top of page

השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק א)

עודכן: 17 ביולי 2023

רבות דוּבר וסוּפר על השדים שראו אבותינו בתימן וכן בשאר הגלויות, ויש אף זקנים ישישים שמוכנים להישבע על-כך בחיי ילדיהם ונכדיהם, שהם ראו ושמעו את השדים במו-עיניהם ובמו-אוזניהם. יש שראום בדמות צללים, ויש שראום בדמות אש להבה, ויש שראום כבני-אדם רושפים מחזיקי קלשונים, ובראשם קרניים קצרות מחודדות כקרני-העזים, ועוד-ועוד אינסוף הזיות והבלים. האם באמת יש שדים בעולם? והאם מותר להאמין בקיומם ולהתיירא מהם?


א. מה אומרת התורה על השדים?


עיון בתורה מוביל למסקנה הברורה והמפורשת כי השדים הינם הזיה פגאנית והבל מהובל, ראו נא את הפסוקים בדברים (לב, טז–יז): "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שימו לב! הפסוק הזה הינו המקום היחיד בכל התורה כולה שבו הודגש שהעבודה-הזרה היא "לֹא אֱלֹהַּ"! לעומת למעלה מעשרים פעמים שבהם העבודה-הזרה "הרגילה" נזכרה בתורה בשם "אלהים אחרים"!


מדוע אפוא דווקא בעניין השדים לא נאמר בתורה שמדובר ב"אלהים אחרים"? מדוע דווקא בעניין השדים מודגש שהם "לֹא אֱלֹהַּ"? מדוע התורה ייחדה לשדים דברי גינוי וביזוי אשר לא נאמרו בשום עבודה-זרה אחרת? ובכן, ההרחקה הגדולה הזו נועדה לעקור מליבנו את עבודת השדים והאמונה בקיומם במציאות, כי הזיותיהם חדרו והיכו שורש באנוֹשׁוּת כמעט משחר ההיסטוריה ועד עצם-היום-הזה, וכמו שאנחנו רואים גם בימינו את המתעקשים על קיומם.


והנה לפניכם ראיה נוספת להבלי השדים מדברי דוד ע"ה מלך ישראל: "וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תה' קו, לו–לח). נמצא, כי השדים הם-הם העצבים, דהיינו עבודה-זרה, והמלה "עצבים" אף נזכרה פעם נוספת בספר תהלים (קלה, טו) כתיאור לאלילים: "עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם". קצרו של דבר, השדים הינם אלילים דמיוניים מתועבים, ובפסוקים בתהלים הם אף מתוארים כאלילי כנען, כלומר כאלילי הבל ורעות-רוח "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דב' ד, כח).


ראיה נוספת נביא לכם מדברי התרגום הירושלמי לתורה אשר לפי רוב החוקרים הינו קדום מאד, והוא מתרגם את הפסוק בדברים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ", כך: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ, טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".


ונצרף גם את פירוש רס"ג לדברים שם, וכֹה דבריו: "שֵׁדִים" – "שיאטין", ומוסיף: "לֹא אֱלֹהַּ – ואינם אלוהות. אֱלֹהִים – והם נעבדים [=עבודה-זרה] שלא ידעום". נמצא אפוא, שגם לפי רס"ג, השדים הללו שנזכרו בתורה הם עבודה-זרה דמיונית שנהו אחריה עובדי-האלילים הקדמונים, וכמו שנאמר בתלמוד במסכת סנהדרין (סה ע"א): "מקטר לשד עובד עבודה-זרה הוא!".


ב. דעת אונקלוס לגבי השדים


טרם סיימנו את הוכחותינו ביחס לאמונת השדים המהובלת והנגעלת. נחזור שוב לפסוקים מספר דברים שראינו לעיל: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", ונעבור לעיין בתרגום אונקלוס, שהוא כידוע מנאמני מעתיקי השמועה ומסורת התורה-שבעל-פה, וכֹה דבריו בתרגומו: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן". נשים לב לשני ביטויים בתרגומו: "בְּפוּלְחַן טָעֲוָן" ו"דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ועתה נעבור לבאר ולנתח ואף לחקור את שני הביטויים הללו:


הביטוי הראשון מורה על עבודה-זרה מובהקת מן הסוג שאין בה ממש לחלוטין, דהיינו, מדובר בהזיה דמיונית מוחלטת, ולא בעבודה-זרה לנברא מן הנבראים כגון לשמש ולירח ולכוכבים.


והנה לפניכם שלוש דוגמאות מתרגום אונקלוס לתורה שיוכיחו שהשדים הינם הזיה גמורה ומוחלטת אשר אין לה שום זיקה ולו החלושה והקלושה ביותר למציאות האמיתית:


1) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויק' יט, ד), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תִתְפְּנוֹן בָּתַר טָעֲוָן, וְדַחְלָן דְּמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן". נמצא שהאלילים בלשון אונקלוס הם "טָעֲוָן", וכמו שאין שום זיק של אמת בפסילים ובצלמים ובמסֵּכות, כך אין שום זיק של אמת בשדים וברוחות הרעות שהרי ראינו שגם לגבי השדים אונקלוס בוחר לתרגם במלה "טָעֲוָן".


2) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (ויק' כו, א), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טָעֲוָן, וְצֵילֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן". שוב אנחנו רואים שהמלה "טָעֲוָן" משמשת לתיאור אלילים דמיוניים שאין בהם ממש: הבל מהובל והזיה דמיונית מוחלטת. וכאמור, כך, באותו הלשון בדיוק, מתאר אונקלוס בתרגומו-פירושו את האמונה האלילית בשדים.


