המאירי – עוד צרפתי מחוסר דעת

אחד הצרפתים אשר מוחזק בשגגה כחכם אמיתי הינו מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ג). די היה לי לעיין מעט בלשונו העקושה, בסגנונו הירוד, בתכניו הקלושים, וכן בהעדר ביקורת על רבותיו המינים הצרפתים הארורים – כדי להבין שמדובר בעוד הוזה הזיות אורתודוקסי מבתי המדרשות של האירופים למיניהם. עצם העובדה שהוא בחר לפרש את הש"ס, מוכיחה כאלף עדים על-כך שמדובר בפרשן צרפתי אורתודוקסי מחוסר דעת אשר נצמד פה ושם לדברי רבנו, וגם זאת אך ורק למחצה לשליש ולרביע – שהרי רבנו הרמב"ם הרחיק מלימוד התלמוד בהקדמתו למשנה-תורה (וראו נא: 'האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?'), ובא לו הצרפתי הלז ומחליט לחבר ספרים עבי-כרס ומלל לפירוש סוגיות התלמוד, היש סכלות גדולה מזו?

וישאל השואל, מדוע בכלל הנני מקדיש מאמר לפרשן הלזה? ובכן, חצי גרוע יותר גרוע מן הגרוע, כי הגרוע כולם יודעים להיזהר ממנו ולא נכשלים ונחבלים בהזיותיו – אך מי שנחשב ל"חכם" שהלך בדרכו של הרמב"ם אף שהוא סטה לא מעט מדרכו של הרמב"ם, פרשן כזה נחשב ל"חצי גרוע", והחצי-גרוע הזה גרוע בהרבה מן הגרוע, שהרי פרשן שכזה עלול להחדיר הזיות לליבה של דרך האמת, הואיל ותלמידי הרמב"ם מבקשי האמת עוד עלולים לראות בו פרשן לגיטימי ולכלות בו את זמנם, ואף להזדהם עמו בזוהמת שגיאותיו עילגותו וטמטומו.

ואף שלא רציתי בכלל להתעסק בצרפתי הלז, כי די לי בצרפתי הארור שר"י שקדם לו, ראיתי כי יש לא מעט תועים, בדרך כלל יוצאי ישיבות המינות השחורות, אשר נדמה להם שמנחם הצרפתי היה חכם אמיתי, ונתלים בו כדי להשאיר משהו מן העבודה-הזרה אשר בידם... דהיינו כדי להשאיר משהו מחיבתם לתרבות האורתודוקסים החטָּאים אשר עדיין לופתת את ליבם.

והיה אחד ששלח אלי רשימה של מקורות מדברי הצרפתי הלז, כדי להוכיח שהוא היה מחכמי האמת, אך כאשר עברתי על ה"הוכחות" של אותו חבר, מצאתי שדווקא מן ההוכחות הללו לכך שמנחם הצרפתי היה כביכול איש אמת, דווקא מתוכן עולה שהוא היה כסיל גמור! ואם כך עולה מתוך הדברים שבהם הוא לכאורה תומך בדרכו של הרמב"ם, מה יהא על יתר הגיגיו? כלומר, אין לי ספק שאם אעיין בכתביו עיון מעמיק תתגלה פסולת הסיגים אשר בידיו.

אולם, קצתי בחיי כבר מן השוטים, ובמיוחד מן השוטים הצרפתים, ולכן לא אקדיש לליצן הצרפתי התורן סדרת מאמרים, אסתפק בעיון ב"הוכחות" ששלח לי אותו חבר לכך שהצרפתי אכן היה מחכמי האמת. הבה נעיין אפוא בדברים ומתוכם נלמד על אפסותו של הצרפתי.

***

בפרשנותו לפסחים (קט ע"ב) הוא אומר כך: "בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים בלחשים ונחשים ופעולות המוניות. וכל שלא היה בהם סרך עבודה-זרה ודרכי האמורי, לא חששו בהם חכמים לעקרם, וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך, שהיה טבעם מקבל בעניין חיזוק או חולשה. וכמו שהעידו בסוגיה זו: דקפיד קפדינן ליה, דלא קפיד לא קפדינן ליה". נמצא שהצרפתי מודה ש"הלחשים והנחשים" וכיו"ב מענייני המאגיה השפיעו על טבע ההמונים, שהרי הוא אומר: "שהיה טבעם [של ההמונים] מקבל בעניין חיזוק או חולשה", כלומר הוא מודה שיש אמת ותועלת במאגיה הפגאנית!

ובהמשך דבריו הוא אף מחזק מאד את ההזיה הזו, שהרי הוא אומר: "וכמו שהעידו בסוגיה זו: דקפיד קפדינן ליה" וכו', דהיינו מי שהאמין בהזיות המאגיות-פגאניות הן השפיעו על טבעו! והצרפתי הלזה כלל לא הבין את כוונת חכמים ע"ה, שהרי חכמים ביקשו לרמוז במימרא הזו לכך שמי שנופל בהזיות המאגיות-פגאניות עונשו הוא שהוא נפגע מהן – מידה כנגד מידה!

והנה לפניכם מעט מן המאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם (חלק ב)":

במסקנת דבריהם על שלל ענייני המאגיה אמרו חכמים בפסחים (קי ע"ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה". ויש ראיה מדבריהם לכך שאין בכל ענייני המאגיה ובכללם עין הרע ולוּ זיק של אמת, שהרי חז"ל תלו את מימוש הפגיעה והנזק מעין הרע באדם שנפגע ולא באדם שפוגע. כלומר, מי שגורם ומביא על עצמו את הרעה הוא האדם שמאמין בהבל ובשווא, וכעין מה שאומר איוב (ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי".

ולכן נאמר בתלמוד לשון הקפדה: "קפדי בהדיה", ללמדנו, שכל מי שמאמץ את ההבל וההזיות המאגיות גורם שיחול עליו עונש, מידה כנגד מידה. כלומר, על-כך שהקפיד על דברי הבל וטמטם את מוחו בשווא, מקפידים עליו מן השמים ועונשים אותו באותו ההבל והתֹּהו שהוא בוחר לשגות ולהקפיד בו. ובמלים אחרות, מי שחושש מנזק מאגי של עין הרע מענישים אותו מן השמים שפחדיו וחרדותיו אכן יתממשו וייגָּרמו לו אותם הנזקים והפגעים שחשש מהם. לדוגמה, מי שחושש שרכבו החדש והיוקרתי יהיה מעורב בתאונה כתוצאה מעין רעה, עלול להיענש מן השמים באותו העונש שפחד ממנו כתוצאה מנהייתו אחרי ההזיות המאגיות.

