top of page

כיצד גדולי האסלה לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון?

עודכן: 19 בדצמ׳ 2023

במאמר זה ריכזתי כמה נקודות המבארות כיצד גדולי-טחורי-האסלה לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון. אמנם, יש מן המינים הללו שכבר הגיעו לגבול הדמנציה ואינם יודעים מימינם ומשמאלם, אלה מנוהלים על ידי עסקנים כמריונטות, ופועלים הלכה למעשה לפי עצותיהם הפוליטיות והעסקיות. למסקנות האמורות הגעתי לאחר שחקרתי אחר ריחוקם מיסודות הדת ומהשקפות נכונות (על רבות מהן נכתב באתר), וכן לאחר התבוננות בדבריהם, בהתנהלותם ובהתנהלות עוזריהם – ועל כולם יש לומר "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בר' כ, יא).


מעט משיטותיהם


1) הם מדברים דברים לא ברורים, כביכול עמוקים מאד-מאד, מתוך מטרה לבלבל, וליצור רושם אצל השומע שהמדבר הוא אדם גדול מאד עד כדי שהוא-השומע אינו מבינו, וכך ניטעים רגשי נחיתות וכניעה בקרב השומע.


2) הם משמיעים דברי ביטול, זלזול והתנשאות כלפי אנשי האמת הַמְּסַכְּנִים את שלטון השקר, השתלטנות והרשע שלהם.


3) הם יוצרים לעצמם מעמד של אלוה שאינו טועה וכל דבריהם דברי נביאות, ולפיכך כל מתנגדיהם הם בגדר של כופרים ואפיקורוסים. ונצרף דוגמה אחת להפיכת עצמם לאלילים: יעקב אבינו ע"ה פחד וחשש לפני פגישתו עם עשו אף-על-פי שהקב"ה הבטיח לו שהוא ישמור ויגן ויציל אותו מכל הקמים עליו לרעה! ולמרות זאת הוא נזהר וערך את כל ההכנות הדרושות כדי להגיע מוכן ככל שניתן לפגישתו הגורלית עם עשו אחיו. אולם, גדולי האסלה מזלזלים בזהירות ובהתכוננות ומצהירים ש"התורה מגינה ומצילה" – וכל מי שנוהג בחוסר אחריות ופוטר את עצמו מהשתדלות ומהתכוננות, מצהיר למעשה שהוא גדול מיעקב אבינו! וכאילו ההשגחה עליו חזקה ומקיפה ועצומה יותר מאשר ההשגחה שׁשׁרתה על אבות האומה!


ויש בזה לא רק ביטוי של חוסר אחריות משווע וחילול-שם-שמים, אלא יש בזה גם ביטוי מובהק של גאווה ויהירות וגסות רוח, וכאמור, גדולי האסלה למיניהם משתמשים בהשקפה הזו כדי לטפח ולרומם את מעמדם כאילו הם גדולים מכל הנביאים שקמו לעם-ישראל, וכאילו היו מכשפים ואִטִּים שמסוגלים לכפוף את מהלכו וטבעו של העולם לשאיפותיהם ולגחמותיהם.


והסיבה להעמדת עצמם כאלילים ברורה: כדי להחדיר את דבריהם ללא עיון בחינה ובקרה, הם מוכרחים להעמיד את עצמם כגדולים יותר מאבות האומה, שהרי אפילו אבות האומה שגו וחטאו – אך הם, אינם טועים ושוגים וכמובן שאינם חוטאים ופושעים, כל דבריהם צדק ומישרים, וכל מעשיהם מדוקדקים לפי רצון ה' יתעלה, עד שאמרו עליו על גילול אלישיב, שכל הוראה שיצאה מפיו בימי חייו נאמרה ב"רוח הקודש". וזו עבודת אלילים, שהרי שלמות כזו ישנה רק לה' יתעלה, וייחוס תכונת שלמות כזו לבשר ודם מרוממת את אותו אדם לדרגה של אלוה, ולכן יש למלא אחר כל הוראותיו בצייתנות עיוורת כאילו נאמרו מפי-הגבורה! עוד ברור, שאם הם יאפשרו להתייחס לדבריהם בעין ביקורתית – תתגלה ערוותם קל מהרה...


4) שיטה נוספת שבה משתמשים גדולי האסלה היא החדרת ההזיה שהם שולטים באלהים: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ולכן, הואיל והם שולטים באלהים, אין צורך לעבוד את בורא-עולם, אלא יש לעבוד את מי ששולט על בורא-עולם, דהיינו אותם, את גדולי-טחורי-האסלה.


וביתר ביאור, ברגע שהמינים קובעים את מעמדו של בשר ודם כמי שגוזר והקב"ה מקיים, הם למעשה טוענים שהקב"ה עובד אצל אותו גודֵּל! ובמלים אחרות, המינים למיניהם יותר חשובים מאלהים, שהרי הם אלה אשר קובעים את מה שאלהים יחליט ויפעל בשמים ובארץ! והמסקנה הברורה היא, שבכל עניין יש לפנות לאותם אלילים במקום לפנות לאלהים!


דומני שגם בעניין זה המקור לטמטומם של גדולי-האסלה הוא הבנת מדרש כפשוטו (וכידוע כולם הם מתופשׂי אגדות חז"ל כפשוטן), וכך נאמר במסכת מועד קטן (טז ע"ב): "'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים' [ש"ב כג, ג] – מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה'". ובכן, טרם שנבאר את המדרש הזה, נלמד מהו פשט הפסוק הנדון, וכך נאמר בשמואל שם: "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר, צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים", וכך תרגם שם יונתן בן עוזיאל את פשט הפסוק: "אֲמַר דָּוִיד: אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל עֲלַי מַלֵּיל, תַּקִיפָא דְּיִשׂרָאֵל דְּשַׁלִיט בִּבְנֵי אֱנָשָׁא קוּשְׁטָא דָּאֵין, אֲמַר לְמַנָּאָה לִי מַלְכָּא הוּא מְשִׁיחָא עֲתִיד דִּיקוּם וְיִשׁלוֹט בְּדַחְלְתָא דַּייָ".


נמצא, שפשט הסיפא של הפסוק: "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" עוסק במלך המשיח אשר יקום וישלוט ביראת ה', דהיינו שהוא יקום וימלוך וישליט את יראת ה' ועבודתו ואהבתו בליבו של עם-ישראל – לא חלילה שהוא ישלוט באלהים, אלא הוא ישלוט בבני האדם מתוקף מלכותו, ויורה לקיים בשלמות את מצוות ה' יתרומם ויתהדר, כלומר, יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ועתה להזיות גללי האסלה: ובכן, איני יודע איך עלה בדעתם להבין מדרש זה כפשוטו? ואפילו לפי פשט המדרש הצדיק אינו מושל בהקב"ה, אלא כל כוחו הוא להתפלל ולבטל גזירות רעות וקשות ותו לא, וגם זה לא בהכרח, אלא לפי שיקול דעתו של אל-דעות, שהרי מי לנו גדול מאברהם אבינו ע"ה אשר לא הצליח לבטל את גזרת השמדת סדום ועמורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו ע"ה אשר לא הצליח לבטל לחלוטין את גזרת ההשמדה לאחר עוון המרגלים, וה' נענה לו אך ורק לדחות את מות העם החוטאים בארבעים שנה של הליכה ארוכה במדבר.


לפיכך, מטרת המדרש היא אחת ואחת בלבד: לטפח בקרב ההמונים רודפי ההבלים וההזיות יראת כבוד והערכה כלפי החכמים ואנשי האמת, ותו לא. וגם זאת לא במטרה לטפח חלילה גאווה ושחץ, אלא במטרה שישמעו לדבריהם ולמוסריהם, ויקבלו את תוכחותיהם – ובעשותם כן יועילו לעצמם ואולי אף יזכו להתקרב לדרך האמת ויצילו את נפשם משאול תחתיה. אמנם, עם-ישראל וגם הגויים היו פונים לנביאי ישראל כדי שיסייעו להם בעניינים רבים (כמו שמובא במלכים בעניין שאול שהלך לשמואל הנביא כדי שיסייע לו למצוא את האתונות), אך לא מדובר במדרש זה על נביאים, אלא על צדיקים סתם, דהיינו על חכמי האמת שבכל דור ודור.


זאת ועוד, ברור שהקב"ה לא יענה לתפילת שום אדם אם אין הדבר נכון מבחינת יושר משפטו של הקב"ה, בין אם מדובר בנביא או בחכם ובין אם מדובר בצדיק או באדם פשוט.


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).


"לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


אולם, המינים וצאצאיהם למיניהם סילפו ומסלפים את המדרש הזה, כגון קנייבסקי ושות', כראיה והוכחה לכך שיש להם "כוחות מאגיים", ובמלים אחרות: הם משתמשים במאמר המדרשי הזה כדי לטפח את מעמדם האלילי, כאילו יש בכוחם לעשות נסים ונפלאות. והמטרה שלהם בכל החיזיון הזה היא לתעתע בהמון שהם בגדר נביאים ואף יותר מכך, שהרי הם גוזרים והקב"ה מקיים, ואילו הנביאים יכולים רק להתחנן אך אין הכרח שהקב"ה ישמע לתפילתם.


וכאמור, מיצוב מעמדם של המינים העילגים והכסילים הוזי ההזיות – כנביאים, הכרחי להמשך שלטון המינות והבערות שלהם, כי רק אם הוּכח ביחס לאדם מסוים שהוא נביא-אמת לה' אסור לעיין במעשיו ובאמרותיו בעין ביקורתית, שהרי כל מעשיו הינם מעשים והוראות שניתנו ישירות מאת הקב"ה. וכך הם יכולים לכזב ולשקר ולומר דברים הזויים לחלוטין, ואין מי שיבקר אותם וישאל אותם: למה ומדוע? שהרי כל דבריהם דברי נביאות כמשה רבנו ע"ה מפי הגבורה – ובדרך זו הם מחריבים את הדת ומעוותים אותה כדי שתתאים לצרכיהם ולתאוותיהם.


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


5) הם מונעים מההמון לרכוש השכלה ומדעים שבהם ישכללו את שכלם ויידעו להבחין בין אמת לשקר – כך מובטח להם שההמון ימשיך לשגות בשקר הפגאני הנחות שלהם.


6) הם מפיצים שקרים וכזבים על מתנגדיהם (בפאשקווילים, בעיתונות מגויסת, וכיו"ב), מתוך מגמה להתנכל ולהשחיר את אנשי האמת, להפחיד את ההמון מהם ואף להסיתו כנגדם.


7) הם מנהלים מערכת מסועפת של עסקנים ומקורבים מושחתים ולעתים אף בעלי זרוע אלימים, אשר מוציאים לפועל את דבריהם, תמורת טובות הנאה או פשוט מתוך ציות עיוור.


8) הם יוצרים קשרים עם בעלי ההון וסוגרים איתם עסקאות בחשאי: בעלי ההון משחדים את גדולי האסלה ומקורביהם, והם מורים הוראות לצאן מרעיתם שמשרתות אינטרסים כלכליים גדולים של בעלי ההון. ראו לדוגמה את קשריו של ליצמן הטמא שנתבער מהכנסת עם חברת הסיגריות פיליפ-מוריס. דוגמה נוספת, הטלת חרמות על חברות ומפעלים אשר במשך עשרות בשנים פעלו בשבת, ופתאום "נזכרו" להחרים אותם – פשוט כי כספי השוחד לא הגיעו...


"הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן, וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה" (יח' לד, יח–יט).


9) הם מסלפים את התורה לשם מימוש תאוות הבצע ורדיפת השׂררה והשלטון שאוכלת אותם, אף-על-פי ששם-שמים מתחלל בכך (לדוגמה: השתמטות משירות צבאי, קבלת כסף על לימוד תורה, הפיכת הנשים לשפחות: גם מפרנסות וגם מטפלות בבית ובילדים, ועוד).


10) הם מפיצים סיפורי בדים, פלאות והזיות על גדוּלת גדולי האסלה הנגעלים שלהם, ולעתים אף "מעשה נסים" שנעשו על ידם או "בזכותם" – "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (מש' יד, טו).


11) הם מקדשים את החיצוניות מפני שבאמצעותה ניתן ליצור בקלות רושם כוזב אצל הזולת, ובמלים אחרות, כל רוממותם נובעת מגינוני טקס וכבוד חיצוניים שמעוררים התפעלות אצל ההמון. לעתים חיצוניות זו באה לידי ביטוי בגנדרנות מופלגת (כך בחסידויות המינות), ולעתים בהיפך הגמור, בהצגת עניות מופלגת והסתפקות בחיים עלובים כביכול (כך אצל הליטאים עובדי האלילים), בעוד שהם מחביאים בספריות "הקודש" שלהם מיליונים על גבי מיליונים.


לדוגמה, בסמוך לכתיבת מאמר זה נפטר אחד מגדולי האסלה שנתפרסם בחיי עניות מרודים והוא העכבר שטיזנמן ('גדולתו בצניעותו'). ברם, כעשר שנים לפני מותו משפחתו שקלה להגיש תלונה במשטרה, מפני שנגנבו מביתו שלושה מיליון ש"ח במזומן! אך לאחר שהבינו שתביעה כזאת תסבך אותם ותחשוף אותם לבדיקות רשות המיסים, החליטו לבטל את הגשת התביעה. כלומר, הם העדיפו להפסיד שלושה מיליון ש"ח, ובלבד שלא יבדקו אחריהם!


12) הם ממנים לעצמם לתפקידי גדולי האסלה כומרים ומינים ישישים מאד, וזאת כדי שיהיה קל לעסקנים לתמרן אותם לצרכיהם הפוליטיים והכלכליים. כל אדם שגילו מעל 90, תלוי מאד בסביבתו פיסית וגם נפשית, ומרוב חולשתו ועייפותו (וכל-שכן כאשר הוא גם מושחת) הוא צפוי להיכנע לכל גחמותיהם ולאשֵּׁר את כל אשר יאמרו לו. ובמלים אחרות, הם ממנים רשעים ישישים דווקא, כדי להקל עוד על שליטתם הפוליטית והכלכלית המוחלטת במנהיגיהם.


13) הם ועסקניהם מציגים את מגרעותיהם של גדולי האסלה כחוזקות, כלומר, בכל מקום אשר נחשׂפות השקפותיהם הרעות, הם מסלפים מעוותים ומעקשים את האמת, עד שהשקר הופך ל"גאונות". כך לדוגמה עשו כומרי השואה הארורים אשר ברחו והותירו את חסידיהם לבאר שחת, ולאחר שחלפה השואה, החליטו בחסידויות המינות השונות לציין את "ימי הבריחה" של אליליהם בהילולות, משל בריחתם הייתה מצוה רבה ונס מן השמים שהציל את ה"צדיקים" מכליה, וכל זאת כדי לכסות על האמת שהם היו חדלי אישים – שהרי לאחר שהורו לתלמידיהם בנחרצות במשך שנים רבות שלא לעלות לארץ-ישראל, הם בעצמם ברחו ככלבים ממוראות השמד, ונטשו את צאן מרעיתם לאלף-אלפי מיתות משונות, והיה עליהם ללמוד מוסר מקורצ'אק היהודי המתבולל שהעדיף למות ולא לעזוב את ילדי בית היתומים שניהל.


דוגמה נוספת, זכורני שנסעתי פעם עם אחד ממכריו של האליל מצאנז, שבבעלותו בית ענק בן ארבע קומות, ובו מקווה ובית-כנסת צמודים, כחמש מאות מ"ר בנוי! ולמרות כל הגודל הזה, בונים לאותו אליל טמא בית מפואר נוסף בקיסריה. אותו אדם סיפר לי, שכל כיור בבית החדש עלה 17 אלף דולר, והוא התרעם בפניי: "מדוע האדמו"ר 'הקדוש' צריך כיור ב-17 אלף דולר? כיור באלף דולר לא מספיק טוב?". לימים, נסעתי באוטובוס עם אחד מחסידיו השוטים של אותו אליל והוא "הסביר" לי, כי לגילול יש "לב חלש" כתוצאה מטורח הנהגת אותה החסידות, ולכן הוא זקוק לבית בקיסריה כדי לרפא את גופו מהקושי הגדול והעצום שבהנהגת החסידות. מדברי החסיד הבנתי, שהאדמו"ר "עושה טובה" גדולה מאד לחסידיו, והוא משתוקק יום ולילה שיבוא מישהו להחליפו, ויפטור אותו מן השׂררה, מטובות ההנאה ומן הבית בקיסריה...


14) לאחרונה גיליתי תכסיס נוסף שבו הם משתמשים כדי להטיל פחד על מתנגדיהם: כל מי שמותח עליהם ביקורת הם מזהירים אותו ש"השם ייפרע ממנו" או ש"רעה גדולה תבוא עליו", כמו עבדאללה יוסוף אל מַצרי, העז העיוורת, שהזהיר את שחקני "ארץ נהדרת" בזמנו; וכמו מאיר מאזוז, המכשף הנבל והיהיר שמוּט-המגבעת היושב על כיסא הרשעים, ועוד רבים.


***

ההליכה בשקר גרמה להם להאמין בשקר ולכן בלתי אפשרי לשכנע אותם, ואף אסור באיסור חמור להתקרב אליהם וללמוד מהם וממעשיהם, "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" (מש' ה, ח). כל מבקר ימצא את עצמו מטרה לחיצי הרעל שבפיהם, מכיוון שהם בטוחים שהם ואך רק הם בני האלהים הנעלים והמיוחסים. ברם, "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף", ויבוא יום ותימלא "הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט). נישא אפוא תפילה לבורא-עולם שיזכה אותנו לראות באותו היום הנשׂגב: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (יש' נח, ו).


ואסיים פרק זה בתוכחתו הפחדנית של קאפח השכיר שהסתירהּ היטב בנבכי הערותיו: "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעֻוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים, ולא עוד אלא שאומרים: זהו 'דעת תורה'" (פירוש רס"ג לתהלים, עמ' קעב).


ראשי הממסד האורתודוקסי בדורו של הרמב"ם


מאיגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה עולה תמונה רקובה מאד של ממסד הכומרים השכירים האורתודוקסים. כמו כן, אין לי צל של ספק, שביקורתו של רבנו כנגד הממסד הרקוב שהיה בימיו, הינה כאין וכאפס ביחס לביקורת הראויה להיאמר כלפי ממסד הכומרים הפרו-נוצרי של אורתודוקסֵי ימינו, שאין קץ לסילופיהם ולשיבושיהם, ולמעללי מינותם המרושעים.


הנה אפוא כמה קטעים נבחרים מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, שבהם רבנו מתאר את ריקבון ממסד החמוֹרים הממורדעים שהיה בימיו, ממסד אשר עדיין היה טוב בהרבה מממסד הכמורה האורתודוקסי הפרו-נוצרי שיש בימינו, אשר פנה אל המינות והפך את חציבת התורה לאומנות – למכונה משומנת ושיטתית אשר תקועה עמוק מאד בתוך מערכות המדינה:


"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של שמואל אבו עלי, ראש הגלות] בדומה למידות הללו? [בהרגשת גדלות וחכמה עד כדי זלזול ברבנו ובמשנה-תורה] אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור [גדול] כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו לתפקיד גאון] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם ['שהוא חי מתרומות ונדבות הצבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף' (קאפח)] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב ['ביטוי חריף מאד נגד התחזותם של הגאון הזה וחבורתו ודומיהם בכל הדורות, והתרוממותם מעל לכול, וכאילו כל ישראל מצפה למוצא פיהם בהוראה או להעניק לו תואר מסוים' (קאפח)], שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו. זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו" (עמ' קכז).