3) "יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דב' לב, יב), ושם תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות: "וְלָא יִתְקַיַּים קֳדָמוֹהִי פּוּלְחַן טָעֲוָן". ואין הבדל לענייננו בין "אֵל נֵכָר" לבין "אליל", ובשני התיאורים הללו מדובר בעבודה-זרה דמיונית לחלוטין, שקר וכזב והבל מהובל.


שלושת המקומות הללו, יחד עם המקור הראשון שראינו לעיל (בסך הכל ארבעה מקורות), הם המקומות היחידים שאונקלוס מתרגם באמצעות המלה "טָעֲוָן", וגם מזה ניתן ללמוד כי בכל ארבעת המקומות הללו מדובר באלילים דמיוניים לחלוטין שנהו אחריהם הגויים הכסילים.


לעומת זאת, כאשר אונקלוס מתרגם את הפסוק שבו נזכרים השמש והירח והכוכבים וכן האזהרה שלא לעבדם, הוא אינו משתמש במלה "טָעֲוָן". נראה אפוא שמלה זו יוחדה לעבודה-זרה חמורה מאד שאין לה שום אחיזה ושום קשר עם פולחן לנבראים שמצויים במציאות.


והנה לפניכם הפסוק: "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דב' יז, ג), ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲזַל וּפְלַח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וּסְגֵיד לְהוֹן, אוֹ לְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסֵיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא דְּלָא פַקֵּידִית". הנה הראינו לדעת, כי כאשר מדובר על אלילים אונקלוס מתרגם "טָעֲוָן" וכאשר מדובר על אלהים אחרים אונקלוס מתרגם "טָעֲוָת עַמְמַיָּא", אך כאשר מדובר על השמש והירח והכוכבים אונקלוס קורא להם בשמם, ואף מבדיל ביניהם לבין האלהים האחרים בתוספת המלה "או" שלא נזכרה בתורה, ללמדנו שיש הבדל והבחנה בין עבודת אלהים אחרים דמיוניים לבין עבודת השמש או הירח או הכוכבים.


כמו כן, אונקלוס עקבי במסורת התורה-שבעל-פה שבידו, ובכל מקום שנזכר "אלהים אחרים" בתורה הוא מתרגם: "טָעֲוָת עַמְמַיָּא" (כעשרים פעמים). לעומת זאת, כאשר מדובר ב"אלילים" אונקלוס מתרגם "טָעֲוָן", וכאשר מדובר בשמש ובירח או בכוכבים, הוא מזכירם בשמם. ויש שני מקומות בתורה שהשמש והירח נזכרים בזיקה לעבודה-זרה: האחד שראינו לעיל, והשני בדברים (ד, יט): "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים", וגם שם אונקלוס מתרגם את השמש והירח בשמם, ולא במונח שמושאל מעבודה-זרה, וכֹה דבריו בתרגומו שם: "וְדִלְמָא תִזְקוֹף עֵינָךְ לִשְׁמַיָּא, וְתִחְזֵי, יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סֵיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא" וכו'.


נמצא אפוא, כי המלה "שֵׁדים", שתורגמה אצל אונקלוס בזיקה למלה "טָעֲוָן", לא רק שהיא מבטאת עבודה-זרה דמיונית שאין לה שום אחיזה ושום קשר עם המציאות, אלא שרק בארבעה מקומות בכל התורה היא נזכרה בתרגום אונקלוס. ללמדך על חומרת האלילות הזו, שהרי אונקלוס תרגם את המלה "אלילים" החריפה יותר במלה: "טָעֲוָן", ואת המלים "אלהים אחרים" שהן עדינות יותר הוא תרגם במלים: "טָעֲוָת עַמְמַיָּא", ומן ההבחנה הזו בתרגום אונקלוס נלמד על חומרת המלה "טָעֲוָן" ושהיא מבטאת עבודה-זרה מן החמורות ביותר.


בהמשך ישיר לדברים אלה נעבור עתה לעיין בדברי רבנו במורה (ג, מו), שם הוא מלמד כי האמונה בַּשֵּׁדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים", וכֹה דברי רבנו שם:


"ודע, כי האמונה הזו [בשדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ, שהם [בני האדם] לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחרי עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


ואם השדים הם יצורים אשר קיימים במציאות מקדמת דנא, וכמו שמופיע בפשטי אגדות חז"ל: עוד מימי אדם הראשון, מדוע האמונה בהם התחדשה רק בזמנו של משה רבנו? אלא ברור, שהם מעולם לא היו ולא יהיו קיימים במציאות, ורק האמונה הדמיונית בהם היא זו שהתחדשה. ושדים דמיוניים לא היו ולא יהיו אך שדים אחרים יש ויש אשר מתעים את העם אחרי התהו.


כמו כן, שימו לב לנקודה חשובה מאד! העבודה-הזרה לדמיונות חמורה יותר מהעבודה-הזרה לנמצאים כגון השמש והירח והכוכבים! וראיה לכך יש גם בפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז), כלומר, אפילו אבותיכם לא שגו עד-כדי-כך אחרי עבודה-זרה חמורה וכעורה היא עבודת השדים הדמיוניים.


***

ועתה לביטוי השני בתרגומו של אונקלוס: "לֹא אֱלֹהַּ" – "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ומכיוון שהתרחקנו מן הפסוקים הקדושים, אעתיק אותם שוב: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, טז–יז), ושם תרגם אונקלוס כאמור: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן".


