top of page

בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי

נחל בפסוקי התורה בחומרת העוננות: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


זאת ועוד, בספר ויקרא נאמר (יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ", וגם מפסוק זה ניתן ללמוד על חומרת העוון של האסטרולוגים והמעוננים, שהרי עוון זה נאמר לצד איסור אכילת הדם שעונשה כרת: "האוכל כזית מן הדם במזיד, חייב כרת" (מאכלות אסורות ו, א).


ואם תשאלו, ומדוע העוננות ושאר ההזיות הן תועבות כל-כך חמורות? ובכן, מפני שכל התועבות הללו קשורות בקשר הדוק מאד לעבודה-הזרה ולכל שלוחותיה וגרורותיה שתעו בהן הגויים, והנה לפניכם דברי רבנו המכוננים בעניין זה בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


א. "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ"


במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" הראיתי, כי לדעת רבנו ישנם שלושה איסורי תורה בכלל הלאו הנדון "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" שנזכר לעיל: א) אסור להתיימר בהגדת העיתים, טובים או רעים, כמו שנוהגים האסטרולוגים; ב) אסור לשאול או לעיין בדברי האסטרולוגים בדבר עיתים טובים או רעים; ג) אסור לפעול או להימנע מפעולה בעקבות הזיות האסטרולוגים.


והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב) בעניין לאו זה:


"האזהרה שהוזהרנו מלעשות על-פי בחירת האצטגנינות [=האסטרולוגיה], והוא שנֹאמר: 'יום זה ראוי לפעולה פלונית' ונתכוון לעשותו, או 'יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית' וְנִמָּנַע מלעשותה, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים] מְעוֹנֵן [וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף' (דב' יח, י)]. וכבר נכפל לאו זה ונאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]. ולשון סִפְרָא: 'לא תעוננו, אלו נותני הָעִתִּים', לפי שהוא נגזר מן עונה [=זמן]. כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים [=קובע זמנים, אסטרולוג] האומר: 'עת פלונית טובה ועת פלונית רעה'. וגם העובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר המודיע את העונות, לא השואל עליהן, אבל גם השאלה על-כך אסורה נוסף על היותו דבר בלתי אמיתי. והמכוון מעשיו לזמן מסוים, מתוך חישוב כדי שיהא מאושר או יצליח באותה המלאכה [לפי דמיונו], הרי גם זה סופג מלקות, לפי שעשה מעשה".


מדברי רבנו ב"ספר המצוות" עולות ארבע תובנות מרכזיות חשובות מאד:


א) אסור מן התורה לחשב את העיתים, אסור לדרוש בהם ואסור לכוון את מעשינו לפיהם, ובספרא, שהוא מדרש הלכה קדום נאמר במפורש: "לא תעוננו – אלו נותני הָעִתִּים".


ב) התורה לא חילקה – כל חישוב עתים אסור מן התורה, ומכיוון שרוב ואולי כל חישובי העיתים היו נקבעים לפי מהלך גרמי השמים (כפי שהדבר מצוי גם בימינו), רבנו התייחס בעיקר להם: "האזהרה שהוזהרנו מלעשות על-פי בחירת האצטגנינות", ובהמשך נוסיף מעט בעניין זה.


ג) לדעת רבנו האסטרולוגיה היא הבל מהובל ושקר וכזב, כדבריו בהלכות עבודה-זרה סוף פרק יא שראינו לעיל, וכן כדבריו בסוף ספר המצוות לעיל: "נוסף על היותו דבר בלתי אמיתי", ולשני המקורות הללו יש להוסיף את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י), וכֹה דבריו:


"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן – אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


ד) התורה כללה את המעונן המנחש והמכשף באותו פסוק. כלומר, כמו שהניחוש והכישוף וכו' הם הבל מהובל ושקר וכזב ואין בהם ולוּ זיק של אמת – כך גם קביעת העיתים.


וכבר ראינו לעיל את דברי רבנו המכוננים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וראוי לשננם.


ב. האסטרולוגיה – שורש וענף עבודה-זרה


רבנו הרמב"ם מלמד אותנו בפירוש-המשנה (עבודה זרה ד, ז), שהאסטרולוגיה היא בעצם שורשה וענפיה של העבודה-הזרה שפשׂתה מאד בעולם הקדום, וכך כותב רבנו שם:


"והיסוד לכך [לאמונות התפלות שיצוינו להלן, ולהמצאת הסגולות הפגאניות למיניהן], הם 'אלצאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה] והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם וְחָלַק על דעותיהם [=השקפותיהם] הנִּפסדות [...] והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות לא להם, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=האסטרולוגיה], והכּשפים, והלחשים, והורדת הרוחות [=סיאנס, העלאה באוב], והשׂיחות עם הכוכבים, והשֵּׁדים, והאוֹב, וְהַנַּחַשׁ [=הניחוש], וְהַיִּדְּעוֹנִי לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שָׁלְפָה תורת האמת חַרְבָּהּ עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".


לקמן נלמד, שהאסטרולוגיה איננה רק שורש עבודה-זרה אלא היא גם ענף מרכזי בענפיה, ואסביר: במאמר האמור ביארתי כיצד האמונה המהובלת באסטרולוגיה הובילה בשני שלבים לעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה. ברם, האסטרולוגיה איננה רק שורש עבודה-זרה, מפני שעצם האמונה בהזיות האסטרולוגיה הינה בגדר עבודה-זרה (אף שאין חייבים על עבודה-זרה זו סקילה), כי מי שסובר שיש לכוכבים כוחות על-טבעיים להיטיב ולהרע לבני האדם, מאמין ומודה בעבודה-זרה, וכדי להבין זאת ראו נא את דברי רבנו בפירוש המשנה (חולין ב, ח):


"אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו, ומשפיעים בהם אותן ההשפעות שמדמים בעלי ה'טלאסם' – הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה".


נמצא, שמי שעובד לכוכבים ולמזלות הוא עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה.


לפיכך, אפילו מי שאינו עובד אותם במעשה-עבודה כגון זביחה והקטרה, אבל מאמין ומודה בכוחם להשפיע על נתיב חייו, על מידותיו, ועל הצלחת פעולותיו או כישלונן וכיו"ב – שוגה, נכשל ונחבל בעבודה-זרה, שהרי רבנו פוסק בהלכות עבודה זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם [הראשון] ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


כלומר, לדעת רבנו, עצם האמונה שיש אמת בהזיות כוחות הכוכבים היא עבודה-זרה!


רבנו מסכם את דבריו בפירוש המשנה שם (עבודה-זרה ד, ז), ואומר כך:


"וכן מצאתי להם [לחכמי התלמוד] הערה על משפטי המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש והעוננות, לא שהם גורם [=לא שהם גורם אמיתי להתרחשויות בעולם, אלא הם שקר וכזב ככל שאר מיני הנחש והעוננות] וכמו שמדמים ההוזים בכוכבים, אָמְרוּ: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים' [סנהדרין סו ע"א]. וזו היא דעת הפילוסופים בהם [...] וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה [=השקפת עולם], לפי שהזיות בני אדם בכוכבים [...] אינם מעט, וכבר הִמְרוּ בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם [כלומר, גם מי שרק מאמין שיש אמת באסטרולוגיה ובכוחות הכוכבים להשפיע על פעולותינו ומידותינו הוא בגדר כופר בתורה ובדברי הנביאים וזונה אחרי עבודה-זרה]".


נמצא אפוא, כי לדעת רבנו, חז"ל סברו שמשפטי הכוכבים – האסטרולוגיה, הם ככל שאר מיני הנחש והעוננות המאופסים, ואין בהם שום זיק של אמת בדיוק כמו הניחוש והכישוף.


ג. הציר אשר עליו סובבת כל התורה כולה


רבנו חוזר ואומר שוב ושוב בספרו "מורה הנבוכים", שהציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה בכל דרך אפשרית, ומחיית עקבותיה כליל מן המציאות (ראו: 'הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה'). ולכן, ההשקפה שיש כוכבים "מועילים" ו"מזיקים" חמורה ביותר, הואיל והיא נוגדת באופן ישיר את תכליתה של התורה!


והנה לפניכם דוגמה אחת מדברי רבנו בעניין זה במורה (ג, לז):


"כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לְדַמּוֹת בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו שנמצאים לאישי בני אדם – לפי שהשקפה זו [האסטרולוגיה] היא הגורמת לעבדם".


ממקור זה עולה מפורשות, כי לדעת רבנו עקירת ומחיית האמונה בכוכבים, שהם מזיקים או מועילים לפי מצביהם בשמים, היא ממטרות התורה! עוד למדנו, כי האמונה שיש לכוכבים כוחות והשפעה על בני האדם מדרדרת לעבודתם וליראה מפניהם, שהרי רבנו אומר: "לפי שהשקפה זו [האסטרולוגיה] היא הגורמת לעבדם" – וכבר ראינו שהאמונה בלבד שיש אמת בעבודה-זרה חמורה ביותר, כלומר, גם האמונה בהזיה שיש כוחות לכוכבים להשפיע, אף ללא עבודתם, היא בלבד בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. נמצא, שאף שהאמונה בכוחם אינה עבודה-זרה שעונשה סקילה, עדיין היא בגדר איסור תורה חמור של עבודה-זרה!


ונסיים פרק זה בדברי רבנו באגרת תימן (עמ' מב):


"אבל מה שראיתי שאתה נוטה אליו מענייני הכוכבים [=האסטרולוגיה] [...] כל הדבר הזה הסירהו ממחשבתך, ורחץ דמיונך ממנוֹ כמו שרוחצים את הבגד המלוכלך מטינופו, לפי שהם דברים שאין להם אמיתוּת אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה [=פילוסופי יוון ועוד], כל שכן אנשי התורה [שלא ראוי שיזהמו את מחשבתם בהזיות האסטרולוגיה הנחותות], ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושׂכלות אמיתיות שאין המקום להזכירן כאן".


ד. בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי


במסכת שבת (קנו ע"א) סוּפר, שמצאו כתוב על פנקסו של ר' יהושע בן לוי: שמי שנולד ביום ראשון יהיה או טוב או רע בלבד, כלומר הוא לא יהיה בינוני, מפני שביום זה נבראו האור והחושך. מי שנולד ביום שני יהיה כעסן, מפני שביום זה נחלקו המים העליונים והתחתונים בבריאת העולם. מי שנולד ביום שלישי יהיה עשיר וזנאי מפני שביום זה נבראו העשבים. מי שנולד ביום רביעי יהיה חכם מפני שנתלו בו המאורות. מי שנולד ביום חמישי יהיה גומל חסדים, שהרי ביום זה נבראו הדגים והעופות שמתפרנסים מאת ה'. מי שנולד ביום שישי יהיה רודף אחר המצוות, כי רוב העיסוק ביום השישי הוא בהכנה לשבת. מי שנולד בשבת ימות מפני שחיללו עליו את השבת (ואיך יעלה על הדעת שמי שנולד בשבת ימות בהכרח? ובכלל, וכי עוון הוא לחלל את השבת בשביל היולדת והולד? ופשט זה הינו סכלות חמורה מאד).


עוד נאמר בפנקסו, שדברים אלה נאמרו לר' חנינא, והוא השיב שייצאו ויאמרו לר' יהושע בן לוי, שלא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם: מי שנולד במזל חמה יהיה יפה, ויהיה אוכל משלו ושותה משלו וסודותיו גלויים ואם יגנוב לא יצליח. מי שנולד במזל כוכב נוגה יהיה עשיר וזנאי. מי שנולד במזל כוכב יהיה חכם. מי שנולד במזל הירח יסבול ממכאובים רבים, ואם יגנוב יצליח. מי שנולד במזל שבתאי – מחשבותיו בטלות. ומי שנולד במזל צדק יהיה צדיק.


ומהי השּׁוֹטוּת הזאת?!


כלומר, הדברים הללו שנאמרו בגמרא פשוט הזויים ופגאניים! ובמאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", הוסברו המגרעות החמורות של הזיית האסטרולוגיה, אשר מחריבה את יסודות דת משה והשכל הישר, וכמו שרבנו אומר לעיל: "לפי שהם דברים שאין להם אמיתוּת אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה [=פילוסופי יוון ועוד], כל-שכן אנשי התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושׂכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן".


קאפח השכיר אומר בעניין זה בספר המדע (עמ' תרכו), וזה לשונו:


"[חז"ל] פתחו [את דבריהם במלים]: 'כתוב אפינקסיה' דמשמע מצאו כתוב, ורבנו כבר התייחס למציאות זו במורה (א, סב), ולדעתו אף ייתכן כי ריב"ל הגיע לידו בכתב דברים הללו והצניעם כדי שלא יתפתו בהם התמימים, ואחר פטירתו מצאום".


ופתרונו הדחוק מאד של קאפח מתעלם מן העובדה שהיו אמוראים אשר האמינו שיש אמת באסטרולוגיה או שלא היה להם כוח להתנגד להשקפה הזו שהייתה כל-כך נטועה בהמון. כמו כן, מדוע קאפח אומר שאחר פטירת ריב"ל מצאו את הפנקסים הללו? והלא נאמר במפורש בתלמוד שר' חנינא אמר לתלמידיו שייצאו וישיבו לריב"ל – משמע שריב"ל היה חי וקיים!


ברם, קאפח השכיר בכל זאת רומז לנו אל האמת, ממה שהוא מפנה לעיין בדברי רבנו במורה (א, סב), ושם כותב רבנו שאותם הפנקסים שנזכרו ודומיהם בענייני ההזיות, הגיעו "לידי הכשרים החלשים הפתאים אשר אין להם קנה-מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]". כלומר, היו מחכמי התלמוד אשר נכנעו להמון ונטו אחרי האסטרולוגיה, למחצה לשליש ולרביע!


ומכיוון שאין ספק שהאסטרולוגיה היא הבל מהובל ואף כפירה בתורה והרס חומות הדת, וכמו שהוכח לעיל ואף בראיות מושכלות שהרחבתי בביאורן במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" – חבל מאד שעלו על הגמרא הזיות כאלה, וגם רבנו הרמב"ם רומז לכך במורה (א, נט) כאשר הוא משבח ומנתח מאמר מדרשי מסוים שנאמר בתלמוד: "וכבר ידעת אמרתם המפורסמת אשר מי ייתן והיו כל האמרות כמוה". כמו כן, כבר ביארתי במאמר: "ותופשי התורה לא ידעוני – הַוָּיוֹת דאביי ורבא", שאחת הטעויות הגדולות של העולם האורתודוקסי הפגאני היא שהם מתייחסים לתלמוד הבבלי כתורה-שבעל-פה שניתנה בהר סיני, מפני שהוא כלל אינו תורה-שבעל-פה, הוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ויש לסננו.


השגיאות החמורות אשר מופיעות בתלמוד הבבלי בעניין האסטרולוגיה הינן דוגמה נוספת לסכנה הגדולה שיש בלימוד התלמוד ללא ידיעת יסודות הדת וללא ידיעת השקפות נכונות וסדורות. כי מי שלומד את הסוגיות הללו בכנסיות צאצאי המינים, אשר גם הופכים תורת אלהים לקורדום חוצבים ולכן עיוותו את התורה לחלוטין, וגם הינם רחוקים ממדעים ומידיעת השקפות נכונות – יסבור מיד שיש אמת בהזיות הללו. לפיכך, חובה עלינו להבין, שגם חכמי התלמוד היו בני אדם, והיו מֵהֶם ששגו וטעו, ואל לנו להתייחס אליהם כאל מלאכים עלי אדמות, אלא כאל קבוצת אנשים שרובם הגדול היו אנשי אמת, אך גם בהם חלו פגעי הגלות:


"וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד).


יחד עם זאת, נראים הדברים שהיו לא מעטים מקרב חכמי התלמוד אשר ניסו להתנגד להזיות האסטרולוגיה, כל אחד בדרכו ובהתאם לרמתם המחשבתית הנחותה של המון העם בבבל. לקמן נדון בהמשך דברי ר' חנינא בגמרא שם, ומֵהֶם נלמד כי שלושה חכמים חשובים: רב אשי, רבה ואביי, ערערו בדבריהם על הזיות האסטרולוגיה, ורבה אף שלל אותה מפורשות. ובכן, בהמשך הגמרא נאמר שמי שנולד במזל מאדים יהיה רוצח. רב אשי מעיר על-כך, שמי שנולד במזל מאדים יהיה או מקיז דם או גנב או שוחט או מוהל, ורבה מקשה על רב אשי, שהרי הוא נולד במזל מאדים ואינו עוסק במלאכות אלה, ואביי השיב לו: גם אתה כדיין, מעניש והורג.


דברי רב אשי תואמים את דברי רבי יוחנן שנראה לקמן ואשר לפיהם "אין מזל לישראל". כלומר, רב אשי הבין שההשקפה שנאמרה בתלמוד לפיה מי שנולד במזל מאדים יהיה רוצח, היא השקפה מסוכנת וחמורה מאד, מפני שהיא עלולה לגרום לשוטים לסבור שהם רוצחים מלידה ויתדרדרו לשפיכות דמים. אולם, רב אשי גם הבין שאי-אפשר לעקור את ההשקפה הרעה הזו מן השורש מפני שהיא חדרה ללב ההמון והיא בלתי ניתנת לעקירה לעת עתה. לפיכך, רב אשי מנסה לכל הפחות לעקור את הסכנה שבהשקפה הזו, ולכן הוא קובע שמי שנולד במזל מאדים לא יהיה רוצח אלא הוא יהיה מקיז-דם או גנב או שוחט או מוהל – והעיקר מבחינתו היה לעקור את ההזיה המסוכנת שמי שנולד במזל מאדים יהיה רוצח סדרתי בהכרח. כמו כן, מטרתו הייתה להעניק תקווה לאותם השוטים שמייחסים חשיבות לכך שהם נולדו במזל מאדים, ולעודד אותם שהם יכולים בהחלט להיות אנשים הגונים, ואפילו לעסוק בתורה ובמצוות.


בהמשך הגמרא רבה מקשה על רב אשי, וטוען כנגדו שהוא בעצמו נולד במזל מאדים והוא אינו עוסק במלאכות הללו כלל ועיקר! כלומר, גם רבה סבר שהאסטרולוגיה היא הבל מהובל, אלא שהוא חלק על רב אשי וטען למעשה כנגדו שיש להתנגד באופן חריף יותר להזיות האסטרולוגיה ולא להכשיר אפילו לא את חלקן, ואפילו לא לשם מטרה טובה – אלא, יש לשלול אותן מיסודן, ולכן רבה טוען כנגד רב אשי שמזל מאדים לא השפיע עליו כלל ועיקר.


בהמשך אביי מתערב בדיון, ומצדד בדרכו של רב אשי, וכך הוא משיב לרבה: גם אתה, כדיין, מעניש והורג. אולם, תשובתו של אביי תמוהה מאד, שהרי סנהדרין שהייתה הורגת אחת לשבעים שנה נקראה "קטלנית", וקרוב לוודאי שרבה לא דן אדם למיתה בכל ימיו כדיין. ויתרה מזאת, אם חכמים סברו שמזל מאדים משפיע על האדם להיות רוצח, וכי יעלה על הדעת שהם היו ממנים את רבה לשמש כדיין לדיני נפשות? וכי מי שנולד עם שאיפה לדם ולרצח מתאים להיות דיין? והלא אפילו מי שאין לו ילדים אסור לו לדון בדיני נפשות, כדי שהדיין יהיה רחמן!


והנה לנו ראיה חזקה נוספת לכך, שרוב חכמי המשנה והתלמוד ורוב החכמים בתקופתו של רבה כלל לא האמינו בהזיות האסטרולוגיה ואף לא ייחסו להן שום חשיבות, אחרת הם לא היו מעזים למנות את רבה לדיין! והנה לפניכם גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (ב, ג):


"אין מעמידין בכל סנהדרין [...] ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן".


קצרו של דבר, אין לי ספק שאין ללמוד מן הדיון שנערך בין רב אשי, רבה ואביי שהם האמינו בהזיות האסטרולוגיה, אלא שהם התווכחו ביניהם מהי הדרך להילחם באסטרולוגיה: האם הדרך הישירה היא הטובה והנכונה כגישתו של רבה, או הדרך העקיפה כגישתו של רב אשי. וכדי להבין את חומרת מצבם של הבבליים ואת מידת השפעתם האלילית על יהדות בבל, ראו את הנאמר במסכת שבת (י ע"ב): "והאידנא דחיישינן לכשפים מאי? אמר רב פפא: שאיף ליה מאותו המין" – ללמדך עד כמה נהו הבבליים והיהודים בבבל אחרי ההזיות המאגיות...


ה. אין מזל לישראל


בהמשך סוגיית התלמוד שם, מובאת מחלוקת בין האמוראים ר' חנינא ורבי יוחנן בשאלה: האם יש מזל לישראל או שאין מזל לישראל, לדעת ר' חנינא יש מזל לישראל, ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל, מסקנת הסוגיה היא שאין מזל לישראל, ואומר רבי יוחנן שם כך:


"מנין שאין מזל לישראל? – שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה' [יר' י, ב] – ייחתו גויים, ולא ישראל".


רבי יוחנן מצטט פסוק מספר ירמיה, אשר בו ה' יתעלה מצווה עלינו שלא ללמוד מן הגויים הערֵלים ושלא לחשוש כמותם מאותות השמים. ברם, הנביא ירמיה ע"ה מגלה מיד בפסוק הבא שם, את הסיבה המרכזית לכך: "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא". כלומר, אסור לנו ללמוד מן הגויים ולחשוש מאותות השמים כי חוקותיהם הללו הבל המה! ברור אפוא מהקשר הפסוקים, שהגויים מתייראים מאותות השמים אף-על-פי שהם הבל, ולא בגלל שיש בהם אמיתות. נמצא, כי לדעת ר' יוחנן האסטרולוגיה היא הבל מהובל ואפס מאופס, ומה שלא ציטטו בגמרא את הפסוק הבא בירמיה שם, הוא כנראה בשל כוחה העצום של האמונה הזו בקרב ההמון.


ברם, מהראיות שמביאים שאר חכמי התלמוד שם, עולה לכאורה שהם סברו שיש אמיתות בהבלי האסטרולוגיה רק שהם אינם חלים על עם-ישראל, ובניגוד לדברי הנביא ירמיהו המפורשים! ברם, נראה ברור, כי הראיה הראשונה שהביא רבי יוחנן שם, אשר מצטט את דברי הנביא ירמיה, היא הראיה החשובה והמרכזית כי היא הראיה ההלכתית היחידה! וכל שאר הראיות שהובאו שם לאחר מכן, מבוססות על סיפורים ואגדות אשר פשטיהם הובאו לפי רמת ההמונים באותם הדורות, ואלה היו ספוגים בהזיות אליליות וביניהן גם באסטרולוגיה.


טרם שננתח את האגדות הללו, נעיין בסוגיה ההלכתית שאוסרת את העוננות (בנוסף לדברי הספרא לעיל) ולפיה העוננות היא איסור תורה! "תנו רבנן: איזה הוא מעונן? ר' שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכמים אומרים: זה האוחז את העיניים, ר' עקיבה אומר: זה המחשב עתים ושעות ואומר: היום יפה לצאת, ומחר יפה ליקח" וכו' (סנהדרין סה ע"ב).


מהִלכת רבנו בעניין המעונן שהובאה בראש דברינו, עולה בבירור כי ר' עקיבה מוסיף על דברי חכמים בספרא, כלומר רבנו פוסק כדעת חכמים ור' עקיבה. וכאמור, ברור שהחישובים הללו, כמו בימינו, היו נעשים בעיקר על-ידי הכוכבים והמזלות אף שהם לא נזכרו במפורש בסוגיה. כלומר, מסוגיה זו ניתן גם ללמוד שכל סוגי ומיני העוננות אסורים מן התורה, וכמו שרבנו מלמד לעיל בפירוש המשנה (עבודה-זרה ד, ז), שיש סוגים שונים של חישובי עתים: "וכן מצאתי להם [לחכמי התלמוד] הערה על משפטי המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש והעוננות" – ואם דינם של משפטי המזלות הוא "ככל שאר מיני העוננות", משמע שיש כמה וכמה מיני עוננות.


נעבור עתה לשלושת הסיפורים שהזכרנו אשר מובאים שם בגמרא (שבת קנו ע"א–ע"ב). את שלושת הסיפורים-האגדות הללו הזכיר הרמב"ן בתשובה, ואליו נתייחס בהמשך הדברים:


א) בגמרא שם מסופר על רב שסבר ש"אין מזל לישראל", וראייתו היא מהמדרש שנאמר באברהם אבינו על הפסוק: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" וכו' (בר' טו, ה). במדרש מסופר על אברהם אבינו שטוען לפני הקב"ה שלא יהיה לו זרע, מפני שראה באצטגנינות שלו שהוא אינו ראוי להוליד בן. והקב"ה משיב לו: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, האם נראה לך שבגלל שכוכב צדק במערב אין אתה יכול להוליד? הנני מחזיר את כוכב צדק ומעמידו במזרח.


עד כאן דברי האגדה, וכי יעלה על הדעת שיש להבין אותה כפשוטה? הייתכן שדווקא אברהם אבינו ע"ה, הלוחם הגדול בעבודה-זרה, יכשל בהבלי האצטגנינות דהיינו בהזיות האסטרולוגיה שיסודה בעבודה-זרה? כמו כן, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה כפוף למזלות? כלומר, שהוא צריך להזיז את כוכב צדק כדי לשנות את "מזלו" של אברהם אבינו? ואם "אין מזל לישראל" מדוע הקב"ה צריך להזיז את כוכב צדק כדי לשנות את "מזלו" של אברהם אבינו? זאת ועוד, אם אברהם אבינו ע"ה כפוף למזלות איך יעלה על הדעת שישראל בניו אינם כפופים למזלות?


ברור אפוא שאין להבין מדרש זה כפשוטו, ואין מזל לא לישראל ולא לגויים כי האסטרולוגיה היא הבל מהובל ושורש וענף של העבודה-הזרה! כל מטרת המדרש היא להרחיק את המוני עם-ישראל מאמונת האסטרולוגיה ככל שאפשר, ולפי דעתי מדרש זה הוא מסוג המדרשים שרבנו יאמר עליהם שאין להתייחס לפרטיהם כלל, והם משמשים כתפאורה חסרת משמעות לרעיון המרכזי ש"אין מזל לישראל" (ראו: 'משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם').


ב) עוד מסופר שם על בתו של רבי עקיבה, שאמרו לו החוזים בכוכבים שביום חתונתה יכיש אותה נחש ותמות, ובתו הייתה דואגת וחרֵדה מאד מדבריהם ('הוה דְּאִיגָא אמילתא טובא'). בליל חתונתה לקחה סיכה מראשה ונעצה אותה בכותל כדי לשמרה שם. בבוקר הוציאה את הסיכה, והנה נמשך יחד עם סיכתה נחש מת שהמתין בחור שבכותל, והסיכה נעוצה בעינו. אמר לה רבי עקיבה אביה: מה עשית שזכית להינצל מן הנחש? אמרה לו: בליל החתונה, בעוד כולם שרויים בשמחה, דפק עני בדלת ואף אחד לא שם לב, והיא פתחה לו ונתנה לו את מנת האוכל שהייתה לה. ועל זה דרש רבי עקיבה: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (מש' יא, ד).


וגם על אגדה זו יש תמיהות: אם אין מזל לישראל, מדוע חששה בתו של רבי עקיבה? וכי אביה רבי עקיבה לא לימד אותה שאין לה שום סיבה לחשוש כי אין מזל לישראל? כמו כן, הלא רבי עקיבה הוא זה שפוסק לעיל, בסוגיה ההלכתית במסכת סנהדרין, שאסור מן התורה לעונן וההלכה נפסקה כדבריו! היעלה על הדעת שהוא ייחס חשיבות לדברי ההוזים בכוכבים? והלא הוא עובר על איסור תורה מפורש לפי דברי עצמו! ברור אפוא שרבי עקיבא לא חשש להזיות המעוננים כלל וכלל, ולכן נאמר שרק בתו של רבי עקיבא הייתה דואגת מאד מן העניין הזה.


כמו כן, איני מצליח להבין איך נחש ארץ-ישראלי ארסי, כגון צפע או אפעה או כל נחש ארסי ישראלי מכל סוג שהוא, מסוגל לעבור ולזחול בחור שרק סיכה נכנסת בו, תמוה מאד.


לפיכך ברור, שגם את האגדה הזו אין להבין כפשוטה כאילו יש מזל לישראל, וכאמור אין מזל כלל, לא לישראל ולא לגויים כי האסטרולוגיה היא הבל מהובל ושורש וענף של עבודה-זרה!


אלא, נראה לי שיש באגדה הזו שני רעיונות: רעיון מרכזי ורעיון משני. הרעיון המשני הוא כך: צוין באגדה שבתו של רבי עקיבה הייתה דואגת הרבה מדברי החוזים בכוכבים, כלומר, כעונש על-כך שעברה על דברי אביה שהורה לה שלא לחשוש לאסטרולוגים הטיפשים הוזי ההזיות, וכעונש על-כך שעברה על איסור תורה חמור וחששה מאד מדברי ההוזים בכוכבים, זימן לה הקב"ה נחש כעונש מידה כנגד מידה – את חששת ממה שאסרתי עלייך לחשוש, אזמן לך עונש באותו הדבר שחטאת בו (דקפיד – קפדי בהדיה, דלא קפיד – לא קפדי בהדיה). ברם, אין זו לדעתי אלא מטרתה המשנית של האגדה, כי מטרתה המרכזית לפי דעתי היא לרומם ולפאר את מצות הצדקה, שחשיבותה גדולה ורבה עד שזכותה עשויה להציל אפילו ממוות.


ג) עוד מביאים ראיה שם שאין מזל לישראל מסיפור על רב נחמן בר יצחק, שאמרו לאימו טרם שנולד, שהוא יהיה גנב. בעקבות חששה מדבריהם, ציוותה עליו שלעולם יכסה את ראשו כדי שתהיה עליו יראת שמים, וכן שיבקש רחמים בכל עת. רב נחמן לא הבין מדוע אימו הורתה לו כן. לימים, ישב ולמד תורה תחת דקל שאינו שלו, במהלך לימודו נפלה מעליו הגלימה שכיסתה את ראשו, הרים עיניו וראה את הדקל, תקפו יצרו ועלה וחתך את אשכול התמרים בפיו!


ושוב יש לתמוה, אם נפסק להלכה שאין מזל לישראל, מדוע חששה אימו של רב נחמן מדברי ההוזים בכוכבים? כמו כן, וכי יעלה על הדעת שיש לכיסוי ראש סגולה מאגית, השומרת על מי שחובשו מפני עבירה? והלא ישנם "גדוילים" רבים בעלי כיפות ואפילו מגבעות וציציות וזקנים ארוכים והם בשפל התחתיות מעסיקים את כל ישותם בתאוות המזוהמות והאכזריות (בדומה לאפיפיור ולכומריו). זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שרב נחמן הצדיק טהור הלבב יזרוק לפתע את ספרו שלמד בו, ויטפס אחוז אמוק על עץ הדקל ויכרות בפיו בלבד אשכול תמרים?!


אלא ברור שאגדה זו אינה כפשוטה ורב נחמן לא היה גורילה שנטרפה עליה דעתה (שהרי כל שיני הגורילה יישברו אם היא תנסה לכרות כף תמרים בשיניה). מטרת האגדה ללמד אפוא על חשיבות יראת השמים, שברגע שהאדם מסיר אותה מעליו, אין בינו לבין הבהמה מאומה. "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא). "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ט).


נמצא, שרק ראָייתו של רבי יוחנן היא בגדר תשובה הלכתית, ואילו שאר הראיות אינן אלא תשובות מסִּפרות האגדה שאסור באיסור חמור להבין אותן כפשוטן (ויש שם עוד אגדה שלא התייחסתי אליה ודי בזה), ולכן אין ללמוד מהן בשום פנים שיש מזל לגויים או לישראל. לפיכך ברור, שכל האגדות שמהן עולה שיש מזל לישראל מטרתן היא אך ורק לחנך וללמד רעיונות מוסריים, ואילו באגדות שמהן עולה שאין מזל לישראל חכמים דיברו כלשון בני האדם.


חכמי התלמוד נאלצו לדבר כלשון בני אדם, כי האמונות הללו היו נטועות חזק באותם הזמנים החשוכים נעדרי המדע והטכנולוגיה (ואפילו בימינו אמונות אלה נפוצות מאד), עד שהיה צורך להרחיק מן האסטרולוגיה באופנים עקיפים שכביכול מאמתים אותה. חכמי התלמוד כנראה סברו, שאם הם ישללו את האסטרולוגיה לחלוטין, ההמונים הנבערים לא יקבלו את דבריהם וימשיכו לשקוע בהזיותיהם. ברם, אם הם יאמרו שיש אמת באסטרולוגיה, רק שהיא אינה חלה על עם-ישראל, הדברים יתקבלו בלב ההמון, ותושג לכל הפחות הרחקה מעבודה-זרה.


הרחקה זו חשובה מאד, כי אף שהיא לכאורה מותירה את אמונת האסטרולוגיה השקרית על כנה ביחס לקורות הגויים הערלים, היא למעשה עוקרת ממנה את העבודה-זרה שבה, כי היא למעשה מבטלת את השפעתה עלינו, וכל שאין בכוחו להשפיע עלינו הסיכוי שנתייחס אליו ונאמת אותו במחשבתנו קטן מאד. ולא פחות חשוב, הרחקה זו מעקרת מאמונת האסטרולוגיה את הנזקים שהיא עלולה להביא על הפתאים המאמינים בה, כגון ביטול יסוד הבחירה, שכר ועונש, צדק אלהי, ועוד, וכמו שפירטתי במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם".


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


סילוק השפעתה של האסטרולוגיה מעם-ישראל (='אין מזל לישראל') היא השער והמבוא לסילוקה מהמחשבה כליל (ודאי אצל הנבונים), מתוך תקווה שלאט-לאט יצליחו גם ההמונים, במהלך התפתחות האנושות הטכנולוגיה והמדעים, להתקדם ולהבין שהאסטרולוגיה היא הבל מהובל ונחות – ונזכה להתרומם למעלת "עם חכם ונבון" ולכונן "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


ו. מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


"אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, כו).


כאמור, רבנו חשף את מועדון מאמיני המאגיה והאסטרולוגיה, הוא "מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת", וכפי שהוא כותב בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא (ואעתיק שוב את ההלכות):


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ברם, ברור כשמש, שמועדון זה נוסד לאותם "חכמי ישראל" אשר האמינו שהאסטרולוגיה חלה גם על עם-ישראל, כלומר לאלה שלא הלכו בדרכם של חז"ל, וסברו שגם לישראל יש מזל, וכפי שנראה עתה בתשובת הרמב"ן המובאת בספר "ח'רבת יוסוף" (יורה תהו, סימן קעט):


"מה שאמרו 'אין שואלים בכלדיים' דבר ברור הוא משמעתא דפרק מי שהחשיך [שבת קנו ע"א–ע"ב] שהם בעלי המזלות החוזים בכוכבים [...] ובוודאי משמע שאין האצטגנינות בכלל נחש דמיבעי ליה: 'מנין [שאין שואלין בכלדיים? שנאמר: תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' (פסחים קיג ע"ב)]. ועוד, דר' חנינא סבר מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ואף-על-גב דלית הלכתא כוותיה, מכל מקום משמע דלאו ניחוש הוא [כלומר, אין באסטרולוגיה איסור תורה לפי דמיונו]".


עוד הוא כותב שם בשתי הפְּסקות הבאות:


"ומההיא שמעתין [...] נמי משמע דמותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם מאברהם דאמר נסתכלתי באצטגנינות [וכי האגדות והמדרשות מתארות מציאות אמיתית? איזה שוטה הוא המן הרע הזה], ומדר' עקיבא דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא [שקר וכזב, לא נאמר שר' עקיבא היה דואג מכך אלא בתו היא זו שדאגה מאד], ולאחר שניצולה דרש דמשום צדקה ניצלה ממיתה ממש, שמע מינה מאמין היה בהם [לא בהכרח, שהרי מי אמר שר' עקיבה תלה את הופעת הנחש בכותל בהזיות האסטרולוגיה דווקא?]. ומעובדא דרב נחמן בר יצחק נמי [גם את האגדה בעניין רב נחמן הרמב"ן הבין כפשוטה, רק פרשן סכל ונבל המן הרע הזה].


אלא, שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים, והם מן הנסים הנסתרים שהם בדרך תשמיש של עולם שכל התורה תלויה בהם, לפיכך אין שואלים בהם, אלא מהלך בתמימות שנאמר: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג], ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפלה, אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואין סומך על הנס, וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס".


והכסיל הזה נחשב אצל האורתודוקסים לאחד מגדולי ישראל באלף השנים האחרונות!


ועתה נעבור לכמה הערות ומסקנות העולות מדברי הרמב"ן העקושים:


א) הרמב"ן סתר את עצמו באותה התשובה! בפתח דבריו הוא אומר ש"שאין שואלים בכלדיים" וזה "דבר ברור הוא". אך בהמשך דבריו הוא אומר את ההיפך הגמור: "מותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם [...] אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואין סומך על הנס, וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס".


ב) הרמב"ן סתר את עצמו שוב באותה התשובה! בתחילת התשובה משמע ש"אין מזל לישראל", שהרי הרמב"ן אומר: "ואף-על-גב דלית הלכתא כוותיה [דר' חנינא שיש מזל לישראל]", ואילו בהמשך תשובתו הוא אומר שיש מזל לישראל: "אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים" – משמע שיש מזל לישראל ורק לפעמים הקב"ה עושה נסים, ורק ליחידי הסגולה, כדי לבטל מהם את גזירות הכוכבים. הוא גם מוסיף בסוף דבריו: "אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואין סומך על הנס, וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס". כלומר, בהחלט יש מזל גם לישראל, והדרך להינצל מגזירות הכוכבים היא אך ורק על ידי נסים שהקב"ה עושה לפעמים ליראיו – פשוט הזוי!


ג) הרמב"ן סתר את עצמו שוב, בפעם השלישית באותה התשובה! הוא אומר: "לפיכך אין שואלים בהם אלא מהלך בתמימות", אך מיד לאחר מכן הוא אומר: "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפילה, אבל אם ראה באצטגנינות" וכו', ואיך יראה באצטגנינות אם אסור לשאול בהם וחובה ללכת בתמימות? ברור אפוא מלהגו שמותר לדרוש בהזיות...


ד) ראינו לעיל את המדרש על אברהם אבינו, הרמב"ן סבר שמדרש זה התרחש בפועל, וזו סכלות חמורה ביותר, והוא אף מייחס לאברהם אבינו טיפשות גדולה וסטייה חמורה אחרי עבודה-זרה. גם הסיפור על בתו של ר' עקיבה התרחש לפי דעתו כהווייתו, וכבר ביארנו שזה לא יעלה על הדעת, ובמיוחד לאור העובדה שר' עקיבה הוא זה אשר קובע בסוגיה הלכתית, שעוננות היא איסור תורה. זאת ועוד, הרמב"ן מסלף את האמור באגדה: "ומדר' עקיבא דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא", וזה שקר וכזב, כי לא נאמר שר' עקיבא היה דואג אלא בתו היא זו שדאגה מאד, וזה הבדל עצום – כי אם ר' עקיבא דאג משמע שהוא האמין בהבלי האסטרולוגיה, ואם בתו דאגה משמע שהיא זו ששגתה בזה כנגד דעתו של אביה החכם.


גם הסיפור על רב נחמן התרחש לפי הרמב"ן בדיוק כמו שהוא מסופר, דהיינו רב נחמן נתקף בבולמוס בהמי בלתי נשלט, טיפס על העץ אחוז אמוק וחתך בשיניו כף של תמרים! ורק אם רב נחמן היה קוף שיש לו שיני ברזל הדבר היה אפשרי. מכל מקום, שוב מדובר בסכלות חמורה מאד דהיינו להאמין שהאגדות הללו התרחשו במציאות. ולכן הרמב"ן גם אומר בסוף דבריו: "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו – עושה מצוה ומרבה בתפילה", כי הבין את האגדות ההזויות כפשוטן, שמצוה ותפילה מעבירים את רוע גזירות הכוכבים הדמיוניים שרחשו במוחו...


ודבריו "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו", גסים ביותר מבחינה מחשבתית, כי גם אם נניח כפי סכלותו של הרמב"ן שיש אמת בהבלי משפטי הכוכבים, מהו רצונו של האדם? וכי האדם יודע מה טוב לו? והלא רצונו של האדם הוא בליל של יצרים ומעט מאד צלם אלהים... וכבר הבינו זאת גדולי האומה, ולא לחינם אומר עֵלי (ש"א ג, יח): "וַיֹּאמַר יְיָ הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה", ולא לחינם אומר יואב (ש"ב י, יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַייָ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". ודברי הרמב"ן מעידים על שחץ ויהירות ועל בורות מוחלטת בענייני השגחת הבורא.


אגב, השקפת הרמב"ן שהמצוות הינן אמצעים להשגת מטרות חומריות או גופניות הינה כפירה בתורה, והרחבתי בזה במאמר: "תורה מגנא ומצלא – התורה מגינה ומצילה?".


ה) וכך הרמב"ן אומר על הנסים שהקב"ה עושה לפעמים לצדיקים כדי להציל אותם מגזירות הכוכבים: ו"הם מן הנסים הנסתרים שהם בדרך תשמיש של עולם שכל התורה תלויה בהם". ודבריו הבל מהובל, ואסביר: וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מנהיג את עולמו בנסים? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יאפשר לכוכבים לגזור גזירות רעות על הצדיקים? האם הכוכבים פועלים בניגוד למצוותו ולמרותו של הקב"ה? האם אין בכוחו של הקב"ה להעיף את "הכוכבים הרעים" הללו לכל הרוחות? ואם חלה גזרה רעה על צדיק, האם זה בגלל גזרת כוכב? האין זה בגלל עוונותיו? שהרי אין ייסורין בלי עוון! ומה כוונתו באמרוֹ שכל התורה תלויה בהם?! האם התורה תלויה בנסים הללו? האם כל סיפורי התורה על השגחת הבורא הם נסים נסתרים כדי להציל את אבותינו ואת גדולי האומה ונביאיה מגזירות הכוכבים? בקיצור, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!


ו) לפי דמיון הרמב"ן, כוונת הפסוק "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" היא, שלא ישאל את החוזים בכוכבים אלא יישאר בחוסר ידיעה. ואין זו תמימות אלא סכלות, כי אם באמת נגזרה גזירה קשה חובה על האדם לידע אותה, על-מנת להכניע את ליבו ולהתחנן ולשוב לפני ה' יתעלה כדי שיצילֵהו ממועצות הכוכבים וגזירותיהם. כמו כן, הרמב"ן עיוות את משמעות הפסוק הנדון לחלוטין, שהרי לפי דרך האמת מטרתו של הפסוק היא להזהיר אותנו שלא להימשך אחר הזיות המאגיה למיניהן שסטו אחריהן עובדי האלילים הנבערים, וכמו שנאמר בפסוקים הבאים:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


כלומר, הקב"ה מזהיר אותנו בפסוק הנדון שלא להימשך אחרי התועבות הללו, וכמו שפוסק רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא: "ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דהיינו, אל תמשכו אחר המאגיה אלא אחזו באמונה זכה וברה]".


לעומת זאת, לפי הרמב"ן משמעות הפסוק הנדון היא שיש לטמון את הראש בחול.


ז) הרמב"ן אומר: "אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים", וכי הכוכבים גוזרים גזירות? האם הם יושבים במועצות וגוזרים גזרות רעות על עם ישראל? ותפישה זו היא מחשבת עבודה-זרה חמורה מאד, כי לפיה יש בכוח הכוכבים לגזור גזירות! ולפי הזיותיו, הקב"ה מציל את הצדיקים בנסים רק לפעמים... ובזה הוא מייחס מגרעת חמורה לה' יתעלה ויתרומם, כאילו הוא אינו מסוגל להציל את חסידיו, ורק לפעמים הוא מצליח...


ח) ועוד בעניין הנקודה הקודמת, והלא לפי דברי הרמב"ן עצמו נפסקה הלכה בתלמוד במפורש ש"אין מזל לישראל", כיצד אפוא הרמב"ן מניח שיש לכוכבים כוח לגזור גזירות לא רק על פשוטי עם-ישראל, אלא אפילו על הצדיקים וגדולי האומה? עד-כדי-כך הוא מטורף בהזיות?


ט) איך הרמב"ן יכול היה לומר על רבי עקיבה שהאמין בגזירות הכוכבים? "שמע מינה מאמין היה בהם", והלא ר' עקיבה הוא זה אשר פסק שאסור מן התורה לעונן! הרמב"ן חש בסתירה ברורה זו, ולכן הוא מתפתל וטוען שמה שפסק ר' עקיבה במסכת סנהדרין לא מדובר במשפטי הכוכבים: "ואלו שמנחשים בכוכבים דקתני [בסנהדרין שם] לאו באצטגנינות קאמר", ואף שלא נזכר שם במסכת סנהדרין משפטי הכוכבים דווקא, ברור כשמש כי עיקר חישובי העיתים הוא באמצעות מצבי הכוכבים ומיקומי המזלות, וזה מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.


י) הרמב"ן אומר: "ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפלה", ובדבריו אלה הרמב"ן כופר בתורה, שהרי לפי הטיפש הזה ייסוריו של האדם נקבעים על-פי גזרות הכוכבים והם אינם תוצאה של מעשיו הרעים! ובזה הרמב"ן גם מתעה את בני-האדם, שהרי בבוא ייסורים על האדם עליו לערוך חשבון נפש ולבחון את מעשיו ומחשבותיו, ולא יעזרו לו המצוות והתפילות אם הוא עדיין אוחז במעשיו הרעים. אדרבה, הוא יהיה בגדר טובל ושרץ בידו, דהיינו מוסיף טומאה על טומאתו, שהרי הוא עושה עין-של-מעלה כאילו אינה רואה שהוא ממשיך במחשבותיו ובמעשיו הרעים, וכאילו די במצוות ובתפילה להצילו מרוע הגזרה. "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם", "אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; כא, יד; לב, יט).


יא) הרמב"ן חותם את תשובתו במשפט שאינו משתמע לשני פנים: "וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס", נגד המזלות? או נגד ה' יתברך? ותפישה זו שלא ניתן ללכת "נגד המזלות" היא תפישה פגאנית נחותה מאד, ואסביר: הרמב"ן העצים את כוחות הכוכבים והמזלות והשפעתן על העולם השפל, עד-כדי-כך שהוא סבר, שרק בנס הקב"ה מציל את עמֵּנו מגזירותיהם – וכי יעלה על הדעת שה' יתעלה עזב את הארץ והפקיר אותנו לגזירות המזלות?! או שאין בכוחו להציל את עמּוֹ ורק לפעמים "בדרך נס" הוא מסוגל להצילנו מגזירותיהם?!


והנה לפניכם היסודות העשירי והאחד-עשר מיסודות הדת, כי בשניהם הרמב"ן כפר:


"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ', ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' ו, ה; יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...] וכאשר יפקפק אדם [=אפילו יפקפק לעצמו מבלי להורות לרבים] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן הרמב"ן שהשחית את דתנו בהזיות והִתעה את עמֵּנו אחרי השקפות מינות.


לסיכום, הבנתו המזעזעת של הרמב"ן את מדרשי חז"ל כפשוטם, כאילו כל הסיפורים והאגדות הללו התרחשו בפועל – גרמה לו למחוק בפלפולים דמיוניים את ההלכה ש"אין מזל לישראל" ולקבוע הלכה חדשה: "יש מזל לישראל". הרמב"ן גם הפליג בהזיות לסבור שהנסים הללו הם מסודות השגחת הבורא את עולמו, ואפילו העז לומר ש"כל התורה תלויה בהם", כאילו חוקיהם גוברים על חוקי התורה שניתנה לנו בהר סיני! תחושת חשיבותו העצמית המדומה כאילו הוא גילה את סודות ההשגחה פשוט מעוררת בקרבי בחילה עזה, ולהרמב"ן ולשכמותו ייחד רבנו הרמב"ם את מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, למען נשׂכיל להכיר באפסותם ולהיזהר ולהישמר מנזקיהם המחשבתיים החמורים אשר עלולים לדרדר את האדם והאומה לעברי פי פחת.


זאת ועוד, הסוגייה הזו בעניין האסטרולוגיה הינה מיקרו-קוסמוס לכל התלמוד הבבלי. וביתר ביאור: סוגיה זו פותחת בדברי הזיות אשר מלמדים על תרבותה האלילית של בבל החשוכה ועל נזקי הגלות המחשבתיים – ממשיכה בהשקפת-אמת מדברי ירמיה הנביא, שכל חוקות הגויים הבל המה מעשה תעתועים ואין בהם שום זיק של אמת – ולבסוף עוברת לאגדות שונות שאסור להבין אותן כפשוטן, אך בהחלט ניתן וראוי להבין אותן כמשלים לרעיונות מסוימים. והמסקנה בשורה התחתונה: אין לזוז מהשקפת-האמת שנזכרה בראשונה בדברי רבי יוחנן!


