top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נט)

בברכות (נח ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: נתקללה בבל – נתקללו שכניה, נתקללה שומרון – נתברכו שכניה. נתקללה בבל נתקללו שכניה, דכתיב: 'וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם' [יש' יד, כג]. נתקללה שומרון נתברכו שכניה, דכתיב: 'וְשַׂמְתִּי שֹׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם' [מיכה א, ו]".


ושם פירש רש"י:


"קאת וקיפוד – חיות ועופות רעים ומזיקין את השכנים, אבל עי השדה ומטעי כרם שנתקללו בה ערי ישראל – הנאה היא לשכנים".


לפי רש"י, קללתה של בבל היא שיהיו בה חיות ועופות רעים אשר מזיקים את הארצות שנמצאות בשכנות לבבל, והוא כנראה כתב את פירושו זה בעת שהיה שיכור, שהרי הקיפוד שנזכר בפסוק לעיל כלל אינו חיה אלא עוף אשר לא רק שאינו מזיק, אלא שהוא מועיל לחקלאות, מפני שהוא סוג של ינשוף אשר צד עכברים ומיני מזיקים שונים וכמו שנזכר בצפניה (ב, יד): "גם קָאַת גַם קִפֹּד בְכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ", ובמילון אבניאון המקראי נאמר כך בערך קיפוד:


"עוף מדורסי הלילה, כאמור בפסוק: 'גם קָאַת גַם קִפֹּד בְכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ' (צפניה ב, יד). הקיפוד שוכן במקומות שוממים וחרבים (ישעיה יד, כג). מזוהה עם ינשוף הביצות. דומה לינשוף אלא ש'אזניו' קצרות יותר. ניזון מזוחלים, צפרדעים ומכרסמים. בתקופת החורף עובר בארץ ואפשר למצאו בגליל ובסביבת ים החולה".


מדברי המילון גם תובן הקללה שנתקללה בבל, והכוונה שהיא תהיה שוממה וחרבה, ונזכר בה הקיפוד מפני שהוא סמל ומשל לחורבן גמור ומוחלט, ולא מפני שהוא מזיק למישהו למעט העכברים... ובישעיה (לד, י–יא) מצאנו נבואת חורבן דומה, הפעם גם על בבל וגם על אדום:


"לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ, וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ, וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ".


כלומר, הקיפוד והקאת וכו' הם משל לשיממון וחורבן אשר אין בו הנאה לבני האדם, וזו הקללה שנתקללה בבל ונתקללו עמה שכנותיה, שהיא תהיה חרבה ושוממה, אין בה יישוב ולא שדות חקלאיים כך שאין בה שום תועלת לבני האדם. ונצרף גם את תרגומו של יונתן למיכה (א, ו):


"וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם" – "וַאֲשַׁוֵינַהּ לִירוּתַּת קוּפדִין בֵּית צָדוּ בִּיצִין דְּמַיִין", כלומר, הקב"ה יוריש את בבל לקיפודים שהם סמל החורבן והשממה, ויהפוך את בבל למקום חרב ושומם "לִירוּתַּת קוּפדִין בֵּית צָדוּ". יונתן מוסיף: "בִּיצִין דְּמַיִין", דהיינו שיהיו בבבל ביצות מים, וכידוע, ביצות מים עומדים הם מקור לריקבון ולסירחון וליתושים ולמחלות רבות. ונראה, כי בנוסף לחורבנה ושממונה, היא תהיה גם מקור לביצות למחלות ולריקבון, וזו קללתה.


לעומת זאת, את קללתה של שומרון יונתן מתרגם כך: "וְשַׂמְתִּי שֹׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם" – "וַאֲשַׁוֵי שֹׁמְרוֹן לְיַעְרֵי חַקלָן בֵּית צָדוּ וְנִצְבַּת כְּרַם" (מיכה א, ו), כלומר, שומרון תהיה ליערות חקלאיים עזובים ולמטעי כרמים שוממים, והעוֹברים בה יוכלו ליהנות מפירותיהם.


אגב, הקאת והקיפוד ודורסי הלילה בכלל, משמשים כמשלים לחורבן ולשממה בשל קולותיהם בלילה אשר נשמעים כזעקה ויללה במרחק (וזכורני שהייתי שומע את קולותיהם ויללותיהם במדבריות כאשר הייתי עומד בשמירות-הלילה במהלך שירותי הצבאי). כלומר, החורבן הכבד, יחד עם קולותיהם וזעקותיהם של עופות הלילה הדורסים, יזעזע את העוברים בבבל החרבה והיא תיראה בעיניהם כשיא החורבן והשיממון, סמל ומשל לכל חורבן ושיממון כבד מאד.


***

בברכות (נח ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכים, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם".


וכן פוסק רבנו בהלכות אבל בסוף פרק יג:


"וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים ואפילו מלכי גויים, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה".


אולם, רש"י פירש בגמרא שם: "שאם יזכה – לעולם-הבא ויראה בכבוד מלך המשיח". נמצא, שלפי רש"י חיי-העולם-הבא הם ימות-המשיח! ומכיוון שמצאנו כמה וכמה מקומות בדבריו אשר לפיהם חיי-העולם-הבא הם תחיית-המתים (במבוא לחלק כו, ובמבוא לחלק מא, ובמבוא לחלק נה), נראה ברור שרש"י הטמבל ערבב את ימות-המשיח יחד עם תחיית-המתים יחד עם חיי-העולם-הבא ועשה סלט אחד מכולם... כלומר, חיי-העולם-הבא לפי רש"י-שר"י הם תחיית המתים ובסמוך לאחר תחיית-המתים יבוא המשיח לעם-ישראל ויגיעו "ימות המשיח"...


יש להשקפתו זו של רש"י-שר"י שתי משמעויות מרכזיות חמורות ביותר:


1) בדומה לרבים מהוזי ההזיות האירופיים שהיו בתקופתו (כגון הפוחז הצרפתי מפוסקיירא), רש"י-שר"י אינו מסוגל לנתק את חיי-העולם-הבא מחיי החומר וההנאות הגופניות. ובמאמרי "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", הראיתי, כי רובם המכריע של עושקי דת משה בתקופתו של רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. סכלותם ומינותם גררו אותם לעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.


עיסוקם הרב בתענוגותיהם ובהנאותיהם יצר אצלם קושי גדול מאד להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי-העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם בשתי ידיהם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי-העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית של תחיית-המתים, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם הבהמיות.


2) הביטוי המעשי של השקפתו זו של רש"י-שר"י הוא כפירה ביסוד חיי-העולם-הבא! שהרי לפי שר"י רק תחיית-המתים קיימת במציאות, אך חיי-העולם-הבא כפי אמיתתם אינם קיימים במציאות! נמצא, שהוא מחק את חיי-העולם-הבא מן המציאות התורנית והמחשבתית!


והנה מה שאומר רבנו על משמעותה השנייה של ההשקפה הרעה הזו:


במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי-העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת]".


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר מיסודות הדת:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


ובסוף דבריו שם מוסיף ואומר רבנו כך:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

כאמור, בברכות (נח ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכים, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם".


ורש"י שם מוסיף ומפרש כך:


"יבחין – כמה יתר כבוד נוטלי שכר מצוות יותר ממה שהיה כבוד האומות בעולם-הזה".


כלומר, מדוע כבודם של מלכי ישראל גדול מכבודם של מלכי אומות העולם? בגלל שהם נוטלים שכר מצוות בעולם-הזה! נמצא לפי רש"י, ששכר קיום המצוות הוא בעולם-הזה! וכדי להבין את רמתו המחשבתית הנמוכה נצטט את דברי רבנו בהלכות תשובה (י, א–ב):


"אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי-העולם-הבא. ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שְׁאֶנָּצֵל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אֶכָּרֵת מחיי-העולם-הבא.


אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו. שהעובד על דרך זו עובד מיראה [או כדי לקבל שכר], ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".


ורש"י-שר"י בפירושו לעיל לא ביקש לחנך את עמי הארצות לעבוד את ה' מאהבה, שהרי דברי רבי יוחנן בגמרא, שעליהם נאמר פירושו הזה, לא נאמרו לעמי הארצות או לנשים או לקטנים, אלא לאדם, וסתם אדם הוא אדם בר-דעת: "אמר ר' יוחנן: לעולם ישתדל אדם" וכו'.


ויתרה מזאת, וכי פרשן אשר סבור שהשכר בעבור קיום המצוות הוא הנאה חומרית-גופנית בתחיית-המתים, וכי פרשן כזה מסוגל לעבוד את ה' מאהבה? והלא הוא לא היה מסוגל להתנתק מבהמיותו ומשאיפותיו החומריות והגופניות ובשל-כך מחק לחלוטין את יסוד חיי-העולם-הבא מדת משה! וכי יעלה על הדעת שמין כזה יבין בכלל מהי עבודת ה' מאהבה?


ונחתום נקודה זו בפסק רבנו בהלכות תשובה (י, ד):


"ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה [=רק חכם מחכמי האמת עשוי לזכות לה]. והיא מעלת אברהם אבינו שקראוֹ הקדוש-ברוך-הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש-ברוך-הוא על-ידי משה, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ו, ה]. ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה מיד יעשה את כל המצוות מאהבה".


***

בברכות (נח ע"א) דרשו את הפסוק בדברי הימים א (כט, יא): "לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ".


ושם נאמר כך:


"לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, טז]".


ושם פירש רש"י-שר"י:


"הממלכה זו מלחמת עמלק – דכתיב בה כיסא מלכות: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, טז], כלומר, על-ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו".


בגמרא לא נזכרה שום הגשמה כלל ועיקר, לעומת זאת, רש"י מחדיר את ההגשמה באופן הדרגתי: בתחילה הוא אומר: "דכתיב בה כיסא מלכות", דהיינו מה שכתוב בפסוק: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" אינו בגדר משל אלא מדובר ב"כיסא מלכות", ולאחר שרש"י ריכך אותנו לקבלת המינות הוא מוסיף ואומר בסוף פירושו: "כלומר, על-ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו".


כלומר, בשלב הראשון רש"י מחדיר את הפרשנות שהכיסא שנזכר בפסוק הוא כיסא מלכות, לשיטתו לא מדובר אפוא במשל, ואם לא מדובר במשל אז מן ההכרח לסבור שמדובר בכיסא מלכות מוחשי; ובשלב השני הוא מחדיר את הפרשנות שמדובר בכיסאו של הקב"ה יתרומם שמו (ובעניין פירושי הגשמה נוספים של רש"י בעניין הפסוק הנדון, ראו: חלק נח, דוגמה ג).


כמו כן, במקומות רבים רש"י מגשים את הבורא יתעלה בייחסוֹ לו כיסא, ראו חלק ל (דוגמה ג), ושם ביארתי את אופני ההגשמה בפרשנות זו, ושם גם ריכזתי את כל ההפניות בעניין זה.


אגב, בהמשך הגמרא דרשו את המלים: "לְכֹל לְרֹאשׁ", וכך נאמר שם: "אמר רב חנן בר אבא אמר רבא: אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה", ושם פירש רש"י: "ריש גרגיתא – בור הממונה על החופרין חפירות למלאותן מים כדי להשקות בהן שדותיהן" – בּוּר הממונה או בּוֹר הממונה? והבאתי את הדוגמה הזו כדי להצביע על אי-ההבנות הרבות שיש בפירוש רש"י-שר"י.


***

והנה לפניכם עוד אי הבנה:


בברכות (נח ע"ב) נאמר כך: "אמר ליה עולא: אמאי קא מִתְּנַחתּ? [מדוע נאנחת?]", ושם פירש רש"י: "אמאי – קא מתנחת", ומה פירוש יש בזה? והלא הדברים חוזרים בדיוק כמו בגמרא...


***

בברכות (נח ע"ב) נאמר כך:


"אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הבהקנים ["שעוֹר בשרם בהרות-בהרות לבנבנות ולא הגיע למראה צרעת" (קאפח), ונראה שהכוונה למחלת הבהקת (ויטליגו) ושבה גוון עורו של האדם משתנה פתאום ללבן, ופניו וגופו מתמלאים כתמים לבנים] – אומר ברוך משנה הבריות.


מתיבי, ראה את הכושי [שחור] ואת הגיחור [אדום] ואת הַלַּוְקָן [לבן] ואת הקיפח [ארוך מאד] ואת הננס [קצר] ואת הדרניקוס – אומר משנה הבריות; את הקיטע ואת הסומא ואת פתויי הראש ואת החיגר ואת מוכה השחין ואת הבהקנין – אומר ברוך דיין האמת [כלומר, לעיל אמר ריב"ל שעל הבהקנים מברך משנה הבריות, ועתה נאמר שיש לברך עליהם דיין האמת].


לא קשיא, הא ממעי אמו [=בהקן ממעי אימו מברכים עליו משנה הבריות], הא בתר דאתיליד [=בהקן שחלה במחלת הבהקת לאחר שנולד מברכים עליו דיין האמת]".


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות ברכות (י, טו):


"הרואה את הכושי, ואת המשונין בצורת פניהן או באיבריהן – מברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם משנה הבריות. הרואה סומא, או קיטע, ומוכי שחין, ובהקנין וכיוצא-בהן – מברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם דיין האמת, ואם נולדו כן ממעי אמן מברך משנה הבריות".


והנה לפניכם פירושו של רש"י לגמרא לעיל:


"בהקנים – כעדשים [כלומר מנומשים]; קיפח – בטן גדול, מתוך עוביו נראית קומתו מקופחת [כלומר בעלי כרס שבגללה הם נראים פחות גבוהים מגובהם האמיתי], לשון אחר: קיפח – ארוך הרבה, ופרצופו שמוט ובולט דמכוער הוי; [...] פתויי ראש – ששערו כנמטא, כל שערו דבוק זה בזה, פלטדי"ר [דומה ללבד] בלעז".


ואיך יעלה על הדעת שעל בני האדם בעלי הנמשים יש לברך דיין האמת או משנה הבריות? וכי יעלה על הדעת שמדובר בפגם כל-כך חמור שמצדיק ברכת דיין האמת או משנה הבריות? כמו כן, וכי מי שהוא קיפח, דהיינו לפי רש"י, מי שכרסו בולטת, יש לברך עליו משנה הבריות? וכי הקב"ה הוא זה ששינה אותו? או שאותו האדם הוא זה שגרם לכרסו להתנפח? ובפירושו הנוסף לקיפח אומר רש"י: "ארוך הרבה, ופרצופו שמוט ובולט דמכוער הוי", וכי רק מי שהוא גם גבוה וארוך מאד וגם פרצופו שמוט ובולט ומכוער, יש לברך עליו משנה הבריות?


זאת ועוד, רש"י פירש: "פתויי ראש – [...] שׁשׂערו דבוק זה בזה", ואיך יעלה על הדעת שמי ששערותיו דבוקות זו-לזו יש לברך עליו דיין האמת? וכי מדובר במום כל-כך חמור? ואיני יודע אם קיים בכלל דבר כזה במציאות, שהרי מי ששערותיו דבוקות כְּלֶבֶד זה מחוֹסר ניקיון וחפיפה, ונקראות בימינו "ראסטות", ואין לזה שום קשר לבריאתו של ה' יתעלה, אלא להזנחת האדם.


***

בברכות (נח ע"ב) נאמר כך:


"תנו רבנן: הרואה פִּיל קוּף וְקִפוּף אומר ברוך משנה את הבריות".


ובהלכות ברכות (י, טו) פוסק רבנו כלשון הברייתא, ונראה שהקיפוף הוא הינשוף וכתרגום אונקלוס בויקרא (יא, יז): "הַיַּנְשׁוּף – וְקִיפּוּפָא", שפניו שטוחים ודומים במעט לפני אדם.


לעומת זאת, רש"י משום מה נטה מתרגום אונקלוס, ופירש שם: "קפוף – עוף שקורין וולטי"ר [עיט או נשר], ויש לו לסתות ולחיים כאדם". וצריך דמיון רב מאד (וגם לשתות כמה כוסות עראק) כדי לראות לחיים ולסתות אדם בראשם של הנשרים והעיטים וכיו"ב.


יח. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וארא – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (ז, ט) נאמר כך: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין", ושם פירש רש"י: "מוֹפֵת – אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם". ופירושו טמטום מוחלט, שהרי המופת לא נועד להודיע שיש צורך בהקב"ה שהרי פרעה כלל לא האמין במציאות קיומו של בורא-עולם, אלא, המופת נועד להוכיח לפרעה כי משה ואהרן נשלחו על-ידי אלוה אמת, בורא-עולם.


ורק מין מסוגל להעלות על הכתב פרשנות כזו ביחס להקב"ה, שהרי עצם החדרת פרשנות כזו הוא חירוף וגידוף קמי שמיא, שהרי עצם העלאת שאלה כזו, שאין לה שום מקום בפרשנות לפסוק הזה ולא עלתה על לב שום אדם, מובילה להרהור בעניין הצורך שיש בהקב"ה...


בפרשנותו זו רש"י חשף מעט מהרהורי ליבו, כלומר, במוחו ניקרה מחשבת מינות בעניין הצורך שיש בהקב"ה, ולכן היה נדמה לו שהיה צורך למשה ולאהרן להוכיח שיש צורך בהקב"ה, ועל זה אמר שלמה: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (מש' יח, ב).


דוגמה שנייה


בשמות (ז, יא) נאמר כך: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן", ושם פירש רש"י: "בְּלַהֲטֵיהֶם – בלחשיהון, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו: 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד], דומה שהיא [=החרב] מתהפכת על-ידי לחש".


לפי רש"י, יש לדמות את לחשיהם של החרטומים-המכשפים לפעולותיו של ה' יתעלה! שהרי לפי רש"י הטמא, כמו שהחרטומים-המכשפים יצרו תנינים בלחשיהם, כך ה', יתעלה ויתרומם מהבליו של רש"י, יצר וסובב את החרב המתהפכת בלחשים! דברי רש"י כאן הינם גם חירוף וגידוף קמי שמיא וגם הגשמה ישירה: 1) חירוף וגידוף – כאילו ה' יתעלה ויתרומם הוא מכשף אשר פועל באמצעות לחשים כעורים, כמו המכשפים והחוברים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות ודברים בלתי מובנים; 2) וכן הגשמה – שהרי עריכת דימוי באופני הפעולות של המכשפים וה' יתעלה מוביל ישירות לדימוי במהות הפועלים – המכשפים וה' יתעלה...


דרך אגב, אין זה המקום היחיד שבו רש"י מצייר את בורא-עולם כמכשף לוחש לחשים, במסכת ברכות (נה ע"א) במהדורת המינות של ווילנא נאמר כך: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, גם מפירושו של רש"י שם עולה, שהקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ולעיון נרחב בפירושו שם וכן בעניין ספר יצירה ראו מאמרי זה במבואות לחלק ז ולחלק נז.


בנוסף לחירוף לגידוף ולהגשמה, דברי רש"י לעיל מעידים על טמטום ונבלות, שהרי רש"י העתיק את פירוש המלה "בְּלַהֲטֵיהֶם" מתוך תרגום אונקלוס אשר תרגם: "בְּלַחֲשֵׁיהוֹן", אף שלא עלתה על דעתו של אונקלוס שנבין שמדובר בלחשים שיש בהם אמת, אלא כוונתו לתאר את דרכם של המכשפים: ללחוש לחשים ולתחבל תחבולות ותכסיסים נסתרים כדי לפעול את פעולותיהם, והרואים אותם ממלמלים והוברים נדמה להם שהם פועלים באמצעות הלחשים. וכך גם פירש רס"ג שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר אחיזת עיניים.


עד כאן הטמטום, מדוע אפוא הזכרתי שדברי רש"י לעיל מעידים גם על נבלות?


ובכן, רש"י הנבל בחר לקחת את תרגום אונקלוס כאן: "בְּלַחֲשֵׁיהוֹן" ולהטות אותו לכיווני המאגיה והאלילות, ובזה הוא למעשה משמיץ את אונקלוס ומוציא עליו דיבה, כאילו גם אונקלוס היה מן המכשפים שוחרי המאגיה וההזיות. ברם, רש"י הסתיר מאיתנו את העובדה, שאונקלוס לא תרגם באותו אופן את הפסוק בבראשית (ג, כד) שם נזכרה "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת", ושם תרגם אונקלוס: "שְׁנַן חַרְבָּא דְּמִתְהַפְכָא". כלומר, אונקלוס לא העלה על דעתו לתרגם שהלהט המדובר כאן הוא לחש, וכאילו הקב"ה פועל באמצעות לחשים (ולעיון בפרשנותו של רבנו בעניין להט החרב המתהפכת, ראו מאמרי: "יסודות במדעי האלהות").


דרך אגב, מקור הסכלות של רש"י בדוגמה הזו הוא בהבנת מדרשי חז"ל כפשוטם, וכך נאמר במסכת סנהדרין (סז ע"ב): "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]". ושר"י הוא זה שפירש את המדרש הזה כפשוטו, כאילו פעולות המכשפים עובדי האלילים דומות לפעולותיו של הקב"ה. אך חז"ל כלל לא התכוונו לכך, ולקמן בדוגמה השביעית אסביר את כוונת חכמים ע"ה במדרש זה.


דוגמה שלישית


בשמות (ז, יב) נאמר כך: "וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם", ושם פירש רש"י: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן – מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן". ופירושו סכלות, ואסביר מדוע: לפי רש"י, מאחר שנאמר בתורה: "מַטֵּה אַהֲרֹן" ולא "תנין אהרן", יש ללמוד שהמטה של אהרן נהפך לתנין ואחר-כך שוב למטה ואז הוא בלע את כל תניני החרטומים.


ברם, רש"י לא שם לב, שלפי פרשנותו זו הוא ייאלץ לפרש שגם מטותיהם של החרטומים נהפכו לתנינים ושוב חזרו ונהפכו למטות, ואז בלע מטה אהרן את מטותם, שהרי גם תניני החרטומים לא נזכרו בפסוק בשם "תנינים" אלא בשם "מטות", והנה הפסוק שוב לפניכם: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם". לפיכך, דברי רש"י ודיוקו הם הבל מהובל.


מקורו של רש"י להזייתו הזו הוא במדרש שנאמר במסכת שבת (צז ע"א), ושם נאמר כך: "'וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם' [שמ' ז, יב] – אמר רבי אלעזר: נס בתוך נס". ושם פירש רש"י: "נס בתוך נס – לאחר שחזר ונעשה מַטֶּה בלען, ולא כשהוא תנין, דלא כתיב ויבלע תנין אהרן". ברם, רש"י השיכור כלל לא הבין את כוונתו של ר' אלעזר! ר' אלעזר התכוון שהנס הראשון היה עצם הפיכת המטה לתנין, והנס השני היה שהמטה-התנין של אהרן בלע את מטותיהם-תניניהם של החרטומים, וזה הוא הנס בתוך הנס. ברם, רש"י המאגיקון נפל שוב בשוחת ההזיות והחדיר לפירושו הזיה אשר נבעה מחוסר הבנה בסיסי של דברי ר' אלעזר בגמרא.


דוגמה רביעית


בשמות (ז, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם", ושם פירש רש"י: "כָּבֵד – תרגומו: 'יקיר', ולא: 'אתיקר', מפני שהוא שם-דבר, כמו: 'כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר' [שמ' יח, יח]" – וגם בפירושו הזה יש שמץ מינות, ואסביר את הדברים:


תחילה נבין מהו "שֵׁם דבר" שרש"י הזכיר בפירושו, ולשם כך נעיין בשמות (יח, יח). לפי רש"י שָׁם, המלה "כָּבֵד" משמשת כ"שם דבר", וכך נאמר בפסוק: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", ושם פירש רש"י: "כִּי כָבֵד מִמְּךָ – כובדו רב יותר מכוחך", ולא מדובר כאן בכובד או בכוח פיסי, אלא מדובר כאן ביכולת נשיאה נפשית, אך נניח ללשון העילגים הרדודה של רש"י, כי מטרתנו העיקרית היא חשיפת מינותו.


נמצא אפוא, כי לפי רש"י "שֵׁם דבר" בעניין המילה "כָּבֵד" הוא העדר יכולת, ולא העדר רצון שנובע מרשעות או מסכלות. ובמלים אחרות, לפי רש"י, כבדות ליבו של פרעה לא נבעה מרשעות ליבו ומסירובו לשחרר את עם-ישראל אלא מהעדר יכולת, כאילו פרעה הוא כמו משה רבנו ע"ה אשר לא היה מסוגל לשפוט ולדון את כל עם-ישראל מן הבוקר ועד הערב.


ויש בפירושו הזה שמץ מינות, שהרי רש"י-שר"י גם מציג את פרעה הרשע הצורר באור חיובי, שהרי במקום לומר שפרעה היה רשע גמור וארור רש"י אומר שהוא בסך-הכל לא היה מסוגל מבחינה נפשית לשחרר את עם-ישראל; והוא גם משווה את פרעה הרשע למשה רבנו!


ועתה נעבור לבחון את תרגום אונקלוס לשני הפסוקים שנדונו בדוגמה זו:


בשמות (ז, יד) אונקלוס תרגם כך: "כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם" – "אִתְיַקַּר לִבָּא דְּפַרְעֹה סָרֵיב לְשַׁלָּחָא עַמָּא", כלומר, לפי אונקלוס פרעה הכביד את ליבו וסירב לשלח את עם-ישראל, ההיפך מפירוש רש"י! ועתה לשמות (יח, יח) בעניין משה רבנו שם אונקלוס תרגם: "כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" – "אֲרֵי יַקִּיר מִנָּךְ פִּתְגָמָא לָא תִכּוֹל לְמִעְבְּדֵיהּ בִּלְחוֹדָךְ".


נמצא, שרש"י וחבר מרעיו גם סילפו את תרגום אונקלוס, שהרי רש"י טען בפירושו שאונקלוס תרגם את הפסוק בעניין פרעה (שמ' ז, יד): "כָּבֵד" – "יַקִּיר", בעוד שלפנינו נאמר: "אִתְיַקַּר".


דוגמה חמישית


בשמות (ז, טו) נאמר כך: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ", ושם פירש רש"י: "הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה – לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו".


ופירושו סכלות מוחלטת, שהרי איך יעלה על הדעת שפרעה היה עושה צרכיו רק פעם אחת ביום? ומה עם שאר צרכי האדם? וכי הוא היה מסתיר גם אותם ונמנע מתאוותיו וזימותיו? ויתרה מכולן: וכי יעלה על הדעת שפרעה יבקש להסתיר את צרכיו וייצא לעשותם בחוץ? אלא, ברור שרש"י הוא כסיל, כי רק כסיל מחדיר לתוך פירוש פשטני מוצהר פרשנות כזו הזויה.


מקור דברי רש"י הוא במדרש שמות רבה שהוא מדרש מינות מאוחר (המאה הי"א או הי"ב), ואף אם יש לקטע זה מקור קדום, יש להתעלם מכל התפאורה הריקה וחסרת המשמעות, ולקחת ממנו רק את הנקודה המרכזית, והיא ללמד שגאוותו ורשעותו של פרעה היו כל-כך גדולות עד שהוא ראה את עצמו כאלוה, וזה רעיון שכבר מצאנו אותו ביחזקאל (כט, ג): "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", ואין צורך להזיותיו הכעורות של רש"י אשר מחריבות את הדעת ומבחילות את המחשבה.


דוגמה שישית


בשמות (ז, טז) נאמר כך: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה", ושם פירש רש"י: "עַד כֹּה – עד הנה". והעובדה שרש"י פירש שתי מלים כל-כך ברורות, מעידה על רמה נמוכה מאד בידיעת הלשון העברית – גם של רש"י עצמו וגם של המינים ותלמידיהם שהתגוררו בצרפת באותם הימים. וכידוע, בני גליל שלא דייקו ולא שימרו את לשונם תורתם לא נשתמרה בידם (עירובין נג ע"א).


וזכורני כיצד גערו בי באקדמיה הגזענית על שטרחתי לבאר באחד ממחקריי סוגיה תלמודית מסוימת, כאילו אין צורך לבאר את הדברים אשר ברורים כשמש... ושם היה מדובר בסוגיה תלמודית שאם לא הייתי מבארה באופן שלא יותיר מקום לספק ולפקפוק הדבר היה מערער את כל הבניין המחקרי שבניתי, ובכל זאת גסי-הרוח האשכנזים גערו בי – ומעניין מה הם היו אומרים על פירושו הזה של רש"י? ואם רש"י היה תימני דעתן שמדבר בחי"ת ועי"ן ומגיש עבודה עם פירוש נחות כזה, גסי-הרוח הנגעלים הללו במגדל השן היו בועטים בו בדיפלומטיות אירופית מתוחכמת טיפוסית, ואף מתגאים ומתייהרים ומגחכים עליו בליבם.


והנה עוד דוגמה כזו בהמשך פירושו (ז, יט): "אַגְמֵיהֶם – קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושכין אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אשטנ"ק". כלומר, אפילו המילה "אגם" נשׂגבה מבינתם...


דוגמה שביעית


בשמות (ז, כב) נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ", ושם פירש רש"י (לפי כת"י לייפציג שהוא כידוע כתב-היד הנחשב ביותר במחקר כתבי-היד של פירוש רש"י-שר"י): "בְּלָטֵיהֶם – לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי, רבותינו אמרו: בלטיהם – מעשה שדים, בלהטיהם – מעשה כשפים".


מקור דבריו הוא בסנהדרין (סז ע"ב) שם נאמר כך: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה".


ונראה לי שכך יש להבין את הדברים: מעשי שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע. ולכן הביאו את הפסוק "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" – כדי ללמדנו שהם-המכשפים מתהפכים, פעם בלטיהם ופעם בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ולשכנע, המכשפים משנים לעתים את אופני ביצוע הכשפים, ומדי פעם מהתלים בפתאים באמרם שהם נעזרים בשדים בכישופיהם, כדי שיאמינו להם שהם מסוגלים לשנות את סדרי הטבע.


אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן בהם סימן (דקפיד אמנא), ור' אליעזר מוסיף ומלמד אותנו שאין בכוחו של המכשף "לברוא" בריה אשר קטנה מגודלה של שעורה. כלומר, אין בכוחו של השד, שהמכשף זימן אותו לברוא יש מאין, ליצור בעבורו בריה פחותה משעורה. וגם דברי ר' אליעזר ברורים, כלומר אפילו המכשפים המתעתעים ביותר אינם מסוגלים לתחבל תחבולות עם בריה פחותה משעורה, פשוט מפני שאין לשום אדם שליטה בבעלי חיים כל-כך קטנים. ובמלים אחרות, אין למכשף שליטה מעשית בידיו או בכל אמצעי אחר בבריות כל-כך קטנות – ולכן הקוסמים נוהגים להוציא מכובעם רק בעלי-חיים כגון ארנב או יונה וכיו"ב.


זאת ועוד, איני יכול להעלות על דעתי שגדולי חכמי המשנה והתלמוד האמינו שיש בכוחו של מכשף עובד אלילים להכריח שד לברוא בעבורו יש מאין. ויתרה מזאת, מכיוון שהמכשף עובד עבודה-זרה וחייב סקילה, גם איני יכול להעלות על דעתי שדת האמת, שנאמרה מפי-הגבורה וקידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה עד שרבנו אומר שזה הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – תקדש את מלחמתה החשובה והמרכזית הזו כנגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת.


ועצם ההנחה הרעה הזו, דהיינו שיש זיק של אמת באלילות הינה חירוף וגידוף קמי שמיא.


ברור אפוא שכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רס"ג שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר דבר שמסתירים את אופן עשייתו, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך מסתירים את תחבולותיהם תכסיסיהם ונכלוליהם. וזו גם הסיבה שרס"ג הוסיף שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי קאפח בהערה שם: "במעשה החרטומים בכ"ף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".


ורש"י לא הבין את הסוגייה הזו כלל! ואין זו לפי דעתי סוגיה מדרשית נשׂגבה שמחביאה רעיון עמוק, אלא זו סוגיה פשוטה שנועדה ללמד את שיטות המכשפים עובדי האלילים ותו לא. וכבר התייחסתי לעיל בדוגמה ב לאמונתו האלילית של רש"י בלחשים ובכישופים, ומי שמאמין בשדים ברור שהוא גם מאמין בלחשים ובכישופים שמזמנים אותם, וכבר אמרתי פעמים לא מעטות שהזיה אלילית אחת מחריבה את הדעת ופותחת פתח רחב להחדרת הזיות אליליות רבות נוספות (ולעיון נרחב בדעת רבנו בעניין הלחשים והכישופים, ובכל נושא המאגיה, ראו מאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", בתוך ספרי: "אפיקים להרמב"ם").


