האם המתים יודעים מאומה?

ראוי להחֵל את התשובה על השאלה שבכותר, בעיון באיסור החמור לדרוש אל המתים: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ('לא יפנה אדם לבקר הקברות') למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי-תורה, הואיל ויש איסור לעסוק בדברי קדושה במקומות של טומאה וטינוף. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת-משה היא תורת-חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם, להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים. לקמן נעסוק באיסור החמור שיש בדרישה אל המתים, וראוי להרחיב בעניין זה מכיוון שהוא נוגע בציר המרכזי של תורת משה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה. "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ [...] אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (ישעיה סה, ד).

***

נחל אפוא את עיוננו באיסור לדרוש אל המתים בדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לח), וכֹה דבריו: "והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים, שמי שעושה כך ולובש כך יבואֵהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]. ובגמרא סנהדרין [סה ע"ב]: דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, והעובר על לאו זה חייב מלקות".

כלומר, כל המבקש ליצור קשר עם המתים בכל אופן שיהיה, כגון המבצעים סיאנסים למיניהם, כל אלה עוברים על לאו מן התורה, ועתה נעבור לפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יז): "אי זה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעוֹ מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו [כלומר, כדי שהמת ישיב לו על שאלותיו]. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדם, כדי שיבוא מת פלוני בחלום ויספר עמו. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעוֹ [דהיינו יגלה לו נסתרות ועתידות] – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח]".

ועוון זה של דרישת המתים חמור מאד-מאד אף שאין בו סקילה, מפני שהתורה קראה לו בשם: "תועבה". וכאמור, בספר-המצוות אומר רבנו על דורשי המתים: "כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים", ואלו הרשעים שבחייהם קרויין מתים.

קושיות ממסכת ברכות

במסכת ברכות (יח ע"א–ע"ב) מסופר על ר' חייא ור' יונתן שהלכו בבית הקברות, והתכלת שבציציתו של ר' יונתן השתלשלה (כנראה על-גבי הקברים). ראה זאת רִ' חייא ואמר לו: הרם את טליתך, כדי שהמתים לא יֹאמרו "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו". השיב ר' יונתן לר' חייא: וכי המתים יודעים עד כדי כך? דהיינו וכי הם יודעים את הנעשה בעולם החיים? על הדברים הללו השיב לו ר' חייא כך: "'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ' – אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים [...] 'וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה' – אלו רשעים שבחייהן קרויים מתים". תשובתו זו של ר' חייא מפתיעה לכאורה, מפני שבהטייתה את הפסוק מקֹהלת לאפיקים דרשניים אחרים לחלוטין, היא שוללת למעשה את דבריו הראשונים לפיהם המתים יודעים את המתרחש בעולם המתים – שהרי בדרשתו זו ר' חייא אומר למעשה שאין להבין את הכתוב כפשוטו, ויש לפרשוֹ כלפי מצבם הרוחני והחברתי של הצדיקים ולהבדיל הרשעים, בחייהם ובמיתתם.

הוי אומר, ר' חייא אינו מבקש ללמד שהחיים יודעים את המתרחש בעולם החיים, אלא, ר' חייא מבקש בעצם ללמדנו בשתי הוראותיו הדרשניות לר' יונתן, שתי השקפות חשובות מאד:

הראשונה באה לידי ביטוי בדבריו הראשונים: "למחר באין אצלנו" – וברור שכוונתו של ר' חייא בזה היא להנחיל את ההשקפה שאין אדם יודע את יום מיתתו, ולכן עליו לראות כל יום מימיו כאילו הוא יומו האחרון. התועלת שבהשקפה הזו היא שהאדם זוכר תמיד את יום מיתתו ונזהר מן החטא, וכמו שנאמר במסכת אבות (ג, א): "עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאיִן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"; וכן נאמר בברכות (ה, ע"א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע [...] אם נצחוֹ – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה"; וכן אומר רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג): "ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה [לעוונות] מן הלבבות? [...] ויזכור האדם ימי עניו עמלו ויגיעו וחולשתו ומותו והתפרקות-חלקיו והתולעת והרימה והחשבון והעינוי".

וההשקפה השנייה שר' חייא מבקש ללמדנו היא רוממות מצבם של הצדיקים לעומת שפלות מצבם של הרשעים, עד כדי כך שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, ואילו הרשעים אפילו בחייהן קרויין מתים – וכל זאת כדי להורות לנו ללכת בדרכי האמת והצדק הטובים והישרים, וכן ללמד על רוממות הצדיקים לאחר מיתתם ולעומתם שפלות מצבם הרוחני והאנושי של הרשעים אפילו בעולם-הזה, והנה הדברים כלשונם וככתבם במסכת ברכות (יח ע"א–ע"ב):

"רִבי חייא ורִבי יונתן הווֹ שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תְּכֵלְתֵּיהּ דרִבי יונתן. אמר ליה רִבי חייא: דַּלְיַהּ, כדי שלא יֹאמרו: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. אמר ליה: ומי ידעי כולי האיֵ? והא כתיב: 'וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה'! [קה' ט, ה] אמר ליה: אם קרית – לא שנית, אם שנית – לא שלשת, אם שלשת – לא פירשו לך יפה: 'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ' [קה' שם] – אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים, שנאמר: 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי' [ש"ב כג, כ] [...], 'בֶּן אִישׁ חַי' – אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא, 'בֶּן אִישׁ חַי' – שאפילו במיתתו קרוי 'חַי' [...], 'וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה' – אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, שנאמר: 'וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל' [יח' כא, ל]. ואי בעית אימא, מהכא: 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת' [דב' יז, ו] – [והלא] חי הוא! אלא, המת [=הוא כבר בגדר מת] מעיקרא".

ודרך אגב, ינקי הפגאני ותלמידו קארו הקראי תפשׂו את הדרשה הזו כפשוטה, ופסקו להלכה את האמור בה בעניין האיסור שהציציות ישתלשלו על-גבי הקברות, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, והנה דברי ינקי הפגאני, ולאחריו דברי קארו הפרו-אשכנזי הנרצע (או"ח כג, א):

"צריך להגביה הציצית שלא יהא נגרר על הקברות, כדאיתא בברכות: ר' חייא ור' יונתן הוו אזלי ביני קברי [וכו'] [...] שמע מינה שמותר לילך לבית הקברות בלבוש שיש בו ציצית רק שיזהר להגביהן. וכתב [...] יונה [השׂטן מגירונדי] דווקא בימיהם שהיה בכל בגדיהם ארבע כנפות [...] אבל אנו שאין אנו מכוונין בהם למלבוש אלא למצוה אסור משום 'לֹעֵג לָרָשׁ' [מש' יז, ה]".

"מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות – אסור משום 'לֹעֵג לָרָשׁ' [מש' יז, ה]. במה דברים אמורים? בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים – מותר".

וכמה טיפשים וכסילים המה המינים האירופים, כי לא רק שהם הבינו את האגדה כפשוטה ובאפסותם החמיצו לחלוטין את ענייניה המוסריים, אלא שפסקו ממנה הלכה! רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה! ועל ההזיה בעניין לועג לרש, ראו נא: "עובר משום 'לועג לרש'?".

***

בהמשך הגמרא בברכות שם (יח ע"ב) סוּפר על בניו של ר' חייא שיצאו לעיר, בעקבות זאת תלמודם נשכח מהם והיו מצטערים כדי להיזכר בתלמודם. בעניין זה אמר אחד מהם לחברו: האם יודע אבינו בצער הזה שאנו מצטערים בו? השיב לו חברו: מאין יידע? והלא כתוב: "יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע"! אמר לו חברו: האמנם אינו יודע? והלא כתוב: "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל", והוסיפו מימרא משום ר' יצחק שאמר: "קשה רִמָּה למת כמחט בבשר החי" – ומסקנת הדברים שם היא שהמתים יודעים בצער שלהם, אך בצער של אחרים הם אינם יודעים.

ובכן, גם לפי פשט האגדה הזו המתים אינם יודעים את קורות בני האדם החיים, אך אין זה העניין היחיד ואפילו לא המרכזי שהאגדה הזו מבקשת ללמדנו. להבנתי, העניין המרכזי שהאגדה הזו מבקשת ללמד הוא שמי שיוצא לעיר, למקום הומה, למקום עמי הארצות – בין כדי להתגורר, ובין כדי להרבות בסחורה, ובין מכל סיבה אחרת שהיא – תלמודו משתכח ממנו. כלומר, הלימוד דורש התבודדות וריחוק מבני האדם, ובמיוחד התבודדות מעמי הארצות אשר השפעתם רעה ומזיקה ומבלבלת, ועוד בעניין זה ראו נא: "בדידות אנשי האמת ברכה היא".

כמו כן, חכמים באגדה זו מבקשים גם להרחיקנו מרדיפת המאכלות, ובמיוחד מרדיפת הבשר, שהרי נאמר בה שהמתים מרגישים את צער הרימה שאוכלת את בשרם, וברור שהמתים אינם מרגישים מאומה בגופם החומרי – אלא, מטרת חכמים בזה לרמוז לצער הנצחי שילווה את המתים ששקעו ברדיפת המאכלות ועיבּוּ את בשרם באכילת בשר וכיו"ב, כי כל בהמיוּת סופה לגרום לשוקע בה לצער גדול בחיי העולם-הבא, וכפי שנרמז באגדה שהמתים יודעים בצער שלהם וזאת בעקבות ריבוי הרימה... וכבר הזהירונו חכמים מרדיפת הבשר ואמרו באבות (ב, ח): "מרבה בשר מרבה רימה", ובעקבות החכמים ע"ה פוסק רבנו בהלכות תשובה (ז, ג):

"ואל תֹאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".

אולם, רש"י לא ידע ולא יבין, ופירש שם את כל האגדה כפשוטה באמרוֹ שהמתים מרגישים ממש את צער עקיצות הרימה: "צערא דידהו – צער גופם ממש, כגון עקיצת הרימה".

***

בהמשך הגמרא במסכת ברכות שם (יח ע"ב) ממשיכים לעסוק בשאלה האם המתים יודעים, ושואלים: "ולא?", כלומר האמנם המתים אינם יודעים? וכדי להוכיח שהמתים אכן יודעים מנסים להביא ראיה מסיפור, דהיינו מאגדה. ובכן, סוּפר של על חסיד אחד שנתן סכום גדול לעני בערב ראש-השנה בשנות בצורת, ואשתו הקניטה וציערה אותו בשל-כך עד שהלך ולן בבית-הקברות. ושם, שמע אותו חסיד שתי רוחות משוחחות ביניהן ומבקשות ללכת לשמוע "מאחורי הפרגוד" בעולמות העליונים, מה הפורענות שעתידה לבוא לעולם. סוּפר שרוח אחת הלכה לשמוע וחבירתה נשארה במקומה מפני שהייתה קבורה במחצלת של קנים. לאחר ששבה הרוח סיפרה לחבירתה שמי שיזרע בעונת המטר הראשונה ייכשל בזריעתו, מפני שהברד יַשחית את הזריעה. שמע אותו חסיד וזרע בעונת המטר השנייה וכך הציל את יבולו.

וממשיכים לספר שם, שגם בשנה השנייה הלך אותו חסיד ללון בבית הקברות, ושמע את אותן שתי רוחות משוחחות. גם הפעם הלכה רק אחת מהן לשמוע "מאחורי הפרגוד", ושמעה שם שכל הזורע בעונת המטר השנייה שידפון (יובש קיצוני) ישחית את יבולו. הלך אותו חסיד וזרע בעונת המטר הראשונה ושוב הציל את יבולו מכיליון. לאחר מכן אשתו של אותו חסיד שאלה אותו על סודו, והוא סיפר לה את כל העניין. ברם, לאחר ימים מועטים אשתו התקוטטה עם האמא של אותה רוח שהייתה קבורה במחצלת של קנים, ובמהלך הריב היא הקניטה אותה ואמרה לה "לכי ואראה לך את בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים", ונראה שהיה בדבר זה גנאי, כי רק העניים המרודים ביותר לא היה להם כסף לתכריכים וקברו במחצלת של קנים.

בשנה אחרת, הלך שוב החסיד ללון בבית הקברות ושמע את הרוחות משוחחות, אך הפעם הרוח המשוטטת מיאנה לשמוע "מאחורי הפרגוד" על הפורענות שעתידה לבוא, מפני שנודע לה ששיחותיה עם חבירתה כבר נודעו לבני אדם החיים. מסירובה של הרוח לשמוע "מאחורי הפרגוד", מסיקים שהמתים יודעים, אך מיד לאחר-מכן שוללים את ההנחה הזו ומסבירים שהמתים אינם יודעים, שהרי ייתכן שאדם שמת הלך וסיפר לרוחות שנודע הדבר לחיים...

ועתה לשאלה שעולה בכל אדם שיש בו זרזיף של דעת: כיצד עלינו להבין את האגדה הזו?

ובכן, גם כאן אפילו לפי פשט האגדה המתים אינם יודעים את המתרחש בעולם בני האדם החיים. ויתרה מזאת, להבנתי שאלת ידיעת המתים או אי-ידיעתם שולית, הואיל ועיקר מטרת חכמים באגדה לשבֵּח את נותני הצדקה אשר פותחים את ליבם וכיסם לעניים גם בשנים קשות של רעבון ובצורת. ומה הוא שְׁבחם של נותני הצדקה הנדיבים הללו? שהם יזכו להינצל ממכות התבואה, כלומר שה' יתעלה ישלח להם ברכה מיוחדת משמים בזכות פעולתם הנעלה.

עוד מבקשים חכמים לגַנות את הנשים צרות העין, וכן להטיף ולחנֵּך שלא לקבור את המתים במחצלת של קנים כי מדובר בגנאי גדול למת ולמשפחתו, וכן להזהיר את בני האדם שלא לגלות סודות מסוימים לאשה שאינה ראויה לכך, כי היא עתידה להשתמש בידע הזה לרעה – ואכן, לפי פשט האגדה, לאחר שאותו חסיד גילה לאשתו את סודו, הוא הפסיד את זכותו.

לאחר כל הדברים האלה עלינו להתבונן בנקודה חשובה נוספת, נשים לב לכך שכל מי שמפרש את האגדה הזו כפשוטה, למעשה מעליל על חכמי המשנה והתלמוד שהם כפרו במצות לא תעשה מפורשת בתורה – ולא סתם מצות לא תעשה, מצות לא תעשה שנוגעת לעבודה-זרה! שהרי החכמים שניסחו את האגדה הזו, קוראים לאותו אדם שלן בבית הקברות ודרש אל המתים – חסיד! הייתכן אפוא שיש להבין אגדה זו כפשוטה? ופרשני התלמוד האירופים למיניהם כל-כך שקעו במאגיה ובמינות עד שהם אפילו לא הבינו את טמטומם, דהיינו שהם משפילים את החכמים בתכלית השפלות, וכדברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו לפרק חֵלק: "לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות".

ואגב, רש"י פירש שם את עניין הפרגוד כך: "מחיצה המבדלת בין מקום השכינה", וכבר הוכחתי במאמר: "קודשא בריך הוא ושכינתיה?", שהשכינה בפירושו של רש"י היא שם נרדף להקב"ה. כללו של דבר, לפי שר"י יש מקום מסוים בעולמות העליונים שיש בו פרגוד ממשי ומוחשי! ולא מדובר רק בטמטום אלא גם במינות, שהרי לסבור שהעולמות העליונים הם עולמות של חומר הינה מינות, כל-שכן כאשר רש"י מדגיש שמדובר במחיצה המבדלת "בין מקום השכינה", דהיינו מחיצה שמעברה השני מצוי מקומו של הקב"ה... כמו כן, כבר הרחבתי בכמה מקומות על-כך שייחוס מקום להקב"ה הינו הגשמה, שהרי אין מקום מסוים ומוגדר אלא לחומר, ולכן, כל מי שקובע שיש להקב"ה מקום מסוים, קובע למעשה שיש להקב"ה גוף.

ועתה אעתיק לפניכם את דברי הגמרא בברכות שניתחתי לעיל (יח ע"א–ע"ב), במלואם:

"בני רבי חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה. אמר לו חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא? אמר לו אידך: מנא ידע? והא כתיב: 'יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע'! [איוב יד, כא] אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב: 'אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל' [איוב יד, כב], ואמר רבי יצחק: קשה רִמָּה למת כמחט בבשר החי. אמרי: בצערא דידהו – ידעי, בצערא דאחרינא – לא ידעי.

ולא? והתניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם כולו – לקה, שלו – לא לקה.

לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו – נשדף, ושלו – לא נשדף. אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח לה כל הדברים הללו. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה. אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.

לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי! דילמא איניש אחרינא שכיב ואזל ואמר להו".

וטרם עסקתי בשאלה מדוע בכלל חכמים עסקו בשאלה האם המתים יודעים? ולקמן בפרק "קושיה ממסכת תענית" אשיב על כך, וגם לכך יש טעם הגיוני-מוסרי ולא מאגי-פגאני.

***

בהמשך הגמרא במסכת ברכות שם (יח ע"ב) מוסיפים לעסוק בשאלה האם המתים יודעים? ומספרים על זעירי שהפקיד כסף אצל בעלת האכסניה שלו, אך היא נפטרה והוא הלך אחריה לבית הקברות ושאל אותה: היכן הכסף? השיבה לו: לך וקח אותו ממקום פלוני, ותאמר לאימי שתשלח לי את המסרק וקופסת הכּחוּל שלי יחד עם פלונית שתבוא, דהיינו תמות, מחר. מכאן מביאים ראיה שהמתים יודעים שהרי בעלת האכסניה ידעה שפלונית תמות מחר... ועל-כך משיבים שאין מזאת ראיה שהמתים יודעים, שמא דּוּמָא, הממונה על המתים מכריז על המתים שעתידים להגיע למחרת. ואין צריך לומר שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה, ולא רק מפני שלא יעלה על הדעת שזעירי ידרוש אל המתים, אלא גם מפני שברור שאין צורך למתים במסרק ובקופסת כּחוּל על-מנת לכחול את העיניים... כמו כן, ברור שהתוספת בעניין דּוּמָא, דהיינו הממונה הלז על המתים, מקורה בהשפעת הבבלים הפגאניים שהאמינו בהזיות שכאלה.

מה ניתן ללמוד מאגדה זו? ובכן, להבנתי אין בה שום עניין מוסרי או נסתר, רובה המוחץ הינו פטומי מילי בעלמא, דהיינו עניינים שכלל אין להתייחס אליהם, ואולי הדבר היחיד שניתן ללמוד ממנה, מעבר לעובדה שהמתים אינם יודעים מאומה, הוא שאין להבין את האגדות כפשוטן – שהרי לא יעלה על הדעת שזעירי ידרוש אל המתים ושלמתים יש צורך באיפור ומסרקים...

והנה לפניכם לשון הגמרא האמור בברכות שם (יח ע"ב): "תא שמע: דזעירֵי הוה מְפַקֵּיד זוזי גבי אושפזיכתיה, עד דאתי ואזיל לבי רב, שַׁכְבָה. אזל בתרה לחצר מות. אמר לה: זוזי היכא? אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי צִנּוֹרָא דדשא בדוך פלן, ואימא לה לאימא תשדר לי מסרקאי וגובתא דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר. אלמא ידעי! דלמא דומה קדים ומכריז להו".

ואגב, כדרכו וכמנהגו תמיד, גם כאן רש"י-שר"י מפרש את האגדה כפשוטה, כאילו זעירי דרש אל המתים, וכאילו ניתן באמת לשוחח עם המתים, וכאילו יש מאן-דהו ושמו דּוּמָא אשר ממונה על המתים, והוא אף מכריז בעולם-הבא על בני-האדם שעתידים למות, בסמוך למיתתם. והנה פירושו שם: "גובתא – קנה, ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעוגמת נפש [=ובסיפור נאמר שהיא בעלת אכסניה ולא ילדה, כך או כך, לפי רש"י בעלת האכסניה אכן אמרה לזעירי שיביא לה את המסרק וקופסת הכְּחוּל, שהרי רש"י טורח 'להסביר' לנו מדוע אותה אחת שמתה ביקשה את המסרק ואת קופסת הכְּחוּל]; [...] אלמא ידעי – מה שעושין, שידעה זו שזו גוססת ונטויה למות [=אותה אחת שמתה אכן ידעה שפלונית גוססת?]; דלמא דומה – מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו: עכשיו יבוא פלוני, אבל שאר דברי החיים אינם יודעים".

***

בהמשך הגמרא במסכת ברכות שם (יח ע"ב), מוסיפים עוד לעסוק בשאלה האם המתים יודעים? ומספרים שם על אביו של שמואל שהופקדו אצלו כספי יתומים, ולאחר מותו לא ידעו היכן הם וחשדו בשמואל שלקחן. בעקבות זאת הלך שמואל לבית הקברות ושאל את המתים היכן אבא? והשיבוהו שעלה לישיבה ברקיע. בינתיים ראה שמואל את לוי שיושב מחוץ לישיבה שברקיע, ושאל אותו: מדוע הנך יושב בחוץ? ולוי השיבוֹ: מפני שבחייו הוא לא נכנס לישיבתו של ר' אָפֵס וגרם לו לחולשת הדעת, לכן הוא לא נכנס לישיבה של מעלה... בינתיים הגיע אביו של שמואל, ובראותו את שמואל בכה וצחק, והסביר לשמואל שהוא בכה מפני ששמואל עתיד להגיע בקרוב לעולם המתים, והוא צחק מפני ששמואל בנו חשוב מאד בעולם-הבא. שמואל שמע זאת ואמר: אם הנני אכן חשוב בעולם המתים תכניסו את לוי לישיבה, ואכן הכניסו את לוי לישיבה. לאחר-מכן שאל שמואל את אביו: היכן כספי היתומים? והשיבוֹ: שהם ב"אמת הריחיים", הכספים העליונים והתחתונים – שלנו, והאמצעיים של היתומים, והוסיף והסביר שעשה כן, שאם יגנבו מן הכספים – יגנבו משלנו, ואם תאכל הארץ את הכספים, דהיינו אם ינָּזקו בדרך כלשהי, ינזקו הכספים שלהם ולא כספי היתומים. לאחר כל הדברים הללו נאמר שהנה, המתים יודעים! שהרי אביו של שמואל ידע שמותו של שמואל קרוב, דהיינו אף-על-פי שדומא טרם הכריז על כך, משמע אפוא שהמתים יודעים! אך שוללים את המסקנה הזו ואומרים שהמתים אינם יודעים, ומכיוון ששמואל הינו אדם חשוב, ייתכן שהקדימו והכריזו על בואו לפני הזמן הקבוע אשר מכריזים על סתם אדם שעתיד למות ולהגיע לעולם המתים...

גם לפי המסקנה העולה מפשט אגדה זו המתים אינם יודעים, ונראה לי שמטרת אגדה זו ללמד על זהירותם של שמואל ואביו בכספי היתומים, וזאת כדי לנקות את שמו של שמואל מן החשד שחשדו בו עמי הארצות; וכן היא מבקשת ללמד על מעלתו הנשׂגבה של החכם שמואל; עוד מבקשת אגדה זו לנקות את לוי מן העוון שיוּחס לו בכך שלא נכנס לישיבתו של ר' אָפֵס: ר' יהודה הנשיא מינה את ר' חנינא לראש ישיבה לאחר מותו, אך ר' חנינא וויתר על המינוי בשל כבודו של ר' אפס שהיה גדול ממנו בשנים אך לא בחכמה. ר' אפס קיבל את המינוי (?), אך ר' חנינא לא היה יכול לשבת לפניו כתלמיד, ולכן ישב ולמד לבדו, ור' לוי הצטרף אליו כדי שר' חנינא לא יישב לבדו. ר' אפס כנראה נפגע מאד מכך, ושמואל ביקש לנקות את לוי מן החשד שחשדו בו שלא נכנס לישיבתו של ר' אפס מטעמים זרים, ולא כן, אלא מכבודו של ר' חנינא.

והנה לפניכם לשון הגמרא האמור בברכות שם (יח ע"ב):

"תא שמע: דאבוהּ דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי, כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה. הוו קא קרו ליה 'בר אכיל זוזי דיתמי'. אזל אבתריה לחצר מות. אמר להו: בעינא אבא. אמרו ליה: אבא טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא. אמרו ליה: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא אבוהּ דשמואל, היכא? אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיעא. אדהכי חזייה ללוי דיתיב אבראי. אמר ליה: אמאי יתיבת אבראי, מאי טעמא לא סליקת? אמר ליה, דאמרי לי: כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ואחלֵישתיה לדעתיה – לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא. אדהכי והכי אתא אבוהּ, חזייה דהוה קא בכי ואחיך. אמר ליה: מאי טעמא קא בכית? אמר ליה: דלעגל קא אתית. מאי טעמא אחיכת? דחשיבת בהאי עלמא טובא. אמר ליה: אי חשיבנא – נעיילוה ללוי, ועיילוהו ללוי. אמר ליה: זוזי דיתמי היכא? אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, עילאי ותתאי – דידן, ומיצעי – דיתמי. אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה: אי גָּנְבֵי גַּנַּבֵי – מגנבו מדידן, אי אכלה ארעא – אכלה מדידן. אלמא דידעי! דילמא שאני שמואל, כיוון דחשיב – קדמי ומכרזי פנו מקום".

