CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת שכותרתה: "אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא", ובה נדון בחלק זה. האגרת נכתבה על-ידי הלל בן שמואל (איטליה, המאה הי"ג) אל יצחק הרופא, ואיני יודע מי הוא, אך יש להבדילו מיהודה המין הרופא שראינו בחלקים הקודמים בסדרת מאמרים זו. הלל בן שמואל לא תרם לנו מאומה בראיות ובהוכחות מושׂכלות, ואף הוא כקודמיו הרבה להשתמש במליצות נבובות שאינן תורמות מאומה לדיון ענייני אמיתי. יתר-על-כן, הלל הלז היה תלמידו של יונה השטן מגירונדי, והוא נכשל והכשיל את

נשאלתי כך: מאן-דהו שחולק עלי ביקש לדעת: אם אי אפשר להבין את התורה שבכתב ללא פרשנות חיצונית, הרי שמי שכתב אותה הגיש טקסט רשלני – קביעה שסותרת לחלוטין את הנאמר בה במפורש: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" וכו' (דב' ל, יא ואילך). התורה מעידה על עצמה שהיא נגישה וברורה לכל אדם ללא צורך במתווכים. האיסור החמור "לֹא תֹוסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" נועד למנוע בדיוק א

בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זֵכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י-שר"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח! ברם, דברי שר"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וזו דוגמה נוספת לכך שרש"י סילף וזייף את התורה-שבעל-פה, ובזיופו הנדון הוא שוב תקע את חרב מינותו ביסוד התשיעי מ

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניו

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית ומסורת התורה-שבעל-פה? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים אורתודוקסיים פרו-נוצריים חדרו לעולם הדתי, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף? א. מקור ראשון למכירת חמץ יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ, ושתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה". נחל אפוא בהלכה הראשונה מבין שתי הִלכות התוספתא,

האיגרת הבאה בקובץ "אגרות קנאות", היא איגרת ששלח אהרן בן משולם מלוניל למאיר בן טודרוס (נזכר ב חלק א , ואיגרתו הובאה ב חלק ג ). גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות נבובות ומיותרות אשר הן כתֶּבֶן, עד שלעתים נדמה כי בימי קדם היו מתחרים ביניהם במליצות. על-כל-פנים, אנסה לברור את מעט הבר מן התבן, וללקט את מעט הידיעות שישנן באיגרת זו. ובכן, אהרן בן משולם היה מתומכי רבנו וכך הוא כותב, בינות מטר המליצות המייגעות: "כי מי שמע כזאת ומי ראה, וכדבר הגדול הזה הנהיה, כי על הנשר הגדול, גדול כנפי

ז. איגרת בר-המן הארוכה ב חלק ב של מאמר זה ראינו את איגרתו הקצרה של בר-המן. מניתוח האיגרת הקצרה עלה, שרובם המכריע של דבריו נוטים כלפי חכמי-יועצי-צרפת במנעד הבא: מדברים מטושטשים שרק "נוטים" לכיוון המינים, דרך הצהרה מפורשת שהוא- ה ר מ ב" ן חולק על רבנו, ועד דברי כניעה ושעבוד מפורשים כלפי המינים הצרפתים. כמו כן, לא רק ש ה ר מ ב" ן לא הוקיע את שלמה המין ממונפלייה ושאר המינים הצרפתים, אלא שהוא רומם מאד את חכמי-יועצי-צרפת המינים למיניהם, כרע והשתחווה והשתעבד להם באופן מוחלט, ואף

ד. איגרת לקהילות ארגון שבספרד האיגרת הבאה שהובאה בקובץ הנדון (עמ' 15–16) נכתבה מחכמי סרגוסה לקהילות אראגון שבספרד, באיגרת הם מרוממים מאד את הרמב"ם ורק מתוך קטע קצר ניתן ללמוד מעט על מה שהתרחש באותם הימים, וכך נאמר שם בעמ' 16 על שלמה המין ממונפלייה ושני תלמידיו השטן מגירונדי ודוד בן שאול: "עד אשר החרימו כל הקורא בספר המדע ומורה הנבוכים". לקראת סוף האיגרת הכותבים מגַנים מאד את שלמה ותלמידיו המינים הנזכרים. גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות מייגעות, ולמעט המשפט שהבאתי לא מצאתי בה