ובעניין זה כבר הבאתי וביארתי את דברי רבנו על סגולות התהו וההבל "שהם סגולתם ורכושם [של הרשעים] המיועד לאידם [=לאסונם, לעונשם ולייסוריהם]". כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות, שבהן בחרו הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, הן רכושם ומנת חלקם, ודווקא מהן ובהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר והמשבר – מידה כנגד מידה.

***

עוד אומר הצרפתי שם: "וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים [ההמונים] להיזהר מן הזוגות, וכשתיקנו חכמים ארבע כוסות וכו', מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם [של ההמונים], לתת טעם לדבריהם, והוא שאמרוּ: 'ליל שימורים הוא, לילה המשומר ובא מן המזיקין' [...] ר"ל לבטל תורת זוגות". והצרפתי ממשיך לההביל באמרוֹ שכוונת חכמים באמרם: "לילה המשומר ובא מן המזיקין", הייתה ליישב את דעת ההמונים אשר הורגלו בהזיות: "הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם". ובמלים אחרות, הואיל וההמונים שגו בהזיות ופחדים בענייני הזוגות חז"ל הוסיפו להם הזיות כדי להרגיע אותם מהזיותיהם... וכי זו היא דרכו של הרמב"ם? הייתכן שהרמב"ם היה מרגיע את ההמונים מפחדי הזוגות באמירה שליל הסדר שמור מן השדים?! והלא בעצם האמירה הזו יש הודאה בקיומם של השדים! הוי אומר: הודאה בעבודה-זרה.

אלא, חכמים ע"ה התכוונו בכלל לומר שבשעה שיצאנו ממצרים הקב"ה שמר על עם-ישראל מכל המזיקין למיניהם: מן המִּצרים שביקשו להרע לעם-ישראל וכן מן הפגעים הרעים שחלו בעם המצרי ולא חלו בעם-ישראל, וכמו שנאמר: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמ' יא, ז), "וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמ' יב, כג). וכמה רחוק הצרפתי מדרך האמת...

***

בפירושו לשבת (סז ע"א) הוא אומר כך: "וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי שכל שאינו מרפא מצד היקש טבעי או סגולה ידועה אלא מדרך חוק ונחשים המוניים אין זה רפואה אלא דרך ע"ז [...] כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז ומכל מקום יש בהם משום דרכי האמורי, אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה".

כלומר, יש בכוח הסגולות הידועות לרפא, ממש כמו תרופות טבעיות... וברור שזו סכלות, והנה לפניכם דברי הרמב"ם בפירושו למסכת יומא (ח, ד): "ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת-כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון, וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה [=שאין עליה ראיה], וזה כלל גדול דעהו".

***

בהמשך דבריו שם הצרפתי כותב כך: "כל מיני הלחשים וההשבעות, אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב – אינן מיני ע"ז, ומכל מקום יש בהם משום דרכי האמורי, אחר [=מכיוון] שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה, וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם [מן הלחשים וההשבעות] בסוגיא זו ובמקומות אחרים. [ולשם כך] הם נעזרו [=להתיר להם] דבר זה בצירוף שני דברים, האחד: שלא היה שָׁם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים, כמו שתראה ברובם שהיו מייחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים, ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם: 'אמרה לי אֵם' וכו', והשני: שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים, היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם" וכו'.

ודבריו אלה של הצרפתי הינם דברים מזעזעים, ואסביר: לפי הצרפתי חז"ל השתמשו בלחשים והשבעות "שאינם בשם עבודה-זרה" והם בגדר "דרכי האמורי" בלבד, כדי להביא תועליות שונות להמונים! וזה לשונו של הצרפתי: "וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים הם נעזרו בדבר זה" וכו'. ויש שתי סיבות לכך לפי דמיונו של הצרפתי: 1) הם עצמם לא טעו בדבר (והתעיית ההמון אינה עבירה?); 2) ההמון הפיק תועלת מן ההזיות, ולכן התירו להם. ואיך יעלה על הדעת שחז"ל התירו משהו מן הלחשים וההשבעות הללו שהן בגדר דרכי האמורי "בלבד" כדי להביא תועלת להמונים? והוא לא מביא שום ראיה לדבריו! ולא הבין את דברי חז"ל בעניינים הללו, שאינם אלא ענייני פולקלור המוניים, והדבר המרכזי ואולי היחיד שניתן ללמוד מהם הוא על שקיעתם של יהודי בבל בהזיות, ועל צדקת עונשם בגלות.

ואגב, איך ייתכן שענייני ההשבעות אינן בגדר עבודה-זרה? וכי פנייה לשדים או להבדיל למלאכים וכיו"ב והשבעתם, דהיינו השבעתם וכפייתם לעשות פעולות נפלאות ומופלאות במציאות לטובת המכשף שמזמין אותם, הייתכן שפעולה שכזו לא תהיה בגדר עבודה-זרה?

***

בפרשנותו לסנהדרין (סח ע"א) אומר הצרפתי: "חובר חבר והוא שמביא חיות המזיקות או נחשים ועקרבים", כלומר הצרפתי הטיפש האמין שחובר חבר המתועב אכן מקבץ חיות!

***

בהמשך פרשנותו שם אומר הצרפתי כך:

"מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על המכה כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו לפי מחשבתו, שלא תיטרף דעתו עליו. ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הניזוק, ובלבד שלא תהא לחישתו בשם עבודה-זרה או כוכב וכיוצא באלו המביאים להטעות".

והצרפתי כלל לא הבין את עניין הלוחש על המכה, ואסביר: הוא סבר שמותר ללחוש אפילו לחשי מכשפים, ואילו לפי האמת הלוחש רק עושה את עצמו כלוחש לחשים כדי ליישב את דעתו של החולה. אך ללחוש ממש לחשים של מכשפים, מי התיר לעשות כדבר הזה?! היעלה על הדעת שחז"ל יתירו ללחוש לחשי מכשפים כעורים? והנה דברי הצרפתי: "על צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הניזוק ובלבד שלא תהא לחישתו בשם עבודה-זהר או כוכב וכיוצא באלו המביאים להטעות". ומי התיר לדעת רבנו ללחוש לחשי מכשפים?

ואגב, אם לחישות לחשושי המכשפים "בשם עבודה-זרה או כוכב וכיוצא באלו מביאים להטעות", כלשונו של הצרפתי, הייתכן שלחישות המכשפים הוברי ההברים שאין בהם שֵׁם עבודה-זרה וכיו"ב, לא יביאו לידי שגיאה ותקלה? והלא לחישות הוברי ההברים אף המה איסור תורה, גם ללא הזכרת עבודה-זרה או כוכבים ומזלות וכיו"ב, ובזה ראו: "אי זה הוא חובר?". "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם [...] וְחֹבֵר חָבֶר [...] כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דב' יח).

***

בהמשך פרשנותו שם אומר הצרפתי כך:

"וכן יצא מכלל מכשף כל מה שהוא נעזר מצד הטבע, על דרך מה שאמרו למעלה בגדולי החכמים שהיו עוסקין ביצירה ובוראים עגל שמן ואוכלין אותו [האמנם?], והוא מה שאמרו: הלכות כשפים יש מהם חייב יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה, העושה מעשה חייב, האוחז את העיניים פטור אבל אסור, מותר לכתחילה כדר' חנינא ורב הושעיא בכל מעלי שבתא עסקי בהלכות יצירה ומברא להו עגלא תילתא ואכלי ליה, וכן כל כיוצא בזה".

ואיך אדם שיש במוחו זרזיף של דעת מסוגל לומר שמכשף ש"נעזר מצד הטבע" הוא אינו בגדר מכשף? וכי ניתן להיעזר בטבע כדי לשדד את מערכות הטבע? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ואמונתו של הצרפתי שניתן לכשף בעזרת הטבע הינה הבל מהובל ונחוּת אשר מתאים לילדי הגן! ולא רק הבל מהובל אלא אף התעיה חמורה, שהרי איך יעלה על הדעת לחלק בין מכשף שלא נעזר בטבע לבין מכשף שנעזר בטבע?! והלא כל המכשפים למיניהם נעזרים בטבע, דהיינו במיני צמחים וחלקי בעלי-חיים, ומקטרים בהם ומבשלים אותם ועושים בהם כל מיני פעולות הבל.

והנה דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, על הצרפתי הלז וחבר מרעיו:

"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

הנה כי כן, הצרפתי הלז קיבל כרטיס כניסה VIP למועדון הסכלים ומחוסרי הדעת...

יתר על כן, מדברי הצרפתי עולה שהוא היה מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי נדמה לו לכסיל הלז שחכמים אכן בראו עגל משולש ואכלו אותו להנאתם! פשש... איזה סיפורים! והנה לפניכם ביאור האגדות הללו מתוך המאמר: "סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (חלק ב)":

וכך נאמר במסכת סנהדרין (סה ע"ב): "רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מִן חבריא את? הדר לעפרך! רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה".

ושם פירש רש"י-שר"י:

"ברא גברא – על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם; ולא היה מהדר ליה – שלא היה בו דיבור; מן חבריא – [מִן] הנבראים על ידי החברים אתה?; עיגלא תילתא – גדול כאילו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו, דהכי שביחי ומעלי למיכל, כמו 'ומגדלין אותן עד שיהו משולשין' [ב"מ סח ע"א], לישנא אחרינא – שהיה טוֹב ובעל טעם כאילו הוא שליש [שלישי] לבטן".

מדברי שר"י עולה באופן ברור שהוא הבין את כל המדרש הזה כפשוטו, וכאילו יש כוח לחכמים לברוא אדם באמצעות "שמות קדושים", וכן שניתן לברוא כך עגל, וכל זה הזיה מוחלטת.

וכך יש להבין את האגדה:

בריאת אדם הינה משל ללימוד תלמיד, שהרי התלמידים קרויין בנים, וכאילו הם נולדו לחכם שלימדם תורה. לפיכך, מסופר אפוא על רבא שלימד תלמיד מסוים שסבר בו שהוא ראוי ללמוד תורה, ושלח אותו לר' זירא לבחון אותו. ר' זירא בחן אותו, אך התלמיד לא ידע להשיב על שאלותיו. ואז אמר ר' זירא לאותו תלמיד: "מִן חבריא את?", דהיינו אתה מתיימר להימנות על קבוצת תלמידי החכמים הנקראים "חברים"? "הדר לעפרך!", דהיינו שוב למקומך בין עמי הארצות! ובשל המתח הרב שׁשׂרר בין החכמים לעמי הארצות, חכמים הכמינו את דבריהם הללו באגדה (ועל עניין זה ראו במאמר: 'אמונתו של רש"י בשדים – ח"ה', לקראת סופו).

לגבי הסיפור השני שמובא באגדה בעניין יצירת העגל, ובכן, נראה לי ברור שיצירת העגל היא משל לתהליך הלימוד והפקת החכמה, ואכילתו היא משל לעונג אשר מגיע לאדם לאחר שהוא העמיק וצלל לים המושׂכלות והעלה בידו פנינים נפלאות ומרהיבות. כמו כן, "ספר יצירה" הוא משל לעיסוק ב"מעשה בראשית". כללו של דבר, לימודם של החכמים האמורים היה כל-כך פורה ומעמיק, עד שהם התענגו על מושגי האמת כאילו הם אכלו עגל משולש. ודימוי עונג מושגי האמת העדינים לאכילת ושתיית מאכלים ערֵבים ומשובחים הוא מן המפורסמות שאין צריך להוכיחן, ובעניין זה ראו נא את המאמר: "דימוי החכמה והמדע למאכלים ערֵבים".

בהמשך הגמרא שם בסנהדרין (סז ע"ב) נאמר מדרש קשה מאד: "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה: העושה מעשה – בסקילה; האוחז את העיניים – פטור אבל אסור; מותר לכתחילה – כדרב חנינא ורב אושעיא, כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה".

ולא יעלה על הדעת לפרש שרב חנינא ורב אושעיא יצרו באמצעות כשפים עגל משולש, שהרי בראש המדרש נאמר: "העושה מעשה – בסקילה", ואין שום מעשה כשפים שהקב"ה התיר לנו בתורתו, אלא, כל ההזיות המאגיות-פגאניות הללו אסורות מפני שיש בהן ייחוס כוחות על-טבעיים לבשר ודם, כאילו יש בכוחו של בשר ודם לשדד את מערכות הטבע או להוריד שפע מבורא-עולם כדרך שהזו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים. אולם, שר"י פירש שם כך: "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא על-ידי שהיו מצרפים אותיות השֵּׁם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן, על-ידי שֵׁם קדושה שלו הוא".

והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, סב) בעניין ה"שמות הקדושים" הדמיוניים הללו:

"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".

והנה לפניכם דברי רבנו בעניין האמור במורה (א, סא):

"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".

וכבר הזהירנו ה' יתעלה מכל ההבלים המאגיים שיסודם בעבודה-הזרה הקדומה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

ובסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא רבנו פסק בעניינים אלה דברים מפורשים, וכבר ראינום.

כללו של דבר, מי שרוצה להישאר במסגרת הדת מחויב לפרש את המדרש שלא כפשוטו, דהיינו להסביר את המדרש כפי שהוּסבר לעיל, אחרת הוא גולש להזיות מאגיות-פגאניות ושוקע בתֹּהו. אמנם, לא אכחד, כינוי לימוד מעשה בראשית בשם "הלכות כשפים" קשה מאד, וזה מן המדרשים אשר היה ראוי להם שלא להיכתב, ויש לצערי לא מעטים כאלה, ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", "יחסם של חכמי ארץ-ישראל לתלמוד הבבלי", ועוד.

***

בהמשך פרשנותו שם (סנהדרין סח ע"א) אומר הצרפתי כך:

"הקסם והדרישה אל המתים, והוא כל ענייני הערת דמיון בהגדת העתידות, הוא איסור תורה, ומכל מקום, כל שמוצא כוח דמיונו חזק ופועל-צדק [=הדמיון הוא 'פועל צדק'? והלא מדובר בכוח רגשני שיש להיזהר בו מאד] ומרבה במחשבתו סמוך לשינה, ומתקן כל מחשבותיו לעניין אחד כדי שיישן מתוך אותן הדברים עד שיזדמן לדמיונו פתח במבוקשו, לא ראינו מי שמפקפק בה וזהו שנקרא: 'שאלת חלום' וכמה חסידים שנשתמשו בה [חסידים?] אלא שלא היו סומכים עליו [=לא היו סומכים עליו? והלא לפני רגע אמר ש'לא ראינו מי שמפקפק בזה'?!] שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כמו שהתבאר", ושם בדף ל ע"א הצרפתי מתהפך שוב: "היו יודעין באביהם שהניח מעות של מעשר שני ולא ידעו היכן והיו מצטערים על כך, בא להם בדמיון החלום שכך וכך הם, ובמקום פלוני הם, והלך ומצא אין זה כלום והרי הוא יכול להוציאן במקומו כשאר נכסיו, שפעולת המדמה אף-על-פי שצודקת במקצת [פעולת כוח הדמיון היא פעולת אמת לאדם שאינו נביא?], הרבה פסולת מתערב עמה ואין חוששין לו עד שיתברר".

ובכן, שני דברים יש לומר על הכסיל הצרפתי הלזה, האחד: הוא האמין שמאן-דהו יכול לבוא לו בחלומו ולענות לו על שאלות הלכתיות וכיו"ב, אם הוא רק יתאמץ במחשבתו לפני השינה באותו העניין שהוא מבקש... והזיה צרפתית זו איננה רק טמטום מגוחך אלא מדובר גם בהזיה שהיא כפסע מאיסור תורה, שהרי "ההתאמצות" הזו לפני השינה במחשבה על אותו הדבר, אם מעורבת בה איזו שהיא מחשבה על מת מסוים שיבוא ויודיעוֹ את הנסתרות והעתידות – הרי היא איסור תורה חמור וגמור, איסור תורה שנוגע בעבודה-זרה, וטומאת המינים הצרפתים זיהמה את מוחו של מנחם מנדל, ואין לי ספק שזו רק דוגמה מייצגת לסכלות שאחזה בו. והשני: הצרפתי הלזה היה מן הפוסחים על שתי הסעיפים, בתחילה הוא אומר שיש משמעות רבה לחלומות, לאחר מכן הוא אומר שלא היו סומכים עליהם, ובמקום אחר הוא שב וטוען שיש אמת מסוימת בחלומות ובהזיות – והפוסחים על שתי הסעיפים הם עובדי אלילים לכל דבר, כי הקב"ה לא התיר לנו לאחוז באמת ובהבל יחדיו, אלא אך ורק באמת ובצדק ובמישרים.

ולסיום העניין אצרף את ניתוחו של רבנו לסכלותם של חולמי החלומות הצרפתים הללו, אשר לפי הצרפתי הלזה הם בגדר "חסידים", והנה מה שכתבתי בזה במאמר על החלומות:

לעתים לא רחוקות אנו שומעים או קוראים על אחד מן הנחשבים לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות, שטען שנתגלה לו מלאך בחלום וגילה לו הלכות או השקפות, או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה. כמובן שרבנו סובר שכל חכמי ישראל הללו הינם סכלים הוזי הזיות ולעתים אף מינים גמורים, וכֹה דבריו במורה-הנבוכים (ב, לח):

"ודע, כי הנביאים האמיתיים [...] והתנֵיתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם [מעלות] הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם, כלומר, מה שמשׂיגים אותם האנשים [בדמיונם], אינם אלא רעיונות שהיו להם ['אשר קלטום ושמעום מאחרים' (קאפח)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם, וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום, נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים [=רמז עבה לבהמיוּת השקפותיהם] ויצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני [=השכלי] ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".

רבנו מלמד, כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה, והוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו. אך האמת שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון (וּמָשַׁל רבנו את 'רעיונותיהם' לבעלי-חיים, לרמוז על כסילותם), עד שבשעת השינה, כאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים, השתחרר רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בחלומו, ואותו הוזה יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו ע"ה. כלומר, כל אנשי הסוג הזה השלישי, משיגים בחלומם או בחזיונם דמיונות והשערות בלבד, ולכן אין לייחס לדבריהם חשיבות כלל, מפני שדבריהם הם בגדר השערות, וכטיבן של השערות, חלקן עשויות להתברר כנכונות וחלקן כשגויות.

רבנו ממשיך ואומר שם:

"ומקום זה מן המקומות המטעים המאבדים [=ההזיות הללו מכלות ומאבדות את שכלו של האדם], ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [='מן המחזיקים עצמם כחכמים' (תרגום ר"ש שם); וקאפח מוסיף: 'ולפי הבנה זו שגם היא אפשרית היה נכון יותר לתרגם: מאותם הרוצים להתבלט', והצעת תרגומו של קאפח תמוהה, שהרי רבנו אינו עוסק בנדון דידן בסתם אנשים שמחפשים תשומת לב, אלא באנשים שמבררים הלכות והשקפות, דהיינו בגדולי האסלה המתעים את העם!]. ולפי זה תמצא אנשים שבררו השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוהָ בהקיץ".

כלומר, רבים הם השוטים מגדולי-טחורי-האסלה במהלך הדורות, אשר מרוב להיטותם לשׂררה ולמעמד, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים וטובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראִיית מגידים שמימיים בחלומות או על עשיית נסים ונפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם, כי או שמדובר בסכל הוזה הזיות שנוטה נטייה חמורה כלפי שאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום מדעת שמטמטם את ההמונים אחרי השקפות מינות כעורות, כדי לזכות בהערצתם ובממונם.

רבנו מוסיף ומלמד שם (א, לז), וכֹה דבריו:

"וממה שאתה צריך לדעת ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמיתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה [=הדמיון] וחולשת ההגיוני [=השכל], והיותו אין בו [=בכוח ההגיוני] מאומה כלל [!], כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו סכל לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שהכוח ההגיוני-השכלי שבו ייצא אל הפועל]".

שם בפרק לח (הע' 28), קאפח מתייחס לכללות דברי רבנו בעניין זה ואומר בחששנות: "ושמא רומז רבנו לשאלות מן השמים או שאלות חלום שהיו מקובלות על חכמי צרפת אז?". ואין לי ספק כי דברי רבנו לעיל נכונים גם לקארו הקראי אשר טען שמגיד שמימי התגלה אליו בחלום באופן קבוע, וכן לרבים מאנשי השם המפורסמים ב"גדולתם" באלף השנים האחרונות. אך קאפח השכיר החליט להסיט את דברי רבנו לשו"ת שאינו ידוע כל-כך במקום להצביע על גדולי-טחורי-האסלה, ושוב קאפח נזהר מלתקוף את מעסיקיו הפרו-נוצריים אוכלי לחם העצבים.

ויתרה מזאת, במאמרים לא מעטים כבר הוּכח, שמי שמתיימר לטעון שנגלה אליו מלאך בחלום הוא למעשה מטועני הנבואה, והואיל ולא שלם כוחו השכלי, אין צל של ספק שהוא אינו בגדר נביא, ולכן דינו בחנק, ככל נביא שקר (ראו נא לדוגמה: 'על נביאי השקר האורתודוקסים').

ואחתום עניין זה באיגרת תימן (עמ' כג–כד) שם רבנו מבאר את הסיבה להיווצרות דתות השקר ומביאורו הזה ניתן ללמוד על מניעיהם של גדולי האסלה בהשחתת דת האמת וביצירת דת חדשה: "אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".

***

בפרשנותו לסנהדרין (קא ע"א) אומר הצרפתי כך:

"שרצים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים, אפילו לא היה בהם חשש מיתה, הואיל ונושכים מותר לצודם בשבת, ובלבד שלא יתכוון אלא להינצל מנשיכתם, וכיצד עושה? כופה עליהם את הכלי, או מקיף עליהן, או קושרן שלא יזיקו. ובמקום שיש ביניהם חַבָּרִים לוחשין עליהם בשבת, ואף-על-פי שזה באיסור חובר חבר, הואיל ואין בו מלקות שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא [=דברים בעלמא?! והלא מדובר באיסור תורה, ואינו לוקה אך ורק מפני שלא עשה מעשה], התירו לו בכך שלא תיטרף דעתו עליו [=מי התיר בכך? והלא כל מה שהתירו הוא אך ורק לחולה שיש בו סכנה כדי שלא תיטרף דעתו, אך כדי לקבץ את הנחשים והעקרבים שלא יזיקו לו לפי דמיונו – מי התיר לו בכך? והצרפתי מעוות את התורה!], הא חַבָּר שעושה מעשה, כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש – הרי זה לוקה, ואין מתירין לו כלל [כלומר, מותר להזמין חַבָּר שאינו עושה מעשה, ואיזו סכלות זו!]".

ובכן, לפי הצרפתי מותר ללחוש בשבת על הנחשים והעקרבים, כדי שלא תיטרף דעתו עליו – ועל דברים אלה נאמר "מגלה פנים בתורה", שהרי הוא מסלף ומזייף ומשחית את ההלכה אשר קובעת, שאך ורק על חולה שיש בו סכנה מותר ללחוש לחישות לפי דמיונו כדי ליישב את דעתו. וחמור מכך, הצרפתי טוען שמותר לזמן את המכשפים הוברי ההברים כדי לבצע את הפעולות הללו! שהרי הוא טוען: "ובמקום שיש ביניהם חַבָּרִים לוחשין עליהם בשבת" וכו'.

והוא ממשיך להיכשל ולהיחבל בסכלותו האירופית-צרפתית:

"ואלו שמאמינים במציאות השדים ובפעולותיהם אסור להם לשאול בהם [בשדים] אף בחול, ויש להתיר בשרי בהן ושרי ביצים [=יש להתיר לשאול בשדים בנסיבות מסוימות?!], אלא שאינם אלא דברי הבאי [=אז למה הצרפתי בכלל דן בהבלים הללו? אלא ברור שהוא לא באמת מאמין שמדובר בדברי הבאי, ואין זה אלא תעתוע כדי להחדיר את השקר], והגרסא לפי דעת זה 'אלא שמכזבין' וגדולי הפוסקים גורסין 'מפני שמכזבין', כלומר שעיקר התירם [=ומי התיר לשאול בשדים ולחבור חבר? וכל מה שהתירו הוא ללחוש על חולה שיש בו סכנה כדי שלא ימות בטירוף דעתו, וזהו!] מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם [=בני האדם אינם נמשכים אחרי ההבל?] וכן עיקר, והוא נמשך למה שכתבנו בסוף פרק ארבע מיתות בעניין המעוננים, והוא מה שהתירו בתלמוד הרבה בלחישות המוניות והדומים לאלו".

שוב הצרפתי פוסח על שתי הסעיפים ומתגולל בהזיות פגאניות, ושיטתו המכוערת לאמץ את ההזיות יחד עם דחייתן מחדיר את ההבל עמוק-עמוק לליבו של עם-ישראל – שהרי בני האדם עלולים ליפול בקלות ברשתו, בראותם שהוא כביכול נאמן לתורת משה ששלפה חרבה על הזיות עובדי האלילים האילמים – אך לאחר שהוא משכם בדברי תעתועים, הצרפתי שולף את סכינו החלודה ותוקע אותה עמוק בליבם של הנופלים ברשתו. וביתר ביאור, הצרפתי הלזה שולל ולא שולל את הדרישה בשדים שהיא עבודה-זרה מן החמורות ביותר, שהרי הוא אומר כך: "ואלו שמאמינים במציאות השדים ובפעולותיהם אסור להם לשאול בהם [בשדים] אף בחול, ויש להתיר בשרי בהן ושרי ביצים [=יש להתיר לשאול בשדים בנסיבות מסוימות?! ומה זה בכלל 'בשרי בהן ושרי ביצים'?]". ועצם העובדה שהצרפתי כותב "ויש להתיר" מערערת קשות את האיסור לדרוש את השדים, ודי בזה כדי לפתוח פתח רחב מאד לעבודה-זרה.

כמו כן, ומי שאינו מאמין במציאות השדים כן מותר לו לשאול בשדים? וכך מכשירים הלכה למעשה את האלילות, מתוך שלא לשמה בא לשמה... הוי אומר: הצרפתי מתיר לדרוש בשדים למי שלא מאמין בהם, וסופם גם להאמין בהם, כך הוא מחדיר את העבודה-הזרה בשדים...

ויתרה אף מזאת, הצרפתי קובע שהתירו לשאול בשדים בנסיבות מסוימות, מפני שממילא מדובר בהבל שאין נפתים אחריו, וז"ל: "כלומר שעיקר התירם מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם" – והצרפתי משקר במצח נחושה, שהרי העבודה-הזרה לשדים היא מן העבודות הזרות הקשות ביותר שנמשכו ונמשכים אחריה עד עצם היום הזה, ורוב מוחלט של הוזי ההזיות מקרב הכומרים האורתודוקסים הם ממאמיני השדים ובניהם... והשקר הזה של הצרפתי מלמד אותי שכל מטרתו היא להחדיר את ההבל, דהיינו להכשיר ולהתיר את הדרישה בשדים וכיו"ב מענייני המאגיה וההזיות, ותירוצו שמדובר בדברי הבל אינו אלא תעתוע. כללו של דבר, הצרפתי משקר שהדרישה והעיסוק בשדים אינם דבר נורא כל כך, וזאת כדי להתיר לדרוש אל השדים ולעסוק בהזיותיהם, או לכל הפחות כדי להכשיר את רבותיו הצרפתים.

***

בפרשנותו למועד קטן (כח ע"א) אומר הצרפתי כך:

"ולעולם אל ימנע עצמו מן הרחמים ומן התפילה, ויבין ויידע שהתפילות והצדקות יכריחו המזל ומערכת התולדה בכל דבר, ואל יחוש למה שאמרו כאן חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי הוא מאמר יחיד לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים". נמצא שיש לפי הצרפתי השפעה של המזל בעולם! ובמלים אחרות, הצרפתי האמין שיש אמת במזלות אלא שהתפילות והצדקות מכריעות אותם... והצרפתי אפילו לא אומר את מה שחז"ל קבעו דהיינו "שישראל מעל המזל", אלא הוא אומר שישראל מתחת למזל, אך צריך להתפלל ולתת צדקה כדי להימלט מגזירות הכוכבים, מדובר אפוא בצרפתי טיפש שהאמין שיש אמת בהזיות המעוננים...

***

בפרשנותו להוריות (יב ע"א) הצרפתי הכשיר את מנהג סימני ראש השנה:

"וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא: יקראו זכיותינו, וברוביא: ירבו צדקותינו, ובכרתי: יכרתו שונאינו, ר"ל שונאי הנפש והם העוונות, ובסלקא: יסתלקו עונינו, ובתמרי: יתמו חטאינו, וכיוצא באלו [...] וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים".

וזו היא דרכו של הצרפתי, להחדיר את ההבל בתירוצים ובתעתועים, שהרי אם אין הדבר תלוי באמירה בלבד אלא רק בתשובה ומעשים טובים, למה בכלל הוא מעודד את המנהג הזה? ולמה הוא לא מחייב לומר במסגרת עשיית "הסימנים" הללו, שהעיקר הוא תשובה ומעשים טובים? מדוע הוא מכזב לומר שידוע לכל שהעיקר הוא תשובה ומעשים טובים? למי ידוע? ואף אחד לא באמת סבור שהעיקר הוא תשובה ומעשים טובים, וכולם סבורים שיש בזה סגולה.

והנה מעט ממה שכתבתי בעניין זה במאמר: "סימני ראש השנה – רק עם סכל ונבל":

זכורני שניסיתי בעבר להתחקות אחר עומק השקיעה של ההמון בסימני ראש-השנה. כלומר, רציתי לבדוק האם מדובר רק בסמלים גרידא שנלוות להם תפילות לה' יתעלה, או שמא מדובר בטקס פגאני אשר נובע מאמונה עמוקה מאד שללא קיומו יבואו עלינו ייסורים וחולאים. ובכן, זכורני שביקשתי מבני משפחתי במעגלים הרחבים לבטל רק אחד מסימני ראש-השנה...

התגובה הייתה קשה וכואבת, תגובתם החריפה העידה על-כך שהם מאמינים בכל ליבם, כמו רובו המכריע של עמֵּנו שמקיימים את הטקס הפגאני הזה, שבסימנים הללו תלויה הצלחתם במשך השנה! ואיני מציע לנסות לעשות את מה שעשיתי אני, אלא די לכם לקיים את דברי חכמים: "איזהו חכם הלמד מהניסיון, ואיזהו חכם שבחכמים הלמד מניסיונם של אחרים".

ובמלים אחרות, השוטים אינם שמים לב, אך הם תופשִׂים את הסימנים כסגולה מאגית פגאנית להצלחה. כאילו אין ערך להליכה בדרכי מישרים ולדבקות ביושר ובאמת כדי שנזכה לחיים טובים בריאים ומאושרים, אלא, העיקר הוא קיום טקסים ניאו-אליליים שיורידו לנו שפע מאגי מבורא-עולם (בהנחה שאינם מאמינים במתווכים ובמליצים דמיוניים). ומעבר להפניית העורף לדרך האמת ולעיקר תכליתו של ראש-השנה שהוא התעוררות לתשובה ולמעשים טובים – יש בזה גם חורבן הדעת, מפני שכל אמונה בסגולה מאגית יסודה בעבודה-זרה, דהיינו בהזיה שיש במציאות כוח על-טבעי מבלעדי ה'-אלהים-אמת (ובעניין הסימנים הכוח הפגאני העל-טבעי הזה נובע מפעולות הברכה והאכילה שמורידות שפע) – האם כך ראוי לפתוח את השנה?

עד כאן מן המאמר, ולאחר שהצדיק את המנהג המשובש הזה הצרפתי ממשיך להתחסד: "אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם", פשש... שמעתם? הצרפתי מקפיד מאד על איסור ניחוש, והואיל והוא מקפיד מאד על איסור ניחוש, אין ספק שהוא לא שוגה בהכשירו את מנהג הסימנים... הבנתם? כך גדולי האסלה למיניהם מתעתעים בנו. והוא ממשיך עוד בהתחסדותו ואומר על ענייני הניחוש: "ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים" וכו'.

אך ביחס לסימנים המהובלים שהינם בגדר סגולה פגאנית, הוא אומר שם: "הרבה [הרבה?] דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש, ולא מדרך נחש חלילה [חלילה וחס!], אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה [=פשש... איזה מנהג נעלה וחיובי!] והוא שאמרוּ: ליתן על שולחנו בליל ראש השנה קרכס"ת: קרא רוביא כרתי סלקא תמרי" וכו'. ואין קץ להבלים...

***

בחיבורו "משיב נפש" (ב, ח) הצרפתי הרברבן מכשיר שוב את הסימנים, וגם את הכפרות:

"ומנהג אחר נהגו זקנים [...] והוא, שהתינוקות מביאין לפניהם תרנגולים ושוחטים אותם וקוראין עליהם פסוקים [...] ומחליפין וממירין זה תחת זה [...] היוצא מדבריהם שיהא תרנגול זה פורש למיתה והלה פורש לחיים, ונתפשט מנהג זה באומתנו, עד שהוקבע בסדור המחזורים כנוסח ווידוי של יום הכפורים עצמו, מבלי שנדע בדבר זה שורש או יסוד בתלמוד כלל, ולא עוד אלא שכשלו בו רבים לעשות כן מדרך נחש וסימן, עד שכבר מחו קצת גאונים במנהג זה".

כלומר, עצם מנהג הכפרות הוא מנהג "זקנים", ורק כאשר עושים אותו "מדרך נחש וסימן", הוא בגדר "מכשול", ועתה הצרפתי יסביר לנו איך ננהג במנהג הכפרות באופן הרצוי:

"וחלקו הרבה במעשה ולא נענו [כלומר רבים ערערו על מנהג הכפרות ונכשלו להכרית אותו], מפני שסמכו רוב הגאונים להיות עולם כמנהגו נוהג בעניין זה, כעניין מה שאמרו בעניין קרכס"ת [=ונכשלו בכך מפני שרוב הגאונים תירצו שמנהג זה דומה למנהג הסימנים] [...] וכמו שביארנו במקומו, ולדעתי רצו לומר בזה [במנהג הכפרות], שאין הכוונה במנהג [זה אלא] רק להעיר לב האדם ולהרעידו להיות מראה את עצמו, כאילו הוא ובני ביתו מחויבים לשם [דהיינו חייבים לה' במיתה או בעונשים חמורים אחרים] מצד עוונותיו, ושאם ישוב לשם [=לה'] בכל ליבו יהפוך השם אליו את הקללה לברכה ויקרע גזר דינו בתכלית תשובתו".

נמצא, שהצרפתי מכשיר את מנהג הכפרות בלַמדוֹ זכות על מנהיגי המנהג שאין מטרתם אלא להפחיד את בני האדם לשוב בתשובה... ואנכי שומע ולא אבין, הייתכן שיהיה מותר להחדיר מנהג פגאני אשר הורס את כל דרכי התשובה בתירוץ שכל מטרתו היא לעורר לתשובה?!

ובהמשך דבריו הצרפתי ממשיך להכשיר את המנהג הפגאני הזה בתירוצים, כאילו שאם נצרף למנהג הפגאני הזה נתינת צדקה ומתנות לאביונים, המנהג הופך למנהג נעלה וחשוב: "והוא [ראו נא, כך לפי הצרפתי הופכים את האלילות הכעורה, למצוה:] שהיה מכלל המנהג היותם סמוך לזה מרבים בצדקה לשלוח מנות לאביונים עם התרנגולים ההם איש כמתנת ידו".

ולא רק צדקה ומתנות לאביונים כאילו היה מדובר בפורים, המינים הוסיפו גם אמירת פסוקים כדי להכשיר ואף להצדיק ולרומם את מנהגם המכוער, והנה המשך דברי הצרפתי הלזה: "ועל זה הצד [דהיינו כדי להפוך את המנהג הפגאני למצוה גדולה] תיקנו בו [המינים] לפי דעתי פסוקים יורו על זה [...] והייתה כוונתם בקריאת הפסוקים האלו שלא יטעו לדַמּוֹת היות העניין דרך נחש חלילה, כמו שכתבתי בעניין קרכס"ת [=סימני ראש השנה, קרא רוביא וכו']".

וזו היא דרכם של המינים למיניהם, להחדיר את המינות והאלילות ולצרף עמהן צדקה ומתנות לאביונים ואף אמירת פסוקים, והופ! ממנהג פגאני ומכוער העניין הפך למנהג נעלה וחשוב... וכך הם עושים בעניינים רבים, כמו בדרישתם אל המתים, שמרבים שם במתן צדקה ועוד. ועוד בעניין מנהג הכפרות המבחיל והמסריח, ראו נא: "למה החרדים מתעללים בתרנגולים?".

***

הנני מסיים את המאמר על הצרפתי הלזה בתחושת קבס עזה, הערבוב בין דברי אמת רפים וקלושים, יחד עם שקרי המינים הארורים הינו מן התופעות המאוסות ואף המסוכנות ביותר.

סוף דבר

ברשותכם, אחתום מאמר זה במבוא למאמר בעניין מנהג הכפרות, שכותרתו: "למה החרדים מתעללים בתרנגולים?": מי שילך ברחובותיהם של צאצאי המינים בעשרת ימי התשובה, ייתקל עד מהרה בריח של סירחון עז וחריף. ככל שאותו אדם יתקרב למקור הסירחון הוא יגלה שמדובר בעשרות ולעתים מאות כלובים של תרנגולות מרוטות ועלובות מראה במיוחד, אשר דחוסות בצפיפות עצומה בתוך כלובים קטנים מאד, המונחים זה על-גב זה כמו מגדלים רבי קומות. לתוך כל בליל הסירחון הזה נכנסים צאצאי המינים יחד עם נשותיהם וילדיהם, ומשלמים כסף כדי שהאחראים על כל פסטיבל הסירחון הזה יוציאו תרנגולת אומללה ומרוטה מתוך הכלוב החנוּק, ויסובבו אותה סביב ראשיהם ומעל מגבעותיהם הפרו-נוצריות של צאצאי המינים הללו. ברם, יהיה סירחון התרנגולות הדחוסות המרוטות והעלובות גדול ככל שיהיה, הוא כאין וכאפס לעומת סירחון השקפות המינות הנגעלות אשר עולה וזועק עד לב השמים.

מעל לכל, מדובר במנהג שיש בו חילול-שם-שמים גדול מאד, שהרי אדם משׂכיל שיתבונן במנהג האכזרי המטופש ונודף הסירחון הזה, יחשוב מיד שעם-ישראל הוא עם סכל ונבל, עם פרימיטיבי ונבער עובד אלילים אילמים, יותר גרוע מכומרי ההודים ההולכים על גחלים. זאת ועוד, מנהג אלילי זה הורס פשוטו כמשמעו את מצות הווידוי והתשובה, כופר בציוויי ה' יתעלה לערוך חשבון נפש מקיף ואמיתי, מחדיר הזיות מאגיות-פגאניות לעם-ישראל, מתעלל בבעלי חיים, מכניס סירחון לערי ישראל כאמור, ומדרדר את עם-ישראל לסכלות ולטמטום.

וביתר ביאור: מנהג זה הורס את מצות הווידוי וחובת התשובה מפני שהוא למעשה מחליף אותן! הוזי ההזיות שאוחזים במנהג, מאמינים שהתרנגול "סופג" את כל העוונות והפשעים שדבקו בהם, ולאחר סיבוב התרנגולת המרוטה מעל מגבעותיהם הם נקיים וטהורים לפני ה' יתעלה. ואם אכן כך, מדוע יש צורך ביום-הכיפורים? מדוע חובה עלינו להתענות ולהתוודות? כמו כן, מדובר במנהג שיש בו כפירה בתורה ועקירת מצוה חשובה מאד ממנה – שהרי התורה חייבה אותנו לשוב אל ה' יתעלה בבכי ובתחנונים, ואילו המינים וצאצאיהם החליטו על-פי מנהג זה שאין בזה צורך, די בסיבוב הזוי ופגאני של תרנגולות מרוטות מעל לקרקפות...

זאת ועוד, המנהג הזה מחדיר הזיה מאגית לליבו של עם-ישראל, שהרי מנהג זה מחדיר את ההזיה שניתן ללבֵּן לזכֵּך ולטהר את הנפש באמצעות סגולה פגאנית, דהיינו סיבוב התרנגולת האומללה מעל לקרקפת פועֵל כסגולה מאגית פגאנית, כביכול יש בכוחו להשפיע על ה' יתעלה שמו! וכבר אמרנו במקומות רבים כי החדרת הזיה מאגית משחיתה את המחשבה והדעת – שהרי אם המאגיה והכישוף שרירים וקיימים בתחום מסוים מתחומי החיים, הרי שהם שרירים וקיימים בכל שאר תחומי החיים, וכך התועים הולכים מדחי אל דחי, ומהזיה להזיה.

המנהג הזה גם גורם לצער בעלי חיים, וכן להחדרת סירחון וזוהמה לתוך הערים, ועם חכם ונבון אשר עריו נראות כמחראות עמוסות בהררי זבל, מחלל שם שמים! שהרי הוא אמור להוות דוגמה ומופת לחיי חברה שלמים ומתוקנים, ולא לסירחון ולרפש. ולבסוף, מנהג זה מדרדר את עמֵּנו לסכלות לטמטום ולמינות, כי אמונה מטופשת שכזו יכולה לשכון רק במוחות רקובים.

המאירי – עוד צרפתי מחוסר דעת.pdf

הורידו את PDF • 416KB