CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

בחלק א החילונו לנתח את מאמרו של החוצב הידוע בציבור אליעזר מלמד, מאמרו פורסם בתאריך כה בשבט תשפ"ב בעיתון "בשבע" וכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). בחלקו הראשון של המאמר הוכחנו את אמונתו של הכומר אליעזר בהבלי המאגיה והכישופים, ואף למדנו שאמונה זו היא בגדר הודאה בעבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. כמובן שחשפנו את הזיותיו בחלק הראשון מתוך דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה וממורה-הנבוכים. כמו כן, שפכנו אור על שלל הזיות נוספות של הכומר אליעזר, לדוגמה: לפי הכומר אליעזר עבו

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות-פגאניות] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם  בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויַחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון   [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי המורה], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָש

ז. שאילת שלום בהלכות אבל (ה, טז) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "ומנין שהאבל אסור בשאילת שלום? שנאמר: 'הֵאָנֵק דֹּם' [יחזקאל כד, יז]: [א]  כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל; [ב]  ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום; [ג]  ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים יום, ועל אביו ועל אימו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים-עשר חודש". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כא ע"ב "אָבֵל אָסוּר בִּשׁאִילַת שָׁלוֹם, דְּק

ו. עטיפת הראש בהלכות אבל (ה, טו) הרמב"ם פוסק כך: "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש? שהרי נאמר ליחזקאל: 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' [יח' כד, יז], מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על-פיו שנאמר: 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' [ויק' יג, מה], ותרגם [שם] אונקלוס הגֵּר 'כַּאֲבִילָא יִתְעֲטָף'". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כד ע"א "אָבֵל חַייָב בַּעְטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם' – מִכְּלַל דְּכוּלֵּי עָל

בערך בשנת תש"ף נתקלתי בתגובה מקוממת של איזה דרדעי ביחס להשקפות האמת, איני זוכר מה הייתה תגובתו אשר עוררה אותי למתוח ביקורת על הדרדעים הנרצעים האוכלין מן התורה, והוא בינתיים אף מחק את תגובתו, כדי להקשות עלי לפרסם ולהנציח את הדברים. בתחילה הדרדעי כינה את עצמו בכינוי: "עלמוני" ולאחר מכן הוא עבר לכינוי: "ג'ון-דּוּ". מכל מקום, מתוך הביקורת שמתחתי על הדרדעים ניתן להבין, כי בדבריו הדרדעי ביטא דברי רפיסות ונרצעוּת כלפי חכמי-יועצי-אשכנז, אשר התירו לו: לאכול מן התורה, ללכת בשרירות לבו,

ה. ביקור בקברים רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות ", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות ".   בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. והנה דברי כמה מן השוטים למיניהם בן זמרא   – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין