מאמר זה משלים את המאמר: "חשבון נפש בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?". הפרקים הראשונים להלן לקוחים מתוך המאמר ההוא, ובהמשכם תועלה הנקודה שבה מתמקד מאמר זה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר" (יר' ה, ג).
אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם ולצאת לדרך חדשה, טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות, אשר מדרדרות את האדם והאומה לחטאים ולפשעים ולתועבות קשות.
ירמיה הנביא זועק על סִכלות העם, שממשיך במריוֹ למרות הייסורים הקשים שקדמוּ לחורבן הבית: הרעב הנורא ששׂרר בעיר, החולאים והמגיפות, כל אלה גררו עמם מראות ומעשים מזעזעים, ולמרות כל זאת העם הִקשה את עָרפוֹ. וכך זועק ירמיה בתוכחתו (ה, ג): "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב". כלומר, אפילו שמלאך המוות פושט ברחובות קריה, ואין בית שאין בו זעקה וצווחה, עדיין סָכלו תושבי ירושלים, בעיקר מקרב עשירי העם, והוסיפו לרדוף אחרי ההבל ולא שבו לדרך האמת.
"כִּלִּיתָם – מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר"
ברם, לא רק ירמיה הנביא מלמדנו על החובה לקחת מוסר מהייסורים אשר מתרגשים עלינו. אחֵי יוסף, בבוא עליהם צרת בנימין, עורכים חשבון נפש עמוק, שכנראה קינן בליבם זמן רב, והם תולים באופן חד-משמעי את הצרה שניחתה עליהם בכך שחטאוּ ופשעוּ ביוסף אחיהם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בר' מב, כא).
גם רבנו הרמב"ם בספרו "מורה-הנבוכים", קובע כלל בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. ויתרה מזו, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שיש חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו.
והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות:
"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...]
ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [הטובות והרעות לפי הזכויות והחובות], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ [במשנה]: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו' [סוטה א, ז]".
אגרת תימן
מקור נוסף שמתוכו אנו לומדים על-כך שחובה עלינו לנסות ולהבין מדוע ניחתים עלינו מכות וייסורים הוא "אגרת תימן", שם, בעקבות ספר התורה, רבנו כותב מפורשות שחובה עלינו להתבונן בעונשי ה'. ויתרה מזו, אי-עיון והתבוננות בעונשי ה' נחשבים לחטא חמור, ועלולים להביא עלינו מכות נוספות, גרועות מאלה הראשונות, וכך כותב רבנו שם (עמ' מו):
"ועל ההשקפות הללו [=שלפיהן האירועים והייסורים חלים במקרה] הזהיר יתעלה בספרו [=בספר התורה] והודיענו ואמר: שאם אתם מְרִיתֶם והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם, אם תהיו בדעה כי חֲלוֹתָם בכם דבר שאירע במקרה ואין סִבָּתָם מפני שֶׁמְּרִיתֶם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אָמרוֹ בתוכחה: אם תלכו 'עִמִּי (ב)קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי' [ויק' כד, כג–כד], וקרי הוא המקרה והאירוע. אמר: אם עשיתם עָנשי אירוע שאירע במקרה, הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".
תכלית העיון וההתבוננות
תכלית העיון וההתבוננות לאדם הפרטי ולאומה היא אחת: לנסות ולהבין היכן שגינו, להתרחק משגייתנו ולצאת לדרך חדשה וסלולה בעבודת השם. וגדולה תשובה שבלעדיה אין קיום תקין לעולם, וכפי שכותב רבנו הרמב"ם בספרו "מורה-הנבוכים" (ג, לו):
"ופשוט הוא כי גם התשובה [...] מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים [=האנשים אשר קיבלו עליהם את תורת משה] כי אם בסבירתה. לפי שאי-אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריוֹ אם לא תהיה לו עֵצה [לשוב]. אבל עם הסברה בתשובה [=ההשקפה שניתן לשוב בתשובה ולזכך את הנפש, ואף רצוי וראוי וחובה לשוב] יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד [...] והציווי הכללי לשוב מכל חטא היא הַהִתְנַתְּקוּת ממנו".
מדוע אירעה השואה?
הדברים האמורים לעיל מכֻוונים גם לשואה הקשה שפקדה את עמנו. אני כופר בדעה שאסור לנו לנסות ולהבין על מה עשה אלהים זאת לנו. לדעתי הדברים קל-וחומר: אם חובה על האדם הפרטי לנסות ולהבין את איתותי הייסורים שה' שולח לו, אז אומה שלמה, ובוודאי האומה הנבחרת: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), וודאי שעליה להתמודד עם השאלה ולנסות לספק תשובות שיסייעו לנו לשוב לדרך האמת והצדק, ולמלא את ייעודנו שהוא גם חובתנו הנעלה – לכונן בארצנו הטובה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו), אור ליהודה ואור לאנושות.
כמובן שאין תשובה אחת, כל תשובת אמת, ולוּ חלקית, שיש בה תועלת לשוב אל ה', לשוב לידיעת ה', לשוב לדרך ישרה ואמיתית – יש בה מן הברכה. ברם, חלילה מלספק תשובה קלוקלת, בדומה למה שהִצהירו כמה מגדולי המינים הארורים והמהובלים, שהשואה התרחשה בגלל "שאנשים דיברו בבית-הכנסת"! שהרי יש בטענה כזו הוצאת לעז חמור על ה' יתברך ואף כפירה בתורה שנאמר בה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"(דב' לב, ד).
ובמלים אחרות, הייתכן ששופט האמת והצדק יעשה עוול נוראי ויגמול בעונש כל-כך לא מידתי בעבור עבירה זניחה יחסית? האם ה' אלהים אמת הינו כשאר אלילי עמי הקדם הדמיוניים והנגעלים שכל הפוגע ב"כבודם" בזוטות מביא על עצמו זעם נוראי? וכי אינם יודעים את הכתוב בתורה (שמ' לד, ו; ועוד): "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת"? ושמא עילגותם המחרידה וקריאתם המשובשת בתורה גרמו להם לאי-הבנת פשטי המקראות?
וזו דוגמה מובהקת להעדר ידיעת ה' שהוא הנושא המרכזי של מאמר זה, כי גם מי שיודע רק מעט על דרכי הנהגתו של ה' יתעלה, כבר יודע שהקב"ה איננו כשאר אלילי קדם, אשר חרונם עולה באפם על כל עבירה קלה שפוגעת כביכול בכבודם, ומשחיתים בחמת זעם את המאמינים בהם לפי דמיונם. אלא, ה' יתעלה המתין אלף שנים כדי להעניש את יהדות אירופה, ועד שלא התמלאה סאת רשעם וכָשרה השעה לעלות לארץ-ישראל, הוא לא אפשר להיטלר ודומיו לעלות לשלטון. ורק עובד אלילים סכל במיוחד, הרחוק מאד מידיעת ה' וידיעת פעולותיו, מסוגל להעלות על הדעת שה' יתעלה ויתרומם, יעניש לחינם בעונש כֹּה קיצוני ולא מידתי.
לפי דעתי, הסיבה המרכזית להתרחשות השואה הנוראה הייתה סירובם המתמשך של יהודי אירופה לעלות לארץ-ישראל ולמלא את ייעודם. סירובם זה נבע ממידות רעות ומהשקפות משובשות, ואלה נבעו מריחוקם מה' יתעלה. בעקבות העדר ידיעת ה' צמחה בקרבם עבודת אלילים באינסוף דרכים וצורות, עולם ההלכה עֻוות באופן קיצוני ביותר, והתורה הפכה לכלי להפקת טובות הנאה חומריות, ועל כל זאת הרחבנו במאמר שנזכר בראש דברינו. כריתת מצוות התורה מצור מחצבתן המחשבתי, גרם ליצירת דת חדשה פרו-נוצרית, וכל אלה גרמו לשנאת ארץ-ישראל ולעיצוב עולם המחשבה וההלכה לפי שרירות לבם הרע ולפי פשטי מדרשי חז"ל – וכך הגיעו לשיבוש שאסור לעלות לארץ-ישראל כדי שלא להתגרות בגויים.
צאצאי המינים כל-כך אהבו את הגלות, ואפילו שרבים מהם לא חיו שם חיים טובים, עדיין הם העדיפו את הכלייזמרים והניגונים בארץ נֵכר, איבוד הדעת בשתיית "משקה" מר, הבטלה וחוסר המעש, הקרבה לגויים הטמאים והמושחתים, וכמובן אלילות הזימה החסידית ואלילות הגאווה הליטאית – על-פני מילוי ייעוד ה' עלינו בהקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש.
