בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי

עודכן ב: יול 7

בספר ויקרא נאמר (יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". במאמרי "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" הראיתי, כי לדעת רבנו ישנם שלושה איסורי תורה בכלל לאו זה: א) להתיימר בהגדת העתים; ב) לשאול או לעיין בדברי האסטרולוגים בדבר העתים; ג) לפעול או להימנע מפעולה בעקבות דברי האסטרולוגים.


והנה לשון רבנו בספר המצוות:


"והמצוה השתים ושלשים, האזהרה שהוזהרנו מלעשות על-פי בחירת האצטגנינות, והוא שנֹאמר: 'יום זה ראוי לפעולה פלונית' ונתכוון לעשותו, או 'יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית' וְנִמָּנַע מלעשותה, והוא אמרו יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים] מְעוֹנֵן [וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף' (דב' יח, י)]. וכבר נכפל לאו זה ונאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [שם]. ולשון סִפְרָא: 'לא תעוננו, אלו נותני הָעִתִּים', לפי שהוא נגזר מן עונה [=זמן]. כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים [=קובע זמנים, אסטרולוג] האומר: 'עת פלונית טובה ועת פלונית רעה'. וגם העובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר המודיע את העונות, לא השואל עליהן, אבל גם השאלה על כך אסורה נוסף על היותו דבר בלתי אמתי. והמכוון מעשיו לזמן מסוים, מתוך חישוב כדי שיהא מאושר או יצליח באותה המלאכה [לפי דמיונו], הרי גם זה סופג מלקות, לפי שעשה מעשה".


מדברי רבנו ב"ספר המצוות" עולות ארבע תובנות מרכזיות חשובות מאד:


א) אסור מן התורה לחשב את העתים, ובספרא שהוא מדרש הלכה נאמר במפורש: "לא תעוננו – אלו נותני הָעִתִּים".


ב) התורה כללה את המעונן המנחש והמכשף באותו פסוק! כלומר, כמו שהניחוש והכישוף הם הבל מהובל ושקר וכזב ואין בהם ולו זיק של אמת – כך גם קביעת העתים.


ג) התורה לא חילקה – כל חישוב עתים אסור מן התורה, ומכיוון שרוב ואולי כל חישובי העתים היו נקבעים לפי מהלך גרמי השמים (כפי שהדבר מצוי גם בימינו), רבנו התייחס בעיקר להם: "האזהרה שהוזהרנו מלעשות על-פי בחירת האצטגנינות".


ד) לדעת רבנו האסטרולוגיה היא הבל מהובל ושקר וכזב: "נוסף על היותו דבר בלתי אמתי", והנה פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י), וזה לשונו:


"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן – אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


וכן כותב מָרי יוסף קאפח בהערה למורה (עמ' רנא), וזה לשונו: "היא השקפת רבנו [...] שאין שום השפעה למולדות ולמערכות הכוכבים על תכונותיו הנפשיות של האדם. אלא בנין גופו מזגו וחינוכו הם המעצבים את דמותו. אבל לפי השקפת הוברי שמים ההוזים בכוכבים תכונות האדם מוטבעות במטבעות שאין לו שליטה עליהם".


א. האסטרולוגיה – שורש עבודה-זרה


הרמב"ם מלמדנוּ בספרוֹ פירוש-המשנה (עבודה זרה ד, ז), שהאסטרולוגיה היא בעצם שורש העבודה-הזרה שפשׂתה מאד בעולם הקדום, וכך כותב הרמב"ם:


"והיסוד לכך [לאמונות הטפלות שיצוינו להלן, ולהמצאת הסגולות למיניהן], הם 'אלצאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם וְחָלַק על דעותיהם [=השקפותיהם] הנִּפסדות [...], והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות לא להם, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=האסטרולוגיה], והכּשפים, והלחשים, והורדת הרוחות [=סיאנס, העלאה באוב], והשׂיחות עם הכוכבים, והשֵּׁדים, והאוֹב, וְהַנַּחַשׁ [=הניחוש], וְהַיִּדְּעוֹנִי לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שָׁלְּפָה תורת האמת חַרְבָּהּ עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".


במאמרי שהזכרתי לעיל, ביארתי כיצד האמונה באמיתת האסטרולוגיה הובילה בשני שלבים לעבודה-זרה ממש, ולא אחזור על הדברים כאן. ברם, נראים הדברים כי עצם האמונה באסטרולוגיה הינה עבודה-זרה, כי מי שמאמין שיש לכוכבים כוחות על-טבעיים להיטיב ולהרע לבני האדם, מאמין באמיתת עבודה-זרה, וכפי שנאמר במשנה:


"השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. [ופירש שם רבנו:] אמרוֹ 'שחיטתו פסולה' משמע שאותו הנשחט מותר בהנאה. במה דברים אמורים? בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם. אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו, ומשפיעים בהם אותן ההשפעות שמדמים בעלי ה'טלאסם' – הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה".


נמצא, שמי שעובד לכוכבים ולמזלות הוא עובד עבודה-זרה! ואפילו מי שאינו עובדם, אבל מאמין באמיתתם ובכוחם, עובר עבירה חמורה משום עבודה-זרה, שהרי רבנו פוסק בהלכות עבודה זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


ולא רק מחרף ומגדף, אלא גם כופר בתורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...], וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


כלומר לדעת רבנו, עצם האמונה באמיתת האסטרולוגיה וכוחות הכוכבים היא עבודה-זרה!


רבנו מסכם את דבריו בפירוש המשנה שם:


"וכן מצאתי להם [לחכמי התלמוד] הערה על משפטי המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש והעוננות, לא שהם גורם [=לא שהם גורם אמתי להתרחשויות בעולם, אלא הם שקר וכזב ככל שאר מיני הנחש והעוננות] כמו שמדמים ההוזים בכוכבים, אָמְרוּ: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים' [סנהדרין סו ע"א], וזו היא דעת הפילוסופים בהם, [...] וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה [=השקפת עולם], לפי שהזיות בני אדם בכוכבים [...] אינם מעט, וכבר הִמְרוּ בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם [כלומר, גם מי שרק מאמין באמיתת האסטרולוגיה וכוחות הכוכבים הוא בגדר כופר בתורה כולה וזונה אחר עבודה-זרה]".


כלומר לדעת רבנו, חז"ל סברו שמשפטי הכוכבים – האסטרולוגיה, הם ככל שאר מיני הנחש והעוננות, ואין בהם שום זיק של אמת, בדיוק כמו הניחוש והכישוף.


ב. הציר אשר עליו סובבת התורה


רבנו חוזר ואומר שוב ושוב בספרו "מורה הנבוכים", שהציר שעליו סובבת התורה כולה הוא מחיית עבודה-זרה, וזו מטרתה המרכזית והראשונה של התורה: לבער את העבודה-הזרה בכל דרך אפשרית ולמחות את עקבותיה כליל. ולכן ההשקפה שיש כוכבים "מועילים" ו"מזיקים" חמורה ביותר, הואיל והיא נוגדת את תכליתה המרכזית של התורה!


והנה לשון רבנו שם (ג, לז):


"כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו שנמצאים לאישי בני אדם, לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם".


ממקור זה אנו רואים מפורשות, כי לדעת רבנו עקירת ומחיית האמונה בכוכבים, שהם מזיקים או מועילים לפי מצביהם בשמים, היא ממטרות התורה! עוד למדנו, כי האמונה שיש לכוכבים כוחות והשפעה, מגדירה את הכוכבים כאלילים ואת עבודתם כעבודת אלילים, שהרי רבנו אומר: "לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם". וכבר ראינו שהאמונה בלבד באמיתת עבודה-זרה חמורה ביותר, כלומר גם האמונה באמיתת כוחות הכוכבים והשפעותיהם, ללא עבודתם, היא בלבד בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. נמצא, שאף שהאמונה באמיתתם אינה עבודה-זרה שעונשה סקילה, עדיין היא בגדר איסור תורה חמור של עבודה-זרה!


ונסיים פרק זה בדברי רבנו באגרת תימן (עמ' מב):


"אבל מה שראיתי שאתה נוטה אליו מענייני הכוכבים [=האסטרולוגיה] [...], כל הדבר הזה הסירהו ממחשבתך, ורחץ דמיונך ממנוֹ כמו שרוחצים את הבגד המלוכלך מטינופו, לפי שהם דברים שאין להם אמיתוּת אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה [=פילוסופי יוון ועוד], כל שכן אנשי התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושׂכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן".


ג. בחינת מופעי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי


לאחר שראינו את דברי רבנו, נעבור לעיין בכמה סוגיות בגמרא אשר מהן עולה לכאורה שיש אמת במשפטי הכוכבים – האסטרולוגיה:


במסכת שבת (קנו ע"א) סופר, שמצאו כתוב על פנקסו של ר' יהושע בן לוי, שמי שנולד ביום ראשון יהיה או טוב או רע בלבד, כלומר הוא לא יהיה בינוני, מפני שביום זה נבראו האור והחושך. מי שנולד ביום שני יהיה כעסן, מפני שביום זה נחלקו המים העליונים והתחתונים בבריאת העולם. מי שנולד ביום שלישי יהיה עשיר וזנאי מפני שביום זה נבראו העשבים. מי שנולד ביום רביעי יהיה חכם מפני שנתלו בו המאורות. מי שנולד ביום חמישי יהיה גומל חסדים, שהרי ביום זה נבראו הדגים והעופות שמתפרנסים מאת ה'. מי שנולד ביום שישי יהיה רודף אחר המצוות, כי רוב העיסוק ביום השישי הוא בהכנה לשבת. מי שנולד בשבת ימות מפני שחיללו עליו את השבת [=וכי יעלה על הדעת שמי שנולד בשבת ימות בהכרח?].


עוד נאמר שם, שדברים אלה נאמרו לר' חנינא, והוא השיב שייצאו ויאמרו לר' יהושע בן לוי, שלא מזל יום גורם אלא מזל שעה: מי שנולד במזל חמה יהיה יפה, ויהיה אוכל משלו ושותה משלו וסודותיו גלויים ואם יגנוב לא יצליח. מי שנולד במזל כוכב נוגה יהיה עשיר וזנאי. מי שנולד במזל כוכב יהיה חכם. מי שנולד במזל הירח יסבול ממכאובים רבים, ואם יגנוב יצליח. מי שנולד במזל שבתאי – מחשבותיו בטלות. מי שנולד במזל צדק יהיה צדיק. מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. רב אשי מעיר, שמי שנולד במזל מאדים יהיה או מקיז דם או גנב או שוחט או מוהל. רבה הקשה על דברי רב אשי, שהרי הוא נולד במזל מאדים ואינו עוסק במלאכות אלה, השיב לו אביי: גם אתה-רבה כדיין, מעניש והורג [=וכמה סנהדרין הורגת? אחת לשבעים שנה וכבר נקראת "קטלנית"].


לכאורה הדברים שתוארו לעיל בגמרא הזויים ביותר, ובמאמרי "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", פירטתי את הסתירות הגדולות של האסטרולוגיה ליסודות דת משה ולשכל הישר, וכמו שרבנו אומר לעיל: "לפי שהם דברים שאין להם אמיתוּת אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה [=פילוסופי יוון ועוד], כל שכן אנשי התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושׂכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן". מָרי יוסף קאפח בספר המדע (עמ' תרכו) אומר כך: חז"ל "פתחו [את דבריהם במלים]: 'כתוב אפינקסיה' דמשמע מצאו כתוב, ורבנו כבר התייחס למציאות זו במורה (א, סב), ולדעתו אף ייתכן כי ריב"ל הגיע לידו בכתב דברים הללו והצניעם כדי שלא יתפתו בהם התמימים, ואחר פטירתו מצאום".


ופתרונו הדחוק מאד של מָרי מתעלם מן העובדה שהיו אמוראים אשר האמינו באמיתת האסטרולוגיה או שלא היה להם כוח להתנגד להשקפה זו שהייתה כל כך נטועה בהמון. כמו כן, מדוע מָרי אומר שאחר פטירתו מצאו את הפנקסים הללו, והלא נאמר במפורש בתלמוד שר' חנינא אמר לתלמידיו שייצאו וישיבו לריב"ל – משמע שריב"ל היה בחיים!


ברם, מָרי בכל זאת רומז לנו אל האמת, ממה שהוא מפנה לעיין בדברי רבנו במורה (א, סב), ושם כותב רבנו שאותם הפנקסים הללו הגיעו "לידי הכשרים החלשים הפתאים אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]". כלומר, היו מחכמי התלמוד אשר נכנעו להמון ונטו אחר האסטרולוגיה!


ומכיוון שאין לי כל צל של ספק כי האסטרולוגיה היא הבל מהובל, והוכחתי זאת בראיות מושכלות רבות שהרחבתי בהן במאמרי "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", ולא יעלה על הדעת שהאסטרולוגיה היא מדע אמתי – חבל מאד שעלו על הגמרא הזיות כאלה, וגם רבנו הרמב"ם רומז לכך במורה (א, נט) כאשר הוא משבח ומנתח מאמר מסוים בתלמוד: "וכבר ידעת אמרתם המפורסמת אשר מי יתן והיו כל האמרות כמוה". כמו כן, כבר ביארתי במאמרי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא", שאחת הטעויות הגדולות של העולם הדתי היא להתייחס לתלמוד הבבלי כתורה שבעל-פה שניתנה בהר סיני, מפני שהוא אינו אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה שבעל-פה.


ושוב אנו רואים את הסכנה הגדולה שבלימוד תלמוד בבלי ללא ידיעת השקפות נכונות וסדורות, כי מי שלומד את הסוגיות הללו ב"כוללים" האשכנזים, הרחוקים ממדעים ומידיעת השקפות נכונות, יסבור מיד שיש אמת בהזיות הללו. ולכן, חובה עלינו להבין שגם חכמי התלמוד היה בני אדם, וגם הם שגו וטעו, ואל לנו להתייחס אליהם כאל מלאכים עלי אדמות, אלא כאל קבוצת אנשים שרובה המוחץ היו אנשי אמת, אך גם בהם חלו פגעי הגלות.


ד. אין מזל לישראל


בהמשך סוגיית התלמוד שם, מובאת מחלוקת בין האמוראים ר' חנינא ור' יוחנן בשאלה: האם יש מזל לישראל או שאין מזל לישראל, לדעת ר' חנינא יש מזל לישראל, ולדעת ר' יוחנן אין מזל לישראל, מסקנת הסוגיה היא שאין מזל לישראל, ואומר ר' יוחנן שם כך:


"מנין שאין מזל לישראל? – שנאמר [יר' י, ב]: 'כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה' – ייחתו גויים, ולא ישראל".


ר' יוחנן מצטט פסוק מספר ירמיה אשר בו ה' יתעלה מצווה אותנו שלא לחשוש מאותות השמים, כי רק הגויים הם אלה אשר חוששים מהם. ברם, הנביא ירמיה מגלה לנו, בפסוק שלאחריו שם, את הסיבה המרכזית: "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא", כלומר אסור לנו ללמוד מן הגויים ולחשוש מאותו השמים כי חוקותיהם הללו הבל המה! ברור אפוא מהקשר הפסוקים, שהגויים מתייראים מאותות השמים אף-על-פי שהם הבל, ולא בגלל שיש בהם אמיתות. נמצא, כי לדעת ר' יוחנן האסטרולוגיה היא הבל מהובל, ומה שלא ציטטו בגמרא את הפסוק הבא בירמיה שם, הוא כנראה בגלל כוחה העצום של אמונה זו בקרב ההמון.


ברם, מהראיות שמביאים שאר חכמי התלמוד שם, עולה לכאורה שהם סברו שיש אמיתות בהבלי האסטרולוגיה רק שהם אינם חלים על עם-ישראל, ובניגוד לדברי הנביא ירמיהו המפורשים! ברם, נראה ברור, כי הראיה הראשונה שהביא ר' יוחנן, אשר מצטט את דברי הנביא ירמיה, היא הראיה החשובה והמרכזית כי היא הראיה ההלכתית היחידה! וכל שאר הראיות שהובאו שם לאחר מכן, מבוססות על סיפורים מדרשיים אשר הובאו לפי דעתם של ההמונים באותם הדורות, אשר היו ספוגים בהזיות אליליות וביניהן גם באסטרולוגיה.


טרם שננתח את הסיפורים המדרשיים הללו, נעיין בסוגיה ההלכתית המרכזית שאוסרת את העוננות – במסכת סנהדרין (סה ע"ב) נאמר במפורש שהעוננות אסורה מן התורה:


"תנו רבנן: איזה הוא מעונן? ר"ש אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכמים אומרים: זה האוחז את העיניים, ר' עקיבה אומר: זה המחשב עתים ושעות ואומר: היום יפה לצאת, מחר יפה לצאת".


מהִלכת רבנו בעניין המעונן שהובאה בפתיחת דברינו, עולה בבירור כי ר' עקיבה מוסיף על דברי חכמים, כלומר רבנו פוסק כדעת חכמים ור' עקיבה. וכאמור, ברור שהחישובים הללו, כמו בימינו, היו נעשים בעיקר על-ידי הכוכבים והמזלות אף שהם לא נזכרו במפורש בסוגיה. נעבור עתה לשלושת הסיפורים שהזכרנו אשר מובאים שם בגמרא (שבת קנו ע"א–ע"ב). את שלושת הסיפורים הללו הזכיר הרמב"ן בתשובה, ואליו נתייחס בהמשך:


א) מסופר שם על רב שסבר ש"אין מזל לישראל", וראייתו מהמדרש שנאמר באברהם אבינו על הפסוק: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" וכו' (בר' טו, ה). במדרש מסופר על אברהם אבינו שטוען לפני הקב"ה שלא יהיה לו זרע, מפני שראה באצטגנינות שלו שהוא אינו ראוי להוליד בן. והקב"ה משיב לו: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, האם נראה לך שבגלל שכוכב צדק במערב אין אתה יכול להוליד? הנני מחזיר ומעמיד אותו במזרח.


עד כאן פחות או יותר דברי האגדה, וכי יעלה על הדעת להבין אותה כפשוטה? וכי יעלה על הדעת שדווקא אברהם אבינו, הלוחם הגדול בעבודה-זרה, יאמין באצטגנינות שהיא עבודת אלילים? כמו כן, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה כפוף למזלות? כלומר, שהוא צריך להזיז את כוכב צדק כדי לשנות את "מזלו" של אברהם אבינו? ואם "אין מזל לישראל" מדוע הקב"ה צריך להזיז את כוכב צדק כדי לשנות את "מזלו" של אברהם אבינו? ואם אברהם אבינו כפוף למזלות איך יעלה על הדעת שלישראל בניו אין מזל?


ברור אפוא שאין להבין ולקבל מדרש זה כפשוטו, וכל מטרת המדרש היא להרחיק את המוני עם-ישראל מאמונת האסטרולוגיה ככל שאפשר, ולפי דעתי מדרש זה הוא מסוג המדרשים שרבנו יאמר עליהם שאין להתייחס לפרטיהם כלל, והם משמשים כתפאורה חסרת משמעות לרעיון המרכזי (ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


ב) עוד מסופר שם על בתו של ר' עקיבה, שאמרו לה החוזים בכוכבים שביום חתונתה יכיש אותה נחש ותמות, והייתה דואגת הרבה מדבריהם. ביום חתונתה לקחה סיכה מראשה ונעצה אותה בכותל לשמרה שם. בבוקר הוציאה את הסיכה, והנה נמשך יחד עם סיכתה נחש מת שהמתין בחור שבכותל, והסיכה נעוצה בעינו. אמר לה אביה: מה עשית שזכית להינצל מן הנחש? אמרה לו: בליל החתונה בעוד כולם שרויים בשמחה, דפק עני בדלת ואף אחד לא שם לב, והיא פתחה לו ונתנה לו את מנת האוכל שהייתה לה. ועל זה דרש ר' עקיבה: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (מש' יא, ד).


גם על אגדה זו יש תמיהות: אם אין מזל לישראל, מדוע חששה בתו של ר' עקיבה? וכי אביה ר' עקיבה לא אמר לה שאין לה ממה לחשוש כי אין מזל לישראל? כמו כן, הלא ר' עקיבה הוא זה שפוסק לעיל, בסוגיה ההלכתית במסכת סנהדרין, שאסור לעונן מן התורה ועל פיו נפסקה ההלכה! כיצד לא חשש לייחס חשיבות לדברי החוזים בכוכבים? והלא הוא עובר על איסור תורה לפי דברי עצמו!


אלא נראה לי שיש כאן שני רעיונות חשובים: האחד, לא לחינם צוין שבתו של ר' עקיבה הייתה דואגת הרבה מדברי החוזים בכוכבים, כלומר כעונש על כך שעברה על איסור תורה וחששה מדברי החוזים בכוכבים, זימן לה הקב"ה נחש כעונש מידה כנגד מידה – את חששת ממה שאסרתי עלייך לחשוש, אזמן לך עונש באותו הדבר שחטאת בו (דקפיד – קפדי בהדיה, דלא קפיד – לא קפדי בהדיה). והשני, מטרתה המרכזית של אגדה זו לפי דעתי, לרומם ולפאר את מצות הצדקה, שחשיבותה עצומה ונוראה עד שהיא עשויה להציל אפילו ממוות.


ג) עוד מביאים ראיה שם שאין מזל לישראל מסיפור על רב נחמן בר יצחק, שאמרו לאמו טרם שנולד, שהוא יהיה גנב. בעקבות חששה מדבריהם, ציוותה עליו שלעולם יכסה את ראשו כדי שתהיה עליו יראת שמים, וכן שיבקש רחמים. רב נחמן לא הבין מדוע הורתה לו כן. לימים, ישב ולמד תחת דקל שאינו שלו, במהלך לימודו נפלה מעליו הגלימה שכיסתה את ראשו, הרים עיניו וראה את הדקל, תקפו יצרו ועלה וחתך את אשכול התמרים בפיו.


ושוב יש לתמוה, אם אין מזל לישראל, מדוע חששה אמו של רב נחמן מדברי החוזים בכוכבים? כמו כן, וכי יעלה על הדעת שיש לכיסוי ראש סגולה מאגית, השומרת על מי שחובשו מפני עבירה? והלא ישנם "גדולים" רבים בעלי כיפות ואפילו מגבעות וציציות וזקנים ארוכים והם בשפל התחתיות מעסיקים את כל ישותם בתאוות המזוהמות. זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שרב נחמן יזרוק לפתע את ספרו שלמד בו, ויטפס אחוז אמוק על עץ הדקל ויכרות בפיו בלבד אשכול תמרים?!


אלא ברור שרב נחמן לא היה בהמה, ואגדה זו אינה כפשוטה, ומטרתה ללמד על חשיבות יראת השמים לאדם, שברגע שאדם מסיר אותה מעליו, אין בינו לבין הבהמה מאומה.


נמצא, שרק ראָייתו של ר' יוחנן היא בגדר תשובה הלכתית, ואילו שאר הראיות אינן אלא תשובות מדרשיות שאין ללמוד מהן הלכה ואין להבינן כפשוטן (ויש שם עוד תשובה מדרשית שלא התייחסתי אליה), ולכן גם אין ללמוד מהן שלגויים יש מזל. ברם, חכמי התלמוד נאלצו לדבר כלשון בני אדם, כי האמונות הללו היו נטועות כל כך חזק באותם הזמנים החשוכים נעדרי המדע והטכנולוגיה (ואפילו בימינו אמונות אלה עדיין נפוצות מאד), עד שהיה צורך לומר באופן כזה שכביכול מאמת את האסטרולוגיה. חכמי התלמוד כנראה סברו, שאם הם ישללו את האסטרולוגיה לחלוטין, ההמונים הנבערים לא יקבלו את דבריהם וימשיכו בהזיותיהם. ברם, אם יאמרו שיש אמת באסטרולוגיה, רק שהיא אינה חלה על עם-ישראל, הדברים יתקבלו בלב ההמון, ותושג לכל הפחות הרחקה משמעותית מעבודת אלילים.


הרחקה זו חשובה מאד, כי אף שהיא לכאורה מותירה את אמיתת האסטרולוגיה ביחס לקורות הגויים, היא למעשה עוקרת ממנה את העבודה-זרה שבה, כי היא למעשה מבטלת את השפעתה עלינו, וכל שאין בכוחו להשפיע עלינו הסיכוי שנתייחס אליו ונאמת אותו במחשבתנו קטן מאד. ולא פחות חשוב, הרחקה זו מעקרת מאמונת האסטרולוגיה את הנזקים שהיא עלולה להביא על הפתאים המאמינים בה, כגון ביטול יסוד הבחירה, שכר ועונש, צדק אלהי, ועוד-ועוד, כפי שפירטתי במאמרי על האסטרולוגיה.


סילוק השפעתה של האסטרולוגיה מעם-ישראל (="אין מזל לישראל") היא השער והמבוא לסילוקה מהמחשבה כליל (ודאי אצל הנבונים), מתוך תקווה שלאט לאט יצליחו ההמונים במשך התפתחות האנושות, להתקדם ולהבין שהאסטרולוגיה היא הבל מהובל, ונזכה להתרומם למעלת "עם חכם ונבון" ולכונן "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".


ה. מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת


כידוע, רבנו הרמב"ם ייסד בעבור המאמינים באסטרולוגיה את "מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת", וכפי שהוא כותב בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהִטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת] [...]. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


ברם, נראה לי ברור, שמועדון זה נוסד לאותם "חכמי ישראל" אשר האמינו שהאסטרולוגיה חלה גם על עם-ישראל, כלומר לאלה שלא הלכו בדרכם של חז"ל, וסברו שגם לישראל יש מזל, וכפי שנראה עתה בתשובת הרמב"ן המובאת ב"בית יוסף" (יו"ד, סימן קעט):


"מה שאמרו 'אין שואלים בכלדיים' דבר ברור הוא משמעתא דפרק מי שהחשיך [שבת קנו ע"א–ע"ב] שהם בעלי המזלות החוזים בכוכבים [...]. ובודאי משמע שאין האצטגנינות בכלל נחש דמיבעי ליה: 'מנין [שאין שואלין בכלדיים? שנאמר: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ' (פסחים קיג ע"ב)]. ועוד, דר' חנינא סבר מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ואע"ג דלית הלכתא כוותיה, מכל מקום משמע דלאו ניחוש הוא".


עוד הוא כותב שם:


"ומההיא שמעתין [...] נמי משמע דמותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם מאברהם דאמר נסתכלתי באצטגנינות, ומדר' עקיבא דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא, ולאחר שניצולה דרש דמשום צדקה ניצלה ממיתה ממש, שמע מינה מאמין היה בהם. ומעובדא דרב נחמן בר יצחק נמי.


אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים, והם מן הנסים הנסתרים שהם בדרך תשמיש של עולם שכל התורה תלויה בהם, לפיכך אין שואלים בהם, אלא מהלך בתמימות שנאמר: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ', ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפלה, אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואין סומך על הנס, וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס".


וכמה הערות ומסקנות העולות מדברי הרמב"ן העקושים:


א) הרמב"ן סותר את עצמו באותה התשובה! כי בפתח דבריו הוא אומר ש"שאין שואלים בכלדיים" וזה "דבר ברור הוא". אך בהמשך דבריו הוא אומר ההיפך הגמור: "מותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם [...], אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואין סומך על הנס, וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס".


ב) הרמב"ן סותר את עצמו שוב באותה התשובה! בתחילת התשובה משמע ש"אין מזל לישראל", שהרי הוא אומר: "ואע"ג דלית הלכתא כוותיה [דר' חנינא שיש מזל לישראל]", ואילו בהמשך תשובתו הוא אומר שיש מזל לישראל: "אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים" – משמע שיש מזל לישראל ורק לפעמים הקב"ה עושה נסים ורק ליחידי הסגולה, כדי לבטל מהם את גזירות הכוכבים. הוא גם מוסיף בסוף דבריו: "אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואין סומך על הנס, וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס". כלומר, יש מזל גם לישראל, והדרך להינצל מגזירות הכוכבים היא רק על ידי נסים שהקב"ה עושה לפעמים ליראיו.


ג) הרמב"ן סותר את עצמו פעם שלישית באותה התשובה! הוא אומר: "לפיכך אין שואלים בהם אלא מהלך בתמימות", אך מיד לאחר מכן הוא אומר: "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפלה, אבל אם ראה באצטגנינות" וכו', ואיך יראה באצטגנינות אם אסור לשאול בהם וחובה ללכת בתמימות? אטו ברשיעי עסקינן?!


ד) ראינו לעיל את המדרש על אברהם אבינו, הרמב"ן סבר שמדרש זה התרחש בפועל, וזו סכלות חמורה ביותר, והוא אף מייחס לאברהם אבינו טיפשות גדולה ונטייה חמורה אחר עבודה-זרה. גם הסיפור על בתו של ר' עקיבה התרחש לפי דעתו כהווייתו, וכבר ביארנו שזה לא יעלה על הדעת, ובמיוחד לאור העובדה שר' עקיבה הוא זה אשר קובע בסוגיה הלכתית, שעוננות היא איסור תורה. גם הסיפור על רב נחמן התרחש לפי הרמב"ן בדיוק כמו שהוא מסופר, ושוב זו סכלות גדולה להאמין שמדרשי חז"ל הללו התרחשו כהווייתם. ולכן הוא אומר בסוף דבריו: "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו – עושה מצוה ומרבה בתפילה", כי הבין את דברי האגדה כפשוטם שמצוה ותפילה מעבירין את רוע גזירת הכוכבים...


ודבריו "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו", גסים ביותר מבחינה מחשבתית, כי גם אם נניח כפי סכלותו של הרמב"ן שיש אמת בהבלי משפטי הכוכבים, מהו רצונו של האדם? וכי האדם יודע מה טוב לו? והלא רצונו של האדם הוא בליל של יצרים ומעט מאד צלם אלהים... וכבר הבינו זאת גדולי האומה, ולא לחינם אמר עלי (ש"א ג, יח): "וַיֹּאמַר ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה", ולא לחינם אמר יואב (ש"ב י, יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". ודברי הרמב"ן מעידים על יהירות ועל בורות בענייני השגחת הבורא.


ה) הרמב"ן אומר על הנסים שהקב"ה עושה לפעמים לצדיקים כדי להציל אותם מגזירות הכוכבים: ו"הם מן הנסים הנסתרים שהם בדרך תשמיש של עולם שכל התורה תלויה בהם". ושותיה דמר לא ידענא, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מנהיג את עולמו בנסים? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יאפשר לכוכבים לגזור גזירות רעות על הצדיקים? האם הכוכבים פועלים בניגוד למצוותו ולמרותו של הקב"ה? האם אין בכוחו של הקב"ה להעיף את הכוכבים הרעים הללו לכל הרוחות? ואם חלה גזרה רעה על צדיק, האם זה בגלל גזרת כוכב? האין זה בגלל עוונותיו, שהרי אין ייסורין בלי עוון? ומה כוונתו באמרוֹ שכל התורה תלויה בהם?! האם התורה תלויה בנסים הללו? האם כל סיפורי התורה על השגחת הבורא הם נסים נסתרים כדי להציל את אבותינו מגזירות הכוכבים? בקיצור, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!


ו) לפי שיטת הרמב"ן, כוונת הפסוק "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" היא, שלא ישאל את החוזים בכוכבים, אלא יישאר בחוסר ידיעה. ואין זו תמימות אלא סכלות, כי אם לפי שיטתו נגזרה עליו גזירה קשה, חובה עליו לדעת אותה כדי להרבות בתשובה ובמעשים טובים שיצילוהו ממועצות הכוכבים וגזירותיהם...


ז) הרמב"ן אומר: "אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים", וכי הכוכבים גוזרים גזירות? האם הם יושבים במועצות וגוזרים גזרות רעות על עם ישראל? ותפיסה זו היא עבודה-זרה ממש, כי לפיה יש בכוח הכוכבים לגזור גזירות! ולפי הזיותיו, הקב"ה מציל את הצדיקים בנסים רק לפעמים...


ח) ועוד בעניין הנקודה הקודמת, והלא נפסקה הלכה בתלמוד במפורש ש"אין מזל לישראל", כיצד אפוא הרמב"ן מניח שיש לכוכבים כוח לגזור גזירות לא רק על פשוטי עם-ישראל, אלא אפילו על הצדיקים וגדולי האומה?


ט) איך הרמב"ן יכול היה לומר על ר' עקיבה שהאמין בגזירות הכוכבים? "שמע מינה מאמין היה בהם", והלא ר' עקיבה הוא זה אשר פסק שאסור מן התורה לעונן! הרמב"ן חש בסתירה זו, ולכן הוא מתפתל וטוען שמה שפסק ר' עקיבה בסנהדרין לא מדובר במשפטי הכוכבים: "ואלו שמנחשים בכוכבים דקתני [בסנהדרין שם] לאו באצטגנינות קאמר", ואף שלא נזכר שם בסנהדרין משפטי הכוכבים דווקא, ברור כי עיקר חישובי העתים הוא באמצעות הכוכבים, וזו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.


י) הרמב"ן חותם את תשובתו במשפט שאינו משתמע לשני פנים: "וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס", נגד המזלות? או נגד ה' יתברך? ותפיסה זו שלא ניתן ללכת נגד המזלות היא תפיסה אלילית מובהקת. הרמב"ן העצים את כוח המזלות והשפעתן עד כדי כך שסבר, שרק בנס הקב"ה מציל מן הגזרות שלהן – וכי יעלה על הדעת שה' יתעלה עזב את הארץ והפקיר אותנו לגזירות המזלות?! או שאין בכוחו להצילנו ורק לפעמים בדרך נס הוא מסוגל להצילנו מגזירותיהם?!


לסיכום, אי הבנתו המזעזעת של הרמב"ן את מדרשי חז"ל שהם אינם כפשוטם, ותפיסתו הבלתי-נתפסת שהסיפורים הללו התרחשו בפועל – גרמה לרמב"ן למחוק בפלפולים דמיוניים את ההלכה "שאין מזל לישראל" ולנסח הלכה חדשה: "יש מזל לישראל". הרמב"ן גם הפליג בהזיותיו לסבור שהנסים הללו הם מסודות השגחת הבורא את עולמו, ותחושת גדולתו העצמית המדומה שהוא גילה את סודות ההשגחה פשוט מעוררת בקרבי חלחלה. ואי הבנתו את עומק דברי חז"ל, גררה אותו להשקפה הרעה שגם לישראל יש מזל, ולהרמב"ן ולשכמותו ייחד רבנו הרמב"ם את מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת.


"לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כט, יד).


בתמונת שער הרשומה: פסיפס בית-כנסת עתיק בבית אלפא שבעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע, הפסיפס מציג את גלגל המזלות והוא מהמאה החמישית לספירה.


0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!