רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יט)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בבראשית (א, יב) נאמר כך: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ורש"י פירש שם: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ וגו' – אף-על-פי שלא נאמר 'למינהו' בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על-כך, ונשאו קל-וחומר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס א)". וכבר הסברתי במבוא לחלק יז על הביטוי "כמפורש באגדה" שהוא סתירה מיניה וביה, כי דברי אגדה אינם "מפורשים" אלא סתומים וחתומים, ויש לעיין היטב ולחפש את הרעיון המסוים שחז"ל ביקשו ללמד באגדה. וכן ביארתי שם, שמי שמשתמש בביטוי הזה באופן קבוע מעיד על עצמו שהוא מפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, וזו אחת מהדרכים המרכזיות שבהן רש"י החריב את דת משה והחדיר לתוכה אינסוף הזיות מאגיות אליליות וכן הבלים על גבי הבלים לאין מספר.


המקור לפירוש רש"י לבראשית (א, יב) הוא במסכת חולין (ס ע"א), וכך נאמר שם:


"דרש ר' חנינא בר פפא: 'יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו' [תה' קד, לא], פסוק זה, שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא 'לְמִינֵהוּ' באילנות [בר' א, יב], נשאו דשאים קל-וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש-ברוך-הוא בערבוביא, למה אמר 'לְמִינֵהוּ' באילנות? ועוד קל-וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש-ברוך-הוא 'לְמִינֵהוּ', אנו על-אחת-כמה-וכמה – מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: 'יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו'".


נראה לי כי "שר העולם" הינו משל לשאיפת ההמשכיות וקיום המין, ונקרא "שר העולם" מפני שהוא הסיבה לקיומו ולהתפתחותו. ואגדה זו נועדה ללמד, כי השאיפה הזו הינה רצויה אך ורק כאשר היא נעשית שלא בערבוביה ושלא מתוך תאווה בהמית, אלא באופני קדושה וטהרה מתוך כוונה לשם שמים לקיום המין ולקיום מצוה חשובה של יישוב הארץ. אבל אלה אשר מערבבים בין איש לאשה, ומטמטמים את מוחותיהם בהזיות התאווה והבהמיוּת, אלה הם הזעוּמים הרחוקים מה' יתעלה, אלה שאין חייהם חיים. ונדמה להם שדיכאונם ואי-רצונם לחיות נובעים מחוסר שוויון חברתי, ואינם רוצים להבין שהם נובעים מבהמיותם.


נמצא אפוא, שתיאור הדשאים והעצים כבעלי דעה הינו פרט שולי וחסר חשיבות לחלוטין, שאין לו אמיתות בפני עצמו וכל כולו נועד לשרת את הרעיון המרכזי, שהרי איך יעלה על הדעת שיש לדשאים דעה כדי לקבל ציווי ולשאת פעמיים קל-וחומר?! אולם, רש"י הסכל לא הבין שיש רעיון עמוק באגדה הזו, ונדמה לו ברוב טיפשותו שהיא כפשוטה. אי-הבנתו גרמה לו להפוך את הטפל לעיקר, כלומר להדגיש בפירושו את הפרט השולי וחסר החשיבות הזה, שהדשאים הם בעלי דעה, כאילו זו מטרתה המרכזית של האגדה – ואם הדשאים היו בעלי דעה ויכולת מחשבה עקירת עץ ותלישת צמחים הייתה בגדר רצח.


ויתרה מזאת, בהתייחסותו לאגדה כפשוטה, ובהדגשת ההזיה שהדשאים הם בעלי דעה, רש"י למעשה מטמטם אותנו בהזיות, ומוסיף עוד ניצב למצעד ההזיות והסכלות שבפירושו. בהתייחסותו העקבית לאגדות חז"ל כפשוטן רש"י מרגיל את שכלנו לקבל את הנמנעות ובדרך זו הוא מזהם את מחשבתנו. מחשבה חולה לא תוכל לזהות עוד השקפות נכונות בכל שאר תחומי הדת והחיים, והיא אף תהווה כר נוח להתפתחות הריקבון והעיפושים, כלומר היא תקבל בקלות את הדעות וההשקפות הרעות המוציאות את האדם מן העולם.


והנה דברי רבנו בעניין חומרת אימוץ ההזיות ב"ספר המצוות" (לאווין לב):


"ובכלל המעשה הזה גם איסור מעשה אחיזת העיניים, [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. [...] ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות [הדברים הבלתי אפשריים] ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


</