רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נב)

דוגמה שמ

בבראשית (מט, יג) נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן", ושם פירש רש"י: "שהיה זבולון עוסק בפרגמטיא, וממציאים מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, והוא שאמר משה: 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' [דברים לג, יח], ויששכר עוסק בתורה באהלים" (נוסח הפירוש הזה הוא לפי כת"י לייפציג אשר נחשב לכתב-היד המדויק והמרכזי לפירוש רש"י). ובכן, הראינו לדעת כי רש"י-שר"י התיר ליהנות מכבוד תורה, וחזקה על מי שמתיר ליהנות מכבוד תורה שהוא בעצמו הפך את התורה למחצבה של טובות הנאה.

ואין להתפלא על-כך, שהרי אין תועבה שהמינים לא נכשלו בה, ושום חילול-שם-שמים לא ירתיע אותם מלרדוף אחר תאוותיהם הרבות. ואף תורת אלהים כאין וכאפס היא בעיניהם, שהרי הם עיוותו וסילפו וזייפו אותה כחומר-ביד-היוצר כדי להפיק את תאוותיהם כאמור. וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, מי שאינו נזהר בכבוד שמים ומתפרץ במחשבתו בעניין החמור ביותר, דהיינו במאגיה ובהגשמה ובייחוס מאפיינים גופניים שפלים ונגעלים לבורא יתעלה, לא ירתיעוֹ מאומה, כי אין בקרבו יראת אלהים, והאלוה בעבורו הינו בשר ודם משוקץ הדומה לו, ומדוע יכבדוֹ וירוממוֹ ויירא ממנו? והלא אף הוא גוף וחומר ואף לו מגרעות וחולשות כבני האדם...

וכבר הרחבתי בעניין ההשקפה השגויה הנפוצה בימינו בעניין שותפות יששכר וזבולון, ראו נא במאמר: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", ואצרף משם את הפרק שנוגע לרש"י-שר"י:

שותפות הלל ושבנא

מקור נוסף אשר ממנו מביאים "ראיה" לשותפות הפרו-נוצרית שיוחסה ליששכר וזבולון, הינו במסכת סוטה (כא ע"א). ברם, עיינתי במקור, ואיני מבין כיצד הם לומדים משם שמותר ליהנות מדברי תורה. וכנראה שאין גבול לפלפוליהם ולהזיותיהם של אנשי המינות והבצע אשר מעוותים את התורה, ומשתמשים בה כדי לממש את שאיפותיהם ולהשיג את תאוותיהם.

והנה ראייתם כביכול מדברי חכמים במסכת סוטה (כא ע"א):

"מאי 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'? אמר עולא: [...] כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אַחֵי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עסקא. לסוף אמר ליה [שבנא להלל]: תַּא נְעָרֵב וְלִפלוּג! יצתה בת קול ואמרה: 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' [שיה"ש ח, ז]".

מדובר בשני אחים אשר אחד מהם פנה לתורה והאחֵר לעסקים, לסוף, דהיינו לקראת סוף ימיהם, הציע שבנא איש העסקים להלל, בוא נערב את ממונינו ונחלוק את זכויותינו, כלומר, בוא ואתן לך חצי ממה שהשגתי בעסקיי כל ימי חיי, ואתה תיתן לי את חצי עולמך הרוחני.

על-כך משיבים בגמרא שמי שיעשה כן בוז יבוזו לו. כלומר, גם אם היה הדבר אפשרי, אם הלל היה מסכים להצעתו של שבנא בוז יבוזו לו, שהרי אפילו שוטה גמור לא היה מסכים להחליף בסוף ימיו את חיי העולם-הבא שלו בכל העושר שבעולם, שהרי מה תועלת יש בכל העושר הזה עתה? וגם אם היה מדובר באמצע או בתחילת ימי חייהם של הלל ושבנא, עדיין סכלות גמורה היא לעשות עסקה כזו, אשר מחליפה חיי-עולם נצחיים בחיי-שעה חולפים ועוברים.

נמצא אפוא, שדווקא מן המדרש הזה יש ראיה שמנוגדת לשיטתם של חוצבי התורה! כלומר, חכמים מלמדים אותנו על דרך הדרש, שמי שיעלה על דעתו להחליף חיי-עולם בחיי-שעה הוא סכל גמור אשר ראוי לחרפה ובוז, וכך אפוא יש להבין את הפסוק לאור המדרש: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ [=הרוחני] בָּאַהֲבָה [=באהבת התאוות וחיי העולם הזה] – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".