נמצא, כי היסוד לשנאתם את ארץ-ישראל, להתכחשותם לייעודם, לעבודת האלילים אשר בידם, וליצירת דת חדשה פרו-נוצרית רוויית הזיות אליליות ודמיונות מחליאים (עיין ערך רש"י שהנחיל לעם-ישראל את המינות ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן) – הוא העדר ידיעת ה'! וכבר אמר זאת לפניי החכם באדם שדבריו לכל הדעות נאמרו ברוח הקודש, ולא לחינם דבריו בספר משלי (א, כב–לג) תואמים באופן מפליא את מהלך ההיסטוריה, וכאילו הניחו לנו מן השמים תשובה מוכנה מראש לשאלה הגדולה: מדוע התרחשה השואה? והנה דבריו:
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי [=בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ואימוץ הזיות מינות אליליות], וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם [=מנגני הכלייזמרים והניגונים בארץ נֵכר, ושאר ליצני 'אבריימל'ה מלמד' לרוב סוגיהם ומיניהם], וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [=בשריפת מחשבת ישראל הטהורה, שהרי הם שרפו באש את 'ספר המדע' ו'מורה הנבוכים', וביערוה מדתם החדשה]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ [=בתחילת שנות ה-20 הייתה העלייה לארץ-ישראל חופשית במשך כחמש שנים! וכבר הוכיח אותם וייצמן בתוכחת ה' יתעלה לאדם הראשון: 'עם ישראל – אַיֶּכָּה?'], נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [=כמה פוגרומים וייסורים קדמו לשואה? כמה מכות חלו בהם עד שנסגרו שערי אירופה?].
וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [=לא! אמרתם, אסור לעלות לארץ-ישראל, אסור להרגיז את הגויים אהובי ליבכם]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם [=כמה קשים דברים אלה, ללמדנו עד כמה רשעים וסכלים היו]. בְּבֹא כְשׁוֹאָה [!] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי [=לא 'קדושת' האדמו"רים הטמאים המשוקצים, לא 'קדושי העליון' הליטאיים פלפלני ההבל והזיות המינות האליליות, ולא לימוד התורה המעֻוותת שיצרו והחדירו במשך כאלף שנה – כל אלה לא הועילו להם ביום עֶברה ותוכחה]. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת [=תחת כי שנאו את הדעת והעדיפו את גאוותם ותאוותיהם הבזויות על פני יראת האלהים] וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [=אם היו יראי אלהים באמת, מלכתחילה לא היו פונים לדרכי חתחתים, והיו מודים על האמת כצוואת חז"ל, ומקבלים את תוכחת רבנו הרמב"ם על-כך שהם: 'יותר תועים מהבהמות', ובוודאי שלא היו משתלחים ברבנו הרמב"ם בהשגות ריקות חלולות ומרושעות, ונלחמים נגדו בכל אמצעי שפל אפשרי].
לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי [=קיללו וניאצו את דרך האמת שאברהם אבינו ורבנו העלו על נס] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ [=וסופם וסוף חכמיהם הנבערים, שהגויים הארורים עינו ורצחו וכילו ושרפו אותם באלף-אלפי מיתות משונות ואכזריות, ולימדו אותם שאכן יש שדים ורוחות בעולם-הזה כפי הזייתם] כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=רש"י וחבר מרעיו, אשר החדירו לנו את הבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ובאמצעותה סיאבו וזיהמו את דת משה בהזיות אליליות לרוב], וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=שלוות גדולי האסלה בגולה, אשר הבטיחו לחסידיהם שלא יאונה להם כל רע, אך ברגע האחרון הם ברחו ונמלטו, והותירו את חסידיהם לבדם למוות המר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה [=דווקא מי ששומע לי באמת והולך ביושר בדרך האמת, ולא אלה שעוסקים בתורה לפי דמיונם הטמא ופלפולם המסואב]".
ולמרות שהאמת היא אור בהיר בשחקים, הם מתעקשים ללכת בדרכים יקושים ועקושים עד עצם היום הזה! ותוכחתו של שלמה המלך עודנה בעינה עומדת כנגד פניהם הוורדרדים: "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם", והם עדיין מסרבים לקבלה ולהיטיב דרכיהם ומעלליהם: "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ". אך עתיד לבוא יום שהם יודו לדרך האמת של רבנו הגדול, וישׂנאו את דרכי אבותיהם הרעים: "וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט) – רק כך יִטְהֲרוּ משיקוצי אבותיהם, וכמו שאומר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים – וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם".
ונצרף מעט מדברי התוכחה המחרידים שבפרשת כי תבוא, המלמדים על החטא ועונשו: "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּך [...] עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ, וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם [...] אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים [...] גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְיָ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ [...] וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דב' כח).
סוף דבר
נסיים במסקנתו של איוב לאחר שחלו עליו הייסורים הקשים והנוראים: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (איוב מב, ה). כלומר, בתחילה ידעתי אותך ה' יתעלה ויתרומם רק במסורת ובקבלה אך היית רחוק מכליותיי. "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" – לאחר מסכת הייסורים הנוראיים ותהליך ההתבוננות המחשבתית – שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו. וכך רבנו מפרש שם את חטאו הגדול של איוב – ההתרשלות מידיעת ה' והעדר הפניית המחשבה לה' יתעלה...