כבר ראינו שהתרגום הירושלמי מתרגם את המלים "לֹא אֱלֹהַּ" – "דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ", אך מהי כוונתו של אונקלוס בתרגומו: "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ"? האם כוונתו חלילה כמו שפירש רש"י: "שאין בהם-בשדים צוֹרֶךְ"? ופרשנות כזו תוביל אותנו בהכרח לקבוע שאונקלוס האמין בקיום השדים במציאות... האמנם? ובכן, עיון מעמיק ולא שטחי בפירושו של אונקלוס מוביל למסקנה שהוא תרגם ופירש בדיוק כמו התרגום הירושלמי, דהיינו שאין בשדים ממש והינם דמיון שווא.


הראיות לדברינו הינן מתוך תרגום אונקלוס ע"ה בכבודו ובעצמו, שהכיר את המילה "צוֹרֶךְ", ונעזר בה בתרגומו בשני מקומות: 1) "סוֹפֵיק לָךְ צֻרְכָּךְ בִּמְהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא" (דב' ב, ז); 2) "סוֹפֵיק צֻרכֵּיהוֹן בַּאֲרַע מַדבְּרָא" (דב' לב, י). כלומר, אם כוונתו הייתה לומר כרש"י: "לשדים שאין בהם צוֹרֶךְ" הוא היה מתרגם "לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צֻרְכָּא", וכמו הצרכים החומריים שתוארו בשני הפסוקים לעיל. ברם, אונקלוס בחר להשתמש במלה יחידנית שמופיעה רק פעם אחת בכל פירושו: "צְרוֹךְ", ולכן נראה ברור שמשמעהּ הוא כמו שתרגם הירושלמי: "ממש".


והנה לפניכם עוד ראיה לדברינו, הפעם מתרגום יונתן-בן-עוזיאל לפסוק בישעיה (נד, יב): "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ", משמעות המילה "חֵפֶץ" בפסוק היא: ערך רב – אבנים טובות שערכן רב. ולפיכך יונתן תרגם שם: "וְכָל תְּחוּמַך לְאַבנֵי צְרוֹךְ". כלומר, משמעות המלה "צְרוֹךְ" בתרגום יונתן היא דבר בעל ערך. נמצא אפוא, כי המשפט שתרגם אונקלוס "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ" משמעו שאין לשדים שום ערך, ובמלים אחרות, ערכם של האלילים הוא אפס מאופס מפני שאין בהם שום זיק של אמת, ובדיוק מופתי לתרגום הירושלמי שראינו לעיל: "דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ".


והנה עוד ראיה, הפעם מתרגומו של יונתן ליחזקאל (כח, ב) ושם נאמר כך: "בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים, וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים", ושם תרגם יונתן: "בַּר אָדָם אֵימַר לְמַלכָּא דְּצוֹר: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים: חֲלָף דִּרְאֵים לִבָּךְ וַאֲמַרְתּ דַּחְלָא אֲנָא, מוֹתַב תַּקִיפִין יְתֵיבִית בְּגוֹ יַמְמַיָא, וְאַתּ אֱנָשָׁא וְלֵית בָּך צְרוֹךְ וְחַשֵׁיבְתָּא בְּלִבָּך דְּאַתּ דַּחְלָא". נמצא שיונתן תרגם: "וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל – וְאַתּ אֱנָשָׁא וְלֵית בָּך צְרוֹךְ", דהיינו אין לך – למלך צור, שום ערך ביחס לבורא-עולם, אפס מאופס.


וכך בעניין השדים, שאינם אלוה אלא דמיון והזיה פגאניים, שהרי אם הם היו קיימים במציאות והיו להם כוחות מאגיים כפי שנאמר בפשטי אגדות חז"ל, הרי שהם סוג של אלהות או לכל הפחות ישויות בעלות קיום נשגב ומרומם – ולא היה עולה על הדעת לומר שאין בהם ממש, כמו שעל המלאכים לא ייתכן לומר דבר זה, להבדיל. אלא, "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים [...] לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יר' י, טו–טז).


והנה עוד שתי ראיות מתרגום יונתן בעניין המלה "צְרוֹךְ", שמשמעהּ הוא אפס מאופס:


"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא), ושם תרגם יונתן: "וּקְרֵיב אֵלִיָּה לְוָת כָּל עַמָּא, וַאֲמַר: עַד אִימַתִּי אַתּוּן פְּלִיגִין לִתְרֵין פַּלְגְוָון, הֲלָא יְיָ הוּא אֱלֹהִים פְּלַחוּ קֳדָמוֹהִי בִּלְחוֹדוֹהִי, וּלְמָא אַתּוּן טָעַן בָּתַר בַּעְלָא דְּלֵית בֵּיהּ צְרוֹךְ? וְלָא אֲתִיבוּ עַמָּא יָתֵיהּ פִּתְגָם".


"וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְיָ וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר" (מ"א יח, כד), ושם תרגם יונתן: "וְתִקְרוֹן בְּשׁוֹם טָעֲוָתְכוֹן, וְלָא תִתְעֲנוֹן מִן קֳדָם דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, בְּרַם אֲנָא אֲצַלֵּי בִשְׁמָא דַּייָ, וְיִשְׁלַח מֵימְרֵיהּ וְיַחֵית אִישָׁתָא, אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים, וַאֲתֵיב כָּל עַמָּא וַאֲמַרוּ: תָּקֵין פִּתְגָמָא" (וייתכן שיש עוד דוגמאות, אך די בכך).


ואין צורך לומר שאלילי הבעלים היו אלילים שאין בהם ממש, הבל מהובל ואפס מאופס.


ג. רש"י – מקור האמונה בשדים בימינו בעם-ישראל


להלן פירושו של רש"י-שר"י לפסוק הנדון בדברים (לב, יז): "לֹא אֱלֹהַּ – [פירוש המלים הללו הוא] כתרגומו [של אונקלוס שם]: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', [כלומר, לפי אונקלוס] אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו". מפירושו של רש"י עולות שלוש מסקנות: א) רש"י לא היה בקי בשפה הארמית של אונקלוס ע"ה; ב) רש"י משבש באופן חמור מאד את תרגום אונקלוס ומזהמוֹ בעבודה-זרה מן החמורות ביותר; ג) רש"י סבר שהשדים קיימים במציאות.


ולא פחות חמור משלוש אלה, בפירושו זה רש"י מחדיר השקפת מינות חמורה, אשר נובעת מתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי רש"י אומר לעיל: "אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו", והחדרת פרשנות כזו לתוך פירוש פשטני מוצהר הינה בגדר הגשמה ברורה ומפורשת, כאילו יש לפני ה' חלילה רגש עז של קנאה... ואם אפילו הקנאה האמורה בפשטי המקראות היא בגדר משל, מה נאמר אפוא על המושג "קנאה כפולה" שבמדרש? ואיך רש"י העז להחדיר את המושג המדרשי "קנאה כפולה" לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת?!


אמנם, ודאי יהיו שינסו להגן על רש"י ולטעון שהוא התכוון למשל ולא התכוון לפשט המושג "קנאה", דהיינו לייחס לבורא-עולם תכונה אנושית. ובכן, לאלה אשיב כי רש"י-שר"י כבר שגה בחמור מכך, ביחסו לה' גוף ודמות הגוף, ואין ספק שמי ששגה בעניין הפשוט, ישגה בעניין העמוק יותר והוא זיכוך המחשבה מלייחס מושגי תכונות נפשיות לבורא יתעלה – וכל המייחס לבורא-עולם תכונות נפשיות אין בינו לבין ההגשמה מאומה והוא חוטא חטא גדול לאלהים.


נעבור עתה לעיין במדרש שממנו העתיק רש"י, וכך נאמר במדרש ספרי (דב' שיח):


"יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם, לא הייתה קנאה כפולה".


נמצא, שמציאות השדים לפי רש"י אמיתית בדיוק כמו מציאות החמה והלבנה והכוכבים! שהרי במדרש נאמר: "אילו היו עובדים [...] שהם צורך לעולם" וכו', ורש"י אמר דברים דומים על השדים, וזה לשונו לעיל: "לֹא אֱלֹהַּ – כתרגומו: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', אילו היה בהם [=בשדים] צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו". ביאור הדברים: אם היה לבני האדם צורך בשדים כמו בחמה ובלבנה לא הייתה קנאה כפולה. מדבריו הללו עולה בבירור כי השדים קיימים במציאות, אלא שאין לאדם צורך בהם כמו שיש לו בחמה ובלבנה, ולכן הקנאה הכפולה...


וברור שמטרת המדרש הזה זהה למטרת הספרֵי שציטט רבנו במורה לעיל: "לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל". כלומר, שני המדרשים הללו נועדו לתכלית אחת חשובה מאד: ללמד אותנו שעבודה-זרה להזיות ולדמיונות כגון השדים ובניהם חמורה כפליים מעבודה-זרה לשמש ולירח ולכוכבים המציאותיים.


רש"י-שר"י הודה אפוא בעבודה-זרה, ולא רק לעיל, בעשרות רבות של מקומות הוא מודה באמיתת השדים וקיומם במציאות! ועל-כך הרחבתי במאמר: "אמונתו של רש"י בשדים". ולאחר שהוּכח שרש"י הודה בקיום השדים, נעבור לעיין בחומרת ההודאה בעבודה-זרה:


והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ז), אשר מלמדים אותנו עד כמה חמור עוון ההודאה בעבודה-זרה, ועוון ההודאה בעבודה-זרה שהיא דמיון מהובל חמור מכולם!


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ועתה תובן היטב גם הִלכת רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". דברים דומים כתב גם רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" וכֹה דבריו (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה".


הראינו לדעת, כי דברי רבנו בעניין שלילת השדים מיוסדים על המקורות הקדומים הנאמנים והמהימנים. ואילו כל עדת הוזי ההזיות מאמיני השדים נסמכים על רש"י המין והסכל, וכן על הבנת הזיות אגדות חז"ל כפשוטן, ואולי גם על אגדות הנצרות המלאות וגדושות בשדים.


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


***

נחתום פרק זה בעניין האיסור החמור להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, אשר דרדר את רש"י וחבר-מרעיו הבהמיים להאמין בשדים, מתוך דברי רבנו בהקדמתו המפורסמת לפרק חלק:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ד. המינים האירופים – אלופי הזייפנים


העתקתי לעיל שני מדרשים מן הספרֵי, האחד הובא בדברי רבנו במורה (ג, מו), והאחֵר הובא בדברי רש"י והוא גם מופיע בגרסת הספרֵי שנמצאת בידינו. בתחילה חשבתי שמדובר בשני מדרשים שונים, ברם, עיון מדוקדק העלה שמדובר באותו מדרש רק בגרסאות שונות! שני המדרשים מובאים על הפסוק בדברים (לב, יז): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", המדרש שמובא בדברי רבנו אינו מופיע בגרסת הספרֵי האירופית שמצויה בידינו, ובמקומה מובאת גרסה כעורה ומשובשת שנראה לקמן.


