רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סו)

"אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (מש' יב, א). בשבת (יב ע"ב) נאמר כך:


"אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! שאנֵי חולה, דשכינה עמו".


רב יהודה קבע שאסור לאדם לשאול את צרכיו מן הקב"ה בלשון ארמי, ונראה שמטרת הוראתו היא לעודד את בני האדם להתפלל לה' יתעלה בלשון הקודש, ותו לא. כדי לחזק את הוראתו של רב יהודה ואת מטרתה, הוסיף ר' יוחנן מאמר אגדי שאין להבינו כפשוטו, מפני שכל מטרתו היא לקרב את בני האדם ללשון הקודש, ובמיוחד בשעה שהם פונים לבורא-עולם. כמו כן, ברור מדוע ר' יוחנן נאלץ להזכיר את מלאכי השרת, שהרי לא יעלה על הדעת לומר על הקב"ה שהוא אינו מכיר בלשון ארמי, שהרי מדובר במגרעת ואין לפניו שום מגרעת... ולכן ר' יוחנן היטה את האגדה הזו אל מלאכי השרת, אשר עושים את רצונו של מקום, אף שגם ביחס אליהם לא יעלה על הדעת לומר כן, אלא, שאין הדבר חמור כמו לייחס מגרעת והעדר ידיעה לה' יתעלה.


ואם תוסיפו ותתמהו, מדוע ביחס לחולה נאמר "דשכינה עמו"? כלומר, מדוע אפוא התירו לחולה לפנות לה' בתפילה גם בלשון ארמי? ובכן, הקלו על החולה מפני שהוא שרוי בייסורים, ואין להטריחו עתה להתפלל לה' בלשון הקודש אם הדבר קשה לו – ועל זה נאמר: "דשכינה עמו", לא שה' יתעלה דווקא עמו ואינו עם אחרים, אלא מדובר במשל שמטרתו להקל על החולה לפנות לבורא-עולם, שמא ישוב בתשובה שלמה וה' יתעלה יגאל אותו מייסוריו.


אולם, רש"י הִפנה את הרעיון הפשוט הזה שמובא בהוראת רב יהודה ובאגדה שנועדה לחזק את הוראתו, לכיווני מינות מפורשים, וכך הוא פירש שם: "דשכינה עמו – ואין המתפלל צריך שיזדקקו [=שיסייעו] לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד". והיכן נזכר כאן פרגוד? והיכן נזכר שמלאכי השרת מכניסים את התפילות לבורא-עולם? וכי בורא-עולם זקוק למלאכים שישמשו כ"מליצי יושר" או כמתווכים בינינו לבין ה' יתעלה ויתרומם? וכי נעלם ממנו מאומה? והלא הכל גלוי לפניו מראשית ועד אחרית, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש: "יְיָ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם" (תה' צד, יא), וכן מחשבות טובה ותשובה – הכל גלוי לפניו.


תפישתו הפגאנית של רש"י מחדירה את ההזיה שהקב"ה מצוי מאחורי פרגוד בשמים, דהיינו שיש לו מקום ופנתיאון שבו הוא מצוי, ואין מציאות והימצאות במקום מסוים אלא לגוף. כמו כן, לפי תפישתו של רש"י הקב"ה אינו יודע את תפילות בני האדם אליו, והוא זקוק לעזרה ממלאכי השרת שיכניסו את התפילות לפנים מן הפרגוד! וזו הגשמה חמורה מאד, ולא רק מפני שמדובר במגרעת חמורה (וכל ייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לבורא-עולם כמוה כהגשמה על כל חומרתה), אלא גם מפני שהיא מעידה על זקיקות ותלות של הקב"ה בזולתו.


זאת ועוד, לפי רש"י, אנו זקוקים יותר למלאכים מאשר לבורא-עולם, שהרי המלאכים הם המכניסים את התפילות לבורא-עולם, ובלעדיהם אין ערך לתפילות ואין ערך לווידוי – והמסקנה המתבקשת והמיידית: יש לפנות למלאכים כדי שיכניסו את התפילות לפנים מן הפרגוד! ואכן, המינים וצאצאיהם חיברו פיוטים אשר יש בהם פנייה מפורשת למלאכים שיכניסו את התפילות "לפנים מן הפרגוד", ראו לדוגמה את הפיוט האלילי המפורסם "מכניסי רחמים" אשר נאמר לא פחות ביום הכיפורים! וזה לשון הפיוט שכולו מקשה אחת של עבודה-זרה:


"מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים. משמיעי תפילה השמיעו תפילתנו לפני שומע תפילה. משמיעי צעקה השמיעו צעקתינו לפני שומע צעקה. מעלי דמעה העלו דמעותינו לפני מתרצה בדמעות. השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך רם ונישא. הזכירו לפניו השמיעו לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר. יזכור אותם ויחייה אותם טרם תאבד שארית יעקב ויוסף. כי תורה ולומדיה היו לחרפה ישראל ויהודה למשל ולשנינה. הזכירו לפניו אנקת שה פזורה. אמרו לפניו מה בצע באבדון. יזכור לעולם בריתו וישוב מחרון אפו" וכו'.


