רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סט)

בשבת (לג ע"ב) אומר רש"י כך:


"שלם בגופו – שנתרפא מצליעתו". כלומר, לפי רש"י מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך היה דומה להתגוששות של מתאבקים בזירה, וכבר הרחבתי בסכלותו זו בחלק לז, דוגמה ו.


***

בשבת (לד ע"א) סופר על רשב"י שיצא לשוק וראה את יהודה בן גרים, מסיבה כלשהי שלא נתבארה בתלמוד הוא "נתן בו את עיניו ועשהו גל של עצמות". ובכן, אין צורך לומר שרשב"י לא היה נביא וגם לא יעלה על הדעת שהיו לרשב"י כוחות כישוף דמיוניים. ברור אפוא שמדובר באגדה, דהיינו בביטוי חריף שנועד לבטא את השפעת כעסו של רשב"י על יהודה בן גרים.


ברם, רש"י פירש עניין זה כפשוטו, וזה לשונו שם: "גל מעצמות – כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה". כלומר, לפי רש"י היו לרשב"י כוחות כישוף שבאמצעותם הוא חיסל את יהודה בן גרים, ואף גרם לכך שגופתו נרקבה באופן מיידי, כאילו היא עומדת כבר ימים רבים.


ועל חומרת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הרחבתי במקומות רבים – רק עם סכל ונבל.


***

בשבת (לז ע"ב) שאלו האם מותר להשהות מאכלים על גבי כירה שהסיקוה בגפת או בעצים (ויש חשש כידוע שמא יחתה בגחלים ויעבור על מלאכת הבערה), והקשו: והרי נהגו להשהות לרב יהודה על גבי כירה כזו והיה אוכל בשבת מן האוכל שחומם לו! והשיבו שרב יהודה "מסוכן הוא", דהיינו שהוא חולה שיש בו סכנה, ולכן התירו אפילו לחמם לו את האוכל בשבת.


אולם, רש"י משום מה פירש שרב יהודה היה גרגרן שלקה בהפרעת אכילה קשה! והנה לפניכם פירושו: "מסוכן הוא – רגיל לאוחזו בולמוס, וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב". תיאורו של רב יהודה כגרגרן בולימי שאוחזו בולמוס אכילה לעתים קרובות חמור מאד, ולא רק בשל החרפה הגדולה שיש בכך כלפי רב יהודה – אלא בעיקר מפני שבפירושו הזה רש"י-שר"י מכשיר למעשה את הזלילה והסביאה, שהרי כל אחד יכול לטעון שהוא כמו רב יהודה האמורא הדגול אשר נתקף בהתקפי אכילה בלתי נשלטים, וכך יעביר את ימיו בזלילה וסביאה, וכמו שנוהגים רבים מאד מקרב המינים וצאצאיהם שהפכו את תאוות האכילה למצוה מן המובחר – אכול וקבל שכר, בעוד שלפי האמת מדובר בעוון חמור שמוציא את האדם מן העולם.


וכבר הרחבתי בעניין רדיפת המאכלות של המינים וצאצאיהם במאמר "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?", ופירושו הזה של רש"י הוא דוגמה נוספת לרדיפת המינים אחר התאוות. כמו כן, רש"י גם שגה בהבנת פשט הגמרא, כי רב יהודה לא נזקק למאכל "מתוק וטוב" כדי להשביע את תאוותו הבלתי נשלטת לפי דמיונו הנגעל של רש"י, אלא רב יהודה היה נזקק למאכל חם – וזו ראיה חזקה לכך שלא מדובר בבולימיה, שהרי מי שאוחזו בולמוס אוכל הכל, אלא, רב יהודה היה חולה מאד, וכדי לקיימו ולחזק את גופו היה הכרח להאכילו אוכל חם, כגון מרק.


ונחתום נקודה זו בפסק רבנו בהלכות תשובה (ז, ג):


"ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".


***

בשבת (מ ע"ב) רש"י מפרש את המלה "סולדת", וזה לשונו: "סולדת – נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה, וזהו לשון: 'וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה' [איוב, ו, י] – ואדאג ברעדה, ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין, אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול". מדברי רש"י עולה, שעל האדם לדאוג מיום הדין אך ורק כאשר הוא יודע שמיתתו קרובה, והשקפתו זו הפוכה להשקפת חז"ל, אשר הורו לנו מוסר גדול במסכת אבות (ב, יב): "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ושם פירש רבנו: "והוא אינו יודע מתי ימות ונמצאו כל ימיו בתשובה", ומקור דברי רבנו בשבת (קנג ע"א).


ושימו לב כיצד פירש רס"ג את המלים: "וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל", וכֹה דבריו:


"אהללנו בחילוי ולא אחמול", כלומר, אהלל ואשבח לבורא-עולם מתוך השתפכות הנפש, כמו "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמ' לב, יא); ולא אחמול – ולא אמעיט ולא אחשוך במלים, ולכן המשך הפסוק הוא: "כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ", דהיינו שלא אחשוך במלים וכפי שנהגתי תמיד שאיני מסתיר ואיני מעלים את חסדי ה' עמי, אלא הנני מפרט ומרחיב בהם ככל יכולתי האנושית.


***

בשבת (נ ע"ב) נאמר כך: "תניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונו, משום שנאמר: 'כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ' [מש' טז, ד]". לפי השקפה זו, כל דבר שברא ה' בעולם ברא לכבודו, כלומר, מציאותו של האדם נועדה ללמד על כבוד ה' יתעלה ועל פעלו המשוכלל עד לאין חקר, ולכן על האדם לטפח את בריאת ה' יתעלה, שהרי בזה ניכרת יותר רוממות הבורא. משל למה הדבר דומה? ליצירת אמנות משוכללת, אם היא מלוכלכת ומטונפת לא יוכר שכלולה ויופייה של היצירה ולא ישתבח בה האמן שעשאהּ. לעומת זאת, אם היא נקייה וברורה ושכלולה המרהיב ניכר לכל, הרי שהמתבונן בה ירומם ויפאר וישבח את גאונות האומן.


אולם, רש"י פירש שם כך: "בשביל קונהו – לכבוד קונהו, דכתיב: 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' [בר' ט, ו]". ויש בפירושו זה רמז עבה לכך שיש לבורא גוף שדומה לגופות בני האדם, שהרי הסיבה לכך שהאדם מחויב לשמור על ניקיון גופו נובעת מכך שהוא נעשה בצלם אלהים! ובמלים אחרות, אם האדם יזניח ויבזה את גופו הרי שהוא מבזה את צלמו של בורא-עולם!


ולהשלמת עניין זה ראו את פירושו של רש"י לבראשית (א, כז):


"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים, שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תה' קלט, ה], נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם [...] וכן הוא אומר: 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם' [איוב לח, יד]; בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא".


וכבר הרחבתי בעניין פרשנות המינות המחרידה הזו בחלק ג.


***

בשבת (נג ע"א) צוטטה ברייתה ובה נאמר: "לא יצא הסוס בזנב שועל", ושם פירש רש"י: "בזנב שועל – שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין". כלומר, לפי רש"י עין הרע שולטת גם בסוסים ובחמורים, כאילו האדם יכול להזיק לסוסו או לחמורו של חברו במבט עינו. ובמקומות רבים למדנו על אמונתו של רש"י ביכולתה של העין להזיק באופנים מאגיים, ראו חלקים: יא (דוגמה ד), יט (דוגמה ב), מז (דוגמה ה), נ (מבוא); נב (דוגמה ד); נח (מבוא), ועוד.


***

עתה נעבור להתעייה נוספת מבתי המינות של האשכנזים הראשונים, לפיה מצות התוכחה נעקרת מספר התורה בכל מקום שנדמה למוֹכיח שהמוּכח לא יקבל את התוכחה. ובמלים אחרות, מצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המוכיח: אם המוכיח משעֵר שהמוּכח לא יקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח!


משמעות ההתעייה הזו הלכה למעשה היא: עקירת מצות התוכחה מן התורה! שהרי אם עצם קיומה נתון לשיקול דעתו של המוכיח, מי לא יפטור את עצמו מלקיים אותה? והראיה הגדולה לעקירתה היא, שמצוה זו אכן נעקרה לחלוטין מדת משה, ואין כמעט מי שמקיים אותה! ולא לחינם היא לא נפסקה בספרי המינים, לא בטור האבן, ולא בשולחן המאגיה וההזיות.


נחל אפוא לבחון את הראיות לעקירתה אצל שר"י, והדרך הרעה שסלל קיימת גם בימינו:


הראיה הראשונה


בשבת (נד ע"ב) נאמר כך: "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכך פוסק רבנו הלכה זו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". אולם, רש"י פירש שם כך: "בכל העולם כולו – בכל ישראל, כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות, שיראין מפניו ומקיימין דבריו".


מדברי רש"י עולה, שחובת התוכחה חלה אך ורק על מי שיראים מפניו ומקיימים את דבריו. כלומר, אם המוכיח סבור שלא יראים מפניו או שלא יקבלו את דבריו הוא פטור מלהוכיח! וזה עיוות חמור מאד, מפני שבזה רש"י גורם למעשה לעקירת המצוה החשובה הזו מן התורה, שהרי הרוב המוחץ של בני האדם מבקשים להתחמק מקיום מצוה זו שמא יבולע להם בפן הכלכלי או החברתי – וכאשר הם רואים את דברי רש"י, דהיינו שמצות התוכחה חלה עליהם אך ורק כאשר הם סבורים שגם יראים מפניהם ושגם דבריהם יתקבלו ברצון – לא יישאר בהם אפילו אחד שיוכיח את חברו לדרכי יושר ואמת, ונמצא שנעקרה מצות התוכחה מן העולם.


והאמת הפוכה מדברי רש"י לחלוטין! החובה להוכיח כלל אינה תלויה במידת סמכותו של המוכיח כלפי החוטא, שהרי בספר ויקרא נאמר (יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" ולא נאמר תלמידך, משמע בין גדול בין קטן מצוה להוכיחו על מעשיו הרעים. זאת ועוד, החובה להוכיח כלל אינה תלויה בסיכויי הצלחתה של התוכחה, כעולה מפסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את החוטא?] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחז