השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק א)

עודכן ב: לפני 2 שעות

רבות דובר וסופר על השדים שראו אבותינו בתימן, ויש אף זקנים שמוכנים להישבע על כך בחיי אביהם ואמם שראו ושמעו את השדים במו-עיניהם ובמו-אוזניהם. יש שראום בדמות צללים ויש שראום בדמות אש להבה, ויש שראום כבני-אדם רושפים מחזיקי קלשונים ובראשם קרניים קצרות מחודדות כקרני-העזים, ועוד ועוד אינסוף הזיות והבלים. האם באמת יש שדים בעולם? והאם מותר לירוא מהם או להאמין בקיומם?


טרם שנחל את דיוננו נצרף תשובה מהירה שתהווה שער כניסה לנושא, וכך אומר רבנו בספרו מורה-הנבוכים (ג, כט): "וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של ה'צאבה'] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל מיניהם], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים והרוחות שוכני-המדברות [="יצורים דמיוניים הנחתים בשממות, אם אלה מדברות שוממים מישוב, או מוחות שוממים מדעת" (מָרי שם, הע' 62)]". וכדברי מָרי, אין השדים והרוחות נקלטים ותופחים אלא במוחות השוממים מדעת שהוכשרו לקבל את התהו (ובעניין הרוחות הרעות ראו מאמרי: "מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה?").

רבנו הרמב"ם מלמד בספרו הטהור "מורה הנבוכים", כי האמונה בשדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים", וזה לשונו שם (ג, מו):


"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


מדברי רבנו עולות כמה תובנות חשובות: א) העבודה לדמיונות חמורה מעבודה לנמצאים! וראיה לכך יש גם בפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז) – כלומר, אפילו אבותיכם לא שגו עד כדי כך אחר עבודה-זרה חמורה וכעורה היא עבודת השדים הדמיוניים; ב) עבודת השדים הייתה מאד פופולארית בימי קדם, ולצערנו האמונה בשדים ובשאר ההזיות נותרה עד לימינו אנו, אף שרבים הם שכבר מתנערים מן ההבל; ג) כמו כן, מעניינת העובדה שרבנו אינו מדבר כאן רק על עבודה אלא גם על אמונה, ובהמשך נראה כי האמונה בשדים לבדה היא בגדר עבודה-זרה.


א. ביאור פסוק מספר ויקרא


נחל עתה את לימודנו בפסוקי התורה, בספר ויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". השעירים כידוע הם השדים, שהרי כך מתרגם אונקלוס: "וְלָא יְדַבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן, קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". וכך גם תרגם שם יונתן: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". נמצא, שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את השדים – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם", ולהאמין בקיומם – "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", לעולם-ולעולמי-עולמים: "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".


רבנו הרמב"ם מפרש במורה-הנבוכים (ג, מו), שהאמונה שהשדים דומים לעיזים (=שׂעירים), מוצאה בעובדי העבודה-הזרה הקדמונים, וזה לשונו: "וכן היו כתות מן ה'צאבה' עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים – שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאוד בימי משה רבנו: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויקרא יז, ז], ולפיכך היו אותם הכתות גם אוסרים אכילת העיזים".


רבנו סעדיה גאון מפרש פסוק זה כך: "לַשְּׂעִירִם – 'שיאטין'; זֹנִים – טועים". ומָרי מעיר שם: "ושֵׁם זה בערבית [="שיאטין"], מונח לרוחות רעות שבדמיון ההוזים, וכדברי ראב"ע [בפירושו שם]: 'שיראו אותם המשוגעים'". וכדברי רבנו במורה-הנבוכים (א, לב): "כפי שיארע בראייה כמה מיני דמיונות כוזבים כאשר ייחלש הרוח הרואה בחולים", ומָרי מבאר שם: "כתב רבנו 'הרוח הרואה' ולא 'הכוח הרואה' כי המדובר כאן על רוח ויכולת ההבחנה, כי בחולי הקדחת והחום הממושך וכדומה, שהוזים ונדמה להם שהם רואים יצורים שאינם במציאות – אינו מחמת חולשת כוח הראייה, אלא מחמת חולשת הרוח הרואה".