א. מצות מכונה – מצות פרו-נוצריות נשאלתי מדוע הנני קורא למצות המכונה "מצות פרו-נוצריות"? וכך השבתי: מכיוון שהן מסמלות את יהדות המינות האורתודוקסית הפרו-נוצרית: 1)  הן פסולות מבחינה הלכתית הואיל והן נפסלו מאכילת הכלב וכדברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, י): "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב [...] – אינו צריך לבער", ובניסוי שנערך הוּכח שאפילו הכלב מואס במצת המכונה; 2)  וכן מפני שהן פוגמות בשמחת החג (מצות קשות כחרבות); 3)  הן מזיקות לבריאות (גורמות לעצירות ולבעיות עיכול); 4)  הן הוכנו יב

הכומרים האורתודוקסים נוהגים לפרסם מידי שנה הוראות כיצד להכשיר את הכלים, ובהן הם מחדירים אינסוף חומרות והזיות ודמיונות, אשר נועדו לטמטם ולהפחיד את הפתאים, ולהחדיר להם את ההזיה שחג הפסח הוא חג זוועה שנועד לענּוֹת ולייגע אותנו, ולכן אנחנו חייבים להשתעבד לכומרים האורתודוקסים אשר יצילו אותנו בהוראותיהם המפורטות כיצד להינצל מדינה של גיהינום. ובכן, רובם המכריע של דבריהם הבל מהובל, ובמאמר לקמן אתמצת מה באמת צריך לעשות לפני חג הפסח, מבחינת כשרות הכלים והבית, וביעור החמץ מבתינו. ובכן,

ג. איגרתו של בר המן בעמ' (14–15) בספר: "אגרות קנאות" מובאת אגרת שכתב ה ר מ ב" ן , ובראשה נאמר כך: "וזאת האיגרת שלחהּ ה"ר משה ב"ר נחמן לקהילות אראגון ונבארה וקשטיליא [=קהילות בספרד] לנדות ולהחרים את רבי שלמה [ממונפלייה] ושני תלמידיו [=יונה מגירונדי ודוד בן שאול] עד שישובו מדרכם הרעה אשר העזו מצחם לעמוד כנגד רבנו משה זצ"ל". טרם שנמשיך עלינו להבין נקודה חשובה מאד לדעתי: ה ר מ ב" ן פנה באיגרתו ליהודי-ספרד, וקרוב לוודאי שהסיבה המרכזית לכך היא, שהיו בקרב חכמי-ספרד אנשים נאמנים לדר

על-אף חומרת כסילותם ורשעותם, הכישלון החמור ביותר של חכמי-יועצי-אשכנז הוא שרבים מראשיהם האמינו, שה', יתעלה ויתרומם מהזיותיהם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים השוטים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה ".

במאמר זה אעתיק קטעים מתוך קובץ של אגרות שפורסמו בספר: "אגרות קנאות – אגרות הרמב"ם" (אגרות הקנאות הן 54 עמ' מכלל הספר, שני טורים בכתב צפוף וקטן). מדובר בקובץ של אגרות שנכתבו כנגד רבנו ובאגרות שנכתבו כתשובה להן. באגרות-הנגד יש חרפות ונאצות כנגד רבנו וספריו: ספר-המדע ומורה-הנבוכים, ובאגרות שנכתבו כתשובה להן מובעת התנגדות לחרם שהחרימו המינים האורתודוקסים הקדמונים את ספרי הרמב"ם, וכן תשובות לטענות המינים. מן האגרות עולים פרטים בעניינֵי: השקפות המינים, החרָמות על ספרי רבנו והקריאה

ב-כט בכסלו תשפ"ד (12.12.23) פורסמה כתבה באתר "כיכר השבת", כותרת הכתבה היא: "כשהגר"ד לנדו הסביר לקצין הבכיר מה התפקיד של בחורי הישיבות בזמן המלחמה". הכתבה עוסקת בפגישה שנערכה בין לנדו לבין קצין בצה"ל, בכתבה אף פורסם סרטון של הפגישה הקצרה. הצפייה ב סרטון חושפת זקן כסיל ומבולבל אשר מגמגם ומלהג כמו ילד קטן את מה שעסקניו הורו לו, ומדי פעם הוא מתבונן בעסקן שעומד לשמאלו כמבקש אישור להמשיך ולדבר. ניתן גם לראות את העסקן שלשמאלו דרוך כמו קפיץ מתוח, חרד מאד שמא לנדו יפלוט איזו שטות. ו

אחד מתעתועיו הרבים של הזמיר היהיר הידוע בציבור, הוא טענתו שבספר-האופל נזכר המפץ הגדול – וזו כמובן הוכחה לפי דמיונו לכך שספר-האופל הוא ספר אלהי. כלומר, הואיל ולפי זמיר המפץ הגדול הוא אמת מדעית, העובדה שספר-האופל הזכירוֹ לפי דמיונו מוכיחה שהוא ספר אלהי נשׂגב, שהרי לא ניתן לדעת עניינים כל-כך מופלאים אלא על-ידי מסר וסיוע אלהי. ובכן, השקר הראשון של זמיר הוא שתיאוריית המפץ הגדול היא אמת מדעית מוכחת אף שהיא תיאוריה שמבוססת על השׁערות מדעיות מושׂכלות ותו לא (וכך נאמר בוויקיפדיה: 'השל

נשאלתי כך: שלום אדיר, יש ב"משנה תורה" הלכה בעניין סופר שכתב את האזכרות שלא לשמן וכו'. בעניין זה רציתי לשאול מהי דעת רבנו? האם די להרהר בקדושת השם לפני כתיבתו או שצריך לומר דבר-מה? בעולם ה"רבני" כיום פוסקים שצריך לבטא את הכוונה במילים: "הריני כותב לשם קדושת השם" – וצריך לומר זאת לפני כל שם ושם, ואפילו כאשר מדובר בכמה שמות רצופים כמו: ה' אלוהינו ה' (אחד), עדיין, יש לומר את המשפט האמור לפני כתיבת כל שם ושם. כמו כן, הבנתי שקאפח טוען שדי בכוונה בשם המפורש ובכינויו אדני, למרות שלפ

נשאלתי כך:  האם עבודה-זרה צריכה כוונה? לדוגמה, אדם משתחווה לפסל אך במחשבתו הפסל אינו כלום, האם הוא עובר על איסור? אם לא, אז יוצא שצריך להתכוון לעבודה-זרה. שאלתי היא לגבי עשיית קעקוע, נאמר בתורה שלא ללכת בחוקות הגויים, והרמב"ם מסביר שבכלל איסור זה הוא "שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה-זרה" (רשימת המצוות שבראש משנה תורה), "אין הולכין בחֻקות הגויים ולא מתדמין להן" (הלכות עבודה-זרה ראש פרק יא) וכו'. ואני שואל, אני רוצה לעשות קעקוע מזערי, משהו קטן בשבילי למזכרת, לא בולט לעין-אדם, ואין

נשאלתי כך:  חבר דתי שמתקרב כעת לדרך האמת אמר לי, שבתקופת צעירותו הוא רצה מאד להיות חילוני, מהרבה סיבות. דיברתי איתו בעניינים שונים ואז הגענו לכך שדי בכך שיהיו בבית חומש עם אונקלוס, תנ"ך, אולי פרשן כמו קאסוטו, ספרי רס"ג, ספרי רמב"ם וכו', כלומר לכל היותר ספריה של דלת אחת או שתיים, אם אתה מניח שם גם שופר מגילה וחנוכיה. אותו חבר הסתייג מעט מדבריי בטענה שאחד הדברים שחיזקו בקרבו את היהדות, הייתה ספריית הקודש שעמדה במרכז ביתו, ספריה עמוסה בספרי יהדות. כמו כן, העובדה שאבא שלו היה חוז