וגם כאן, כמו בכל המקומות כולם, רש"י-שר"י מפרש את האגדה כפשוטה, והנה פירושו:

"בעינא אבא – מבקש אני את אבא, כך היה שמו; אמר לו – המתים נגלו לו כאילו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה [=האמנם שמואל דרש אל המתים? האמנם המתים נגלו לו?]; חזייה – שמואל ללוי חברו שהיה יושב חוץ לישיבה של שאר מתים [=האמנם שמואל ראה את לוי שיושב מחוץ לישיבה של מעלה?]; כל כי הנך שני – מספר השנים שלא נכנסת בישיבתו של רבי אפס במסכת כתובות [קג ע"ב]; חזייה – שמואל לאבוה דקא בכי וחייך [=האמנם שמואל ראה את אביו בוכה וצוחק? הכל כפשוטו?]; דלעגל אתית – במהרה תקבר; באמתא דרחיא – כל בנין מושב הרחיים קרוי 'אמת הרחיים'; אלמא ידעי – מי חשוב בין החיים".

והכסיל הצרפתי הלז השפיל את שמואל בתכלית השפלות, היפך כוונת ומטרת האגדה: לרומם את שמו ולנקותו מחשד בעניין כספי היתומים – ואילו רש"י-שר"י החדיר שוב ושוב את ההזיה שחכמי המשנה והתלמוד, ואפילו שמואל האמורא הגדול, היו מדורשי המתים המתועבים. ודרך אגב, שמואל היה כהן, וגם מטעם זה לא יעלה על הדעת שהוא הלך לבית הקברות.

***

בהמשך הגמרא במסכת ברכות שם (יח ע"ב–יט ע"א), מוסיפים עוד לעסוק בשאלה האם המתים יודעים? ומספרים שר' יונתן חזר לסבור שהמתים יודעים (בשונה מן האמור בראש שלשלת האגדות הזו), הואיל ונאמר משמו שהמתים משוחחים זה עם זה, וראָייתו לכך היא מן הפסוק בדברים (לד, ד) שבו אומר ה' למשה: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר", ושואלים מדוע נאמר "לֵאמֹר"? ומשיבים שהקב"ה הורה למשה לספר לאחר מותו לאבות שהוא-הקב"ה כבר קיים את השבועה שנשבע לבניהם, דהיינו לעם-ישראל. ושואלים: ואם המתים יודעים, מדוע הקב"ה אומר למשה לומר זאת לאבות? ומשיבים שהאבות יודעים, אך הקב"ה הורה למשה לומר להם כאמור, כדי שהם יחזיקו טובה למשה רבנו...

ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי צריך לחנֵּך את אבות האומה כדי "שיחזיקו טובה למשה רבנו"? אלא ברור שמדובר באגדה שתכליתה ללמד על ההשקפה בדבר רוממות מעלתו של משה רבנו, ושלא היה נביא כמותו ושלעולם לא יקום נביא כמותו – ויש להשקפה זו חשיבות רבה, כי אם מעולם לא היה ולא יהיה נביא כמשה רבנו ע"ה, הרי שלעולם לא ניתנה ולא תינתן לנו תורה אחרת אשר החליפה או תחליף את התורה הזו שקיבלנו בהר סיני. הוי אומר, השקפה זו הינה סייג בפני המינים והכופרים למיניהם אשר מבקשים להמציא תורות ודתות חדשות, ובהשקפה הזו נשללת הזייתם – שהרי הקב"ה אומר לנו בתורה שלעולם לא יקום נביא כמשה, ובמלים אחרות, לעולם לא יקום אדם אשר יחליף את מוֹסֵר התורה, כמו ישוע או רש"י או מנדל...

ובכל זאת, מדוע נאמר שר' יונתן חזר בו? ובכן, נשים לב שבאגדה האחרונה לא נאמר על חכם מסוים שהוא דורש אל המתים, ולכן ר' יונתן לא נרתע מלדרוש את האגדה הזו, ובהמשך נראה מהי מטרת חכמים לפי הבנתי, בפתח המצומצם שהם הותירו להשקפה שהמתים יודעים.

והנה לפניכם לשון הגמרא בברכות שם (יח ע"ב–יט ע"א):

"ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר' [דב' לד, ד], מאי 'לֵאמֹר'? אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. ואי סלקא דעתך דלא ידעי – כי אמר להו מאי הוי? אלא מאי, דידעי? למה ליה למימר להו? לאחזוקי ליה טיבותא למשה".

***

בהמשך הגמרא במסכת ברכות שם (יט ע"א), מובאת עוד התייחסות לשאלת ידיעתם או אי-ידיעתם של המתים את המתרחש בעולם החיים: ר' יצחק אומר שכל המספר בגנותו של המת "כאילו מספר אחרי האבן", ומסבירים שם את דבריו: יש אומרים שכוונתו לומר שהמתים אינם יודעים מאומה, ויש אומרים שיודעים ולא אכפת להם. ושואלים: האמנם המתים יודעים ולא אכפת להם? והלא היה אחד שדיבר בגנותו של שמואל לאחר מותו, ונפל קנה (או קורה) מן התקרה ושבר את גולגולתו. כלומר, לכאורה המתים יודעים ואף נוקמים. אך דוחים את ההנחה שהמתים יודעים ואכפת להם, מפני שמדובר בשמואל, והקב"ה הוא זה שתבע את יקרו...

ולאגדה זו יש מטרה נוספת והיא להזהיר מביזוי החכמים, והנה לשון הגמרא שם: "אמר ר' יצחק: כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי: דלא ידעי; ואיכא דאמרי: דידעי ולא איכפת להו. איני? והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעיה לארנקא דמוחיה! שאני צורבא מרבנן דקודשא-בריך-הוא תבע ביקריה".

קושיה ממסכת תענית

בתלמוד הבבלי מסכת תענית (טז ע"א) נאמרו דברים אשר לכאורה מנוגדים לצו ה' יתעלה שלא לדרוש אל המתים, והנה הדברים המובאים שם: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי ור' חמא בר חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי גויים". ובסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי (תענית ב, א) נאמר כך: "אמר ר' לוי: ולמה יוצאין בין הקברות? לומר: חָשְׁבֵינוּ [=ראה אותנו] כאילו מתים לפניך". נמצא, שבירושלמי כלל לא נזכרה סברת ר' חמא בר חנינא! כיצד אפוא יש להבין את סברתו של ר' חמא בר חנינא שבתלמוד הבבלי? וכי יעלה על הדעת שכוונתו היא לכך שיוצאים לבית הקברות כדי לדרוש מן המתים שיבקשו עלינו רחמים? ויתרה אף מזאת! בפנייה האמורה בבבלי כלל לא מדובר בדרישה אל המתים שמטרתה ידיעת הנסתרות וכיו"ב שעונשה מלקות, אלא מדובר לכאורה בדרישת מינות שמטרתה בקשת תועלת במצבינו בעולם-הזה!

וכֹה דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות תורתנו, בעניין האחרון:

"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

והנה לפניכם גם כמה פסוקים מדברי התורה והנביאים, אשר מורים שאין לפנות למאומה זולת אל אמת, שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו, והנה הפסוקים לפניכם: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט), "אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא); "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב). וזה מן המפורסמות שאין צריך להאריך בו.

ואם יעלה על הדעת שמותר לפנות אל המתים כדי שישמשו מליצי יושר בינינו לבין בורא-עולם, הרי שמותר לפנות גם אל המלאכים והשמש והירח והכוכבים כדי שיליצו טוב בעדנו, ובקיצור, לזנוח לחלוטין את עבודת ה' יתעלה ולמצוא לנו אלוה מתווך... והדבר לא יעלה על הדעת! לפיכך, מן ההכרח לבאר, כי ר' חמא סבר שיש תועלת בטיפוח ההשקפה שהמתים יודעים את מצבנו. כלומר, חלילה מלסבור שכוונתו של ר' חמא הייתה שיפנו אל המתים, ובדבריו כלל לא נזכר שיש לפנות אל המתים, שהרי נאמר לעיל: "למה יוצאין לבית הקברות? [...] [ר' חמא] אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים", והיכן נזכר בדבריו שיש לפנות אל המתים? אלא, כוונתו הייתה שבני האדם יפנו אך ורק לה' יתעלה, אך הוא גם ביקש לטפח בקרבם את ההשקפה שהמתים יודעים את מצבם הקשה של צאצאיהם-החיים. כל שנותר לנו להבין הוא: מדוע?

ובכן, ר' חמא סבר, שידיעת החיים שהמתים מודעים למצבם הקשה עלולה לעורר את החיים לתשובה, שמא האדם, שנדמה לו שאבותיו יודעים ומתבוננים במעשיו, עשוי להתעורר לדרכי יושר. כלומר, ר' חמא סבר שהשקפה זו עשויה לעורר את הקשר הרגשי בקרב בני האדם לאבותיהם ולזקניהם, להזכיר לבני האדם את מעשיהם הטובים ולעוררם ללכת בדרכיהם. ברם, לדעת רבנו ולדעת חכמי הירושלמי, לא רק שדעה זו דחויה, אין לה מקום כלל הואיל והיא טומנת בחובה סכנה ברורה ומיידית – מפני שההשקפה שהמתים יודעים, הינה כפסע מן ההזיה שראוי לפנות אל המתים ולהפוך אותם למליצים ולמתווכים בינינו לבין בורא-עולם.

והמציאות הוכיחה את צדקת דרכם של רבנו וחכמי הירושלמי, שהרי רבים-רבים הם מקרב הטמאים הוזי ההזיות אשר מוכיחים מתירוצו של ר' חמא – שיש מצוה לפנות אל המתים.

זאת ועוד! הואיל ומדובר בחכמי ארץ-ישראל: ר' לוי ור' חמא, גרסת הירושלמי, דהיינו התלמוד הארץ-ישראלי, היא הנאמנה יותר בעניינם. לפיכך, כלל לא אתפלא אם המינים האירופים שלחו את ידם בתלמוד הבבלי, וזייפו אותו כמנהגם כדי שיתאים להזיותיהם. ועל זיופי המינים הארורים אשר השחיתו את ספרות חז"ל, תוכלו ללמוד במאמר: "מסכת סופרי המינים". ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו המכוננים בהקדמתו לפרק חלק אשר יש לשננם תמיד ובכל מקום.

דברי רבנו בהקדמתו לפרק חֵלק

"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים ע"ה [באגדות], נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותן [את האגדות] כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל [=כמשלים וחידות, וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה עד ימינו כל הטיפשים שנקראים 'חכמי ישראל'], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות, דהיינו כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבות המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד-כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הַזָּרוּת עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [אפילו לשוטים!] כל-שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמֶּה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?

והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".

סוף דבר

אחתום במכתב שקיבלתי בעניין תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן באגדות האמורות, וז"ל:

אתמול במסגרת לימוד קבוע שאני משתתף בו ביחד עם כמה ממתפללי בית-הכנסת, נתקלנו בכמה דיונים בעת לימודנו במסכת ברכות. שם, מסוף דף יח ע"א ואילך, ישנם דיונים בין החכמים האם המתים יודעים מה שקורה בעולם-הזה, או שהם אינם יודעים מאומה? מובאים שם בגמרא כמה סיפורים שמנסים להוכיח שהמתים אכן יודעים, אולם הגמרא דוחה בעקביות את כל הסיפורים. תוכן הסיפורים די דומה ומתוארות בהם הליכה לבית הקברות ותקשורת עם המתים. הייתי שמח אם תוכל לתת הסבר לתוכן הסיפורים ולבאר מה לדעתך הם מנסים ללמד וכיצד אתה מבין זאת? עוד אשתף אותך בחווייתי בסיטואציה הזו, לאור העובדה שהמתפללים שם לא באותו קו מחשבה כמוני, וכפי שלימדו אותם וגם אותי, מבינים את הכל כפשוטו.

ובכן, אתמול בשיעור דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חֵלק היו רלבנטיים מאד. ולכן, ברגע שסיימנו לקרוא את הדף, עצרתי ושאלתי את משתתפי השיעור האם לדעתכם כל מה שקראנו כאן הוא כפשוטו? האמנם כך היה אחד לאחד? וכפי שנוהגים לומר: "הגמרא היא קודש וזה כתוב בגמרא"? הם הלכו לכיוון שכן, שהכל הינו כפשוטו, לשם האינסטינקט שלח אותם והם אף הסיקו מכך מסקנות טובות: כמו על אותו חכם שנועץ באביו המת כדי שיגלה לו היכן הכסף של היתומים, ותשובתו של אביו עזרה לו למצוא את הכסף ולהחזירו ליתומים, ובכך עשה איתם צדקה וחסד. ואז דיברתי איתם על-כך שזה בדיוק מה שהרמב"ם אומר על אותם רבנים גדולים בתקופתו, שהם חושבים שהם עושים לחכמים כבוד בכך שהם לומדים את האגדות כפשוטן, והם לא מבינים שבאותה נשימה הם משפילים אותם. הקראתי להם את ההלכה ברמב"ם לגבי דורש אל המתים, ואמרתי להם: אתם תירצתם שלימוד האגדה כפשוטה מרומם את כבוד החכמים מהסיבות שציינתם, אך לא שמתם לב שבאותה נשימה קראתם לחכמים "דורשי אל המתים" וזה איסור חמור מאד שאף נוגע באיסורֵי עבודה-זרה – אז האם עדיין דעתכם כך? הם עצרו וחשבו ובאותו הרגע נראה היה ששינו פאזה במוח, ואחד המתפללים שהוא בן 75 ואשר עִמו התחלתי לדון בכל מיני נושאים שבהם כל העם הולך אחרי השקר, אף ניגש אלי בסוף השיעור ואמר לי: "אני מתחיל להבין לְמה אתה מתכוון בכל השיחות שלנו", "אני מבין כמה נחוץ להסתכל על הדברים כמו שאתה מנסה להגיד לי". זה פשוט מדהים מבחינתי איך אדם מבוגר בגיל כזה מצליח להתמודד עם כך שבא איזה ילד, ואומר לו שרוב מה שלימדו אותו בחייו עשוי להיות לא נכון, והוא אפילו ביקש ממני שאביא לו ספר המדע כדי שיוכל ללמוד בעצמו.

האם המתים יודעים מאומה.pdf

הורידו את PDF • 397KB