והם עוד מתפלאים על כך ש"תורה ולומדיה היו לחרפה"? שוטים שבעולם! עובדי אלילם כולם! הולכים בדרכי חושך מינות ועבודה-זרה, הופכים את התורה לדת פרו-נוצרית שתכליתה הפקת רווחים זימות ותאוות, ואחר-כך זועקים שהקב"ה מכה אותם במכת אכזרי אנושה. אין גבול לטיפשותם ולשחיתותם, והיה עליהם להודות ולהלל לבורא-עולם שהוא אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, שהמתין להם אלף שנים עד שבעטו בארץ-ישראל, ואז היכה אותם על כל מעלליהם ורשעם והתחסדותם להיות "יראים" "וגדולים" "וחסידים" "וצדיקים"! ועד היום לא השכילו המינים וצאצאיהם להשמיד את הפיוט הזה ועדיין הם מדפיסים אותו בספריהם.


והנה לנו דוגמה נוספת לכך, שרש"י ומקורביו הם המקור למינות ולאסונות האיומים.


ועתה אומר כמה מלים על קאפח וערוסי: בסידורו "שיבת ציון" קאפח החדיר אף הוא את הפיוט הזה! איכה הייתה לזונה קריה נאמנה! "הרמב"ם של ימינו" החדיר עבודה-זרה לסידורו ועוד בתפילות יום הכיפורים שבו מתכפרים לנו כל עוונותינו! והוא מוסיף חטא על פשע כאשר הוא כיסה וטשטש את האמת, שהרי הוא מוסיף הערה שם בסידורו ואומר כך: "עיין היטב חידושי המאירי סוף פ"ד סנהדרין". אויה לנו כי חטאנו! קאפח מפנה לעיין בחידושי המאירי? מדוע הוא לא מפנה לעיין בפרק א בהלכות עבודה-זרה? מדוע הוא לא מפנה לעיין במורה?


והפנייתו של קאפח למאירי מסתירה את העובדה שמדובר במינות ובעבודה-זרה, שהרי יאמר מה שיאמר המאירי, מדברי קאפח עולה, שמדובר במחלוקת פנימית של האשכנזים! כאילו לא מדובר ביסוד יסודי בתורה שקיבלנו בסיני! ארור יהיה קאפח על-כך שהחדיר את העבודה-הזרה לתוך שורות תלמידי רבנו הרמב"ם הנאמנים המבקשים דברי אלהים חיים, והשחית בזה את דרך האמת, עד שכמעט כולם בימינו הינם חוצבי תורה גסי-רוח, מעריצי מינים שחורים ומרוממי גלימות כומרים, הוזי הזיות שוטים ופתאים אשר לא ידעו ולא יבינו דברי אמת נכוחים.


ועל זאת ראוי לקרוע לבכות ולקונן מרה, על כך ש"הרמב"ם של ימינו" הנוכל והמתחזה השחית את דת האמת, הכשיר את המינות והמינים וחציבת תורת אלהים, ואין דורש ואין מבקש.


ואצרף דוגמה נוספת לפיוט אלילי כזה, ואף הוא מופיע בסידור "שיבת ציון" של קאפח:


"אראלי מרומים בשיר ושבח קמים [...] כמליצַי עמדו נא לבקש הרחמים [...] סליחה דרשו נא עד עם נכלמים, פצחו והזכירו צדקת בא בימים [...] כופר המצו נא לנבחר מעמים, הליצו נא לפני בעל הרחמים".


ולא רק פנייה למלאכים גם פנייה למתים, והנה לפניכם פיוט נוסף שנאמר ביום הכפורים:


"שלומי עליון ישני מכפלה, מה לכם לחשות מהרבות בתפילה [...] אל דמי לכם [...] ידיד אל הנחלץ מלהב חרכה על סדום הואלת להצילה מהפכה [הכוונה לאברהם אבינו] [...] חל נא פני האל להמציאם ארוכה [...] עקוד הנחנן במלאך משחקים [הכוונה ליצחק אבינו] חל נא פני האל לקבצם ממרחקים, תחן הפילה ונשאת תפילה. תם אל תתעלם מלבוא בסודם [הכוונה ליעקב אבינו], כי הם בניך ואתה הוא יולדם [...] ועתה מה לך נרדם [=איזו חוצפה! לגעור ואפילו בדמיון ביעקב אבינו!] [...] חל נא פני האל [...] ועליך הדבר כי הם לך סגולה" וכו'.


וכל הפיוטים הללו ועוד רבים אשר יש בהם ריבוי ושיתוף ותיאור בתארים או בתכונות נפשיות קמי שמיא, כולם מופיעים בסידורי המינות שיבת ציון, ושיח ירושלים של ערוסי. וזה מה שקורה כאשר בראש תלמידי רבנו עומדים כומרי דת שכירים רודפי בצע. דרך האמת משועבדת ונרצעת לבצעם ולמשכורתם לשררתם וליוקרתם למעמדם ולשאיפותיהם הפוליטיות, עד שאפילו ביודעם שמדובר בעבודה-זרה גמורה ומפורשת – הם יודו בה בסידוריהם! ולכן הם יציגו את הדבר כאילו מדובר במחלוקת הלכתית זניחה, אשר ניתן לומר כך וניתן לומר כך...


וגדול עוונם מנשוא, כי הם מודים בעבודה-זרה מתוך פחד ואימה ורדיפת בצע ושררה!


וראוי להוכיח את ערוסי השכיר בתוכחתו של שמואל הנביא לשאול המלך, לאחר ששאול מרד בדבר ה' ולא החרים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר (ש"א טו, יז–כו):


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה [הלא אתה מתיימר לייצג את דרך האמת ודרך רבנו הרמב"ם, שהרי רוממות משנתו בגרונך! איך אתה מעז להודות בשקר ולבזות את דרך אבותיך ולהעדיף את מנעמי המינות?] [...] וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [=כך מתחסדים ומשקרים הדרדעים השכירים: והלא אנחנו צדיקים וחסידים, מוסרים שיעורים ומקיימים מצוות למהדרין מן המהדרין, מקפידים על קלה כבחמורה, ואפילו מקפידים על משגיח צמוד בכל חופשה בבית-מלון שאנחנו חוצבים מן התורה... ובמלים אחרות, כל ההזיות וטובות ההנאה שלקחנו לכיסנו הכל לשם שמים!].


וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? [וכי ה' חפץ בכל קיום המצוות הדמיוני שלהם? וכי ה' חפץ בתורתם המעוקמת והמעוקשת? וכי ה' חפץ בחילול-שם-שמים ובהתעיית העם אחרי המינות?] הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים [לא ולא! ה' חפץ שאתם תלכו בדרכי היושר והאמת, לא תטו אחרי השוחד וטובות ההנאה, לא תסלפו את התורה ולא תודו בעבודה-זרה]. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָםוָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ [=ושאול טוב בהרבה מן הדרדעים השכירים שהרי בסופו-של-דבר הוא לא חס על כבודו והודה על האמת]. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".


ונצרף גם את תוכחתו של יונתן בן עוזיאל לקאפח ולערוסי המתחזים ולדומיהם שבכל הדורות, וכך הוא מתרגם את הפסוק בשמואל א (טו, כג): "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר":


"אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא".


ובעניין העבודה-הזרה הזו שתיארנו לעיל, ראו: "השתלשלות העבודה-הזרה".


"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


***

בפירושו למסכת שבת (כה ע"א) אומר רש"י כך: "מיתה בידי שמים – ימיו נקצרים, אבל אינו הולך ערירי", ובעמוד הבא שם הוא מוסיף: "כרת [...] דאית בה תרי חומרי: ימיו נכרתין, והולך ערירי". כלומר, לפי רש"י ההבדל שבין מיתה בידי שמים לבין כרת הוא שמי שנידון בכרת מת ערירי, ובמלים אחרות, דין כרת לפי רש"י הוא למעשה מיתה בעולם הזה בקיצור ימים.


פירושו הזה של רש"י מתעלם לחלוטין מפרשנותם של חז"ל שביארו שעונש הכרת כלל אינו שייך לעולם-הזה אלא הוא שייך אך ורק לעולם-הבא, וכֹה דברי חכמים המפורסמים בתורה-שבעל-פה (מתוך דברי רבנו בהלכה שיבואו לקמן): "שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא] – מפי השמועה למדו 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא". כלומר, רש"י בפירושו