אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ל)
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 20 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
דוגמה שנט
בשמות (לב, כג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", ושם תרגם אונקלוס: " אֱלֹהִים" – "דַּחְלָן", דהיינו "יִרְאָה", ולא כבכל מקום "יְיָ", כדי להורות שמדובר בעבודה-זרה ולא חלילה באלהי אמת.
דוגמה שס
בשמות (לב, כו) נאמר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִי לַייָ אֵלָי" – "מַן דָּחֲלַיָּא דַּייָ יֵיתוֹן לְוָתִי". כלומר מי ירא את ה' יבוא אלי, וכמו בדוגמה הקודמת, גם זה פירוש נאה אשר אף שאין בו הגשמה ראיתי לנכון להעתיקו.
דוגמה שסא
בשמות (לב, כט) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה", ושם תרגם אונקלוס: "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ" – "קָרִיבוּ יְדֵיכוֹן יוֹמָא דֵין קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ". כלומר ידיכם יהיו היום כמו קרבן לה', שהרי בהן תעשו את המצוה הגדולה של הרג עובדי העבודה-הזרה, ורצונו לומר שמעשי ידיהם היום יהיו רצויים לפני ה' כקרבן. כמו כן, כבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא, ובדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם (ובנדון דידן העניין הנדון הוא ידיהם החומריות של בני לוי), ובכך הוא משיג שתי מטרות: א) הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה' יתעלה שמו; ב) וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו, כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.
דוגמה שסב
בשמות (לב, ל–לא) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ [...] וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "אֶל יְיָ [...] אֶל יְיָ" – "לִקְדָם יְיָ [...] לִקְדָם יְיָ". וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה', במילה "קֳדָם" (כך במאות רבות של פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס לעולם מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד, כך: "ל..." או במילה "לְוָת" (למעט יוצאי דופן נדירים מאד). כללו של דבר, יש בתרגומו זה גם הרחקת הגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובזה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה שסג
בשמות (לב, לג) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי" – "מַן דְּחָב קֳדָמַי", ואונקלוס עקבי בתרגומו: בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתתו יתעלה שמו, אונקלוס מרחיק בתרגומו מאמיתת עצמותו של הבורא – לכבוד ולתפארת. כלומר, יש בזה ביטוי לכבודו ולרוממותו של בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו נא בסיכום שמובא בסוף חלק ד. כמו כן, יש בתרגומו הזה חינוך להשקפה נכונה, ואסביר: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהאדם שחוטא פוגע במשהו בבורא-עולם, שהרי החטא יוחס ישירות לאמיתתו יתעלה – ולכן אונקלוס נחלץ לשנות בתרגומו, ולהסביר שהנפגע היחיד מן החטא הוא האדם החוטא.
דוגמה שסד
בשמות (לב, לה) נאמר: "וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן", ושם תרגם אונקלוס: "עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל" – "עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא". בתרגומו זה אונקלוס מלמדנו שעשיית העגל איננה עיקר החטא, שהרי עגל הזהב עצמו אינו כלום (ולפי ההלכה אף מותר לָצוּר ולפסֵּל צורות בעלי חיים), אלא ההשתעבְּדות לעגל הזהב הזה היא העוון הגדול.
