רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סו)
דוגמה תנה
בשמות (טו, כג) נאמר כך: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה", ושם פירש רש"י:
"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה – כמו למרה [...] והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א, שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תיהפך הה"א של שרש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שרש בתיבה, תתהפך לתי"ו בסמיכתה, כמו: 'חֵמָה אֵין לִי' [יש' כז, ד], 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו, מפני שנסמכת אל הו"ו הנוספת".
כלומר, לפי רש"י, שרש המילה "מָרָה" הוא מ-ר-ה ושרש המילה "חֵמָה" הוא ח-מ-ה (שתיהן בגזרת נלי"ה), ודבריו הבל, שהרי השורש של הראשונה הוא מ-ר-ר (גזרת הכפולים ע"ע) והשורש של השנייה הוא י-ח-ם (גזרת נפי"ו). והוא מנפנף בידיעות לשוניות כאילו הוא בלשן דגול ואינו אלא מין צרפתי עילג שיכור ושוטה שאפילו לא ידע לבטא את האותיות כתקנן.
בהמשך דבריו רש"י טען שגם המילה "רָמָה" (שם מקום) הינה משורש ר-מ-ה (גזרת נלי"ה), וזה לשונו: "וכן: [...] 'בֵּין הָרָמָה' [שו' ד, ה], 'וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה' [ש"א ז, יז]". ברם, השורש של המילה "רָמָה" בהקשר של מקום הוא ר-ו-ם (גזרת נעי"ו), ושוב לא ידע ולא יבין, ואיך אף אחד מיועצי אשכנז לא העיר על טעויותיו הלשוניות הבסיסיות הללו? והינם שוטים או נוכלים.
דוגמה תנו
בשמות (טו, כד) נאמר כך: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה", ושם פירש רש"י:
"וַיִּלֹּנוּ – לשון נפעל הוא וכן התרגום לשון נפעל הוא 'וְאִתְרָעֲמוּ'. כן דרך לשון תלונה להסב הדיבור אל האדם: 'מתלונן' 'מתרועם', ולא אמר: 'לונן' 'רועם', וכן יֹאמר הלועז [=בלשון הצרפתית הארורה] דיקומפליינש"ט ש"י [התלונן], מוסב הדיבור אליו באמרוֹ ש"י [עצמו]".
רש"י קובע שהמילה "וַיִּלֹּנוּ" היא "לשון נפעל", דהיינו מדובר בפועל סביל (מקבל פעולה) שיסודו בבניין נפעל. ברם, משמעות המילה "וַיִּלֹּנוּ" בפסוק היא: ויתלוננו, דהיינו לא מדובר בפועל סביל (נפעל) אלא בפועל בבניין התפעל. וכך גם תרגם אונקלוס שם: "וְאִתְרָעֲמוּ" דהיינו ויתרעמו, כלומר גם לפי אונקלוס מדובר בפועל מבניין התפעל – התרעם. לפיכך, אין שום משמעות להבאת הדוגמה מתרגום אונקלוס, אדרבה, מתוכה עולה שגיאתו של רש"י, שהרי המילה הנדונה בו בבניין התפעל. ברם, השוטים שהדפיסו את סדרת הספרים שנקראת "דעת מקרא" ההבילו בעקבות רש"י, ואין מה לצפות ממי שתוקע את פירושו של שר"י בראשו...
ועתה להמשך דברי רש"י שם:
"כן דרך לשון תלונה להסב הדיבור אל האדם: 'מתלונן' 'מתרועם', ולא אמר: 'לונן' 'רועם', וכן יאמר הלועז דיקומפליינש"ט ש"י [=התלונן], מוסב הדיבור אליו באמרוֹ ש"י [עצמו]".
וגם המשך דבריו הבל מהובל, שהרי לפי רש"י בכל "לשון תלונה" מסבים את הדיבור לבניין התפעל בהווה-בינוני – מתלונן וכו' (לא שהוא הבין מה זה בניין התפעל, ומה זה הווה-בינוני), אך יש לנו פועל נוסף בשרש ל-ו-ן, בהווה-בינוני והוא מֵלִין בבניין הפעיל (ויש אף פועל סביל נִלּוֹן). כללו של דבר, דבריו אלה הם דברי שכרות ועילגות שלא ראויים בכלל להתייחסות.
דוגמה תנז
בשמות (טו, כו) נאמר: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ". ושם פירש רש"י: "כָּל חֻקָּיו – דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם מה איסור באלו? למה נאסרו? כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיו"ב".
ואין זו הפעם הראשונה שרש"י טוען "שאין שום טעם" למצוות, והנה הפסוק תחילה לפניכם: בבראשית (כו, ה) נאמר כך: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". ושם פירש רש"י: "חֻקּוֹתַי – דברים שייצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת מלך וחוקותיו על עבדיו".
המקור שאותו רש"י מזייף ותוקע בפירושיו הללו נמצא במסכת יומא (סז ע"ב): "'וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ' [ויק' יח, ד] – דברים שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, ורוק יבמה, וצפרי מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? תלמוד לומר: 'אֲנִי יְיָ' [ויק' שם] – אני ה' חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהן".
נשים לב, כי חלילה לחכמי התלמוד מִלומר שאין טעם לחוקי התורה, אלא כל שנאמר בתלמוד הוא: "שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן", ויתרה מזאת, חכמי התלמוד אף מזהירים אותנו: "ושמא תֹאמר מעשה תוהו הם?". כלומר, חכמים מזהירים את האדם שלא להתפרץ במחשבתו ולסבור שאין לחוקים טעם והם דברים בטלים תֹּהו והבל: "תלמוד לומר: 'אֲנִי יְיָ'". כלומר, מקורם הוא מקור חכמה, ואם אין אתה מבין אין לך רשות להרהר בהם.
ברם, רש"י נכשל בדיוק במה שהזהירו ממנו חז"ל! חז"ל הזהירו את האדם שלא יֹאמר "מעשה תהו הם", כלומר שהחוקים שנחקקו בתורת האמת הם דברים בטלים שאין להם תכלית ומטרה, ואת זה בדיוק רש"י אומר בפירושו: "שאין טעם בדבר", והמלים הקשות הללו לא נזכרו בתלמוד. וכדי להבין עד כמה חמור פירושו זה נעיין בסוף הלכות מעילה לרבנו, וכֹה דבריו:
"והחוקים, הן המצוות שאין טעמן גלוי. אמרו חכמים: חוקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים [!] והגויים שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקה בתורה, שנאמר: 'טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ' [תה' קיט, סט]. ונאמר שם בעניין זה: 'כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי' [תה' קיט, פו]. וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הן" וכו'.
ולא לחינם רבנו מזכיר את המינים בהלכות לעיל, כי המינים הם אלה אשר טפלו שקר על חוקי התורה וסברו שאין להם טעם ושהם הזויים ומופרכים, בדיוק כמו רש"י אשר כך עולה מפירושו, שהרי הוא אומר "שאין להם טעם"... ואם אין למצוות רבות טעם, מה זה אומר על תורת משה? האין זו תעודת-עניות חמורה ביותר? האין זה פתח למינים לטעון כנגד דת האמת? והאם אין בעצם הטענה "שאין להם טעם" טענה חמורה כנגד דת האמת? שהרי ההשקפה שהקב"ה יצווה על עניינים בטלים ללא תכלית ומטרה היא רעה מאד, ומובילה לכפירה ולעבודה-זרה.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, כה) אשר שולל את פרשנותו של רש"י-שר"י: "אין מקום לבן דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בטל או הבל או שחוק", והוא מוסיף ואומר שם (ג, כו):
"כל ציווי ואזהרה מֵהם [=מחוקי התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, וכן כל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י]. ואלה הנקראים חוקים כגון השעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח אשר דיברו עליהן ז"ל ואמרו: 'דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן והשטן מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן', אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם טעם כלל ולא נדרשה בהן תכלית, לפי שזה מביא למעשי ההבל כמו שהזכרנו [ו'המון החכמים' בימינו טיפשים מטופשים], אלא סוברים המון החכמים שיש להם טעם, כלומר תכלית מועילה בהחלט, אלא שהיא נעלמת ממנו" וכו'.
עוד רבנו אומר במורה (ג, לא): "וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה [=שאין להבין את תכליתו ומטרתו] ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו השש-מאות-ושלוש-עשרה מצוות היא: או למתן השקפה נכונה, או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק, או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה, או להזהיר ממידה רעה".
ובמורה (א, כח) מוסיף רבנו ואומר כך:
"המסקנה מכל מה שהקדמנו עתה בעניין זה היא, שכל מצוה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, תהיה מטרתה סילוק עוול, או זירוז על מידה נעלה המביאה ליחסים טובים בין בני אדם, או מתן השקפה נכונה שצריך להיות בה בדעה [...] ופשט העניין [=ובעיון ראשון נראה], שאין מבוא [=שאין תכלית ומטרה] לאותן המצוות [=לאותם החוקים שנזכרו לעיל וייזכרו לקמן] לא בתיקון הנפש במתן דעה, ולא בתיקון הגוף במתן חוקים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת הבית. כגון האזהרה על השעטנז, והכלאיים, ובשר בחלב, והציווי בכיסוי הדם, ועגלה ערופה, ופטר חמור, וכיוצא בהן. ולקמן תשמע ביאורִי לכולן, ונתינת טעמיהן הנכונים המוכחים [...] ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן, בהחלט יש להן מבוא באחד משלושת העניינים: או לתיקון דעה, או תיקון מצבי המדינה שהם נעשים בשני דברים: בסילוק העוול ובקניית מידה נעלה".
ומי שסובר שאין טעמים למצוות הוא לדעת רבנו "חולה בנפשו" ואף חבר בכיר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת שייסדו חכמי-יועצי-אדום, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):
"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירוֹ. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יֹאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה-כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".
בדרכו העקושה של רש"י-שר"י הלכו חכמי-יועצי-אדום לדורותיהם, ותוכלו לקרוא על-כך במאמר: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ד)", בפרק שכותרתו: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם", ורבנו מזהיר מללכת בדרכיהם גם במורה (ג, נא), וכֹה דבריו:
"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [=מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [=מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא, כי בפסוק שלפני הפסוק הזה הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבויָם והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
דוגמה תנח
בשמות (טז, יד) נאמר כך: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס את המלים: "דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" כך: "דְַַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא", כלומר, על-גבי הַמָּן הייתה שכבה דקה של כפור-קרח על הארץ. ומאין הנני יודע שהכפור הזה הוא שכבה דקה של קרח? ובכן, בבראשית (לא, מ) נאמר: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" וכו', ושם תרגם אונקלוס את המלים: "וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" – "וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא", נמצא שקרח הוא "גלידא" ו"גלידא" הוא כפור – מסקנה: כפור הוא קרח.
ברם, רש"י משום מה פירש בשמות (טז, יד) כך:
"כַּכְּפֹר – כפור ייליד"ה בלעז [שכבה קפואה], דעדק כגיר – 'כְּאַבְנֵי גִר' [יש' כז, ט], והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כיסוי הדם: הגיר והזרניך [חולין פח ע"ב, והגיר לא נזכר שם]".
שימו לב כמה טעויות יש לטמבל הזה בשתי שורות:
1) תחילה נעיר על נוסח אונקלוס שהיה בידו: אצל אונקלוס לא נאמר דעדק כגיר אלא "דַּעְדַּק דְּגִיר", וקרוב לוודאי ששיבושו הזה של רש"י נובע מבורות בלשון הארמית, וכבר ראינו דוגמות נוספות לכך שרש"י נכשל נחבל והשתבש גם בידיעת השפה הארמית שבתרגום אונקלוס.
2) השיבוש הזה גרם לרש"י לסבור ששכבת הכפור הינה כאבני גיר, ואיך עלה בדעתו לומר על שכבה, שנאמר עליה במפורש שהיא דקה מן הדקה, שהיא כאבנים?
3) איך עלה בדעתו לומר שהצבע של השכבה הזו הוא שחור? ואינו יודע מה צבע הכפור?
4) האמנם צבע אבן גיר הוא שחור? והלא צבע אבן גיר הוא לבן! וכל ילד יודע זאת.
בהמשך פירושו של רש"י שם הוא מוסיף לההביל בלשונו הצרפתית העילגת:
"דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ. וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. 'דק' – טינבי"ש בלעז, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק".
ואיכות פירושו מבחינה לשונית-תחבירית-סגנונית פשוט מתחת לאפס, כאילו ילד מפטפט לפניך בהבלים שהוא אינו מבין, וכדי להראות שהוא מבין הוא מוסיף ומוסיף... כמו כן, הוא לא הבין כאמור שהמילה "דְּגִיר" היא תרגום מילולי למלה "מְחֻסְפָּס", לכן היה נדמה לו שאונקלוס הוסיף מילה שלא נועדה לתרגם מילה מסוימת בפסוק, ופירושו כאמור הוא תת-תת-רמה.
דוגמה תנט
בשמות (טז, טז–יח) נאמר כך: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ, וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט, וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ", ולפי דמיונו של רש"י אירע נס מופלא: "הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט – יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו".
פירושו זה של רש"י נותח על-ידי חברי מלחמת תורה, והנה דבריהם בסרטון שפרסמו:
"על פסוקים אלה כתב רש"י [כאמור]. לפי פירוש זה של רש"י, לפחות חלק מבני ישראל עברו על דברי משה וליקטו כמות מופרזת. כמו כן, התרחש נס מופתי בבתי המלקטים שאיזן את הכמות הנלקטת לתֶּקן שהוּגדר על-ידי הקב"ה, והוא עומר לכל אדם. אלא שהכתוב מציין במפורש: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', כלומר בעניין כמות הליקוט בני ישראל לא שינו מהציווי, אלא לקחו במידה, ולא היה כדבר שכתב רש"י. ולמעשה פשט הכתוב מתאר מצב שונה לחלוטין: היוצאים ללקט מדדו את הכמות תוך כדי הליקוט בעזרת כלִי מדידה, כנאמר: 'וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר', וכל אחד לקח לפי כמות נפשות ביתו. 'הַמַּרְבֶּה' הוא מי שליקט לאנשי ביתו המרובים, 'וְהַמַּמְעִיט' הוא מי שליקט לאנשי ביתו המועטים. מה שהפסוק בא לומר זה: לא העדיף ולא החסיר, לא המרבה ולא הממעיט, וכל אחד לקח בדיוק מה שהיה צריך. לא ברור מה הוא מקורו של רש"י לגבי הנס המיותר שלא קרה. מה שברור הוא שרש"י כהרגלו לא פירש כפשוטו של מקרא".
בדרך זו, דהיינו בהצהרה מֵחַד שהוא מפרש לפי פשוטו של מקרא, ומאידך בהחדרת הזיות ודמיונות לפירושו, רש"י ביקש להחדיר את הנמנעות לתורת משה – ואף שבדוגמה זו אין הדבר מעלה או מוריד הרבה מלבד ידיעת האמת ושפיכת אור על סכלותו של רש"י בהבנת המקרא, יש מקומות רבים שהחתירה ל"על טבעי" הינה חתירה למאגיה שמחדירה הזיות פגאניות. וחתירתו של שר"י לפרשנות מאגית-פגאנית כבר אינה צריכה למודעי, והיא מן המפורסמות.
ושימו לב לפירושו לפסוק הסמוך שם (טז, כב): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה", ושם פירש המאגיקון: "לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה – כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפליים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה: 'לֶחֶם מִשְׁנֶה' – משונה" וכו'. ושוב שר"י חוזר על ההזיה לפיה אירע נס מופלא שבו הוכפל המן באוהלי בני ישראל. והחדרת נסים מיותרים שלא התרחשו, מטמטמת את המוח בנמנעות ובהזיות. ויתרה מזאת, דברי רש"י לדעתי הינם כפירה בתורה, שהרי נאמר במפורש "לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה" דהיינו שהם מלכתחילה מדדו שני עומרים לאדם, ולא כדברי רש"י שאירע נס מופלא ומצאו כפליים...
ואיך יעלה על הדעת שאירע נס מופלא שכזה מדי יום ביומו לכל משפחה בעם-ישראל במשך ארבעים שנה, ונס זה לא ייזכר בתורה-שבכתב או בתורה-שבעל-פה?! ורק שוטה גמור אשר מתעלם לחלוטין מהתורה-שבכתב ושבעל-פה יחדיר הזיה שכזו לפירוש פשטני מוצהר. ודרך אגב, פירושו הוא פשט ברור, שהרי בסופו הוא עובר לדברי אגדה: "ומדרש אגדה" וכו'.
דוגמה תס
בשמות (טז, לב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "לְדֹרֹתֵיכֶם – בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ' [יר' ב, לא], 'שִׁמעו' לא נאמר [בדברי ירמיהו הללו] אלא [נאמר בהם:] 'רְאוּ', בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".
המקור שאותו סילף רש"י הפעם הוא המכילתא דרי"ש, ואסביר: מסקנתו של רש"י מן המדרש היא: ש"הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו", ובמלים אחרות מי שעוסק בתורה אין לו צורך לעבוד ולעמול, אלא להשליך את יהבו על זולתו ולהתפרנס ממתנות וכספי צדקה. ברם, מסקנתו של רש"י כלל לא נאמרה במכילתא (מסכתא דויסע ה), והנה הדברים: "בשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ' וגו' [יר' ב, לא] אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם, אם תעסקו בתורה הקב"ה יפרנסכם מזה [כלומר, במדרש הודגש שהקב"ה יפרנס את מי שעוסקין בתורה, דהיינו יברך את פרנסתם]".
ואם תוסיפו ותשאלו: ומה אפוא המדרש מבקש ללמד? ובכן, לא לחינם נזכר במדרש דווקא הַמָּן, כדי לרמוז לכך שמי שיעסוק בתורה הקב"ה יזמן לו את פרנסתו בקלות ובריווח, שהרי גם הַמָּן שניתן לעם-ישראל, היה צורך לצאת החוצה לשדות וללקוט אותו, ולכן הוא משל לפרנסת האדם, הואיל והאדם צריך לצאת מביתו כדי להביא טרף לביתו – אלא שהַמָּן היה מצוי בשפע, וזאת גם כוונת המדרש: שהפרנסה תהיה מצויה בריווח ובשפע, כמו לקיטת הַמָּן בשדות.
ורבים בימינו טוענים את אותן הטענות, דהיינו שאין להם זמן לעסוק בתורה מפני שהם טרודים בפרנסה, ובכן, להם נועד המדרש הזה, שהוא מעין הבטחה לעם-ישראל, שלא יחששו לקצץ בשעות מלאכתם כדי לפַנות זמן ללימוד תורת אמת, מפני שה' ייתן להם ברכה בפרנסתם. כמו כן, מי שמקדש את עצמו, ממילא צרכי החומר והמותרות נאפסים בעיניו, והיו כלא היו.
דוגמה תסא
בשמות (יז, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ", ושם פירש רש"י: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם – ונראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בָּנַי?".
פירושו של רש"י תמוה מאד, שהרי אין בשום פסוק ראיה לכך שמשה רבנו חטא באמרוֹ בפסוק לפני כן: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". כל-שכן שאי-אפשר לטעון שמשה רבנו הוציא לעז על בני ישראל! נמצא אפוא, שדברי רש"י הם דברי שקר והתעיה חמורים מאד, כאילו משה רבנו ע"ה התלונן והתבכיין ואף הוציא-שם-רע על עם-ישראל!
אמנם, במדרש תנחומינותא (מהדורת ורשה הארורה) מצאנו מדרש שממנו רש"י-שר"י שאב את מימיו הרעים והמבאישים, וכך נאמר במדרש תנחומינותא שם (בשלח, כב):
"עבור לפני העם נראה מי סוקל אותך, התחיל לעבור עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא, אמר ליה הקב"ה למשה: כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן, אלא הנהיגֵם כרועה הצאן שבשבילן העליתי אותך ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני".
ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי משה רבנו ע"ה היה מנהיג קפדן? ואלמלא משה רבנו ע"ה לא היינו שורדים את חרון אפו של הקב"ה על כל העוונות והחטאים והמרדים שפשענו בהם כנגדו: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תה' קו, כג).
כמו כן, וכי יעלה על הדעת שמנהיגותו של משה רבנו לא הייתה רצויה לפני ה' יתעלה? וכמו שעולה מפירוש רש"י באמרוֹ: "כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן" וכו', והלא הקב"ה העיד על משה רבנו ע"ה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במ' יב, ז).
זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ימצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני ה' רק בגלל עם-ישראל? והלא הקב"ה אמר לו למשה רבנו ע"ה לאחר חטא העגל: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (דב' ט, יד). ויתרה מזאת, הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא האדם העניו ביותר מכל האדם (במ' יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", כלומר הוא מצא חן לפני הקב"ה בזכות עצמו!
ואין לי צל של ספק שמדובר במדרש אירופי שכל כולו זיוף נואל מקרב המינים וצאצאיהם, ודי להוכיח זאת מן השקרים החמורים שבו. אך יודע אנכי שיקומו להם עבדים הנרצעים למינים האירופים הארורים וישללו את הראיות הללו בהתעיות. לפיכך, הוספתי לבדוק ומצאתי שבמהדורתו של בובר על-פי כתבי-יד למדרש תנחומא המאוחר, מדרש זה כלל אינו מופיע.
ואצרף עוד ראיה לכך שמדובר במדרש מינות: שימו לב ליחס של המכילתא דרבי ישמעאל לעניין סכנת סקילתם של משה ואהרן, וכך נאמר במכילתא שם (מסכתא דויסע, פרשה ב):
"ר' יוסי בן שמעון אומר: כל זמן שישראל מבקשין לרגום את משה ואת אהרן, מיד: וכבוד ה' נראה בענן [והפסוק המדויק: 'וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן' (שמ' טז, י)], ולהלן הוא אומר? 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים' [במ' יד, י], וכאן מהו אומר? 'וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן' [שמ' טז, י] וכל-כך-למה? אמר הקדוש-ברוך-הוא: מוטב שילקה עמוד הענן ואל יסקל משה ואהרן".
מדרש זה מציין אפוא, שפעמים רבות ביקשו עם-ישראל לסקול את משה ואת אהרן, כך שדברי התנחומא לעיל שמשה רבנו "הוציא לעז" על עם-ישראל הינם שקר מוחלט. כמו כן, יש ראיה ברורה שכך נהגו עם-ישראל במדבר, והנה לפניכם הפסוק האמור בעניין חטא המרגלים (במ' יד, י): "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ואין זו הפעם הראשונה שרש"י משחיר את פניו של משה רבנו וכבר הרחבתי בעניין המגמה הזו של המינים, שמטרתה: לערער על סמכותו של משה רבנו ע"ה ולהחדיר לעם-ישראל מוסֵר תורה חדש: רש"י-שר"י, שהרי אי-אפשר להחדיר תורה חדשה אלא-אם-כן מחליפים את מוסֵר התורה ב"רבן (החדש) של ישראל". וכבר ראינו לכך דוגמות מפורשות, ראו נא: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".
***
וראוי להרחיב מעט בעניין הביטוי "הוצאת לעז על בָּנַי", שרש"י משרבט בפירושו. ביטוי זה אינו מופיע בתנחומא מהדורת ורשה אשר נזכר לעיל, אך הוא מופיע במקום אחר במדרש תנחומא מהדורת ורשה (וילך, ג), והנני מזהיר את אוהבי האמת שמדובר בדברים מחרידים, מזעזעים ומקוממים, ואוכיח באופן ברור לקמן שמדובר בזיוף, מכל מקום כך נאמר במהדורת ורשה:
"'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת' [דב' לא, יד] – אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, בדבר שקלסתיך שאמרתי: 'הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם' וגו' [דב' י, יד] אתה מקניטני? אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: אתה דומה לשכן רע [!] שרואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, כך אמרת על בני: 'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי' [שמ' ו, יב] והוצאת לעז על בָּנַי".
וכי הקב"ה מקניט? וכי משה רבנו שכן רע ומוציא-שם-רע על עם-ישראל? ודברים אלה ראויים לשריפה, נעבור עתה ממהדורת ורשה הארורה, למהדורת בובר ע"פ כת"י (וזאת הברכה, ו):
"'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ' [דב' לא, יד]. אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, בלשון שקלסתיך שאמרתי: 'הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם' [דב' י, יד], בו קנסת עלי מיתה? אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אני אעשה קורת רוח, 'הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ' וגו' [דב' לא, טז]. אמר ר' אבהו: אין לשון 'הִנְּךָ' אלא קורת רוח, שנאמר: 'וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ' [איוב ג, יז]".
שימו לב להבדלים העצומים שבין מדרש תנחומא מהדורת ורשה הארורה לבין מדרש תנחומא מהדורת בובר, פשוט שמים וארץ! ומזאת נלמד על זיופי המינים הארורים בוורשה הטמאה. ולא לחינם שרף ה' את ורשה ודומותיה בערי הטומאה והמינות הפולניות והליטאיות, אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
אגב, לא אתפלא אם המינים זייפו את התנחומא כדי לטעון שמקור דברי רש"י בספרות חז"ל. כלומר, רש"י הוסיף בפירושו על התנחומא ביטויי מינות, ובאו המינים בוורשה "והשלימו" את התנחומא על-פי פירושו. ובאו אחריהם מינים, והוכיחו מזאת שמקור פירושו בדברי חז"ל... ויש לזכור שגם בזה שיקרו, שהרי התנחומינותא הוא מדרש מאוחר, ואין ספק שהוא מאוחר יותר מקביעת חוקרי היהדות האוכלין מן התורה במגדל השן, שהרי מגמתם לכסות על טומאתם.
וביתר ביאור, מדרש תנחומינותא לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין והזוללין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – אך ברור לי שהוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים לדורותיהם היא לרומם ולפאר את יהדות המינות האירופית הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות שחץ ומינות לטשטש ולזייף את תורת-האמת. זאת ועוד, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים לאחר חיבורו של המדרש הלז, חלו בו ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת. וכאמור, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן תלמידו הנאמן של ישוע הנוצרי, הלא הוא רש"י-שר"י.
דוגמה תסב
בשמות (יז, ח) נאמר כך: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם", ושם פירש רש"י כך: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וגו' – סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים: 'הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן' [שמ' יז, ז] חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני [היש לו מקום?]. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך" וכו'.
ופעמיים שר"י מגשים את בורא-עולם, באמרוֹ: "תמיד אני ביניכם" ובייחס לו מקום באמרוֹ: "ותדעון היכן אני" – כאילו בורא-עולם מצוי בעולם החומר, ואם הוא מצוי בעולם החומר הרי שהוא גוף בהכרח. ואם תקשו עלי ותֹאמרו והלא ממשל משלים הוא! ובכן, ראו נא כיצד אפילו המדרש שאותו רש"י-שר"י מזייף ומסלף, מרחיק מן ההגשמה, ומדברי המדרש נלמד ונכיר בחתירתו של רש"י הצרפתי להגשמה, וכך נאמר בפסיקתא רבתי יג (מהד' איש שלום):
"השכינה הייתה סובלת אותם, טעונים על ענני כבוד ומוקפין בהם, ועמוד הענן מהלך לפניהם, 'וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' א, לא], והם אומרים 'הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ'? א"ר ברכיה הכהן בי ר': [לה"ד?] לגיבור שהיה מהלך בדרך ובנו על כתפו והיה מוליכו בשוק" וכו'.
הנא ראיתם שאפילו במדרש לא העזו לומר שהקב"ה מצוי באמיתתו בקרב עם-ישראל, אלא אדרבה, המדרש הזה מרחיק מן ההגשמה! שהרי מחברוֹ מבאר למעשה את שני הפסוקים: "הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ", וקובע, שלא מדובר בהם באמיתת עצמותו של ה' יתעלה ויתרומם שמו, אלא בשכינה, ובענני כבוד ובעמוד ענן. ואילו רש"י מחק את הרחקת ההגשמה הזו לחלוטין, והחדיר את ההזיה שמדובר באמיתתו יתעלה, וכאמור, אם מדובר באמיתתו שמצויה בינינו, ואם יש לו מקום בינינו – הרי שהוא גוף בהכרח. ועל ההגשמה החמורה שבייחוס מקום בעולם-הזה לה' יתעלה שמו, ראו נא דוגמה תלה.
דוגמה תסג
בשמות (יז, ט) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי", ושם פירש רש"י: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים – [...] שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו [וכי יש אמת במכשפים וכישופיהם?]".
ובמקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננהּ: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה הינה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים? בנוסף להתפשטות ההזיות המאגיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
וכבר הוּזהרנו במעמד הר סיני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ג; דב' ה, ז).
כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכפסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [ישעיה מה, יט]".
דוגמה תסד
בשמות (יז, ט) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי", ושלושה פסוקים לאחר-מכן, בשמות (יז, יב) נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", ושם פירש רש"י:
"וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".
המקור שממנו רש"י זייף את פירושו כאן הוא המכילתא דרי"ש (בשלח, מסכתא דעמלק א), אך שם נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – מכאן שלא ישהה אדם במצוות, אילולי שאמר משה ליהושע: 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים' לא היה מצטער כן, אמרו, יָקְרוּ ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין לו שני כדין של מים". נשים לב, במכילתא נאמר: "שלא ישהה אדם במצוות", ואילו רש"י אומר משהו אחֵר לחלוטין: "בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".
וכי ניתן ללמוד מן המכילתא שמשה רבנו ע"ה נתעצל במצוות? והלא הביקורת המרומזת שנמתחה על משה רבנו במדרש הינה בעניין השיהוי, דהיינו שהוא לא היה צריך לבחור דווקא אנשים מובחרים למלחמה, אלא לצאת מיד, אך לא שהוא התעצל חלילה. כמו כן, המדרש מתאר שמשה רבנו ע"ה הצטער מאד על פקודתו לבחור אנשים מובחרים למלחמה, ולכן כבדו ידיו. לעומת זאת, לפי רש"י ידיו של משה רבנו ע"ה כבדו בגלל שהוא "התעצל במצוה"...
ויתרה מזאת! לפי רש"י, "העצלות" של משה רבנו הייתה עונש על-כך שהוא מינה את יהושע, אך המדרש לא מתאר שום גנאי בבחירתו של יהושע, וזו המצאה מוחלטת של רש"י! ובמלים אחרות, לפי שר"י, משה רבנו ע"ה היה משתמט ופחדן שברח מן המלחמה עם עמלק!
ולא רק שלפי רש"י משה רבנו ע"ה היה משתמט ופחדן, אלא שהוא מרד בהקב"ה! שהרי הציווי להכרית ולהשמיד ולמחות את זכר עמלק הוא ציווי אלהי! וכל מי שמתעצל בו וכל-שכן מי שנמנע מלקיים את דבר ה' – עונשו חמור מאד-מאד וכמו שראינו בעניין שאול המלך. כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במשה רבנו ע"ה אשר על שכעס פעם אחת כנגד כל ישראל, והיה הדבר ביחס אליו חילול-שם-שמים חמור, הענישוֹ ה' יתעלה ולא הכניסוֹ לארץ-ישראל.
והנה לנו דוגמה נוספת למגמתם של המינים להשחיר את פניו של משה רבנו ע"ה, וכבר הפניתי לעיל למאמרים שעוסקים במגמת השחרת פניו של משה רבנו בפירוש רש"י.
בנוסף לכל האמור עלינו לזכור שמדובר במדרש, ואפילו אם מדובר במדרש שלא זויף על-ידי המינים, מטרת המדרש אינה לפרש את הפסוקים, אלא להעביר מסרים וללמד רעיונות. וכל מטרת המדרש הייתה להעביר מסר בעניין יציאה נחרצת ומיידית למלחמת עמלק ותו לא. ורק מין מסוגל ללמוד מן המדרש הזה שמשה רבנו התעצל במצוה ומרד בה' והשתמט וברח ממלחמת עמלק, ואף להחדיר את ההזיה הרעה והשקרית הזו לתוך פירוש פשטני מוצהר!
ושמא לא לחינם רש"י-שר"י בחר להאשים את משה רבנו ע"ה בעצלות דווקא בעניין מלחמת עמלק, שהרי דווקא בעניין זה נאמר שה' קרע את המלכות משאול והעביר אותה לרעו הטוב ממנו – לדוד המלך ע"ה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ש"א טו, כו–כח).
וראוי להזכיר את תוכחתו של שמואל למשחיתי תורתנו לדורותיהם: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (שם, כג) ושם תרגם יונתן בעניין ההוספה והגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא". כלומר, התוספת והגרעון על חוקי התורה חמורים בהרבה ממרידה בה' יתעלה! שהרי המורד במצוות התורה נמשל לשואל בקוסמים שדינו מלקות מן התורה (ואם השואל לא עשה מעשה פטור גם מן המלקות), ואילו המוסיף והגורע, דהיינו המשחית את מצוות התורה, נמשל לעובד עבודה-זרה שדינו בסקילה!
דוגמה תסה
נחזור על הפסוק שנדון בדוגמה הקודמת: בשמות (יז, יב) נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", וחזרנו על הפסוק כי רש"י הוסיף ואמר שם דברי הבל מהובלים, וזה לשונו:
"עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות".
מפירושו של רש"י עולות שתי הזיות חמורות: האחת, לפי רש"י יש אמת בהבלי האסטרולוגיה; ואולי חמורה ממנה, משה רבנו ע"ה חשש מנזקם של גרמי השמים, ובזה הוא הודה בעבודה-הזרה של האסטרולוגיה (וכידוע בהלכה, כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא), ולכן הוא נאלץ לשדד את מערכות השמים "וערבב בין השעות"...
וכמה אפשר לההביל? וכי יש אמת בהבלי האסטרולוגיה? וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו יודה בעבודה-זרה ויחשוש לנזקים הדמיוניים של גרמי השמים? וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו נזקק "לערבב את השעות" ולשדד את מערכות הטבע כדי להינצל מנזקי התהו של המכשפים העמלקים? וכי מה שהיה מובן לירמיה הנביא לא היה ברור למשה רבנו ע"ה? וכך אומר ירמיה (י, ב–ג): "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא". וכבר הרחבתי מאד במקומות אחרים בענייני האסטרולוגיה, ואף חזרתי והעתקתי לעיל את דברי רבנו בהלכה, ומי שרוצה להבין יבין, ומי שלא, ישא בעוונו.
"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (ירמיה יד, כב), "אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).
זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שנס כל-כך גדול של "ערבוב שעות" לא ייזכר בספר התורה? כלומר, לפי רש"י תשע בבוקר פתאום נהפכה לחמש, והשעה שלוש לעשר, וכן כיוצא בזה מן הנמנעות, ובמלים אחרות, המיקום של השמש התחלף מדי שעה באופן מופלא...
והמעורבב היחיד שנתערבב כאן הוא רש"י-שר"י הלץ השיכור, כל שוגה בו לא יחכם.
דוגמה תסו
בשמות (יז, יג) נאמר: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב", ושם פירש רש"י: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ – חתך ראשי גיבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדין שעשה על-פי הדיבור של שכינה". נשים לב, לפי רש"י, יהושע ריחם על עמלק ואִפשר לחלשים שבהם שהגיעו לידיו לחזור לעם עמלק! ואף חמור מזאת, רש"י מביא ראיה מהפסוק, שיהושע קיבל בעניין זה פקודה ישירה מה' יתעלה, כאילו הקב"ה הורה לו לרחם על עמלק!
ואיך יעלה על הדעת לומר כן? והנה מה שנאמר בתורה רק פסוק אחד לאחר-מכן (יז, יד):
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
ובל נשכח מה אירע לשאול המלך כאשר הוא ריחם רק על מיטב הצאן והבקר (ש"א פרק ט):
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
ואולי יהיו מי שיטענו שיש לרש"י מקור לדבריו במכילתא דרי"ש (מסכתא דעמלק א), ובכן, שוב רש"י מזייף ומסלף את ספרות חז"ל, והנה לפניכם הדברים שהובאו במכילתא בעניין זה:
"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ – רבי יהושע אומר: ירד וחתך ראשי גיבורין שעמו העומדים בשורות המלחמה [...] לְפִי חָרֶב – רבי יהושע אומר: לא ניוולם אלא דנם ברחמים. רבי אליעזר אומר: לפי חרב למה נאמר? למדנו שהמלחמה הזאת לא הייתה אלא על-פי הגבורה".
המדרש פותח בתיאור גבורתו של יהושע, ובפסקה הבאה שם הוא ממשיך בתיאור מעשיו של יהושע שלא ניוול את העמלקים, אך מה המשמעות של המלים: "לא ניוולם"? וכי הכוונה היא שהוא ריחם עליהם? ברור שלא, שהרי ר' יהושע דורש את המלים "לְפִי חָרֶב", ואיך אפשר לדרוש מן המלים הללו שיהושע ריחם על העמלקים? אלא ברור שהכוונה שהוא היכה אותם בחרבו, אך לא נהג עמהם כמנהג הישמעאלים אשר נוהגים להתעלל בגופות, לבתר אותם ולהשחית אותם בחרבותיהם לבלי היכר, וכפי שהם נהגו עם חיילינו ז"ל במלחמות ישראל.
