לפי דת האמת ימי ספירת העומר הם ימי שמחה והודיה וקרבה לה' יתעלה. תחילתם בהבאת קורבן העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, ומאותה העת הננו סופרים את הימים כדי לבטא את האהבה לתורת-האמת שציפינו לקבלתה מיום צאתנו ממצרים מבית עבדים ועד לנתינתה בסיני. יהדות המינות האירופית החליטה שיש להתאבל בימי השמחה הללו בשל פרעות שחלו בהם בשנת תתנ"ו (1096, וזאת בעקבות ריחוקם מדרך ה' והליכתם בדרכי השקר והמינות). ברם, כדי לכפות על עם-ישראל את אבילותם הם מכזבים שהם מתאבלים בגלל שמתו 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב ע"ב).
אין שום זכר למנהגי האבילות הללו בספרות חז"ל, וגם מה שנאמר ביבמות ברור לכל בר דעת שמדובר במדרש שנאמר על דרך הגוזמה, וזאת כדי לחנך את העם לנהוג בדרכי המוסר, היושר והצדק. היסטוריונים מוכיחים שלא יעלה על הדעת שהיו לר' עקיבא כל-כך הרבה תלמידים, ויש שסוברים שמדובר ברמז ללוחמי בר-כוכבא שמתו במרד ברומאים, ועדיין ברור שהמספר נאמר על דרך הגוזמה, כדרכם של חז"ל במדרשים הללו שתכליתם לזעזע וללמד מוסר (ובעניין התשובה שנמצאה בעניין הנדון בקובץ 'שערי תשובה' ראו: 'מאסֵּף לזיופי ספרות הגאונים').
והנה לפניכם המדרש האמור במסכת יבמות (סב ע"ב):
"אמרו: שנים-עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאהּ [=לימדהּ] לרבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה באותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה, מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה".
להבנתי, המספר שנים-עשר אלף נבחר כדי לרמוז על שנים-עשר שבטי ישראל, דהיינו כדי לרמוז על שלמות, ובא המדרש ללמד שתיתכן עת של שלמות מדומה ואינה אלא עת מינות שסופה השמדה. וביתר ביאור: ייתכן שעם-ישראל ישגשג במספריו וישגה בהזיה של שלמות מדומה, כמו שהיה ערב השואה שיהודי אירופה האורתודוקסים תעו ולעו בהזיה שהם "צדיקים וחסידים", ושהם אינם זקוקים לקיים את מצוות התורה בשלמות ורק לבחור מה לקיים מהן תוך-כדי עיוות מצוות התורה (ולכן לא עלו לארץ-ישראל ואף שנאו את ארץ-ישראל). ברם, סופה של ההזיה הזו הינה השמדה, ועת השגשוג והפריחה הינה זמנית בלבד, טרם חורבן.
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
והנה עוד רמז לדברינו: המיתה שנזכרה במדרש היא מיתת אסכרה, דהיינו מיתת-חנק במחלה קשה שהייתה נפוצה בימי קדם, וזו הייתה גם סיבת המוות המפורסמת ביותר בשואה, דהיינו מיתת-חנק בתאי גזים – והסיבה לכך הינה הרס יסודות דתנו ושקיעה בהזיות הבל פגאניות, ובראשן ההזיה שהיהדות כבר הגיעה לשגב רוממותה, אף שנושאיה שוגים תועים ולועים במאגיה ובהזיות פרו-נוצריות ביד רמה, ואלה מדרדרות אותם גם לבהמיוּת הכומרים בחדרי החדרים – וכל זאת תוך הצגת שלמות מדומה, שהנה היהדות הגיעה לפסגת הפסגות...
"מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר, מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ! וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו [על עם-ישראל] חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה, וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב" (יש' מב, כג–כה).
עוד נראה לומר, שגם זמן מיתתם של תלמידי ר' עקיבא, דהיינו מפסח ועד עצרת איננו סתמי, אלא נועד ללמד על הפניית עורף לייעודו של עם-ישראל, שהרי דווקא בימים הללו, שמסמלים את יציאתנו ממצרים וקבלת התורה, שהיא ייעודו של עם-ישראל – דווקא בימים הללו מתוארת מיתתם, וזאת ללמדנו, שעונש כבד שכזה לא יחול אלא בעוון הפניית עורף ליסודות תורתנו.
ובחזרה לימי ספירת העומר, כל מי שנוהג בהם מנהגי אבילות מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא ובועט בייעודו של עם-ישראל, ואסביר: כאמור, הימים הללו נועדו לבטא את תשוקתנו וערגתנו לה' יתעלה, את כיסופנו לקבלת התורה, את הבנת הייעוד שלשמו הוציאנו ה' ממצרים, ואת מחויבותנו לקיום התורה ולכינון ממלכת כוהנים וגוי קדוש. כל מי שנוהג במנהגי אבילות בימים הללו בועט בתורה ובייעודו של עם-ישראל! שהרי הוא בוחר להתאבל דווקא בימים שמסמלים את יציאתנו ממצרים ואת קבלת התורה וייעודה! ולכן, מי שמבטא את אבילותו דווקא בימים הללו, בועט בטובה הגדולה שהעניק לנו ה' יתעלה ואף כופר בייעודה.
במקום לרומם את תורת-האמת בימים הנשגבים הללו שקדמו לקבלת התורה בהר סיני ולהרים על נס את ייעודנו – המתאבלים מרימים על נס את יהדות המינות האורתודוקסית שהשחיתה את דתנו, המיטה על עצמה במאה הקודמת ייסורי אימים, רוצצה במגפיים מסומרים את יסודות דתנו, ואף ביקשה להחריב כליל את ייעודו של עמֵּנו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אור ליהודה ואור לאנושות כולה – וראיה לכך היא שנאתם לצה"ל ולארץ-ישראל.
לפיכך, לא רק שאסור באיסור חמור לנהוג במנהגי אבילות בימי ספירת העומר, אלא שמצוה גדולה ורבה היא שלא לנהוג בשום מנהגי אבילות, בצנעה ובפרהסיה. יתר-על-כן, מצוה רבה היא לנהוג במנהגי שמחה וששון אשר ישיבו עטרה ליושנה ויסייעו לעקור את מנהגי ההבל הפרו-נוצריים אשר מרחיקים אותנו מייעודנו, ובמקרה דנן, מרחיקים אותנו מייעודנו בכינון ישיר – שהרי כאמור, מנהגי האבילות הללו מבטאים צער ויגון לפני קבלת התורה! ואין יותר סמלי מהם כדי לבטא את שנאתה של יהדות המינות האורתודוקסית לדת האמת הקדומה.
"וְהֵמָּה, אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה [...] וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב, מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה" (יח' ב).
בתמונת שער הרשומה: פרעות תתנ"ו - ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון.