top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סט)

בשבת (לג ע"ב) אומר רש"י כך:


"שלם בגופו – שנתרפא מצליעתו". כלומר, לפי רש"י מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך היה דומה להתגוששות של מתאבקים בזירה, וכבר הרחבתי בסכלותו זו בחלק לז, דוגמה ו.


***

בשבת (לד ע"א) סופר על רשב"י שיצא לשוק וראה את יהודה בן גרים, מסיבה כלשהי שלא נתבארה בתלמוד הוא "נתן בו את עיניו ועשהו גל של עצמות". ובכן, אין צורך לומר שרשב"י לא היה נביא וגם לא יעלה על הדעת שהיו לרשב"י כוחות כישוף דמיוניים. ברור אפוא שמדובר באגדה, דהיינו בביטוי חריף שנועד לבטא את השפעת כעסו של רשב"י על יהודה בן גרים.


ברם, רש"י פירש עניין זה כפשוטו, וזה לשונו שם: "גל מעצמות – כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה". כלומר, לפי רש"י היו לרשב"י כוחות כישוף שבאמצעותם הוא חיסל את יהודה בן גרים, ואף גרם לכך שגופתו נרקבה באופן מיידי, כאילו היא עומדת כבר ימים רבים.


ועל חומרת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הרחבתי במקומות רבים – רק עם סכל ונבל.


***

בשבת (לז ע"ב) שאלו האם מותר להשהות מאכלים על גבי כירה שהסיקוה בגפת או בעצים (ויש חשש כידוע שמא יחתה בגחלים ויעבור על מלאכת הבערה), והקשו: והרי נהגו להשהות לרב יהודה על גבי כירה כזו והיה אוכל בשבת מן האוכל שחומם לו! והשיבו שרב יהודה "מסוכן הוא", דהיינו שהוא חולה שיש בו סכנה, ולכן התירו אפילו לחמם לו את האוכל בשבת.


אולם, רש"י משום מה פירש שרב יהודה היה גרגרן שלקה בהפרעת אכילה קשה! והנה לפניכם פירושו: "מסוכן הוא – רגיל לאוחזו בולמוס, וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב". תיאורו של רב יהודה כגרגרן בולימי שאוחזו בולמוס אכילה לעתים קרובות חמור מאד, ולא רק בשל החרפה הגדולה שיש בכך כלפי רב יהודה – אלא בעיקר מפני שבפירושו הזה רש"י-שר"י מכשיר למעשה את הזלילה והסביאה, שהרי כל אחד יכול לטעון שהוא כמו רב יהודה האמורא הדגול אשר נתקף בהתקפי אכילה בלתי נשלטים, וכך יעביר את ימיו בזלילה וסביאה, וכמו שנוהגים רבים מאד מקרב המינים וצאצאיהם שהפכו את תאוות האכילה למצוה מן המובחר – אכול וקבל שכר, בעוד שלפי האמת מדובר בעוון חמור שמוציא את האדם מן העולם.


וכבר הרחבתי בעניין רדיפת המאכלות של המינים וצאצאיהם במאמר "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?", ופירושו הזה של רש"י הוא דוגמה נוספת לרדיפת המינים אחר התאוות. כמו כן, רש"י גם שגה בהבנת פשט הגמרא, כי רב יהודה לא נזקק למאכל "מתוק וטוב" כדי להשביע את תאוותו הבלתי נשלטת לפי דמיונו הנגעל של רש"י, אלא רב יהודה היה נזקק למאכל חם – וזו ראיה חזקה לכך שלא מדובר בבולימיה, שהרי מי שאוחזו בולמוס אוכל הכל, אלא, רב יהודה היה חולה מאד, וכדי לקיימו ולחזק את גופו היה הכרח להאכילו אוכל חם, כגון מרק.


ונחתום נקודה זו בפסק רבנו בהלכות תשובה (ז, ג):


"ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".


***

בשבת (מ ע"ב) רש"י מפרש את המלה "סולדת", וזה לשונו: "סולדת – נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה, וזהו לשון: 'וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה' [איוב, ו, י] – ואדאג ברעדה, ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין, אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול". מדברי רש"י עולה, שעל האדם לדאוג מיום הדין אך ורק כאשר הוא יודע שמיתתו קרובה, והשקפתו זו הפוכה להשקפת חז"ל, אשר הורו לנו מוסר גדול במסכת אבות (ב, יב): "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ושם פירש רבנו: "והוא אינו יודע מתי ימות ונמצאו כל ימיו בתשובה", ומקור דברי רבנו בשבת (קנג ע"א).


ושימו לב כיצד פירש רס"ג את המלים: "וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל", וכֹה דבריו:


"אהללנו בחילוי ולא אחמול", כלומר, אהלל ואשבח לבורא-עולם מתוך השתפכות הנפש, כמו "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמ' לב, יא); ולא אחמול – ולא אמעיט ולא אחשוך במלים, ולכן המשך הפסוק הוא: "כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ", דהיינו שלא אחשוך במלים וכפי שנהגתי תמיד שאיני מסתיר ואיני מעלים את חסדי ה' עמי, אלא הנני מפרט ומרחיב בהם ככל יכולתי האנושית.


***

בשבת (נ ע"ב) נאמר כך: "תניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונו, משום שנאמר: 'כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ' [מש' טז, ד]". לפי השקפה זו, כל דבר שברא ה' בעולם ברא לכבודו, כלומר, מציאותו של האדם נועדה ללמד על כבוד ה' יתעלה ועל פעלו המשוכלל עד לאין חקר, ולכן על האדם לטפח את בריאת ה' יתעלה, שהרי בזה ניכרת יותר רוממות הבורא. משל למה הדבר דומה? ליצירת אמנות משוכללת, אם היא מלוכלכת ומטונפת לא יוכר שכלולה ויופייה של היצירה ולא ישתבח בה האמן שעשאהּ. לעומת זאת, אם היא נקייה וברורה ושכלולה המרהיב ניכר לכל, הרי שהמתבונן בה ירומם ויפאר וישבח את גאונות האומן.


אולם, רש"י פירש שם כך: "בשביל קונהו – לכבוד קונהו, דכתיב: 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' [בר' ט, ו]". ויש בפירושו זה רמז עבה לכך שיש לבורא גוף שדומה לגופות בני האדם, שהרי הסיבה לכך שהאדם מחויב לשמור על ניקיון גופו נובעת מכך שהוא נעשה בצלם אלהים! ובמלים אחרות, אם האדם יזניח ויבזה את גופו הרי שהוא מבזה את צלמו של בורא-עולם!


ולהשלמת עניין זה ראו את פירושו של רש"י לבראשית (א, כז):


"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים, שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תה' קלט, ה], נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם [...] וכן הוא אומר: 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם' [איוב לח, יד]; בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא".


וכבר הרחבתי בעניין פרשנות המינות המחרידה הזו בחלק ג.


***

בשבת (נג ע"א) צוטטה ברייתה ובה נאמר: "לא יצא הסוס בזנב שועל", ושם פירש רש"י: "בזנב שועל – שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין". כלומר, לפי רש"י עין הרע שולטת גם בסוסים ובחמורים, כאילו האדם יכול להזיק לסוסו או לחמורו של חברו במבט עינו. ובמקומות רבים למדנו על אמונתו של רש"י ביכולתה של העין להזיק באופנים מאגיים, ראו חלקים: יא (דוגמה ד), יט (דוגמה ב), מז (דוגמה ה), נ (מבוא); נב (דוגמה ד); נח (מבוא), ועוד.


***

עתה נעבור להתעייה נוספת מבתי המינות של האשכנזים הראשונים, לפיה מצות התוכחה נעקרת מספר התורה בכל מקום שנדמה למוֹכיח שהמוּכח לא יקבל את התוכחה. ובמלים אחרות, מצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המוכיח: אם המוכיח משעֵר שהמוּכח לא יקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח!


משמעות ההתעייה הזו הלכה למעשה היא: עקירת מצות התוכחה מן התורה! שהרי אם עצם קיומה נתון לשיקול דעתו של המוכיח, מי לא יפטור את עצמו מלקיים אותה? והראיה הגדולה לעקירתה היא, שמצוה זו אכן נעקרה לחלוטין מדת משה, ואין כמעט מי שמקיים אותה! ולא לחינם היא לא נפסקה בספרי המינים, לא בטור האבן, ולא בשולחן המאגיה וההזיות.