דוגמה שסה
בשמות (לג, ג) נאמר: "אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ", מפשט המלים "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" עלולים המינים לתעתע שהקב"ה היה נוסע עִם עם-ישראל באופן חומרי ומוחשי, שהרי בעקבות חטא העגל הקב"ה אומר שהוא יותר לא יעלה בקרב העם... ולכן אונקלוס מפרש את הפסוק באופן שונה לחלוטין! אונקלוס מפרש שיש להבין את הפסוק כאילו כתובה מי"ם במקום בי"ת דהיינו "כי לא אעלה מקרבך". כלומר, בשל עוצמת החטא הקב"ה מבטיח לעם-ישראל שהוא לא יסלק את שכינתו מקרב עם-ישראל, כי אם הוא יסלק את שכינתו מעם-ישראל, עם ישראל יֹאבד ויוּשמד באופן מיידי. והנה תרגומו של אונקלוס לפניכם: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" – "אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִבֵּינָךְ". והפרשנות הזו לא רק מרחיקה את פשט הפסוק מן ההגשמה, אלא שהיא מוסיפה ומבהירה שהקב"ה לעולם לא צעד ופסע עִם עם-ישראל באמיתת עצמותו, שהרי אין לו גוף ודמות הגוף, אלא מה שליווה ומה שימשיך ללוות את עם-ישראל הוא השגחתו של בורא-עולם, לסלק כל זיק של הגשמה.
דוגמה שסו
בשמות (לג, ה) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ", וגם כאן אונקלוס מתרגם: "אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ" – "אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִבֵּינָךְ", ויש לבאר כמו שהוּסבר לעיל בסמוך.
זאת ועוד, בהמשך הפסוק נאמר: "וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ", והמינים עלולים לתעתע שהקב"ה אינו יודע עתה את הדבר שהוא יוסיף ויעשה לעם-ישראל בעקבות חטא העגל, ואם הוא אינו יודע עתה הרי שמתחדשת לו ידיעה שלא הייתה קיימת באמיתתו לפני-כן... אך יסוד מיסודות תורתנו הוא שה' יתעלה שמו לא ישתנה לעולם בשום אופן מאופני השינוי: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו), כי השינוי מעיד על מהות שמשולבת עם מגרעות החומר ותעתועיו.
כמו כן, אם הקב"ה אינו יודע עתה את הדבר שהוא יוסיף ויעשה, הרי שיש לו מגרעת, וייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לבורא-עולם כמוהו כייחוס הגשמה, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו):
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
לפיכך, אונקלוס מתרגם כך: "וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ" – "גְּלֵי קֳדָמַי מָא אַעֲבֵיד לָךְ". כלומר, ידוע כבר לפניי מה אני עתיד לעשות לך, דהיינו לעם-ישראל בעקבות חטא העגל. ודרך אגב, גם את הפועל ראה אונקלוס מתרגם "גְּלֵי קֳדָם יְיָ", אך שם תרגם-כן כדי לשלול מה' את פעולת הראייה החושית, דהיינו כדי להורות שהוא אינו רואה בכלֵי ראייה כבני האדם, ולעיון נרחב בזה ראו נא דוגמה סג. כמו כן, לעיון בהרחקת השוואת ידיעת הבורא לידיעת בני האדם ראו דוגמה נו.
דוגמה שסז
בשמות (לג, ז) נאמר: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְיָ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", ושם תרגם אונקלוס: "מְבַקֵּשׁ יְיָ" – "דְּתָבַע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ", ללמדנו תרתי: א) לא ניתן לבקש את ה' כמו שמבקשים אדם, שהרי אין לו גוף ודמות הגוף; ב) אין לו מקום מסוים ומוגדר שבו ניתן לבקשו, אלא מבקש ה' הוא מי שמבקש ללמוד לפניו, ולעיון בחובת שלילת ייחוס מקום לה', ראו נא דוגמה רעג.
דוגמה שסח
בשמות (לג, ט) נאמר: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה", מפשט הפסוק המינים והשוטים עלולים לתעתע שעמוד הענן הוא זה שדיבר עם משה, ומכאן הדרך להזיות פגאניות פתוחה לרווחה... ולכן אונקלוס נחלץ לתרגם: "וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה" – "וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה", ללמדנו שלא עמוד הענן דיבר עם משה, אלא, לאחר שעמוד הענן ירד ועמד פתח האוהל דוּבָּר עם משה, ומי הוא שדיבר עם משה? לא עמוד הענן אלא הקב"ה, וכן נאמר בפסוק יא לאחר מכן: "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים", ובחלק הבא נמשיך ונדון בו.
תגובות