וזהו ההבדל שבין אנשי האמת – "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם", לבין המינים וצאצאיהם – "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). כלומר, הצדיקים אנשי האמת ילמדו את הסוגייה ויבינו אותה כמו שביארתי לעיל, מכיוון שהם יודעים את יסודות הדת המחשבתיים. ברם, עדת הסכלים (כמו הרמב"ן), אשר כבר זיהמו והרגילו את מחשבתם בהזיות המאגיות, וכבר נטו אחרי התאוות ושאיפות החומר, הם יביאו ראיות מסוגיה זו לכך שיש אמת באסטרולוגיה – וזאת למרות שהנביא ירמיה אומר דברים מפורשים: "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (יר' י, ג), ולמרות שרבי יוחנן אומר דברים הלכתיים מפורשים בתחילת הסוגייה, ולמרות שמסקנת הסוגייה היא: ש"אין מזל לישראל".


"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".


ז. הערה על התלמוד הבבלי


העולם האורתודוקסי שבימינו שׁוֹגה לחשוב כי התלמוד הבבלי הוא תורה-שבעל-פה. ואף זו טעות חמורה, הואיל והתלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול של דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה, השקפות שנדחו מעולם המחשבה, ואף ענייני פולקלור פגאניים שנועדו ללמד אותנו על אפלת הגלות הנוראה ועל נחיתותם המחשבתית של הבבליים. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והזיות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי ללומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד!


כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא פיקוח בקרה וסינון, תדרדר את הפתי הנבער בוודאות מוחלטת לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את ספרו "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלה ולהבינם כפי אמיתתם.


וכבר הרחבתי בעניין האופן הנכון שבו יש להתייחס לתלמוד הבבלי הבלול, ראו את המאמרים לעיל ולקמן שנזכרו במאמר זה, וכן ראו את המאמר: "הייתכן שחז"ל היו כסילים?", ועוד.


כמו כן, במקום אחר אף הסברתי מדוע המינים וצאצאיהם נאחזים בדבקות פגאנית דווקא בתלמוד הבבלי, וכיצד כל דבקותם החיצונית בו נובעת אך ורק משאיפתם להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים (שהרי הם אינם מקיימים את הלכותיו!). כלומר, הם נטפלו לטקסט ארוך מסורבל ומסובך מאד בכוונה תחילה, כי הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע להישג ולתכלית רוחנית אמיתית. וכך, בהעדר תכלית אמיתית ובהנצחת הבערות והסכלות, יצרו לעצמם ישיבות על גבי ישיבות שמתעסקות בתורה מבלי להגיע לדברי אמת, ובהבל הזה הם מצדיקים את הפקת הרווחים וטובות ההנאה במשך מאות רבות בשנים.


והנה דברי רבנו בסוף איגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו), בשתי הפְּסקות לקמן:


"כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ['מטרת המשא ומתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן' (קאפח)], ומטרת הלומדים היא איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים [=יכולת הוויכוח] ולא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים ופירשוֹ השני הפכוֹ, הוזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו.


ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית הזו כדי להקל על זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים, והִנחנו כל שזולת זה [כלומר הנחנו את כל הוויכוחים התלמודיים העקרים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לפלפולי סרק], כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ושאותה יש לדרוש".


ברם, ניפוח יכולת הוויכוח והתעתועים יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות הוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, שיודעת לתחבֵּל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, תוך הפצת כזבים שמדובר במטרות נעלות, כגון: תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול-שם-שמים חמור ביותר, ואילו לדעת המינים וצאצאיהם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה! כלומר, הם מתחבלים תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת מפורשות, ומתדרדרים אפילו לגניבה ולגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.


זאת ועוד, מכיוון שהתלמוד הינו טקסט ארוך ומסורבל וקשה מאד להבנה, יש צורך בראשי ישיבות, וב"מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות ומעטפות וקצבאות מדי חודש בחודשו, כדי שהם יסבירו לפי דמיונם לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לשקוע ולתעות בהזיות התלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונת המינות המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, יוקרה, מעמד וכוח כלכלי ופוליטי.


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


סוף דבר


אחתום בשאלה ובתגובה, אחל בשאלה וזה לשונה: שלום וברכה, לאור כל הדברים שנאמרו במאמר זה... האם לדעת הרמב"ם יהיה אסור לאחל לאדם "מזל טוב"? תשובה:


שלום עליכם, לעניות דעתי יש לחלק את התשובה לשני חלקים:


1) מי שלמד והשׂכיל וידע את חומרת הזיות האסטרולוגיה והמזלות וזיקתן הישירה לעבודה-הזרה – אסור לו בשום פנים להשתמש באיחולים הללו לזולתו, וכבר שנים שאיני מברך "מזל טוב", אלא "ברכות חמות" או פשוט "ברכות ליום הולדתך" או "ברכות לחתונתך" וכיו"ב, והנני מוסיף עוד כהנה וכהנה ברכות מבלי להזכיר את המזלות – ולא חסר ברכות ומליצות...


2) ברם, ההמונים בימינו שאינם יודעים ואינם מכירים בחומרת הזיות האסטרולוגיה והמזלות, אינם מתכוונים לאחל "מזל טוב" במובן האלילי של המילה אלא במובנים אחרים שיש למילה הזו בימינו, כגון: "מקריות" או "נסיבות חיוביות" או "גורל" או "אחרית" ועוד. לפיכך, אין להקפיד עליהם בעניין זה, אלא, אם אפשר, ללמד אותם בנועם שמדובר בהבל ובהזיה שיסודה בטמטום ובעבודה-זרה. ואם אי אפשר להסביר להם זאת – להניח להם עד שתרבה הדעת.


ועתה לתגובה, המגיב טען כך: א) אין להבין את התלמוד הבבלי כפשוטו, אך בישיבות מלמדים איך צריך ללמוד את התלמוד; ב) אסור לחלוק על הרמב"ן מפני שאסור לחלוק על ראשונים.


תשובה: א) בישיבות לומדים שהתלמוד הבבלי נאמר למשה בסיני מילה במילה, והם כסילים נבערים במלוא מובן המילה, וכבר כתב עליהם רבנו מה שכתב בהקדמתו לפרק חלק, שהם עם סכל ונבל. ועניין זה נדון בהרחבה במאמר: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".


ב) מותר לחלוק על כל אדם וקבל את האמת ממי שאמרו, אלא-אם-כן מדובר בנבואה של נביא-אמת, או בדיני התורה-שבעל-פה הנאמנה שקיבלנו איש-מפי-איש מאת משה רבנו בסיני. כל-שכן לגבי הרמב"ן, שהיה מין ואפיקורוס, ויש מצוה גדולה ורבה לתעב אותו כי הוא היה ממתעי העם אחרי ההבל, וכבר הוכחתי זאת בסדרת מאמרים על הרמב"ן: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן", וכן במאמר נוסף: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", תלמד ותבין אם תרצה.


ולטענתך שאסור לחלוק על השוטים הראשונים, למד על-כך במאמרים: "מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?", "קבל האמת ממי שאמרו", ועוד. ומי שהחדיר לך את ההזיה הזו הינם אותם המינים הרשעים והכסילים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, עובדי אלילים אילמים.


"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).

בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי
.pdf
Download PDF • 263KB

903 צפיות7 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page