רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נט)

בברכות (נח ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: נתקללה בבל – נתקללו שכניה, נתקללה שומרון – נתברכו שכניה. נתקללה בבל נתקללו שכניה, דכתיב: 'וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם' [יש' יד, כג]. נתקללה שומרון נתברכו שכניה, דכתיב: 'וְשַׂמְתִּי שֹׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם' [מיכה א, ו]".


ושם פירש רש"י:


"קאת וקיפוד – חיות ועופות רעים ומזיקין את השכנים, אבל עי השדה ומטעי כרם שנתקללו בה ערי ישראל – הנאה היא לשכנים".


לפי רש"י, קללתה של בבל היא שיהיו בה חיות ועופות רעים אשר מזיקים את הארצות שנמצאות בשכנות לבבל, והוא כנראה כתב את פירושו זה בעת שהיה שיכור, שהרי הקיפוד שנזכר בפסוק לעיל כלל אינו חיה אלא עוף אשר לא רק שאינו מזיק, אלא שהוא מועיל לחקלאות, מפני שהוא סוג של ינשוף אשר צד עכברים ומיני מזיקים שונים וכמו שנזכר בצפניה (ב, יד): "גם קָאַת גַם קִפֹּד בְכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ", ובמילון אבניאון המקראי נאמר כך בערך קיפוד:


"עוף מדורסי הלילה, כאמור בפסוק: 'גם קָאַת גַם קִפֹּד בְכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ' (צפניה ב, יד). הקיפוד שוכן במקומות שוממים וחרבים (ישעיה יד, כג). מזוהה עם ינשוף הביצות. דומה לינשוף אלא ש'אזניו' קצרות יותר. ניזון מזוחלים, צפרדעים ומכרסמים. בתקופת החורף עובר בארץ ואפשר למצאו בגליל ובסביבת ים החולה".


מדברי המילון גם תובן הקללה שנתקללה בבל, והכוונה שהיא תהיה שוממה וחרבה, ונזכר בה הקיפוד מפני שהוא סמל ומשל לחורבן גמור ומוחלט, ולא מפני שהוא מזיק למישהו למעט העכברים... ובישעיה (לד, י–יא) מצאנו נבואת חורבן דומה, הפעם גם על בבל וגם על אדום:


"לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ, וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ, וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ".


כלומר, הקיפוד והקאת וכו' הם משל לשיממון וחורבן אשר אין בו הנאה לבני האדם, וזו הקללה שנתקללה בבל ונתקללו עמה שכנותיה, שהיא תהיה חרבה ושוממה, אין בה יישוב ולא שדות חקלאיים כך שאין בה שום תועלת לבני האדם. ונצרף גם את תרגומו של יונתן למיכה (א, ו):


"וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם" – "וַאֲשַׁוֵינַהּ לִירוּתַּת קוּפדִין בֵּית צָדוּ בִּיצִין דְּמַיִין", כלומר, הקב"ה יוריש את בבל לקיפודים שהם סמל החורבן והשממה, ויהפוך את בבל למקום חרב ושומם "לִירוּתַּת קוּפדִין בֵּית צָדוּ". יונתן מוסיף: "בִּיצִין דְּמַיִין", דהיינו שיהיו בבבל ביצות מים, וכידוע, ביצות מים עומדים הם מקור לריקבון ולסירחון וליתושים ולמחלות רבות. ונראה, כי בנוסף לחורבנה ושממונה, היא תהיה גם מקור לביצות למחלות ולריקבון, וזו קללתה.


לעומת זאת, את קללתה של שומרון יונתן מתרגם כך: "וְשַׂמְתִּי שֹׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם" – "וַאֲשַׁוֵי שֹׁמְרוֹן לְיַעְרֵי חַקלָן בֵּית צָדוּ וְנִצְבַּת כְּרַם" (מיכה א, ו), כלומר, שומרון תהיה ליערות חקלאיים עזובים ולמטעי כרמים שוממים, והעוֹברים בה יוכלו ליהנות מפירותיהם.


אגב, הקאת והקיפוד ודורסי הלילה בכלל, משמשים כמשלים לחורבן ולשממה בשל קולותיהם בלילה אשר נשמעים כזעקה ויללה במרחק (וזכורני שהייתי שומע את קולותיהם ויללותיהם במדבריות כאשר הייתי עומד בשמירות-הלילה במהלך שירותי הצבאי). כלומר, החורבן הכבד, יחד עם קולותיהם וזעקותיהם של עופות הלילה הדורסים, יזעזע את העוברים בבבל החרבה והיא תיראה בעיניהם כשיא החורבן והשיממון, סמל ומשל לכל חורבן ושיממון כבד מאד.


***

בברכות (נח ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכים, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם".


וכן פוסק רבנו בהלכות אבל בסוף פרק יג:


"וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים ואפילו מלכי גויים, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה".


אולם, רש"י פירש בגמרא שם: "שאם יזכה – לעולם-הבא ויראה בכבוד מלך המשיח". נמצא, שלפי רש"י חיי-העולם-הבא הם ימות-המשיח! ומכיוון שמצאנו כמה וכמה מקומות בדבריו אשר לפיהם חיי-העולם-הבא הם תחיית-המתים (במבוא לחלק כו, ובמבוא לחלק מא, ובמבוא לחלק נה), נראה ברור שרש"י הטמבל ערבב את ימות-המשיח יחד עם תחיית-המתים יחד עם חיי-העולם-הבא ועשה סלט אחד מכולם... כלומר, חיי-העולם-הבא לפי רש"י-שר"י הם תחיית המתים ובסמוך לאחר תחיית-המתים יבוא המשיח לעם-ישראל ויגיעו "ימות המשיח"...


יש להשקפתו זו של רש"י-שר"י שתי משמעויות מרכזיות חמורות ביותר:


1) בדומה לרבים מהוזי ההזיות האירופיים שהיו בתקופתו (כגון הפוחז הצרפתי מפוסקיירא), רש"י-שר"י אינו מסוגל לנתק את חיי-העולם-הבא מחיי החומר וההנאות הגופניות. ובמאמרי "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", הראיתי, כי רובם המכריע של עושקי דת משה בתקופתו של רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. סכלותם ומינותם גררו אותם לעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.


עיסוקם הרב בתענוגותיהם ובהנאותיהם יצר אצלם קושי גדול מאד להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי-העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם בשתי ידיהם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי-העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית של תחיית-המתים, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם הבהמיות.


2) הביטוי המעשי של השקפתו זו של רש"י-שר"י הוא כפירה ביסוד חיי-העולם-הבא! שהרי לפי שר"י רק תחיית-המתים קיימת במציאות, אך חיי-העולם-הבא כפי אמיתתם אינם קיימים במציאות! נמצא, שהוא מחק את חיי-העולם-הבא מן המציאות התורנית והמחשבתית!


והנה מה שאומר רבנו על משמעותה השנייה של ההשקפה הרעה הזו:


במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי-העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת]".


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר מיסודות הדת:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".

<