארורה) מצאנו מדרש שממנו רש"י-שר"י שאב את מימיו הרעים, וכך נאמר בתנחומא שם (בשלח, כב):


"עבור לפני העם נראה מי סוקל אותך, התחיל לעבור עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא, אמר ליה הקב"ה למשה: כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן, אלא הנהיגם כרועה הצאן שבשבילן העליתי אותך ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני".


ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי משה רבנו ע"ה היה מנהיג קפדן? ואלמלא משה רבנו ע"ה לא היינו שורדים את חרון אפו של הקב"ה על כל העוונות והחטאים והמרדים שפשענו בהם כנגדו!


"וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תה' קו, כג).


כמו כן, וכי יעלה על הדעת שמנהיגותו של משה רבנו לא הייתה רצויה לפני ה' יתעלה? וכמו שעולה מפירוש רש"י באמרוֹ: "כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן" וכו', והלא הקב"ה העיד על משה רבנו ע"ה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במ' יב, ז).


זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ימצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני ה' רק בגלל עם-ישראל? והלא הקב"ה אמר לו למשה רבנו ע"ה לאחר חטא העגל: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (דב' ט, יד). ויתרה מזאת, הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא האדם העניו ביותר מכל האדם (במ' יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", כלומר, הוא מצא חן לפני הקב"ה בזכות עצמו!


ואין לי צל של ספק שמדובר במדרש אירופי שכל כולו זיוף נואל מקרב המינים וצאצאיהם, ודי להוכיח זאת מן השקרים החמורים שבו. אך יודע אנכי שיקומו להם עבדים הנרצעים למינים האירופים הארורים וישללו את הראיות הללו בהתעיות. לפיכך, הוספתי לבדוק ומצאתי שבמהדורתו של בובר על-פי כתבי-יד למדרש תנחומא המאוחר, מדרש זה כלל אינו מופיע.


ונצרף עוד ראיה לכך שמדובר במדרש מינות: שימו לב ליחס של המכילתא דרבי ישמעאל לעניין סכנת סקילתם של משה ואהרן, וכך נאמר במכילתא שם (מסכתא דויסע, פרשה ב):


"ר' יוסי בן שמעון אומר: כל זמן שישראל מבקשין לרגום את משה ואת אהרן, מיד: וכבוד ה' נראה בענן [והפסוק המדויק: 'וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן' (שמ' טז, י)], ולהלן הוא אומר? 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים' [במ' יד, י], וכאן מהו אומר? 'וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן' [שמ' טז, י] וכל-כך-למה? אמר הקדוש-ברוך-הוא: מוטב שילקה עמוד הענן ואל יסקל משה ואהרן".


מדרש זה מציין אפוא, שפעמים רבות ביקשו עם-ישראל לסקול את משה ואת אהרן, כך שדברי התנחומא לעיל שמשה רבנו "הוציא לעז" על עם-ישראל הינם שקר מוחלט. כמו כן, יש ראיה ברורה שכך נהגו עם-ישראל במדבר, והנה לפניכם הפסוק האמור בעניין חטא המרגלים (במ' יד, י): "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".


ואין זו הפעם הראשונה שרש"י משחיר את פניו של משה רבנו וכבר הרחבנו בעניין המגמה הזו של המינים, שמטרתה: לערער על סמכותו של משה רבנו ע"ה ולהחדיר לעם-ישראל מוסֵר תורה חדש: רש"י-שר"י, שהרי אי-אפשר להחדיר תורה חדשה אלא-אם-כן מחליפים את מוסֵר התורה ב"רבן (החדש) של ישראל". וכבר ראינו לכך דוגמאות מפורשות, ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".


***

וראוי להרחיב מעט בעניין הביטוי "הוצאת לעז על בָּנַי" שרש"י משרבט בפירושו. ביטוי זה אינו מופיע בתנחומא מהדורת ורשה אשר נזכר לעיל, אך הוא מופיע במקום אחר במדרש תנחומא מהדורת ורשה (וילך, ג), והנני מזהיר את אוהבי האמת שמדובר בדברים מחרידים, מזעזעים ומקוממים, ואוכיח באופן ברור לקמן שמדובר בזיוף, מכל מקום כך נאמר במהדורת ורשה:


"'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת' [דב' לא, יד] – אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, בדבר שקלסתיך שאמרתי: 'הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם' וגו' [דב' י, יד] אתה מקניטני? אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: אתה דומה לשכן רע [!] שרואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, כך אמרת על בני: 'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי' [שמ' ו, יב] והוצאת לעז על בני".


וכי הקב"ה מקניט? וכי משה רבנו ע"ה שכן רע ומוציא-שם-רע על עם-ישראל?


נעבור עתה ממהדורת ורשה הארורה, למהדורת בובר על-פי כתבי-יד (וזאת הברכה, ו):


"'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ' [דב' לא, יד]. אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, בלשון שקלסתיך שאמרתי: 'הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם' [דב' י, יד], בו קנסת עלי מיתה? אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אני אעשה קורת רוח, 'הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ' וגו' [דב' לא, טז]. אמר ר' אבהו: אין לשון 'הִנְּךָ' אלא קורת רוח, שנאמר: 'וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ' [איוב ג, יז]".


שימו לב להבדלים העצומים שבין מדרש תנחומא מהדורת ורשה הארורה לבין מדרש תנחומא מהדורת בובר, פשוט שמים וארץ! ומזאת נלמד על זיופי המינים הארורים בוורשה הטמאה. ולא לחינם שרף ה' את ורשה וכן את דומותיה בערי הטומאה והמינות הפולניות והליטאיות.


אגב, לא אתפלא אם המינים זייפו את התנחומא כדי לטעון שמקור דברי רש"י בספרות חז"ל. כלומר, רש"י הוסיף על התנחומא כל מיני ביטויי מינות, ובאו המינים בוורשה "והשלימו" את התנחומא על-פי פירושו. ובאו אחריהם מינים, והוכיחו מזאת שמקור פירושו בדברי חז"ל...


דוגמה שביעית


בשמות (יז, ט) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי", ושם פירש רש"י:


"בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים – [...] שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו".


מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים והכישופים וכו' הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ונחתום דוגמה זו בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


דוגמה שמינית


בשמות (יז, ט) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי", שלושה פסוקים לאחר-מכן, בשמות (יז, יב) נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", ושם פירש רש"י:


"וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".


המקור שממנו רש"י זייף את פירושו כאן הוא המכילתא דרי"ש (בשלח, מסכתא דעמלק א), אך שם נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – מכאן שלא ישהה אדם במצוות, אילולי שאמר משה ליהושע: 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים' לא היה מצטער כן, אמרו, יָקְרוּ ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין לו שני כדין של מים". נשים לב, במכילתא נאמר: "שלא ישהה אדם במצוות", ואילו רש"י אומר משהו אחֵר לחלוטין: "בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".


וכי ניתן ללמוד מן המכילתא שמשה רבנו ע"ה נתעצל במצוות? והלא הביקורת המרומזת שנמתחה על משה רבנו במדרש הינה בעניין השיהוי, דהיינו שהוא לא היה צריך לבחור דווקא אנשים מובחרים למלחמה, אלא לצאת מיד, אך לא שהוא התעצל חלילה. כמו כן, המדרש מתאר שמשה רבנו ע"ה הצטער מאד על פקודתו לבחור אנשים מובחרים למלחמה, ולכן כבדו ידיו. לעומת זאת, לפי רש"י ידיו של משה רבנו ע"ה כבדו בגלל שהוא "התעצל במצוה"...


ויתרה מזאת! לפי רש"י, "העצלות" של משה רבנו הייתה עונש על-כך שהוא מינה את יהושע, אך המדרש לא מתאר שום גנאי בבחירתו של יהושע, וזו המצאה מוחלטת של רש"י! ובמלים אחרות, לפי שר"י, משה רבנו ע"ה היה משתמט ופחדן שברח מן המלחמה עם עמלק!


ולא רק שלפי רש"י משה רבנו ע"ה היה משתמט ופחדן, אלא שהוא מרד בהקב"ה! שהרי הציווי להכרית ולהשמיד ולמחות את זכר עמלק הוא ציווי אלהי! וכל מי שמתעצל בו וכל-שכן מי שנמנע מלקיים את דבר ה' – עונשו חמור מאד-מאד וכמו שראינו בעניין שאול המלך. כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במשה רבנו ע"ה אשר על שכעס פעם אחת כנגד כל ישראל, והיה הדבר ביחס אליו חילול-שם-שמים חמור, הענישוֹ ה' יתעלה ולא הכניסוֹ לארץ-ישראל.