נשים לב שרבנו קורא לתורתם: "התבשיל הנתעב" וכן הוא מאשים אותם בהִתחזות, כלומר שהם לפי דעתו שקרנים רמאים וצבועים, וקאפח מוסיף ואומר שזה מצב "גדולי הדור" שבכל דור ודור! והוא בכללם. רבנו מוסיף ומציין, שלא ישגה שום אדם לחשוב שהרבנים הממסדיים השכירים הללו ישובו בתשובה, מפני שהם לעולם לא יגיעו לידי מעלת הכרת האמת, ולעולם הם לא יודו שהם חסרים ויעקרו כבודם וכבוד אבותם. וראוי להוסיף שהם לעולם לא יודו שהם חסרים, מפני שאז הם יצטרכו לוותר על מנעמי החיים, ולהשיב את הממון הרב שנטלו מן הקופה הציבורית במשך השנים, ובלקיחתו חיללו-שם-שמים בפרהסיה כירבעם בן נבט.


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


***

"ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שָׁם יותר, מביאו דוחק הנסיבות, הוא [=שמואל אבו עלי] והנוהים אחריו וכל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להיזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבֵּר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת [וכן נהגו ונוהגים, ואין לי ספק שמפקפקים באנשי האמת]" (עמ' קכח).


***

"אבל זה מר זכריה [=המלמד הראשי בישיבה, סגנו של אבו עלי] הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמֶּה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...] [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו" (עמ' קכח).


ועוד למדנו מדברי רבנו, כי יגיעה במשא ובמתן התלמודיים ובפירושיהם עלולים להוביל לעברי פי-פחת! שהרי ללא ידיעת ה' יתעלה וללא ידיעת השקפות נכונות הם ידרדרו את האדם לעמקי הסכלות (ביגיעה לריק בסברות דחויות ובדמיון שאגדות חז"ל הינן כפשוטן) ואף יטמטמו את הלומד בהזיה שהוא "הגיע להישג גדול מן השלמות, ואינו אלא סכל בכל דבר". ובאמרוֹ "ובפירושיהם", ברור שרבנו מתכוון לפירושי הגאונים לסוגיות התלמוד, כי פירושי חכמי-יועצי-אשכנז לתלמוד מדרדרים את האדם בוודאות מוחלטת לתהום הסכלות, שהרי הם מבאישים מהשקפות המינים וגדושים בהזיות ודמיונות מאגיות אליליות, וכן בדברי הבל לאין מספר.


***

בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כפוסקי וגדולי הדור. אך טרם שנעיין בדברי רבנו, נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח, אשר מסביר מעט על אותה התקופה (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה [למה קאפח מוסיף לנוכלים את התואר רבי? וכידוע, לעולם הגנב ילמד זכות על הגנבים, כי בזה הוא למעשה מלמד זכות על עצמו]".


הרמב"ם מספר באיגרתו שזכריה הפתי כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את שמואל אבו עלי, ולאחר-מכן כתב אליו שמואל איגרת ובה הוא משבח ומפאר את זכריה – ונמצאו גומלין זה-את-זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו לפרסמה, לנגח באמצעותה את ר' יוסף וכן לטפח את הילת הגדלות המדומה שיצרו סביבם.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט) בשתי הפְּסקות לקמן:


"וכבר הגיעני מכתבו [=של זכריה הפתי] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה [שרבנו כתב לו] ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=שמואל אבו עלי – ראש הגלות] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.


וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=משמואל אבו עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו [והכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירן בשל מיעוטן]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה-את-זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פרק ד דדמאי שאינם נאמנים להעיד על סחורתם]".


זו היא אפוא דרכם של הרבנים השכירים, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה וענווה והכנעה מדומות, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם באיגרתו:


"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו [ותמוה שרבנו קורא לכסילים הללו 'מסכנים'] ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם את מנהגי החברות [ורבנו שגה בזה, שהרי אין לנהוג מנהגי חברות במחללי-שם-שמים] [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של רבנו אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם [בענווה מעושָּׂה ובהתנצלות רבה ובהתרפסות יתרה], ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כֹּה".


אגב, מעניין שהרמב"ם העתיק את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיהמ"ש, דמאי שם), כך אין לנו להאמין לאותם כומרים שכירים בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".


***

"ומה שקשה עליך שהוא שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל ['כנראה ששמואל וזכריה הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים' (קאפח, וכוונתו לפשקווילים שמפרסמים בימינו המינים וצאצאיהם כנגד מתנגדיהם)] [...] ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!]" (עמ' קלא).


בפסקה הזו רבנו הרמב"ם מנחם את תלמידו ר' יוסף על-כך שהם פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות כל-כך נעדרי יראת שמים? אלא, רבנו מלמד אותנו עובדה מזעזעת! שאותם "גדולי הדור" שהיו בתקופת רבנו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות". כלומר, הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות-רוח בכל הנקרה בדרכם. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררה, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים"... ומה בימינו? גרוע פי כמה.


***

בהמשך האיגרת (עמ' קלב), רבנו מזכיר את תשובתו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן, אשר נכתבה נגד רבנו הרמב"ם בעניין האמונה בתחיית המתים: "ואשר לעניין המאמר, מאד תמהתי עליך היאך שלחתוֹ אלי [=את מכתבו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן] כדי שאלמד ממנו על חוסר ידיעתו. מה אתה מתאר לך, שאני חושב אותו או מי שגדול ממנו יודע משהו? לכל היותר הוא בעיניי כמו כל דרשן ותועה [...] ה' יודע שאני תמהתי היאך יכול לומר אותם השטויות על-אף היותם לעג וחרפה [...] ואין ספק שהוא העתיק הזיות זולתו".


להזכירכם, רבנו מדבר כאן על גדול הממסד הרבני בתקופתו! ראש הגלות, כבוד "הרב הגאון" ה"מרן" שמואל אבו עלי – ורבנו מתארוֹ כחסר ידיעה, וכדרשן סכל הוזה שוטה ותועה!


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו).


נספח למאמר: תגובה ותשובה


למאמר זה נתקבלה תגובה שמוסיפה כמה תובנות למאמר, וזה לשונה:


1) ראוי להוסיף כי לעתים קרובות רבנים אלה מדגישים את המצוה הגדולה של "אמונת חכמים" [כלומר, חובה להאמין בגדולי האסלה בכל מחיר ואסור באיסור חמור לבוֹחנם].


2) לעתים קרובות, "הגדולים" בקהילות האלה מדגישים שבנוסף לגדולתם בזכות עצמם, אלוהים גם מעניק להם "בזכות הציבור" סייעתא דשמיא מיוחדת להוביל את עם-ישראל [כלומר, הם מביאים ראיה מריבוי התועים אחריהם לצדקת דרכם, שהרי לפי דמיונם יש להם בשל כך 'עזר אלהי' מיוחד]. אגב, למיטב הבנתי, הרמב"ם סבור כי לאנשים האלה, הן "הגדולים" והן המון התועים הנכשלים אחריהם, אין השגחה פרטית בחייהם, האם זה נכון?


3) בקהילות אלה יש גם דגש גדול מאד על השקפת ה"מסורה". כלומר, יש דגש גדול מאד על-כך ש"הגדולים" הם "בעלי המסורה" [=מוסרי התורה-שבעל-פה], ולכן, כל מי שמעלה שאלות על תורתם או עליהם אישית, הוא "אפיקורוס" שאין כמוהו ומואשם ב"מכחיש מגידיה".


4) מאידך, לאור האופן שבו הקב"ה ברא את האנושות, האין זה נכון שכל קהילה (בין של גויים ובין של ישראל) זקוקה למנהיגים? ושללא מנהיגים הקהילות הללו יתמוטטו לתוך בלגן מוחלט? כלומר, על אף שמנהיגים אלה מחדירים להמוניהם כמויות עצומות של שקר מתמשך, האם אין מצב העניינים הזה טוב יותר מן המצב שבו המנהיגים האלה ייחשפו כשרלטנים אליליים, ולעתים קרובות ובמיוחד בקהילות הקבלה והחסידות, גם כגנבים רודפי בצע? האם אין לחשוש שמא חשיפה שכזו תוביל להתמוטטות מוחלטת של הסדר החברתי בקרב הקהילות הללו?


תשובה:


אכן, מנהגם של הרשעים המתעים את העם אחרי ההבל, להדגיש שיש חובה להאמין בהם מכוח "אמונת חכמים", וזאת כדי שיקבלו את דבריהם כמפי-הגבורה ולא יבדקו אחריהם, וכך לא תיחשפנה שחיתותם וסכלותם. ברם, אין להאמין אפילו בנביא שעשה לנו אותות ומופתים, אם הוא חורג מיסודות הדת ואפילו ממצוות התורה שניתנו לנו בסיני, כל-שכן שאין להאמין בכסיל נבער, אשר מתיימר להיות חכם גדול ועצום ואשר מתעה את עם-ישראל אחרי השקפות מינות ומדוחים. כמו כן, כחלק מהצגתם כבני האלהים וכשליחיו הישירים של בורא-עולם, הם מחדירים גם את ההשקפה שהם שומרים על הקהילה ועל עם-ישראל כולו ברוב "זכותם" הגדולה, כדי להגדיל את התלות בהם, ולהצדיק את קבלת טובות-ההנאה הרבות מן הציבור.


למיטב הבנתי מי שרחוק מידיעת ה'-אלהים-אמת אין לו שום השגחה פרטית, וחמור מכך, מי שמתעה את עם-ישראל אחרי ההבל ומכשילם בהזיות פגאניות אין לו חלק לעולם-הבא, וכמו שרבנו מלמד אותנו על חומרת התעיית ההמונים אחרי ההבל בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ולסיום, העדר מנהיגים עובדי אלילים כלל לא יגרום לנזק לעם-ישראל, ההיפך הגמור! ביעורם וכיליונם יביא ברכה גדולה לעם-ישראל, ואין ספק שאם נרצה ללכת בדרך האמת הקב"ה ישלח לנו מנהיגים ישרים ונאמנים. "אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' לד, טו).

כיצד גדולי האסלה לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון
.pdf
Download PDF • 274KB

545 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 komentarai


1) ראוי להוסיף כי לעתים קרובות רבנים אלה, בתורתם הציבורית, מדגישים את ה'מצוה' גדולה של 'אמונת חכמים'.


2) ובקהילות אלה, הם, לעתים קרובות, גם מדגישים כי בנוסף לגדולה של 'הגדולים' בזכות עצמם, אלוהים גם מעניק להם 'בזכות הציבור' סייעתא דשמיא מיוחדת להוביל את עם ישראל.

(למיטב הבנתי, הרמב"ם סבור כי לאנשים אלה - הן 'הגדולים' והן המוניהם - אין כל השגחה פרטית בחייהם. האם זה נכון?)


3) בקהילות אלה יש גם דגש גדול מאוד על הקונצפט של 'מסורה', ואיך הגדולים הם ה'בעלי מסורה', וכי אם מישהו מעלה שאלות עליהם אישית או על תורתם, הם 'אפיקורוס' שאין כמוהו ואשמים ב'מכחיש מגידיה.'


4) מאידך גיסא, האין זה נכון שלאור העיצוב האלוהי של האנושות, כל קהילה - בין אם יהודייה או גויה -…

Patinka
Atsakymas:

אכן מנהגם של המתעים את העם אחר ההבל להדגיש את "אמונת חכמים" כדי שיקבלו את דבריהם כמפי הגבורה ולא יבדקו אחריהם כדי שלא יגלו את שחיתותם וסכלותם. כחלק מהצגתם כבני האלהים וכשליחיו הישירים של בורא עולם, הם מנחילים גם את ההשקפה שהם שומרים על הקהילה ועל עם ישראל כולו ברוב "זכותם" הגדולה, כדי להגדיל את התלות בהם, ולהצדיק את קבלת טובות ההנאה הרבות מן הציבור.

לעניות דעתי מי שרחוק מידיעת ה' אין לו שום השגחה פרטית, וחמור מכך, מי שמתעה את עם ישראל אחר ההבל והדמיונות אין לו חלק לעולם הבא, וכמו שרבנו מלמד אותנו על חומרת הטעיית ההמונים אחר ההבל בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ…


Patinka
bottom of page