נחל אפוא לבחון את הראיות לעקירתה אצל שר"י, והדרך הרעה שסלל קיימת גם בימינו:


הראיה הראשונה


בשבת (נד ע"ב) נאמר כך: "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכך פוסק רבנו הלכה זו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". אולם, רש"י פירש שם כך: "בכל העולם כולו – בכל ישראל, כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות, שיראין מפניו ומקיימין דבריו".


מדברי רש"י עולה, שחובת התוכחה חלה אך ורק על מי שיראים מפניו ומקיימים את דבריו. כלומר, אם המוכיח סבור שלא יראים מפניו או שלא יקבלו את דבריו הוא פטור מלהוכיח! וזה עיוות חמור מאד, מפני שבזה רש"י גורם למעשה לעקירת המצוה החשובה הזו מן התורה, שהרי הרוב המוחץ של בני האדם מבקשים להתחמק מקיום מצוה זו שמא יבולע להם בפן הכלכלי או החברתי – וכאשר הם רואים את דברי רש"י, דהיינו שמצות התוכחה חלה עליהם אך ורק כאשר הם סבורים שגם יראים מפניהם ושגם דבריהם יתקבלו ברצון – לא יישאר בהם אפילו אחד שיוכיח את חברו לדרכי יושר ואמת, ונמצא שנעקרה מצות התוכחה מן העולם.


והאמת הפוכה מדברי רש"י לחלוטין! החובה להוכיח כלל אינה תלויה במידת סמכותו של המוכיח כלפי החוטא, שהרי בספר ויקרא נאמר (יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" ולא נאמר תלמידך, משמע בין גדול בין קטן מצוה להוכיחו על מעשיו הרעים. זאת ועוד, החובה להוכיח כלל אינה תלויה בסיכויי הצלחתה של התוכחה, כעולה מפסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את החוטא?] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


הראיה השנייה


ראיה נוספת למגמתו של רש"י לעקור את מצות התוכחה מצויה בפירושו למסכת יבמות (סה ע"ב), וכך נאמר שם:


"ואמר ר' אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ר' אבא אומר: חובה [שלא לומר דבר שאינו נשמע], שנאמר: 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' [מש' ט, ח]".


נשים לב, לפי ר' אלעזר יש "מצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולפי ר' אבא מדובר ב"חובה", ולכאורה הדברים תמוהים מאד, וכי מצוה אינה חובה? אלא, המסקנה הראשונה שעולה מדברי הגמרא היא, ש"המצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע היא מעין חובה מוסרית בלבד. לעומת זאת, לפי ר' אבא אסור לומר דבר שאינו נשמע, והדבר הוא בגדר חובה תורנית.


ברם, בהמשך הדברים מגלה לנו ר' אבא מי הם אשר אינם מסוגלים לשמוע: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ" וכו', כלומר, מדובר אך ורק באנשים רעים וחטָּאים לה' מאד כמו המינים, אשר אסור לבוא עמם בשום מגע ושיחה ותוכחה! "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (מש' כא, כד). והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניינם בהלכות עבודה-זרה (ב, ט), וכֹה דבריהם:


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח]".


ברם, רש"י-שר"י כמנהגו עיוות וסילף גם כאן את דת משה, והחליט שדברי ר' אלעזר ור' אבא עוסקים בכל אדם ולא רק בלצים ובמינים! והנה לפניכם פירושו: "לומר דבר הנשמע – דכתיב: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' [ויק' יט, יז], להוכיח מי שמקבל הימנו". נמצא לפי רש"י, שמצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המוכיח – ואם הוא סבור שהמוּכח לא יקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח! דהיינו אסור לו להוכיח!


וזו דרך מתוחכמת מאד למחוק את מצות התוכחה מן התורה, שהרי רש"י-שר"י לא היה מסוגל למחוק את הפסוק מן התורה, כי מי יקשיב לדבר כזה? ברם, לסלף את הפרשנות של התורה, זה כבר הרבה יותר קל לעשות, וכך הוא עשה. אך בפועל, מדובר במחיקה של מצוה ממצוות התורה, שהרי מי יסכן את עצמו להוכיח את זולתו כשעצם קיום המצוה נתון לשיקול דעתו? ואין כמעט אדם אחד שלא יפטור את עצמו מלהוכיח בתואנה שהחוטא ממילא לא ישמע... כל-שכן שמדברי רש"י-שר"י עולה, שלא רק שאין צורך להוכיח אלא שאסור מהתורה להוכיח!


הראיה השלישית


אחת מהחובות החשובות ביותר של מצות התוכחה היא להוכיח את האדם תחילה בינו לבינו בדרכי נועם, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ו, ט): "המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעוֹ שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא". וכן רבנו פוסק גם בהלכה הבאה שם: "המוכיח את חברו, תחילה [=בראשית התוכחה] לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל-שכן ברבים". כלומר, ברור שאסור לאדם להכלים את חברו בתוכחתו הראשונה שנעשית בינו לבינו.


ועתה לפירוש רש"י שבו הוא משחית את מצות התוכחה, בפירושו לערכין (טז ע"ב) הוא מפרש את דברי הספרא כך: "[יכול את מוכיחו] ופניו משתנין – שיוכיחנו ברבים להלבין פניו".


לפי הספרא אסור להוכיח את האדם בתחילת התוכחה בינו לבינו בדרך של הלבנת פנים, אלא, חובה להוכיחו בתחילה בנועם וכפי שראינו לעיל בהִלכות אופני התוכחה. אולם, לפי רש"י האיסור להלבין פנים בתחילת התוכחה הוא אך ורק ברבים, דהיינו בפרהסיה! ומזאת עולה, שמותר להוכיח בתחילת התוכחה בינו לבינו בדרך של ביזוי והלבנת פנים! אולם, עיוות דרכי התוכחה יגרום בהכרח להשחתת מצות התוכחה – שהרי אם בני האדם יסברו שמותר להכלים מיד בתחילת התוכחה בינו לבינו, סוף התוכחה להיכשל, וכישלונה של התוכחה יחזק את טענת הרשעים שיש לעקור את המצוה הזו מן התורה, כי אין שום דרך לקיימה ולהעמידה.


ואם תשאלו: ומדוע המינים טרחו לזייף ולהשחית את מצות התוכחה? ובכן, ברור שהייתה למינים מטרה גדולה מאד בהשחתת מצות התוכחה, שהרי באמצעות השחתתה הם למעשה השחיתו את הכלי המרכזי שיש בידי אנשי האמת להרחיק את בני האדם מדרכי המינים. כמו כן, ממטרות הכמורה האורתודוקסית היא להפיק רווחים וטובות הנאה מן ההמון, כמו בכנסייה הנוצרית. אולם, הדבר הראשון שעל הכומרים לעשות כדי לזכות באהדת ההמון הוא להימנע מלהוכיחם, שהרי אם יוכיחו את ההמון – ישנאום, ולפיכך מחקו את המצוה הזו מן התורה.


"הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי [...] כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם [...] כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ [...] אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" יר' (כ, ז–יב).


"שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבו" (עמוס ה, י).


סיבה נוספת, המוכיח צריך בהכרח להתנהג בהתאם לרמה המוסרית והערכית שהוא דורש מחברו או מתלמידיו, ואיך המינים יכבלו את עצמם לערכי מוסר? והלא הדבר מנוגד לתאוותם! להיפך, המינים מכסים ומגוננים על בעלי התאווה שביניהם, מפני שהם מזדהים עמם או מפני שהם סבורים שתורתם הדמיונית מגינה ומצילה עליהם מכל העוונות והתועבות – וכמו שראינו כיצד ליצמן הגן בחירוף-נפש על מלכה לייפר, והצליח לדחות בשנים רבות את משפטה.


על-כל-פנים, רש"י בפרשנותו לעיל מזייף את התורה-שבעל-פה ולמעשה כופר בפירושה הנכון והנאמן של מצות התוכחה המסור באומה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יז): "שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה, והיא תורה-שבעל-פה". ומה דינם של הכופרים בתורה? הנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה" וכו'.


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש [=לא ישתנה מאומה בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סט)
.pdf
הורידו את PDF • 184KB

102 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page