והנה הגרסה שמופיעה בדברי רבנו במורה (ג, מו):


"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים [שמש וירח וכו'] עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


נמצא, שבגרסת המדרש שהייתה לפני רבנו לא הופיעו ביטויי הגשמה כלל! ולא רק ביטויי הגשמה יש בגרסה האירופית, אלא גם ביטויים שמהם עולה אמונה מפורשת בשדים! והנה לפניכם גרסת המדרש כפי שהיא מצויה לפנינו בגרסתה האירופית (ספרי דברים, שיח):


"יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם, לא הייתה קנאה כפולה, אלא הם עובדים לדברים שאין מטיבים להם אלא מריעים להם. לשדים, מה דרכו של שד נכנס באדם וכופה אותו".


גם במדרש הגדול שם (עמ' תשיג), אף שמופיעה בו גרסה דומה לגרסה האירופית, עדיין! ביטוי ההגשמה "קנאה כפולה" לא מופיע בו כלל! לפיכך, נראה לי שהגרסה הקדומה של חז"ל היא זו שנמצאת בדברי רבנו במורה (ג, מו) ללא שום ביטויי הגשמה, ללא הודאה מפורשת באמיתת השדים הדמיוניים הכעורים, וללא החדרת ההזיה כאילו השדים מסוגלים להשתלט על האדם ולכפות עליו להרע ולהרשיע – וחכמי-יועצי-אשכנז סילפו וזייפו את ספרות חז"ל, והתימנים שובשו מהם, אף שנותרו נאמנים לגרסאות קדומות-יותר אשר היו נקיות מן ההגשמה.


וכבר למדנו על אמונת "הדיבוק" במאמר "אמונתו של רש"י בשדים": חלק ח (דוג' 1.ג), וכן בחלק ט (דוג' א), וכן בחלק יא (פרק יח), וכן בראש חלק יז, ושם הרחבתי על הזייתו של רש"י בעניין יכולת השדים הדמיוניים להשתלט על האדם, ועל ההרס הרב שנגרם לחברה שמאמינה בהזיה זו, ודומני שרש"י הוא היסוד לאמונת הדיבוק שפשטה מאד ביהדות מזרח-אירופה.


עוד על זיופי האשכנזים תוכלו ללמוד במאמר: "מסכת סופרי המינים", ובעוד מקומות.


ה. עוד על רש"י וממשיכי דרכו


רבים הם אשר הלכו בעקבות פירושו המשובש של רש"י-שר"י, כגון: רא"ש הנחש, הרמב"ן, בעלי התוספות המהובלות, ועוד רבים. באמצם את פירוש רש"י הם הנחילו לעם-ישראל את ההשקפה הרעה כי יש ממש בשדים הדמיוניים והכעורים אף שהתורה אסרה את עבודתם. אמונתו של רש"י בשדים באה לידי ביטוי במקומות רבים, נציין כאן רק שלושה מהם:


1) בספר בראשית נאמר (ו, יט): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", ושם מפרש רש"י: "וּמִכָּל הָחַי – אפילו שדים", כביכול השדים הם בכלל בריאתו של הקדוש-ברוך-הוא. ובזאת רש"י בעצם אומר שה' יתברך בכבודו וברצונו ברא ויצר את העבודה-הזרה הכעורה והגסה שהוא יתעלה מרחיק אותנו ממנה באזהרות כל-כך חמורות שלא נאמרו בשום עבודה-זרה, וסכלות איומה ונוראה לייחס הבל שכזה לבורא יתעלה.


2) בספר דברים נאמר (לב, כד): "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר", ושם פירש רש"י: "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – השדים נלחמו בהם, שנאמר [איוב ה, ז]: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף', והם השדים; וְקֶטֶב מְרִירִי – וכריתות שד ששמו מרירי". ושאיפותיו הבהמיות גרמו לו לריקנות מן המדעים ולהתדרדרות לשפל הסכלות שבהבנת מדרשי חז"ל כפשוטם – וזו גרמה לו לתעות אחר עבודה-זרה ואף לזהם את מחשבתו במינות ובדמיונות שווא ומדוחים, ועל יסוד פשטי אגדות חז"ל רש"י בנה את כל פירושיו לתורה ולתלמוד.


3) רש"י אינו שוכח את הנשים, כי לא רק שדים יש בפירושו כי אם גם שֵׁדוֹת, וזה לשונו בפירושו לנדה (כד ע"ב): "דמות לילית – שֵידה. שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים". ורבים הם השדים בפירושיו ומתאימים הם לשדים האורתודוקסים אשר בארץ, וכמו שכותב קאפח במורה (א, ז): "רוחין ושדין ולילין – ייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד, ובדורותינו מינים הרבה".


ואחתום פרק זה בביקורתו המרומזת של קאפח על פרשני ההבל במהדורתו לספר איוב (עמ' כח), שם הוא מתייחס לפירושיהם ולתפישתם את השטן כאלוה לצד בורא-עולם, וזה לשונו:


"ולמרבה הצער ראיתי ממפרשי ימינו שגישתם כלפי ה' גישה גסה מאד, וטפלו בעניינים מחשבתיים עדינים, לא בכלים שכליים מעודנים אלא משל בדחפור או באֵת ומעדר, ואין פלא שהשטן הצטייר בתודעתם כפי שהצטייר בארצות הנוצריות, אשר בתורתם ה' והשטן שני שליטים נגדיים אלא שהאחד קצת גדול מהשני, וכדי בזיון וקצף".


ולמרבה הצער קאפח הסתיר את האמת ביודעין באמרוֹ: "וראיתי ממפרשי ימינו", והאמת היא שמפרשי ימינו נקיים מן ההגשמה הרבה יותר מרש"י (אף שגם מפרשי ימינו עדיין רחוקים מאד מטוהר ייחוד ה' יתעלה וידיעתו). אולם, קאפח לא העז למתוח ביקורת אפילו מרומזת על רש"י-שר"י, שהרי הוא אלילם הגדול ביותר של פטרוניו משלמי השוחד והמענקים והשילומים ושלל טובות ההנאה, אשר זרמו לכיסו הנפוח ללא מעצורים במשך יובל שנים תמימות!


והשוחד עיוור את קאפח עד שהוא שכח שהקב"ה מזהיר אותנו בתורתו ובפרט את הדיינים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דב' א, יז). וכך נהגו אברהם אבינו ומשה רבנו ורבנו הרמב"ם בקריאתם לכל באי עולם לייחוד השם: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג), ולא נתייראו מפני איש...


ו. השוטים משווים את השדים למלאכים


רבים הם מקרב מאמיני השדים, דהיינו השוטים והחטָּאים המודים באמיתת עבודה-זרה, אשר משווים בין המלאכים לבין השדים. לשיטתם השדים הם סוג של מלאכי חבלה מעֻוותים...


ובכן, דבריהם הללו הם בגדר חירוף וגידוף, שהרי הם משווים את המלאכים הקדושים והטהורים לשדים הדמיוניים הנגעלים והמשוקצים! כאילו הם שווים במעמדם ובמציאותם! ויש לתמוה עליהם: האם המלאכים הם בגדר עבודה-זרה? האם נאמר על המלאכים: "יזבחו לשדים לא אלוה" עד שהם מעזים להשוות ביניהם? האם תיאור השדים בפסוקים שראינו לעיל דומה במשהו לתיאור המלאכים? או שמדובר בשני עניינים נפרדים ושונים לחלוטין?


וכמעט בכל מקום שנזכר מלאך בתורה צורף לו שם ה': "מַלְאַךְ יְיָ" או "מַלְאַךְ אֱלֹהִים".


לעומת זאת, התורה קוראת לשדים בשם של בהמות (עזים), והנה הפסוק לפניכם (ויק' יז, ז): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". והשעירים כידוע הם השדים, שהרי כך מתרגם אונקלוס, שתרגומו תורה הוא: "וְלָא יְדַבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן, קְיָם עָלַם תְּהֵי דָּא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". האם כך הוא היחס למלאכים הנאמנים והנשׂגבים אשר אפילו הקטן שבהם גדול ממשה רבנו ע"ה?


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, מו) בעניין קריאת השדים בשם "שעירים":


"וכן היו כתות מן ה'צאבה' עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים – שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאד בימי משה רבנו: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויק' יז, ז], ולפיכך היו אותם הכיתות גם אוסרים אכילת העיזים".


והנה לפניכם גם פירוש רס"ג שם: "לַשְּׂעִירִם – 'שיאטין'; זֹנִים – טועים". וקאפח מעיר שם: "ושֵׁם זה בערבית [='שיאטין'], מונח לרוחות רעות שבדמיון ההוזים".


אגב, בתרגום הירושלמי תורגם הפסוק הנדון מספר ויקרא כך: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". והנה לנו עוד ראיה לאמיתת דברינו ולאמיתת דרך האמת, שהשדים הדמיוניים הינם משל ודוגמה לעבודה-זרה.


ז. "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם"


בישעיה (יג, כא) נאמר: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם", ועל הפסוק הזה קפצו כל הוזי ההזיות למיניהם, וטענו: הנה ראיה לקיומם ולאמיתתם של השדים! שהרי ישעיה הנביא ע"ה מספר לנו על מציאותם ועל מעשיהם...


ויש שתי אפשרויות מושכלות להבין את הפסוק הזה שבספר ישעיה:


האפשרות הראשונה – מדובר בעיזי-הבר וכמו שפירש רס"ג לקמן, שהרי המלה "שעיר" במקורה היא שֵׁם לעזים, ובתורה מילה זו מופיעה כחמישים פעמים כְּשֵׁם לעזים! לדוגמה: "שְׂעִיר עִזִּים" (ויק' ט, ג). כלומר, מן המשמעות הבסיסית של עיזים, המלה "שעירים" הושאלה לשדים, וכפי שאומר רבנו במורה לעיל: "וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים – שעירים". ועתה לפירוש רס"ג לישעיה שם שהזכרתי לעיל: "וּשְׂעִירִים – עיזי הבר", והוסיף שם המהדיר י' רצהבי: "והוא היעל". ברור אפוא שהמלה שעירים היא שֵׁם מושאל, במקור היא משמשת לעיזי הבית, והיא הושאלה משם לשדים ואף לעיזי הבר.


"וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (דה"ב יא, טו).


וראו נא גם את פירושו של הרטום בישעיה שם, אשר קרוב מאד בזה לפירושו של רס"ג: "וּשְׂעִירִים – מין תיישים מדבריים בעלי שיער, הנחשבים גם כאלילי המדבר".


האפשרות השנייה – הפסוק בישעיה מובא במסגרת נבואת החורבן לבבל, וכֹה דברי הנביא שם: "וְהָיְתָה בָבֶל [...] כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה [...] וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם. וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם".


מדברי הנביא ישעיה ניתן ללמוד על עוצמת האמונה בשדים בקרב עובדי האלילים הקדמונים, וכפי שאומר רבנו הרמב"ם לעיל. כלומר, בימי קדם האמונות בשדים היו כל-כך חזקות ונטועות ומושרשות כל-כך עמוק, עד שהנביא ישעיה ע"ה השתמש באמונת ההמונים בשדים, ושהם מצויים במקומות השוממים, כדי לבטא את השיממון והחורבן המוחלט שיחול על בבל.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (עמ' שפה):


"ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות, ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ".