ההזיה הזו שרש"י מחדיר לפירושו, כאילו יהושע ריחם על עמלק, וכאילו הקב"ה הוא זה שהורה לו לרחם על עמלק, חושפת השקפת מינות גסה ביותר, כי מי שמסוגל לרחם על עמלק ואף לזייף את התורה כאילו הקב"ה הוא זה שהורה ליהושע לרחם עליהם (אף שבפסוק הבא נאמר במפורש שיש להכריתם לחלוטין עד-סוף-כל-הדורות) – מי שמסוגל להסתכן בזיוף כל-כך גס ובולט, חושף למעשה שהוא אכוּל בשנאה יוקדת לדרך ה' ולדרך האמת של עם-ישראל. כי מי שמסוגל להעלות על דעתו לרחם על העמלקים מגלה שיש לו מכנה משותף יסודי מאד עם עמלק: החרבת עם-ישראל, אלא שעמלק ניסו לעשות זאת בכוח החרב, ואילו רש"י-שר"י ניסה לעשות זאת באמצעות זיוף וסילוף התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, והפיכתן למינות. ועל החרבת עמֵּנו באמצעות זיוף וסילוף הדת, ראו נא במאמר: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות", בפרק: "עיוות דת האמת – הכחדתה בטשטושה".
דוגמה תסז
בשמות (יז, טז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַייָ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", ושם פירש רש"י: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ – ידו של הקדוש-ברוך-הוא הורמה לישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית", וכבר הרחבתי בדוגמה שצב בכל ענייני ההגשמה בפירוש "יד". ורש"י מוסיף ואומר שם כך: "ומהו כס? ולא [=ולמה לא] נאמר 'כסא'? ו[למה] אף השם [=שם ה'] נחלק לחציו ['יָהּ']? [תשובה:] נשבע הקדוש-ברוך-הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר: 'הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח' [תה' ט, ז], זהו עמלק שכתוב בו: 'וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' [עמוס א; ופסוק זה לא נאמר על עמלק אלא על אדום] 'וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה' [תה' ט, ז], מהו אומר אחריו: 'וַייָ לְעוֹלָם יֵשֵׁב' [תה' ט, ח] הרי השם שלם, 'כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ' [תה' שם] הרי כסאו שלם".
וכבר עסקתי לא מעט בעניין ההגשמה שבייחוס כיסא לבורא-עולם, ראו נא בדוגמות: ג, צג, במבואות לחלקים יג ו-יו, קצז, שצב, תנג. ובמאמרים: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?", "כתר או נקדישך?" ועוד. ומי שסובר שיש להקב"ה מקום מוגדר שבו מונח "כיסאו", סבור למעשה שיש לו כיסא גשמי במציאות עולמנו החומרית – ואם כך, הרי שיש לו מאפיינים גופניים, כי אם יש לו כיסא הוא זקוק לישיבה ולמנוחה ויש לו גוף ותנוחת ישיבה על כיסא!
כמו כן, רש"י מסלף הפעם את מדרש תנחומא המאוחר שהרי אפילו בו, לעיל מן הקטע שנזכר, נאמר (כי תצא, יא): "אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה? אלא על-ידי שהחריב ירושלים שכתוב בה: 'בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא יְיָ' [יר' ג, יז]". כלומר, רש"י משמיט את הרחקת הגשמות, ומביא את המדרש בעניין שלמות הכיסא בלי שום הערה שמדובר במדרש, ואף מחדיר אותו לתוך פירוש פשטני. ובעניין ייחוס מקום לבורא יתעלה, ראו נא דוגמה תלה.
יתר-על-כן, בשרבוטֵי שר"י למסכת ברכות (נח ע"א) הוא מוסיף ומשחית את הפסוק הנדון, ואסביר: חכמים ע"ה דרשו שם את הפסוק בדברי הימים א (כט, יא): "לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ", וכֹה דברי חז"ל: "לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, טז]".
וכך שרבט רש"י שם: "הממלכה זו מלחמת עמלק – דכתיב בה כיסא מלכות: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, טז], כלומר על-ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו". נשים לב שבגמרא לעיל לא נזכרה הגשמה כלל ועיקר! לעומת זאת, רש"י מחדיר לליבנו את ההגשמה באופן הדרגתי: בתחילה הוא אומר: "דכתיב בה כיסא מלכות", דהיינו מה שכתוב בפסוק: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" אינו בגדר משל אלא מדובר ב"כיסא מלכות", ולאחר שרש"י ריכך אותנו בארטילריה לקבלת המינות הוא מוסיף ואומר בסוף פירושו: "כלומר, על-ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו". והיכן נאמר בגמרא לעיל שיש לה' יתברך כיסא מלכות? או שכיסאו מתעלה ומתרומם? ובקיצור, בשלב הראשון רש"י מחדיר את הפרשנות שהכיסא שנזכר בפסוק הוא כיסא מלכות, כלומר לשיטתו הפסוק אינו משל, ואם אינו משל אז מן ההכרח לסבור שמדובר בכיסא מלכות מוחשי; ובשלב השני הוא מחדיר את הפרשנות שמדובר בכיסאו של הקב"ה יתרומם שמו.
מדהים