דוגמה שמינית


בשמות (ז, כג) נאמר כך: "וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת", ושם פירש רש"י: "גַּם לָזֹאת – למופת המטה שנהפך לתנין, ולא לזה של דם", וגם פירושו הזה מעיד על שכרות! תחילה אצטט לפניכם את הפסוקים שמהם עולה באופן חד-משמעי שאדישותו של פרעה נוגעת למכת הדם דווקא, ולא למופת המטה שנהפך לתנין כדברי רש"י-שר"י, ולאחר-מכן אביא לפניכם ראיה ברורה נוספת לצדקת דברינו מפשט הפסוקים. ורש"י לא ידע ולא יבין.


כאמור, תחילה אצטט לפניכם את רצף הפסוקים שם (שמ' ז, יד–כה):

"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה, כֹּה אָמַר יְיָ: בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְיָ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר.


וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים, וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ, וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְיָ אֶת הַיְאֹר".


הנה הָראיתם לדעת, כי הפסוק הנדון נמצא בסופן של שתי פרשיות אשר עוסקות במכת הדם! ויודע אנכי כי יקומו להם הוזי הזיות למיניהם ויטענו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", וזה נכון, אך לא בענייני פסוקים בודדים, אלא בעניין פרשיות שלמות – שהרי לא יעלה על הדעת לנתק פסוק אחד בודד מכל הקשרו ולייחס אותו למקום אחר. ובגלל הוזי ההזיות הללו נאלצתי לצרף ראיה נוספת לדרכי, כדי לסתום ולחתום פיות השוטים, כדלהלן: נס הפיכת המטה לתנין נעשה בביתו של פרעה, וכמו שנאמר בשמות (ז, י): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין". לעומת זאת, מכת הדם נעשתה לעיני פרעה בהיותו מחוץ לביתו עומד על גדות נהר הנילוס, וכמו שנאמר לעיל:


"לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר [...] וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים, וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם [...] וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת".


ועתה אין עוד שום ספק ופקפוק, ואסביר מדוע: הפסוק הנדון "וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת", מתאר את חזרתו של פרעה לביתו לאחר מכת הדם שהוא ראה יחד עם כל עבדיו על גדות נהר הנילוס, וכמו שנאמר לעיל: "לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו". לא יעלה אפוא על הדעת לפרש שהמשך הפסוק "וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" עוסק באדישותו של פרעה בעניין נס הפיכת המטה לתנין, אלא ברור שהוא עוסק באדישותו של פרעה הרשע לאחר מכת הדם.


זאת ועוד, בתום תיאור נס הפיכת המטה לתנין כבר נאמר: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ" (שמ' ז, יג), מדוע אפוא יש צורך לחזור ולומר שפרעה לא שת ליבו גם לזאת?


ואם יקשה המקשה ויאמר: מדוע כפלה התורה את סרבנותו ואדישותו של פרעה: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ, וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת". ובכן, התורה מבקשת ללמד אותנו שלא רק באותו רגע, כאשר כל עבדיו עמדו לפניו, פרעה הקשה את ליבו ולא הודה על האמת, אלא גם לאחר שהוא חזר אל ביתו והרהר בדברים, ולא היה חשש לכבודו ולמעמדו – גם אז הוא בחר ללכת בדרכי הרשע ולכפור במציאות ה' יתעלה. ובמלים אחרות, פרעה הרשע גם לא הודה על האמת בפרהסיה וגם לא הודה על האמת בסתר.


וזה דומה לאמור בבראשית (כה, לב;לד): "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה [...] וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", כלומר, עשו זלזל בבכורה גם כאשר היה רעֵב וצמֵא, וגם בז לָהּ כאשר הוא כבר היה שבע, דהיינו רשעותו לא נבעה מנסיבות משתנות אלא ממהות של רשעות וגסות-רוח (ולעיון בסיבת זלזולו של עשו הרשע בבכורה, לעומת קנאתו הרצחנית בעניין הברכה שבירך יצחק את יעקב, ראו מאמרי: "עֵשָׂו האדומי – ראש רודפי הבצע").


ולאחר שחשפתי את טעותו הזו של רש"י הבנתי את הפתגם: "אבן שטיפש אחד זרק לבאר, גם אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה", וכוונתי למאמץ הגדול שנדרש כדי לתקן טעות אחת בפירושו, ואלמלא מהפכת המידע בדורנו דור המדע – לא הייתי יכול לעשות כל זאת.


דוגמה תשיעית


בשמות (ז, כז) נאמר כך: "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים", ושם פירש רש"י: "וְאִם מָאֵן אַתָּה – ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב". ומדוע יש צורך בכל האריכות הזו? ואונקלוס פירש שם במלה אחת: "וְאִם מָאֵן אַתָּה" – "וְאִם מְסָרֵב אַתּ" וכו'.


ורש"י מוסיף ואומר שם: "אלא כינה האדם על שם הַמְפַעֵל [כך ניקדו פרשני רש"י למיניהם], כמו: שָׁלֵו, וְשֹׁקֵט, סַר וְזָעֵף". ודברי רש"י הללו הם סגולה בדוקה לכאב ראש אלים וגרורתי אשר אלף יגיעות מחשבה וניסיונות הבנה לא ירפאו אותו, פשוט מקשה אחת של כיעור ועילגות לשון כל-כך חמורה עד שהיא בגדר חילול ה' לדעתי. רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה.


ופירושו רצוף עילגות לשון כזו ודומות לה, וכאמור מדובר בחילול-שם-שמים לדעתי, שהרי אדם שלמד מדעים אשר יתבונן בפירושו של רש"י, לא ימלט מן המחשבה שדתנו היא דת הבל.