וכמו שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך דיבר הנביא ישעיה כאן כלשון בני אדם בעניין השדים; וכמו שרש"י לא הבין שהתורה דברה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך הוא לא הבין שהנביא דיבר כלשון בני אדם בעניין השדים, ולכן רש"י פירש את הפסוק בספר ויקרא (יז, ז) באופן מעֻוות, וכך נאמר שם: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם", ושם אומר רש"י: "לַשְּׂעִירִם – לשדים, כמו 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם'". רש"י הבין אפוא שלשדים יש רגליים והם יודעים לרקוד, ומעניין באיזה סגנון הם רוקדים, דיסקו-פופ או במעגלי מינות חסידיים כשראשו של-זה בעורפו של-זה...


יונתן תרגם בישעיה כך: "וְשֵׁידִין יְחָיְיכוּן תַּמָן", והפסוק בויקרא תורגם בירושלמי: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן". כלומר, השדים הם עבודה-זרה, ולפיכך יונתן ע"ה תרגם בישעיה "יְרַקְּדוּ" – "יְחָיְיכוּן", וכבר ראינו אצל אונקלוס שמלה זו משמשת לפולחן של עבודה-זרה, שהרי במעשה-העגל אונקלוס תרגם: "וְאַסְחַר עַמָּא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָּיכָא" (שמ' לב, ו), וכן: "קָל דִּמְחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע" (שם, יח) – ונראה שכוונת יונתן, שבבל תהיה מקום שומם שאליו יבואו התועים כדי להתחבר עם השדים הדמיוניים.


ח. האם המלאכים שנזכרו באגדות התלמוד הם מלאכי השרת?


שמעתי בעבר טענה מפי טמבל עובד אלילים אילמים: ש"אף אחד לא מעז לטעון שמה שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".


ובכן, בניגוד לדברי עובד האלילים הזה, המלאכים שנזכרו בתלמוד אינם מלאכי השרת, שהרי לא היו נביאים בקרב חז"ל כדי שיתגלו להם מלאכים, ולכן מן ההכרח לפרש שכל המלאכים הללו הם משלים או שליחים, כל-שכן שבכל המקומות שנזכרו מלאכים בתלמוד, כל בר-דעת מבין שמדובר באגדות. וכאמור, מאמיני השדים תעו ולעו ופירשו את כל אגדות חז"ל כפשוטן (והתגלות מלאכים לאנשים בודדים בלתי מעותדים מתוארת אך ורק בנביאים ותו לא). ולהבנת משמעות משלי השדים הציוריים, ולהבנת נמשליהם ורעיונותיהם הכמוסים באגדות התלמוד, ראו נא את שבעת-עשר המאמרים בסדרה שכותרתה: "אמונתו של רש"י בשדים". "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא).


***

ושמעתי עוד הזיה מאיזה ר"מ תימני שוטה ממאמיני השדים, אשר הפך תורת חיים לקורדום חוצבים ונדמה לו שהוא מלאך האלהים – לפי הזייתו, ניתן להשוות בין האמונה בשדים לבין האמונה שיש לגלגלים ולגרמי השמים נפש משׂכלת, ובכן, יש הבדל גדול בין הדברים:


בעניין האמונה שהשמש והירח בעלי נפש, אין כאן אמונה בדבר שאינו קיים, כמו השדים, אלא אמונה במהות השמש והירח האם הם בעלי נפש או לא? ואין שום אפשרות להוכיח שאין להם או שיש להם, הכל בגדר השערה – בדומה לכך שנחלוק בשאלה האם בעלי-חיים הם בעלי-נפש או לא ואיזה סוג של נפש. יתר-על-כן, גם רבנו, שסבר בשלב מסוים שהם בעלי נפש, לא האמין שיש להם כוח על-טבעי או השפעה מאגית על בני-האדם – וזה ההבדל הגדול מהאמונה בשדים ובעבודה-זרה, שמאמיניהם סבורים שיש להם כוחות ויכולות להרע או להיטיב.


אחתום פרק זה בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ז):


"המסית [אחר עבודה-זרה], אין דיניו כשאר דיני נפשות: מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין. ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה – מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות – אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית. ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו: שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


וזהו דינם של גדולי האסלה אשר מתעים את העם אחרי ההבל בקיומם של השדים.


"נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי, אָמַרְתִּי: 'הִנֵּנִי הִנֵּנִי' אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי, פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם [שוגים בהבלים ומודים בעבודה-זרה], הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד, זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים, הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם [=משל להשקפות הרעות שהם זוללים וסובאים], הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם, הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם" (יש' סה).


ט. קאפח וערוסי והשדים


נחזור עתה לעיין בדברי רבנו במורה-הנבוכים (ג, כט), וכֹה דבריו:


"וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של אומת ה'צאבה'] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל מיניהם], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים והרוחות שוכני-המדברות [='יצורים דמיוניים הנחתים בשממות, אם אלה מדברות שוממים מישוב, או מוחות שוממים מדעת' (קאפח)]".


וכן כותב קאפח בהערה לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' שמ):


"שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה".


נחזור לרבנו, והנה לפניכם דבריו במורה (ג, מו), בשלוש הפְּסקות לקמן:


"ודע, כי ה'צאבה' [=אומת עובדי אלילים קדמונים] היה הדם אצלם טמא מאד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדמּוֹתם שהוא מזון השדים [='יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים' (קאפח)], וכאשר אוכלו מי שאוכלו מתחבר עם השדים, ויבואו אליו [=בחלום] ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ['כוונתו מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומרעים כמפורסם וכידוע' (קאפח)].


[...] ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם שהוא מזונם [...] ותושג הרֵעוּת [=עם השדים] כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותם הזמנים, והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [וגם בימינו תועים אחרי ההבל, אלא שנתחלפו האמונות].


ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם' וגו' [ויק' יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ' וגו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצוה נוספת זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, שאיסור אכילת הדם (וכן איסור כיסויו) נועד להרחיק מעבודת השדים! כמו כן, החלומות ושאר ההזיות שימשו כלי מרכזי בידי עובדי השדים, שהיו "מתַקשרים" עם שדיהם בדרך זו, ואין לי ספק שרבים מאותם עובדי האלילים היו בטוחים שהם רואים ושומעים דברים אמיתיים לחלוטין, בדומה לרבים בימינו אשר מדמים שגדולי האסלה פועלים ישועות ונפלאות.


שילבתי את דברי קאפח בתוך דברי רבנו לעיל גם כדי ללמד, שלמרות כפירתו המפורשת של קאפח בשדים, ערוסי תלמידו כבר אינו מעז לכפור בהם באופן מפורש, והוא אף מודה בקיומם פן יבולע לשׂררתו! ומזאת נלמד שערוסי עלה על רבו קאפח ברשעו בחציבתו ובנוכלותו.


והנה לפניכם תשובתו של ערוסי, לשאלה: "האם השדים קיימים במציאות?" (השאלה והתשובה פורסמו ברשת הַמְּזוֹרָה של ערוסי, ראו כאן: net-sah.org/faq/34621):


"ידידי ונכבדי! אין עוררין שיש שדים. נחלקו הדעות ראשונים ואחרונים, אם הם יצורי-ביניים בין אדם למלאך, או יצורים דֵּמוֹניים שבעלי דמיון רואים אותם בדמיונם, במצבים שונים. הרבה מחכמי ישראל ראשונים ואחרונים, ובכללם הרמב"ם, הם בדעה שהשדים יצורים דמיוניים".


ערוסי פותח את תשובתו בקביעה מוחצת: "אין עוררין שיש שדים". כלומר, לפי ערוסי אין עוררין שהשדים קיימים במציאות, כך עולה במפורש מדבריו! רק לאחר-מכן ערוסי מציין שמדובר במחלוקת, אך את דעתו האישית הוא כבר קבע בראש דבריו. ובמלים אחרות, אם יתמה הקורא באיזו גישה ערוסי צידד, התשובה בראש דבריו: "אין עוררין שיש שדים"!


והנה פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ארור יהיה ערוסי על שהשליך את האמת, והעדיף את השקר וטובות ההנאה במחיר הכבד של התעיית העם אחרי ההבל וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


י. מדוע נאסרה אכילת בשר תאווה במדבר?


בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו), רבנו הרמב"ם מסביר מדוע הקב"ה אסר על עם-ישראל לאכול בשר-תאווה במדבר. כלומר, מדוע נאסר על יוצאי-מצרים לאכול בשר במדבר אלא-אם-כן מקריבים תחילה את הבהמה כקרבן שלמים. להלן אפוא שלוש הסיבות המרכזיות לכך:


1) הרחקה מעבודת השדים – כאשר אדם מחויב להקריב קרבן שלמים בכל פעם שהוא רוצה לאכול בשר, ממילא הוא מתחייב בכל כללי הקרבנות. ומהם, שלא יקבֵּץ את הדם בגומות או בבורות, כדי שיאכלו אותו השדים הדמיוניים שרוחשים במחשבתו או יעשה עם הדם פולחן מכל סוג שהוא לשדים ובניהם ומקורביהם. ברם, לאחר שעם-ישראל נכנסו לארץ, רבנו אומר במורה שם, כי "קשה מאד, קרוב להיות נמנע, שיהא כל הרוצה לאכול בשר-בהמה יעלה לירושלים". ולכן הותרה אכילת בשר-תאווה בארץ-ישראל, כי לא יעלה על הדעת שבכל פעם שאדם רוצה לאכול בשר, הוא יחויב לעלות לירושלים להקריב קרבן שלמים בבית-המקדש.


2) השדים שוכנים במדברות ובמקומות השוממים – רבנו מוסיף שם, שבשר-התאווה נאסר במדבר כי עובדי השדים הקדמונים סברו, שהשדים נמצאים במדברות ובמקומות השוממים, ולכן ה' יתעלה אסר לאכול בשר-תאווה במדבר, כדי שעם-ישראל לא ייגרר לעבודת השדים.


וכֹה דברי רבנו שם (עמ' שפה): "ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות, ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ".


3) האנושות נמצאת בתהליך של התקרבות לדרך האמת – לדעת רבנו הותרה אכילת בשר-תאווה מסיבה חשובה נוספת, והיא: "כי תוקף אותו החולי [=האמונה בקיום השדים ועבודתם] יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות" (שם). האנושות נמצאת אפוא בתהליך איטי של התרחקות מעבודה-זרה והתקרבות לדרך האמת – להכיר ולידע ולייחד את מי-שאמר-והיה-העולם יתרומם שמו, וכמו שפוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, יא):


"אבל מחשבות בורא-העולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו, ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלו שלישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' [צפ' ג, ט]".


"זֶה יֹאמַר לַייָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַייָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (יש' מד, ה).


"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).

השדים – נחלת השוטים והחטָּאים (חלק א)
.pdf
הורידו את PDF • 325KB

838 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page