ובכן, יש להבחין בין קידוש של ליל שבת לקידוש של שבת בבוקר: לקידוש של לילי שבתות עלינו לקדש דווקא ביין שראוי להתנסך על-גבי המזבח, וכמו שפוסק רבנו בהלכות שבת (כט, יד): "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה – אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב". נמצא שיין שכשר לקידוש של לילי שבתות, הוא אך ורק יין יבש שלא הוסיפו לו סוכר או כל מְמַתֵּק אחר. בהמשך ההלכה הזו נאמר כך: "ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר: לא נאמר 'ה

על המאמר: "קם רבה שַׁחטֵיהּ לרבי זירא" , התקבלה תגובת מינות, וזה לשונה: אני מודה שאני ימין על מלא, וגם מין על מלא-מלא, כך שאם תרצה תוכל לכנות אותי מין ולשים אותי בחבורה המכובדת של רש"י והראב"ד ור"י קארו וכו' אתה יותר ממוזמן. לענייננו: אני קורא את מאמריך, ואני חושב שמלבד השפה הבוטה אתה חוטא בחוסר הגינות\הוגנות בסיסי. הרמב"ם היה ענק, ממשה עד משה לא קם כמשה, גם ניסה לחדש חידושים לא מעטים ולשנות את מה שהיה מקובל ביהדות בתקופתו. וחשוב להבין את זה – הוא חידש לא מעט! גם מה שהוא כתב

בעקבות המאמר: "הכיתה אותם ולא חלו" התעורר כסיל משתכנז ממוצא תימני, והחל לתקוף אותי בשצף קצף ומתוך שנאה ומשׂטמה עיוורת ויוקדת שאיני זוכר כמותה, אך בעוד הקצף יוצא מפיו לא שׂם לב שהוא כופר ביסודות התורה ומחרף ומגדף את השֵּׁם הנכבד והנורא. אחל אפוא בהצגת תגובתו על דבריי במאמר הנזכר: דבריך אמנם נוקבים, אך נהירתך אחרי דעת הרמב"ם בעניין איוב רעה ולא נכונה כלל. גם הרמב"ם שגה בעניינו של איוב וייחס לו אשמה כשהכתוב במפורש אומר שאיוב היה איש צדיק וירא חטא. בנוסף, בסוף הפרק מודגש במפורש

בעבר (בחודש אלול תשע"ט) נוהל דיון ב"פורום אור הרמב"ם", שכותרתו: "חייהם הבודדים והמתסכלים של מחפשי האמת", אחד מחבריי שאל אותי בעניין זה והנה לפניכם שאלתו: איך אנחנו – הרציונליסטים שאוהבים את חיי האמת הרציונאלית – אמורים לחיות את חיינו בשמחה ובאושר, כשכולם סביבנו חיים חיי זיוף וטיפשות מיסטית-פגאנית? נראה שהחיים שלנו נידונים לתסכול ולבדידות. מצד אחד, איננו יכולים למצוא שמחה בקרב ההמונים הילדותיים הפגאניים המטריאליסטיים, אך מצד שני, אנו כֹּה מעטים עד כי איננו יכולים לספק לכל אחד

כאשר המלך אחשוורוש מעניק את חותמו המלכותי, דהיינו את טבעת המלך למרדכי ואסתר, מרדכי שולח איגרות לכל מדינות המלך ובהם פקודת גיוס לכל היהודים, וכך נאמר במגילה: "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל ח

בחול-המועד פסח תשפ"ב קיבלתי מכתב שׂטנה במייל, והנה הוא לפניכם: לאדיר דחוח הנבל והעמלקי שם רשעים ירקב אמן. להלן לשונו של הרמב"ם: "עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו', כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה: 'אם בחקותי תמאסו', מלמדי חוקותיי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם-הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה". נבל ונבזה שכמותך, אתה מכנה את הגרח קנייבסקי