התורה מלמדת אפוא, כי השדים הם עבודה-זרה, וראב"ע מסביר שם גם מדוע: "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים – כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או יָרַע חוץ מהשם הנכבד והנורא". כלומר, כל מי שמאמין בקיום השדים ושיש בכוחם להיטיב ולהרע – זונה אחר עבודה-זרה. וכדברי מָרי: "שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה" (תורת חובות הלבבות, עמ' שמ, הע' 1).


ב. ביאור פסוק מספר דברים


נעבור עתה לפסוק בספר דברים (לב, יז): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שוב אנחנו רואים כי השדים הם עבודה-זרה, וכפי שמתרגם אונקלוס: "דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן", וכן מתרגם הירושלמי: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".


גם כאן רס"ג מתרגם "שֵׁדִים" – "שיאטין", ומוסיף: "לֹא אֱלֹהַּ – ואינם אלוהות. אֱלֹהִים – והם נעבדים [=עבודה-זרה] שלא ידעום". נמצא אפוא, כי לפי התורה השדים הם עבודה-זרה שעבדו עובדי-האלילים הקדמונים, וכמו שנאמר בתלמוד מסכת סנהדרין (סה ע"א): "מקטר לשד עובד עבודה-זרה הוא!". ברם, לפי הראב"ע ומָרי, עצם האמונה בקיומם ואפילו ללא עבודתם ויראתם, היא עבודה-זרה. ויש להקשות ולשאול, מדוע אפילו האמונה בהם היא בגדר עבודה-זרה, וכי אמונה בלבד בשדים היא כבר בגדר עבודה-זרה?!


ג. האמונה בקיום השדים – עבודה-זרה?


נחל אפוא את עיוננו בספר-המצוות להרמב"ם: במצות לא תעשה העשירית אומר רבנו, כי אפילו המחשבה באותן ההזיות וההבלים שמאמינים בהם עובדי-האלילים אסורה מן התורה. ויש להבין, לאיזו מחשבה רבנו מתכוון? האם למחשבה סתם על מציאות עבודה-זרה במקום פלוני? ואם כן, כל מי שמטייל בירושלים ורואה את הכנסיות עובר על איסור עבודה-זרה?! ודאי שלא, אלא המחשבה האסורה היא באמיתת אותם הדמיונות האליליים של עובדי העבודה-הזרה, כגון האמונה בקיום השדים ובמציאותם הממשית. כי כפי שמתואר בספרא להלן, עצם האמונה בקיום השדים היא בגדר עשיית אלהים אחרים, וסילוק אֵל אמת שאין-כיוצא-בו ממחשבתנו. וכמו שכותב רבנו בחיי בספרו 'תורת חובות הלבבות' על האמונה ברוח רעה, וזה לשונו (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה".


נעבור עתה לעיין בדברי רבנו בספר-המצוות (עמ' קפו–קפז):


"והמצוה העשירית, האזהרה שהוזהרנו מלפנות אחר עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה. כוונתי בזה, העיון והשינון באותן ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה, [...] שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות ממה שמעורר את הפתי לדרוש אותם ולעבדם. והפסוק שבו הזהיר על עניין זה הוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויקרא יט, ד]. ולשון ספרא: 'אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלהות. [...] משום שנאמר: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם [שם], מאי תלמודיה? [=מהו ביאור הפסוק?] אמר ר' יוחנן: אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם' [=עצם האמונה באלילים-בשדים מדללת ומרופפת את הקשר השכלי היקר עם בורא-עולם, ועלולה אף לנתקו כליל]".


בהמשך דברי רבנו שם הוא שב ומדגיש, כי אפילו המחשבה באמיתת עבודה-זרה אסורה מן התורה, וזה לשונו: "ואמר עוד בעניין זה עצמו: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ' וכו' [שם ד, יט], כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו ויראה אותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב [=להתבונן במחשבתו] במה שמייחסים להם עובדיהם. [...] לפי שכל זה גורם לטעות אחריה. ודע שהעובר על עניין זה חייב מלקות".