והנה לנו דוגמה נוספת למגמתם של המינים להשחיר את פניו של משה רבנו ע"ה, וכבר הפניתי לעיל למאמרים שעוסקים במגמת השחרת פניו של משה רבנו בפירוש רש"י.


בנוסף לכל האמור עלינו לזכור שמדובר במדרש, ואפילו אם מדובר במדרש שלא זויף על-ידי המינים, מטרת המדרש אינה לפרש את הפסוקים, אלא להעביר מסרים וללמד רעיונות. וכל מטרת המדרש הייתה להעביר מסר בעניין יציאה נחרצת ומיידית למלחמת עמלק ותו לא.


ורק מין מסוגל ללמוד מן המדרש הזה שמשה רבנו התעצל במצוה ומרד בה' והשתמט וברח ממלחמת עמלק, ואף להחדיר את ההזיה הרעה והשקרית הזו לתוך פירוש פשטני מוצהר.


ושמא לא לחינם רש"י בחר להאשים את משה רבנו בעצלות דווקא בעניין מלחמת עמלק, שהרי בדיוק בעניין זה קרע ה' את המלכות משאול והעבירה לרעו הטוב ממנו – לדוד המלך:


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ש"א טו, כו–כח).


והואיל ובעמלק עסקינן, נזכיר את תוכחתו של שמואל שם למינים ולצאצאיהם לדורותיהם:


"כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (ש"א טו, כג), ושם תרגם יונתן בעניין הוספה וגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא".


דוגמה תשיעית


נחזור על הפסוק שנדון בדוגמה הקודמת: בשמות (יז, יב) נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", וחזרנו על הפסוק כי רש"י הוסיף ואמר שם דברי הבל מהובלים, וזה לשונו:


"עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות".


מפירושו של רש"י עולות שתי הזיות חמורות: האחת, לפי רש"י יש אמת בהבלי האסטרולוגיה; ואולי חמורה ממנה, משה רבנו ע"ה חשש מנזקם של גרמי השמים, ובזה הוא הודה בעבודה-הזרה של האסטרולוגיה (וכידוע בהלכה, כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא), ולכן הוא נאלץ לשדד את מערכות השמים "וערבב בין השעות"...


וכמה אפשר לההביל? וכי יש אמת בהבלי האסטרולוגיה? וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו יודה בעבודה-זרה ויחשוש לנזקים הדמיוניים של גרמי השמים? וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו נזקק "לערבב את השעות" ולשדד את מערכות הטבע כדי להינצל מנזקי התהו של המכשפים העמלקים? וכי מה שהיה מובן לירמיה הנביא לא היה ברור למשה רבנו ע"ה? וכך אומר ירמיה (י, ב–ג): "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא". וכבר הרחבתי מאד במקומות אחרים בענייני האסטרולוגיה, ואף חזרתי והעתקתי לעיל את דברי רבנו בהלכה, ומי שרוצה להבין יבין, ומי שלא, ישא בעוונו.


"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שנס כל-כך גדול של "ערבוב שעות" לא ייזכר בספר התורה? כלומר, לפי רש"י תשע בבוקר פתאום נהפכה לחמש, והשעה שלוש לעשר, וכן כיוצא בזה מן הנמנעות, ובמלים אחרות, המיקום של השמש התחלף מדי שעה באופן מופלא...


והמעורבב היחיד שנתערבב כאן הוא רש"י-שר"י הלץ השיכור, כל שוגה בו לא יחכם.


דוגמה עשירית


בשמות (יז, יג) נאמר כך: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב", ושם פירש רש"י: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ – חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדין שעשה על-פי הדיבור של שכינה". נשים לב, לפי רש"י, יהושע ריחם על עמלק ואִפשר לחלשים שבהם שהגיעו לידיו לחזור לעם עמלק! ואף חמור מזאת, רש"י מביא ראיה מהפסוק שיהושע קיבל בעניין זה פקודה ישירה מה' יתעלה, כאילו הקב"ה הורה לו לרחם על עמלק!


ואיך יעלה על הדעת לומר כן? והנה מה שנאמר בתורה רק פסוק אחד לאחר-מכן (יז, יד):


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".


ובל נשכח מה אירע לשאול המלך כאשר הוא ריחם רק על מיטב הצאן והבקר (ש"א פרק ט):


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".


ואולי יהיו מי שיטענו שיש לרש"י מקור לדבריו במכילתא דרי"ש (מסכתא דעמלק א), ובכן, שוב רש"י מזייף ומסלף את ספרות חז"ל, והנה לפניכם הדברים שהובאו במכילתא בעניין זה:


"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ – רבי יהושע אומר: ירד וחתך ראשי גבורין שעמו העומדים בשורות המלחמה [...] לְפִי חָרֶב – רבי יהושע אומר: לא ניוולם אלא דנם ברחמים. רבי אליעזר אומר: לפי חרב למה נאמר? למדנו שהמלחמה הזאת לא הייתה אלא על-פי הגבורה".


המדרש פותח בתיאור גבורתו של יהושע, ובפסקה הבאה שם הוא ממשיך בתיאור מעשיו של יהושע שלא ניוול את העמלקים, אך מה המשמעות של המלים: "לא ניוולם"? וכי הכוונה היא שהוא ריחם עליהם? ברור שלא, שהרי ר' יהושע דורש את המלים "לְפִי חָרֶב", ואיך אפשר לדרוש מן המלים הללו שיהושע ריחם על העמלקים? אלא ברור שהכוונה שהוא היכה אותם בחרבו, אך לא נהג עמם כמנהג הישמעאלים אשר נוהגים להתעלל בגופות, לבתר אותם ולהשחית אותם בחרבותיהם לבלי היכר, וכפי שהם נהגו עם חיילינו ז"ל במלחמות ישראל.


ההזיה הזו שרש"י מחדיר לפירושו, כאילו יהושע ריחם על עמלק, וכאילו הקב"ה הוא זה שהורה לו לרחם על עמלק, חושפת השקפת מינות גסה ביותר, כי מי שמסוגל לרחם על עמלק ואף לזייף את התורה כאילו ה' הוא זה שהורה ליהושע לרחם עליהם (אף שבפסוק הבא נאמר במפורש שיש להכריתם לחלוטין עד-סוף-כל-הדורות) – מי שמסוגל להסתכן בזיוף כל-כך גס ובולט, חושף שהוא למעשה אכול בשנאה יוקדת לדרך ה' ולדרך האמת של עם-ישראל. כי מי שמסוגל להעלות על דעתו לרחם על העמלקים מגלה שיש לו מכנה משותף יסודי מאד עם עמלק: החרבת עם-ישראל, אלא שעמלק ניסו לעשות זאת בכוח החרב, ואילו רש"י-שר"י ניסה לעשות זאת באמצעות זיוף וסילוף התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, והפיכתן למינות.


ועל החרבת עם-ישראל באמצעות זיוף וסילוף הדת, ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמר על כתיבת חידושי ההלכה, שם בפרק: "עיוות דת האמת – הכחדתה בטשטושה".


דוגמה אחת-עשרה


בשמות (יז, טז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַייָ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", ושם פירש רש"י: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ – ידו של הקדוש-ברוך-הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית", וכבר הרחבתי בחלק נח (דוגמה ד) בכל ענייני ההגשמה בפירוש יד.


ורש"י מוסיף ואומר שם כך:


"ומהו כס? ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו [יָהּ], נשבע הקדוש-ברוך-הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר: 'הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח' [תה' ט, ז], זהו עמלק שכתוב בו: 'וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' [עמ' א, יא], 'וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה' [תה' ט, ז], מהו אומר אחריו: 'וַייָ לְעוֹלָם יֵשֵׁב' [תה' ט, ח], הרי השם שלם, 'כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ' [תה' שם], הרי כסאו שלם".


וכבר עסקתי גם בעניין ההגשמה שבייחוס כיסא לבורא-עולם, ראו חלק ל (דוגמה ג).


כמו כן, רש"י הפעם מסלף את מדרש תנחומא המאוחר והמפוקפק, שהרי אפילו במדרש תנחומא נאמר לעיל מן הדברים הללו כך (כי תצא, יא): "אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש-ברוך-הוא? אלא על-ידי שהחריב ירושלים שכתוב בה: 'בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא יְיָ' [יר' ג, יז]". כלומר, רש"י משמיט את הרחקת הגשמות, ומביא את המדרש בעניין שלמות הכיסא בלי שום הערה שמדובר במדרש, ואף מחדיר אותו לתוך פירוש פשטני.

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סו)
.pdf
Download PDF • 345KB

166 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page