דוגמה עשירית


בשמות (ז, כז) נאמר כך: "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים", ושם פירש רש"י: "נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ – מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן: 'וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה' [שמ' כא, כב], אינו לשון מיתה. וכן: 'וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם' [יר' יג, טז], 'פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ' [תה' צא, יב], 'וּלְאֶבֶן נֶגֶף' [יש' ח, יד]".


רש"י הטיפש קבע כלל: "כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה" – האמנם? ובכן, בדקתי את מופעי המלה "נגף" בתורה ומתברר שהיא מופיעה כעשרים וחמש פעמים, ומתוכם כשלוש פעמים בלבד היא אינה נוגעת למיתת האדם! ופעם אחת מתוך השלוש היא עוסקת במיתת הבהמות (שמ' ט, יד) דהיינו במכת הדבר: "אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי" וכו'. כך שלמעשה יש רק שני מקומות שבהם המלה נגף אינה נוגעת למיתה! וצריך להיות גם בּוּר בפסוקי התורה גם כסיל חכם בעיניו וגם יהיר וגס-רוח כדי לקבוע כלל כזה על-סמך פסוקים כל-כך בודדים!


להלן שני המקומות שבהם לא מדובר בעניין מיתה (שמ' ז, כז; שמ' כא, כב): "נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים", "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה". לעומת זאת, כאמור, בעשרים ושלושה מקומות השרש נגף עוסק בהחלט בעניין מיתה!


בעניין מכת בכורות נאמר (שמ' יב יג;כג;כז): "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם [...] וְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף [...] וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ".


ונצרף עוד דוגמאות: בעניין עונש המרגלים נאמר (במ' יד, לז): "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ"; בעניין המגפה שהתרחשה בעקבות מות קרח ועדתו נאמר (במ' יז, יג–יד): "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח"; ובעניין המגפה שהתרחשה בעקבות עוון בעל פעור וזימת בנות מואב נאמר (במ' כה, ט): "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".


וכאמור, יש עוד דוגמאות רבות, ותוכלו לבדוק את דבריי אם תרצו: 1) שמ' ל, יב; 2) ויק' כו, יז; 3) במ' ח, יט; 4) במ' יד, מב; 5) במ' יז, יא; 6) במ' יז, יב; 7) במ' יז, טו; 8) במ' כה, ח; 9) במ' כה, יח; 10) במ' כו, א; 11) במ' לא, טז; 12) דב' א, מב; 13) דב' כח, ז; 14) דב' כח, כה.


דוגמה אחת-עשרה


בשמות (ז, כט) נאמר כך: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים", ושם פירש רש"י: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ – בתוך מעיהם היו נכנסין ומקרקרין". האמנם? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? והלא בתורה נאמר שהצפרדעים "יַעֲלוּ" בפרעה ובעמו ובכל עבדיו ולא בתוכו. ומקור דבריו הוא במדרש המינות המאוחר שמות רבה (המאה הי"א או הי"ב), ומצא מין את מינו וניעור.


מכל מקום, שוב אנחנו רואים את חוסר ההבחנה המשווע של רש"י בין ספרות מדרשית לבין ספרות פשטנית. חוסר הבחנה זה, אשר נבע מטמטום וממידות רעות, דרדר אותו קל מהרה להשקפות מינות, לשקיעה בהזיות מאגיות רבות נוספות, ולחורבן מוחלט של המחשבה.


"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).


בתמונת שער הרשומה: טיל נ''ט טאו נורה מג'יפ האמר.

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נט)
.pdf
Download PDF • 303KB

130 צפיות5 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

5 comentarios


חחחחחח

Me gusta

Moshe Sellam
Moshe Sellam
22 dic 2021

האמת שמיד אחרי שכתבתי את הדברים, הלכתי לעיין שוב במורה (כיוון שהסתמכתי על זיכרון וחששתי לו) וראיתי שכתב כדבריך, באמת פירושי יצא הפוך.

חלילה לא התכוונתי לומר שהקב"ה הוא אשר גרם לכך אך אני מבין למה זה מתחייב מפירושי ולכן אני נסוג ממנו.


Me gusta
Contestando a

אין לי צל של ספק שכוונתך הייתה לטובה.

ברוך תהיה.

Me gusta

Moshe Sellam
Moshe Sellam
22 dic 2021

שלום,

לגבי מדרש חזל על החרב המתהפכת, האם אפשר לפרש אותו לאור הרמב"ם כך שהחרב היא סמל לדמיונותיו ותאוותיו של האדם אשר מונעים ממנו השגת האמת, ולכן גם המכשפים בלהטיהם מבלבלים את האנשים בדימיונות זרות אשר אין בהם ממש?

Me gusta
Contestando a

להט החרב לדעת רבנו הוא רעיונות עמוקים בענייני מדעי האלהות אשר נוצצים ונעלמים בשל רדיפת החומר בעולם-הזה, וראה על-כך בהרחבה במאמרי: "יסודות במדעי האלהות".


בדבריך הנך מציע פירוש שהוא הפוך לחלוטין, ואף-על-פי-כן, כל פירוש ראוי לדעתי, בתנאי שאין פגיעה ביסודות הדת והפירוש עצמו מרומם להשקפות נכונות.


אמנם, יש נקודה מסוימת בדבריך אשר נתונה בסימן שאלה, שהרי נאמר בתורה: "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת", ולפי פירושך הקב"ה הוא זה אשר גרם לאדם להשתבש בהזיות ודמיונות, וזה נגד התורה, שהרי לפי התורה האדם הוא זה אשר חטא ובחר מרצונו בהבל בהזיות ובדמיונות. כמו כן, בקהלת נאמר (ז, כט): "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (ז, כט).

Me gusta
bottom of page