רבנו מבאר שאין איסור להתבונן בכוכבים, אלא אסור להתבונן בהם ולייחס להם השפעה וכוחות מיסטיים, וכך בדיוק בארנו את דבריו לעיל בעניין אופן המחשבה האסורה. גם מספר-המצוות עולה אפוא, כי האמונה בשדים בלבד, אפילו ללא עבודתם ויראתם, היא בגדר עבודה-זרה וחייבים עליה ארבעים מלקות מן התורה אם עשה מעשה. וברור שהעובד את השדים ממש – חייב סקילה בעדים והתראה, ככל עובד עבודה-זרה.


נמשיך עתה את מסענו בכתבי הרמב"ם ונעבור לעיין בספרו הגדול של רבנו משנה-תורה. בהלכות עבודה-זרה (ב, ג) רבנו פוסק כך:


"ספרים רבים חיברו עובדי עבודה-זרה בעבודתה: היאך עיקר עבודתה, ומה משפטיה ומעשיה. וציוונו הקדוש-ברוך-הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה [שנעשתה לעבודה-זרה] – אסור, שנאמר: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויקרא יט, ד]. ובעניין זה נאמר: 'וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ' [דברים יב, ל], שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא ואף-על-פי שאין אתה עובד, שדבר זה גורם לך לְהִפָּנוֹת אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר: 'וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי' [שם]. וכל הלאווין האלו בעניין אחד הן, והוא שלא יפנה אחר עבודה-זרה. וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה – הרי זה לוקה".


מָרי מעיר שם באות יג, וזה לשונו: "מֵרציפות לשון רבנו כאן משמע, כי לקיחת ספר מספריהם, פתיחתו והדפדוף בו הוי מעשה להתחייב עליו. וייתכן אף הפניית הראש להסתכל הוי מעשה, דלא גרע מן מתגלח המסייע למגלח הפאות". כלומר, כל מי שפנה אחר עבודה-זרה ונקט בפעולות שונות בפנייתו אחריה, ובכלל זה הפעולות הקלות ביותר – הרי זה לוקה מן התורה.


מדברים אלה עולה, כי כל החכמים בעיניהם והפרשנים למיניהם שהאמינו בקיום מציאות השדים, וכתבו על כך בפירושיהם, פנו בפועל אחר עבודה-זרה וחייבים מלקות מן התורה. וחמור מכך, הם החדירו את אמונת השדים לדת משה, והחטיאו דורות רבים אחר עבודה-זרה, ועל כך גדול עוונם מנשוא וחטאתם כי כבדה מאד. "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (ישעיה נח, א).


ברם, נדמה לי שההלכה הנוקבת ביותר בעניין זה היא הלכה י, וזה לשון רבנו שם: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". מהלכה זו אנו למדים על חומרת האמונה בשדים, שכל המאמין בהם הרי זה מחרף ומגדף את ה' יתעלה! כך שלדעת רבנו רשאי וחייב אני לחרף ולגדף את מאמיני השדים, כי מחרפים ומגדפים הם את ה' יתעלה ויתרומם מסכלותם. "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תהלים קז, יז).

כדי להבין לעומק את פסיקת רבנו כאן, יש לחזור ולעיין בפסוק שהבאנו לעיל. בספר ויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". אמרנו כי פסוק זה מלמד, שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את השדים – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם", ולהאמין בקיומם – "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", לעולם-ולעולמי-עולמים – "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".


ברם, אם יטען הטוען כי הפסוק "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", אינו מתייחס לסטייה מחשבתית אלא רק לעבודה-זרה בפועל, נשיבהו, שכבר לימדנו רס"ג לעיל כי הזנות הזו היא זנות מחשבתית שהרי הוא מפרש שם: "זֹנִים – טועים", כלומר טעייתם ותעייתם המחשבתית אחר עבודה-זרה היא בגדר זנות. ואף רבנו הרמב"ם לימדנו, כי "זנות" איננה רק שחיתות במעשים אלא לא פחות ואולי אף יותר מכך: הזנות היא שחיתות מחשבתית, וזה לשון רבנו בספר המצוות (לאווין מז):


"והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים בדעותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במ' טו, לט)]. ולשון ספרא: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות [...], 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות [...]. והכוונה באמרם 'זו זנות' – רדיפת התענוגות והתאוות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד".


ואם העסקת המחשבה בתענוגות הזימתיות היא בגדר זנות, גם הזנות המחשבתית אחר עבודה-זרה היא בגדר זנות, לא פחות מהזנות המחשבתית הזימתית ואף יותר, כי עבודה-זרה חמורה מן הזנות הזימתית. ויתרה מזאת, רבנו מגדיל לבאר ב"מורה הנבוכים" (ג, ח), כי השחיתות המחשבתית חמורה הרבה יותר מן השחיתות המעשית! והנה לפניכם תמצית ביאורו שם לאמרת חז"ל "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט ע"א):


"ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאד, והוא, שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העבירה מחמת המקרים הנספחים לחומרו [...], כלומר שהוא עבר בבהמיותו, אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לנפשו-שכלו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה [לדוגמה בהאמינו בעבודת אלילים כמו השדים] – הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [!]. ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל [=משל לבהמיות האדם] כאשמת מי שהתעמר בבן-חורין חסיד [=משל לנפש האדם הטהורה], כי הצורה הזו האנושית [=הנפש הטהורה] וכל סגולותיה הנספחים לה [=יכולת המחשבה וההבנה], אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו [כלומר] להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות".


ואין שפלות גדולה יותר משלוש החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. נמצא אפוא, כי האמונה בעבודה-זרה, ואפילו במחשבה בלבד, היא עבירה חמורה ביותר, ומכאן יצליח הנבון להבין לעומק את הִלכת רבנו, שכל המאמין באמיתת עבודה-זרה אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם.

רמז נוסף לעניין זה שיבץ רבנו בפירושו למסכת חגיגה (ב, א), שם נאמר במשנה: "וכל שלא חס על כבוד קונו – רתוי לו כאילו לא בא לעולם", ושם פירש רבנו: "פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-חיים טוב למציאות מאשר היותו אדם [...]. והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי באמרו: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו [=השכל], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה".


נמצאנו למדים, שכל מי שמאמין במחשבתו באמיתת עבודה-זרה, אפילו אינו עובדהּ, מזהם קשות את נפשו והגיע לתכלית הבעיטה בשכלו, ולכן אומר עליו רבנו שהוא מחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם.


ונצרף עוד הלכה מהלכות עבודה-זרה (ב, ז), אשר מלמדת אותנו עד כמה חמור עוון עבודה-זרה במחשבה: "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במדבר טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ונסיים בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ז): "המסית [אחר עבודה-זרה], אין דיניו כשאר דיני נפשות: מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין. ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה – מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות – אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית. ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו: שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דברים יג, יח]".


ד. כיצד הבין רש"י את תרגום אונקלוס?


בפסוק שביארנו לעיל מספר דברים (לב, יז): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", חל שיבוש חמוּר בפירוש רש"י, וממנו עולה, כי לא רק שהוא הבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, הוא גם שגה בהבנת השפה הארמית שבתרגום אונקלוס. וכך רש"י מפרש את הפסוק הנדון:


"לֹא אֱלֹהַּ – [פירוש המלים הללו] כתרגומו [של אונקלוס]: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', [כלומר] אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו".


רש"י הבין את תרגום אונקלוס "לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך" – לשדים שאין בהם צורך. ואי-הבנתו גרמה לרבים לחשוב שיש שדים בעולם, אלא שאין בהם צורך. אולם הוא שגה שגיאה חמורה בהבנת אונקלוס, כי "לֵית בְּהוֹן צְרוֹך" משמעו "אין בהם ממש", וכמו שתרגם שם הירושלמי: "לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ", כלומר שהם שקר וכזב והבל מהובל ואין בהם שום זיק של אמת.

וראיה לדברינו גם מתרגום אונקלוס בכבודו ובעצמו, שהרי הוא הכיר את המילה "צורך", והשתמש בה בשני מקומות: 1) "סוֹפֵיק לָךְ צֻרְכָּךְ בִּמְהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא" (דברים ב, ז); 2) "סוֹפֵיק צֻרכֵּיהוֹן בַּאֲרַע מַדבְּרָא" (שם לב, י). כלומר, אם כוונתו הייתה לומר "לשדים שאין בהם צורך" הוא היה מתרגם "לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צֻרְכָּא", וכמו הצרכים החומריים שתוארו בשני הפסוקים לעיל. ברם, אונקלוס בחר להשתמש במלה יחידנית שמופיעה רק פעם אחת בכל פירושו: "צְרוֹךְ", ולכן נראה ברור שמשמעה כמו שתרגם הירושלמי: "ממש".


יש ראיה נוספת לדברינו מתרגום יונתן לפסוק בישעיה (נד, יב): "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ", משמעות המילה "חֵפֶץ" בפסוק היא: ערך רב – אבנים טובות שערכן רב. יונתן תרגם שם "וְכָל תְּחוּמַך לְאַבנֵי צְרוֹך", כלומר משמעות המלה "צְרוֹך" בתרגום יונתן היא ערך רב. ולכן, המשפט "דלית בהון צרוך" שבתרגום אונקלוס משמעותו: שאין להם שום ערך, ובמלים אחרות, ערכם של האלילים אפס מאופס מפני שאין בהם שום זיק של אמת, ובדיוק כתרגום הירושלמי שראינו לעיל: "דלית בהון ממש".


נחזור עתה לרש"י, רבים הם אשר הלכו בעקבות פירושו המשובש ומחליא הדעת, כגון: הרא"ש, הרמב"ן, בעלי התוספות, ועוד רבים. באמצם את פירוש רש"י הם הנחילו לעם-ישראל את ההשקפה הרעה כי יש ממש בשדים, ורק מפני שאין בהם צורך החמירה התורה עליהם שלא לעבדם. אמונתו של רש"י בשדים באה לידי ביטוי במקומות רבים, נציין כאן רק שלושה מהם:


1) בספר בראשית נאמר (ו, יט): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", ושם מפרש רש"י: "וּמִכָּל הָחַי – אפילו שדים", כביכול השדים הם בכלל בריאתו של הקדוש-ברוך-הוא. בזאת רש"י בעצם אומר שהשם יתברך בכבודו וברצונו ברא ויצר את העבודה-הזרה הכעורה והגסה שהוא יתעלה מרחיק אותנו ממנה באזהרות חמורות, וסכלות איומה ונוראה לייחס הבל כזה לבורא יתעלה.


2) בספר דברים נאמר (לב, כד): "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר". ושם פירש רש"י: "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – השדים נלחמו בהם, שנאמר [איוב ה, ז]: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף', והם השדים. וְקֶטֶב מְרִירִי – וכריתות שד ששמו מרירי". והבנת מדרשי חז"ל כפשוטם זיהמה את מחשבתו בדמיונות שווא ומדוחים. ובמלים אחרות, הבנת מדרשי חז"ל כפשוטם היא זו שגרמה לו להאמין בקיום השדים, ובזאת לפנות מה' יתעלה ולטעות אחר עבודה-זרה! ראו נא לאיזו תהום מדרדרת הבנת מדרשי חז"ל כפשוטם, ועל יסוד השקפה רעה זו בנה רש"י את כלל פירושיו לתורה ולתלמוד.


3) רש"י אינו שוכח את הנשים, כי לא רק שדים יש בפירושו כי אם גם שֵׁדוֹת, וזה לשונו בפירושו לנדה (כד ע"ב): "דמות לילית – שֵידה. שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים". ורבים הם השדים בפירושיו ומתאימים הם לשדים אשר בארץ, וכמו שכותב מָרי בהערה 20 במורה-הנבוכים (א, ז): "רוחין ושדין ולילין – ייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד, ובדורותינו מינים הרבה".


זאת ועוד, בפירושו שהובא לעיל, רש"י הנחיל השקפה שגויה נוספת שנובעת מהבנתו המשובשת את המדרשים, ואף השקפה זו נוגעת בעבודה-זרה מפני שהיא משבשת את יסוד דת משה הוא ייחוד השם. בפירושו לעיל רש"י אומר: "אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו", ודבריו מועתקים ממדרש ספרי (שם, שיח): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם, לא הייתה קנאה כפולה". ברם, האם יש להבין מדרש זה כפשוטו, שיש חלילה לפני ה' יתעלה רגש עז של קנאה? ואפילו הקנאה האמורה בפשט מקראות התורה היא בגדר משל, מה נאמר אפוא על המושג "קנאה כפולה" שמובא במדרשים?


אמנם, ודאי יהיו שינסו להגן על רש"י ולומר שהוא התכוון למשל ולא התכוון לפשט המושג "קנאה", לאלה אשיב כי רש"י כבר שגה בחמור מכך, ביחסו לה' גוף ודמות הגוף. ואין לי ספק שמי ששגה בעניין כל כך פשוט, ישגה בעניין העמוק יותר והוא זיכוך המחשבה וטהרתה מלייחס מושגי תכונות נפשיות לבורא יתעלה, וכל המייחס לבורא תכונות נפשיות אין בינו לבין ההגשמה מאומה וחוטא חטא גדול לאלהים (וכבר ביארתי עניין זה במאמרי "מבוא למצות ייחוד השם").


ויתרה מזאת, פירושו של רש"י הוא פירוש פשטני לפי הצהרתו המפורשת, כלומר רש"י במוצהר איננו עוסק במשלים, כי אם בפירוש פשטי המקראות. וכפי שהוא אומר בפירושו לבראשית (ג, ח): "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו". וגם דבריו האחרונים תמוהים: וכי יעלה על הדעת להסביר את פשטי המקראות לפי האגדות? האם ניתן ללמד מתמטיקה באמצעות שירי ביאליק? והלא זו סתירה מיניה וביה וחוסר הבנה בסיסי ומשווע בתורת השם, וכל מי ששכלו נקי מדעות קדומות וזך מדמיונות והבלים, יבין זאת. נמצא אפוא, שכל מי שינסה להגן על רש"י בעניין זה מתעלם מדברי רש"י עצמו, ומטעה את עצמו ביודעין או שלא ביודעין.


ראינו כל כך הרבה שיבושים שנובעים ממשפט אחד של רש"י, וכמו שדברי החכמים באמת דבריהם מחוכמים להפליא ולומדים רבות ממשפט אחד מדבריהם, כך דברי המשובשים משובשים להחריד, ודי במשפט אחד מדבריהם כדי לחולל נזקים עצומים. "וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (דבה"י ב יא, טו).


ואסיים בביקורתו המרומזת של מָרי על רש"י ודומיו במהדורתו לספר איוב, שם הוא מתייחס לפירושם ותפישתם את השטן כאלוה לצד בורא-עולם (ראו מאמרי: "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"), וזה לשונו: "ולמרבה הצער ראיתי ממפרשי ימינו שגישתם כלפי ה' גישה גסה מאד, וטפלו בעניינים מחשבתיים עדינים, לא בכלים שכליים מעודנים אלא משל בדחפור או באֵת ומעדר, ואין פלא שהשטן הצטייר בתודעתם כפי שהצטייר בארצות הנוצריות, אשר בתורתם ה' והשטן שני שליטים נגדיים אלא שהאחד קצת גדול מהשני, וכדי בזיון וקצף" (פירוש רס"ג לאיוב, עמ' כח, הע' 28).


ולמרבה הצער מָרי אינו מדייק ביודעין ואומר "וראיתי ממפרשי ימינו", והאמת היא שמפרשי ימינו נקיים מן ההגשמה הרבה יותר מרש"י, אף שדברי מָרי נכונים כשלעצמם, מפני שמפרשי ימינו עדיין רחוקים מטוהר ייחוד השם יתעלה וידיעתו. וכנראה קשה היה לו למָרי למתוח ביקורת על פירוש רש"י, אף שהקב"ה מזהיר אותנו בתורתו ובפרט את הדיינים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז). וכך נהגו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם בקריאתם לכל באי עולם לייחוד השם: "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג).


#ייחודהשם #אגדה #עבודהזרה

88 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!