אחד התכסיסים הידועים אשר משמשים את המינים כדי להשתיק ולהשתלט על אנשי האמת הוא נפנוף בכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת". המינים וצאצאיהם מתמרנים את ההמונים הנבערים ומתעים אותם ללכת בדרכי הבל. לאחר שהם דרדרו את רוב העולם-הדתי לעברי פי-פחת ולסטות אחר ההזיות והדמיונות, הם מנפנפים בעובדה שהם הרוב כדי להשליט בכוח את השקפותיהם הרעות על כלל עם-ישראל שומרי תורה ומצוות.
כלומר, כדי לאנוס את המיעוט אשר מבקש ללכת בדרכי מישרים ולהכניע אותו להזיותיהם הכעורות, הם מצטטים כמו מנטרה את הכלל: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת", הנה, אתם רואים? כך הם אומרים, ההלכה קובעת שעל כל מבקשי הצדק לסטות מדרך האמת, ולהצטרף לדרכי החתחתים שפוסחים עליהם המון העם הנבערים. האמנם? האמנם עלינו להשליך אחרי גוונו את דרך האמת ולהצטרף לדרכי המינים וצאצאיהם רק מפני שהם הרוב הגדול, וההלכה קובעת כביכול שאסור לשנות מפני המחלוקת? במה דברים אמורים?
ובכן, לקמן נבחן את מקורו של הכלל ההלכתי הנדון, ונראה שהוא עוסק אך ורק במנהגים, לא בהלכות דאורייתא, לא בהלכות דרבנן, לא בתקנות וגזרות ומנהגות חכמי התלמוד, וכמובן שלא בענייני סילוף זיוף ועיוות התורה-שבעל-פה, ואין צורך לומר שלא עלתה על דעת חכמים להחיל את הכלל ההלכתי הזה בענייני כפירה ומינות אשר מחריבים את יסודות הדת הקדושים.
מעט רקע
הרקע לפסיקת הכלל הנדון הוא ההלכה שקבעו חכמים לפיה אין לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מחצות היום ואילך, וכך פסקו חז"ל ורבנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, טז–יז):
"אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה [=ואילך] כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה. וגוערין בו, ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו – חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נידוהו. לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן".
"לפיכך, יום ארבעה-עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו-של-מועד. והוא קל מחולו-של-מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ומעלה שהוא זמן השחיטה. אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג: מקום שנוהגין לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין".
הרקע לכלל ההלכתי הנדון הוא אפוא המנהג לאסור מלאכה בערבי פסחים מהנץ החמה עד חצי היום, וכדברי חז"ל ורבנו לעיל: "אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג: מקום שנוהגין לעשות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין".
המקור לכלל הנדון
ובכן, המקור לכלל הנדון הוא במשנה מסכת פסחים (ד, א). נשים לב, כי לאחר ציון המנהג שראינו לעיל, חכמים מלמדים על אדם שהולך ממקום שעושין בו מלאכה למקום שאינן עושין בו מלאכה או ההיפך. בסוף קביעת הדין בעניינו נאמר הכלל ההלכתי הנדון, והנה דבריהם:
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין. מקום שנהגו שלא לעשות – אינן עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאינן עושין, או ממקום שאינן עושין למקום שעושין – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם".
ובסוף המשנה הזו נאמר: "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".
לאחר שראינו את המשנה נעיין בפירוש רבנו למשנה זו, וכֹה דבריו שם:
"לפי שאמר: 'נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם', שמשמע שאם הלך ממקום שאינן עושין למקום שעושין אינו עושה, הִתנה ואמר שדין זה אינו כללי [כלומר, אסור לו לשבות בפרהסיה ולסמוך על ההלכה הזו כי היא אינה העיקר], אלא העיקר הוא אל ישנה אדם מפני המחלוקת [ולכן ישבות בצנעה וכאמור בהלכה לקמן]. ומה שהצריכָנו לחייבו לשבות במקום שעושין לפי שאין נראה בזה שינוי שגורם למחלוקת, אבל היה נראה שינוי אילו עשה והם אינן עושין, או שעשה משהו היפך מה שהן עושין, או ימחה בידם. אבל השביתה לא ייראה בה שינוי".
ועתה להלכה בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, יט):
"ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, לא יעשה – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואף-על-פי-כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת".
לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת
הראינו לדעת, כי הכלל הנדון עוסק אך ורק בענייני מנהג ובמקום שבו כל אנשי המקום נוהגים במנהג אחיד. כלומר, אם אנשי המקום או אנשי העיר נוהגים במנהגים שונים, כמו שהדבר מצוי בימינו בארץ-ישראל, כלל אין מקום לכלל ההלכתי הזה, שהרי ממילא אין מנהג אחיד, וכל אדם יכול ורשאי לנהוג במנהגו והדבר לא יתפרש בשום פנים ואופן כחוסר כבוד לכלל הציבור. אדרבה, הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית מקדשת את ריבוי השיטות והכיתות, ואין אצלם גישה אחידה כמעט לגבי שום הלכה, למעט ההיתר להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים.
אמנם, בבתי כנסיות שהחליטו לנהוג במנהגים מסוימים, אסור לשנות ממנהגם, כי כל אנשי בית-הכנסת החליטו לנהוג במנהג מסוים, ועל זה אמרו חכמים: "לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת". והוא הדין לשכונות או לקהילות אשר קיבלו עליהן לנהוג במנהגים מסוימים, והליכה במנהגים אחרים במקומותיהם המצומצמים עלולה לבלוט באופן שאינו מכבד.
אֲבָל! וכאן האבל הגדול מאד, כל זה אינו אלא במנהג שאינו מחריב דיני תורה או דיני דרבנן, ואפילו לא תקנות וגזירות ומנהגות שקבעו חכמים ע"ה. וכמובן שלא מדובר במנהגים אשר מסלפים מזייפים ומעוותים את פרשנות התורה-שבכתב או התורה-שבעל-פה; ולא הייתי צריך לומר זאת, אלמלא מלאה הארץ במנהגי המינים כביוב מצחין המתפרץ ומבעבע מבלי מקום – אין צורך לומר שלא עלתה על דעת חכמים להחיל את הכלל הזה בענייני כפירה ומינות אשר מחריבים את יסודות התורה הקדושים, ומחדירים לעמנו דת אורתודוקסית פרו-נוצרית.
אלא, במקום שמחריבים את דתנו יש מצוה לקדש-שם-שמים ולהוכיח את זולתנו, ואם המינים וצאצאיהם נעמדים על רגליהם האחוריות וממשיכים בדרכם העקושה, מצוה להילחם בהם, ולבער את השקפותיהם ומנהגיהם ככל יכולתנו, בכל דרך חוקית וחברתית אפשרית – כי הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ולא יעלה על הדעת שיבוא כלל הלכתי שקבעו חכמים ואשר נוגע לענייני מנהג שוליים, וידחה את הציר שעליו סובבת כל התורה כולה, וימחק את כל יסודות הדת המחשבתיים שעליהם אנו עומדים.
בשם ה' אל עולם!
לא רק שהכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת" נוגע אך ורק לענייני מנהג שוליים, אלא שהוא נעקר לחלוטין כאשר מדובר ביסודות הדת ובציר שעליו סובבת כל התורה כולה. כלומר, חובה על האדם לשַׁנוֹת להפגין ולמחות במקום שהציבור עובר אפילו על מצוות לא תעשה "הפשוטות", כל-שכן וקל-וחומר שחובה לשנות להפגין ולמחות כאשר הציבור משחית את דת משה: בסילוף ובזיוף התורה-שבעל-פה, או בעקירת יסודות הדת, או בהליכה אחרי התהו ובסטייה אחר השקפות המינות, וכל-שכן כאשר מדובר במעשים ובפעולות.
ולשם הבהרת דברינו נעיין בהלכות עבודה-זרה (א, ט–יג) בעניינו של אברהם אבינו ע"ה:
"כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה [=כלומר כיצד היקום הזה, שבו מערכות הכוכבים העצומות הללו, פועל ו]נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? לפי שאי-אפשר שיסבב את עצמו? ולא היה לו מלמד ולא מודיע-דבר, אלא מושקע באור-כשדים בין עובדי עבודה-זרה הטיפשים".
"ואביו ואמו וכל העם עובדין עבודה-זרה והוא היה עובד עמהם. ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. ויָדע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל [כלומר, הוא מנהיג כל היקום העצום שסביבנו], והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. ויָדע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זו, שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו".
"כיוון שהכיר ויָדע [את בורא-עולם יתרומם ויתעלה שמו], התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם [החל לקיים עמם פולמוסים], ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושבר את הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו, שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו".
"כיוון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם' [בר' כא, לג]".
נמצא, שכאשר מדובר ביסודות הדת ובמיוחד בציר שעליו סובבת כל התורה כולה – המלחמה בעבודה-זרה, אין צל של ספק שיש לעמוד ולקרות ולהודיע ולמחות ככל יכולת האדם.
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).
כמו שעשו כל הנביאים לישראל
בעניין מצות הוכח תוכיח את עמיתך חז"ל ורבנו פוסקים הלכה מטלטלת מאד, אשר עוסקת באדם שמתעקש לעבור על מצוות שבין אדם למקום, ואף שהוכיחוּ אותו בדברי נועם תחילה הוא מקשה את עורפו ועומד במרדו, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים אדם כשר] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
כלומר, כאשר אדם או ציבור עוברים על דברי תורה, ואפילו על הקלות, כל-שכן על החמורות, וכל-שכן וקל-וחומר כשהם גם משחיתים את הלכות התורה-שבעל-פה וגם מרוצצים במגפיים מסומרים את יסודות דת האמת וגם סוטים ושוגים באלילות וגם מתעים את העם אחרי התהו וההבל וממיטים על עמֵּנו אסונות וייסורים איומים ונוראים – בכל אחד מן המקומות הללו אין שום חובה לקיים את הכלל: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת"! ההיפך הגמור! מצוה רבה ונוראה היא לקדש-שם-שמים ולהתנגד וללחום בכל הכוח כנגד המינים והכופרים.
כמו שעשו כל הנביאים לישראל! וכמו שעשה דוד המלך ע"ה (תה' קלט, כא–כב):
"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".
והנה לפניכם עוד כמה דוגמאות בודדות אשר מייצגות תוכחות רבות מאד:
"וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ" (יר' א, טז–יט).
"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב. כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת. הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ. כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז? [...] הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ. [...] תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ צְבָאוֹת" (יר' פרק ב).
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
"ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים"
לכל האמור ראוי להוסיף כמה דוגמאות מדרכו של רבנו, ואשר מהן ניתן ללמוד שאין לחוש להמון כאשר הוא הולך בדרכי ההבל, והנה לפניכם דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו [=כוונתו למשנה המפורסמת באבות שם: "ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם, כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם"] מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בצוואתו ל"מורה הנבוכים":
"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על-ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
וזה בעניין "אמת שהוּכח", כל-שכן וקל-וחומר בענייני יסודי הדת ועקירת עבודה-זרה.
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ב, טו):
"שכל דבר שהוּכח, לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תיגרע אמיתתו ולא ייחלש הנכון שבו, אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו".
כלומר, ריבוי החולקים אינו מעיד על אמיתת טענותיהם, אדרבה, האמת שמוּרה ונצוּרה ליחידי הסגולה, לאנשי העלייה המועטים הבודדים מאד, וכך הוא גם טבע החכמה האלוהית (אשר נמשלו למעשה מרכבה) וכל מושגי האמת היקרים והנשגבים שנמשלו לדבש וחלב.
ונחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (עמ' רע):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א).
סוף דבר
לסיום, נצרף דיון קצר בעניין הקִּרבה האמיתית לה' יתברך, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.
והבאתי את הדיון הזה כדי ללמוד על-כך שריבוים של הרשעים והצלחתם, אינם מעידים על-כך שמותר להתחבר עמהם, אדרבה, יש להילחם בהם ולהתפלל לאובדנם כרגע: "וכל המינים כרגע יאבדו", וכפי שתיקנו לנו חכמים ע"ה בתפילת שמונה-עשרה להתפלל לאבדן המינים.
וזכרו היטב את דברי חז"ל ורבנו הישרים בעניין המינים, בסוף שלושה-עשר יסודות הדת:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כב–כד).