המקור לעיוות המחריד הזה, דהיינו להבאת "הראיה" לחציבת התורה דווקא ממדרש אשר בז לכל הבלי העולם-הזה, נעוצה בפירושו של רש"י-שר"י (איך לא?) וכדי להבין את פירושו שם, נחזור לרגע לסוגיה התלמודית ונוסיף את המשפט שדילגתי עליו לעיל: "מאי 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'? אמר עולא: לא כשמעון אחִי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא" וכו'.

כלומר, רק מימוש הצעת השותפות של שבנא להלל הייתה ראויה לגינוי ולבוז. ברם, שותפותו של שמעון אחִי עזריה ושותפותו של ר' יוחנן דבי נשיאה, אינן שותפויות שיש לגנותן, וברור מלשון המדרש שהשותפויות הללו לא היו כהצעת השותפות של שבנא להלל. אלא, מגינוי הצעת השותפות של שבנא להלל יש ללמוד בהכרח כי השותפויות הללו היו תואמות את ההלכה כאמור. ברם, שר"י החליט ששותפותו של שמעון אחִי עזריה, ושותפותו של ר' יוחנן דבי נשיאה היו כהצעת השותפות המגונה והמבוזה של שבנא להלל! והבנתו המעוקשת הזו היא למעשה זיוף סילוף ועיוות, והיפּוך גמור של המדרש ומטרתו! "אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ט).

וזה לשונו של רש"י-שר"י שם: "שמעון אחי עזריה – תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה על-ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, לכך הוא נקרא על-שם עזריה אחיו. וכן ר' יוחנן [דבי נשיאה] למד על-ידי הנשיא שהיה מפרנסו".

ושוב, בפעם המי-יודע-כמה מתגלה, ששר"י הוא המקור לרעותיה של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר השתלטה על היהדות והפכה אותה למחצב של הפקת רווחים וטובות הנאה, וכן למקור של מינות והזיות מאגיות אשר מחריבות את ההיגיון והשכל הישר, ומנציחות את הסכלות והבערות – ושתי אלה נחוצות ואף הכרחיות לכומרי-הדת, כדי לשלוט שליטה פסיכולוגית פוליטית וכלכלית בהמונים הנבערים, אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם.

דוגמה שמא

בבראשית (מט, כב) יעקב אבינו מברך את בנו יוסף וכך נאמר שם: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר". ושם פירש רש"י:

"בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר – בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדו, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם; עֲלֵי שׁוּר – על ראייתו, כמו 'אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב' [במ' כד, יז]. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה [=מדרש האגדה הזה] נוטה ליישוב המקרא".

מפירושו של רש"י לעיל עולה עובדה חמורה מאד, עובדה אשר כבר הצבענו עליה פעמים רבות במהלך סדרת המאמרים הזו על רש"י. ברם, בפירושו לעיל עובדה זו קמה וניצבה באופן שאי-אפשר עוד להתווכח עמה, ומכיוון שרבים הם הווכחנים אשר מתעקשים שרש"י היה "רבן של ישראל", יש חשיבות לדוגמה זו. מפירושו זה של רש"י עולה אפוא שהוא השתמש באגדות חז"ל כדי לפרש את פשטי המקראות! שהרי הוא אומר על מדרש האגדה בעניינו של יוסף שהוא הנוטה ליישב את המקרא, כאילו אגדות חז"ל נועדו לפרש את פשטי המקראות!

ובהמשך פירושו הוא חוזר על ההזיה הזו שהאגדות מיישבות את פשטי המקראות, וזה לשונו של רש"י בסמוך שם: "ויש מדרשי אגדה המתיישבים על הלשון", והוא ממשיך שם בפירוש פשטי המקראות לפי סיפורי המדרשים, ודרך רעה זו החריבה את דתנו וטמטמה את עמֵּנו.

ואין צורך לחזור על דברי רבנו בהקדמתו לפרק חֵלק בעניין תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן, אשר החדירו בשיטתם הארורה הזו את ההגשמה לתוך תורת משה, ויחד עמה החדירו גם אינסוף הזיות מאגיות אליליות נחותות שמקורן במים הרעים של הגויים הסכלים עובדי האלילים.

חשוב לציין, כי לפני רש"י היה פירוש אונקלוס, והוא היה יכול לפרש את התורה ואת הפסוק הזה באופן ישר אשר אינו מחדיר הזיות ומחריב את הדת וכפי שנראה לקמן, אך הוא העדיף לעוות ולסלף את פסוקי התורה לכיווני המאגיה וההזיות באופן מכֻוון ומודע, כדי לחזק ולרומם ולפאר את תפישותיהם העקומות והרקובות של חברת המינים האשכנזית הפרו-נוצרית.

והנה לפניכם תרגום-פירוש אונקלוס לפסוק הזה, פירוש הנקי מכל סיג של הזיה: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" – "בְּרִי דִּסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְּאִתְבָּרַךְ, כְּגוֹפַן דִּנְצִיב עַל עֵינָא דְּמַיָּא, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי, יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָא", ותרגומו: "בני שירבה יוסף בני שהתברך, כגפן הנטוע על עין המים, שני שבטים יצאו מבניו, יקבלו חלק ונחלה".

ואצרף גם את פירוש רס"ג, כדי לחדד את ההבחנה בין אנשי האמת להוזי ההזיות: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף וכו' – ויוסף בן פורה, כענף הפורה על עין מים, שיש לו שרשים שנתפשטו עלי חומה". נמצא שהמילה "בן" הראשונה היא כפשוטה, השנייה היא ענף, והשלישית היא בנות – שורשים. וכן פירש רס"ג את הפסוק בתהלים (פ, טז): "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ", וכֹה דבריו: "וְכַנָּה – וזמורה [ענף עץ הגפן] אשר נטעת בעוזך והענף אשר אמצתה לך".

וכן פירש ר"ש בן חפני וזה לשונו: "ופירשתי בן הראשונה בן, מפני שהוא מוסב על יוסף, ובן השנייה ענף לפי שהוא כמו 'וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ', ופירשתי בנות – שרשים, כפי העניין".

דוגמה שמב

בהמשך הפסוק שנזכר בדוגמה הקודמת רש"י מפרש כך: "פֹּרָת – תי"ו שבו הוא תיקון הלשון, כמו 'עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם' [קהלת ג, יח]". מדברי רש"י עולה אפוא שיש תיקון בתורה! ובמלים אחרות, היה שיבוש בתורת אלהים חיים ובא מאן-דהו אשר תיקן את הלשון שבתורה... ואין זו הפעם הראשונה שרש"י רומז לכך שנוסח התורה עבר "תיקונים" ו"שיפורים" לשוניים, ראו נא בעניין זה בדוגמה קד, ויש עוד דוגמות במאמר: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".

דוגמה שמג

בהמשך הפסוק הנדון לעיל רש"י מפרש כך:

"בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר – [...] ועוד דרשוהו לעניין שלא תשלוט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם". ובבראשית (מח, טז), בברכת מנשה ואפרים פירש רש"י: "יברך את הנערים – מנשה ואפרים; וידגו – כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם". וכבר ראינו שרש"י סבר שיש לעין כוח מאגי להזיק באמצעות התבוננות, ראו נא דוגמות: צ, קלד, שד, שלט (ושם הרחבתי בעניין המדרש על הדגים).

דוגמה שמד

בבראשית (מט, כד) נאמר כך: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "ורבותינו דרשו 'וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ' על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו 'קשת' על שם שהזרע יורה כחץ; 'וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו' – כמו ויפוצו, שֶׁיָּצָא הזרע מבין אצבעות ידיו". וזו אחת ההזיות המפורסמות ביותר שרש"י החדיר מן המדרש לתוך פשט פירושו, וכבר ראינו לעיל שהדרש לפי רש"י הינו כלי ואמצעי לפירוש פשטי המקראות. וזכורני ששמעתי כמה חמורים ודרשנים מספרים את המדרש הזה כפשוטו, ואין גבול להזיות – וכל מטרת המדרש היא ללמד על עוצמת הניסיון ועל עוצמת צדקותו של יוסף. גם במסכת סוטה (לו ע"ב) רש"י סוטה אחרי ההזיות, וכך נאמר שם: "תנא, היה ראוי יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' [בר' לז, ב], אלא שֶׁיָּצַאת שכבת זרעו מבין צפרני ידיו, ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו", ושם פירש רש"י: "ואעפ"כ יצאו מבנימין – אותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו". ומטרת המדרש הזה היא למתוח ביקורת סמויה על יוסף שהיה עליו להיזהר יותר עם אשת פוטיפר.

דוגמה שמה

בהמשך פירושו שם רש"י מוסיף: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב – שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה [לו ע"ב]". ושוב אנחנו רואים כיצד רש"י הבין את אגדות חז"ל כפשוטן. ואין זו הפעם הראשונה שרש"י מזכיר את האגדה ממסכת סוטה (לו ע"ב) כפרשנות פשטנית:

בבראשית (לט, יא) נאמר כך: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת", ושם פירש רש"י: "לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ – רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה [לו ע"ב]". ובכן, גם שם רש"י מבין את אגדת חז"ל כפשוטה, כאילו יוסף נכנס במטרה לעבור עבירה עם אשת פוטיפר, והיה עובר ובא על אשת איש אלמלא אירע לו נס ודמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון כמו שמובא באגדה שם. ואין גנאי גדול מזה ליוסף הצדיק, שהרי אלמלא אירע לו נס הוא היה עובר עבירה חמורה עם אשת איש! ובמלים אחרות, כל הזנָּאים עד סוף כל הדורות יכולים לטעון שהם צדיקים כיוסף, שהרי גם יוסף היה בא על אשת איש אלמלא הקב"ה התערב ועשה לו נס, וכל עוד לא יארע להם נס כזה, הם רשאים לנהוג כמו יוסף!

וכוונתו האמיתית של המדרש היא לומר, שבעת להט היצרים עלו לנגד עיני שכלו של יוסף חינוכו של אביו, והערכים הנעלים שספג בבית אבא, והמידות הטובות והמוסר שעל ברכיהם הוא גדל, ואהבת ה' יתעלה, וייעודו הקדוש של עם-ישראל – ואז גבר שׂכלו על הלהט שאחז בו, ובכוח יראת השמים שבו ואהבתו לערכים הנעלים שחונך אליהם, ברח כאש מן העוון. ויש בזה חינוך גדול לאב ולבן: לאב – שעליו לחנך את בנו לדרך האמת הטהורה, כדי שהיא תעמוד לו בעת משברים וניסיונות; ולבן – שעליו להישמע לאביו וללמוד בחשק וברצון את מוסריו.

דוגמה שמו

בבראשית (מט, לג) נאמר כך: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", ושם פירש רש"י: "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף – ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת", ורש"י כאן אפילו לא אומר: "ודרשו רבותינו" אלא "ואמרו רבותינו", כאילו דברי המדרש הם דברים פשטניים וכאילו יעקב אבינו ע"ה עדיין חי עד עצם היום הזה בינינו...

וגם בפירושו למסכת תענית (ה ע"ב) רש"י הצרפתי התגולל בשכרותו, והנה האמור שם: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת [...] וכי בכדי [=וכי לחינם] ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא? [...] מקרא אני דורש, שנאמר: 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' [יר' ל, י] – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ולאחר שראינו את דברי הגמרא הבה נעבור לפירוש רש"י-שר"י: "מקרא אני דורש – והאי דחנטו חנטיא, סבורים היו שמת [...]; אף הוא בחיים – [...] ודרשינן, [זהו] ישראל סבא [כלומר יעקב אבינו עדיין חי]; ודחנטו חנטיא – נדמה להם שמת, אבל חי היה".

ואיזה מין שוטה יבין את המדרש הזה כפשוטו?! והיה לו לפני רש"י הצרפתי תרגום אונקלוס אשר מתרגם במפורש שיעקב אבינו מת: "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" – "וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ", וכך בדיוק מתרגם אונקלוס ע"ה גם ביחס לאברהם ויצחק אשר נאמר בהם לשון מיתה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם [...] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בר' כה, ח), ושם תרגם אונקלוס: "וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם [...] וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ"; "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בר' לה, כט), ושם תרגם אונקלוס: "וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ". ורש"י לא ידע ולא יבין מהו פשט ומהו דרש... וניתן לפרש את האגדה בשני אופנים: 1) יעקב אבינו חי וקיים בהיבט הקיום הלאומי של עם-ישראל, כלומר כל עוד עם-ישראל חי וקיים, שמו של יעקב אבינו ע"ה שנקרא "ישראל" חי וקיים; 2) כל עוד זרעו של יעקב בחיים אף הערכים וההשקפות של דרך האמת שהנחילו לנו האבות, אף הם בחיים: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), ובדומה לזה אומר רבנו במורה (א, טז):

"ומן העניין הזה האחרון הושאל שם זה [=צוּר] ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אֲחַר אָמְרוֹ: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו' [ישעיה נא, א–ב], כאילו פירש כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".

וגחלת האמת לעולם תבער, כעת על אש קטנה אך כאשר תרבה הדעת, אהבת האמת ורדיפת הצדק יקיפו את כל העולם כולו: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נב).pdf

הורידו את PDF • 310KB